פסטיבל ירושלים 2014: הזוכים, הזוכות, וטקס הסיום

ערב אחרון של פסטיבל הקולנוע בירושלים במהדורתו ה-31. בכל רגע עומד להתחיל טקס הסיום וחלוקת הפרסים, יומיים בלבד לאחר טקס הפתיחה הדחוי בשל האירועים הבטחוניים. מדהימה אותי העובדה שהמלחמה הארורה לא העיבה על הפסטיבל, אבל לחלוטין השפיעה עליו והפכה את השיח במסדרונות הסינמטק לשילוב בין פוליטיקה, קולנוע ובני האדם והשטויות שלהם. אנחנו מאוד מקווים ששום אזעקה לא תעיב על ההתכנסות כאן בדשא של הסינמטק, כאשר הנואמים עומדים לעלות הבמה והמתמודדים עומדים נרגשים בקרבתה (הנרגשים פחות מצליחים ומצליחות לשבת איתנו).

בתור אחד השופטים השנה, מטעם פורום מבקרי הקולנוע, אני עדיין לא מרגיש בנוח להתבטא בפרטנות על סרטי התחרות, רק לומר שהייתה שנה מצויינת לסרטים הישראלים העלילתיים באורך מלא, ואני מקווה שכך היה המצב גם בשאר הקטגוריות. אומר גם שאני מאוד גאה בפרס הביקורת שהיה לי הכבוד לבחור יחד עם ארז דבורה וישי קיצ׳לס, שיצטרף לשורת הפרסים הבלתי נגמרת שמעניק הפסטיבל הזה בכל שנה.

את רשימת הזוכים והזוכות אעדכן תוך כדי הטקס, אז אפשר לרפרש בשמחה או לחכות בסבלנות לתוצאות האמת בעוד כשעה וחצי. רומזים לנו על הפתעות לא מעטות מצד צוותי השיפוט השנה, נראה אם זהות המנצחים והמנצחות יעמדו בטיזינג. מחר יוקרנו בסינמטק כל הזוכים והזוכות בפרסי הפסטיבל, במעין יום סיכום שיכלול גם סרטים לבקשת הקהל. הפרסים יכתבו בסדר הקראתם בטקס, אחר-כך נעשה סדר.

מנחת הטקס ויקירת הבלוג, השחקנית ריימונד אמסלם, פותחת את הטקס. רוח מקפיאה מזכירה לנו שאנחנו בכל זאת בירושלים, אחרי מזג אוויר שנע בין הלוהט לנעים דווקא. מתחילים עם הפרסים שכבר פורסמו, זו הזדמנות להשלים פערים. מי שרוצה לדעת את הזוכים הגדולים, מוזמן או מוזמנת לגלול לתחתית הפוסט, שם גם מחכה הסיכום המיידי שלאחר הטקס וכמה מחשבות נוספות.

פרס היצירה הצעירה (סרטי תיכונים):
עלילתי – ״יום העצמאות של ליאור״.
תיעודי – ״קארמה״.

פיצ׳פוינט, תחרות הפיצ׳ינג של פסטיבל ירושלים:
פרס ראשון – "נילס" בבימויו של רם נהרי, בכתיבת ניתאי גבירץ ובהפקת יפעת פרסטלניק.
פרס שני – "להציל את נטע", בבימויו של ניר ברגמן ובהפקת אברהם פירחי, תמי ליאון וחיליק מיכאלי.
פרס שלישי – "מצבנו הכלכלי" בבימויו של אלעד קידן ובהפקת איתן מנצורי.
ציון לשבח – "בלי דם" בבימויו של יוסף אל-דרור ובהפקתו של לירן עצמור.

קטגוריית ״ברוח החופש״:
עלילתי – ״טימבוקטו״, עבדרחמן סיסאקו
ציון לשבח – ״מנדרינות״, זאזא אורושדאזה
תיעודי – ״משקיפים ברקיע״, ארט בלצברג

קטגוריית ״החוויה היהודית״:
פרס ליה (ון ליר) לסרט הטוב ביותר – ״24 ימים״, אלכסנדר ארקדי
מצויינות קולנועית בנושא זכר השואה – ״רשע קיצוני״, סטפן רוזוויצקי (שהתעסק בנושא גם ב״הזייפנים״ זוכה האוסקר)
ציון לשבח – ״יירד הלילה״, אנדרה סינגר

פרס פיפרסקי (ארגון הביקורת הבינלאומי) לסרט הביכורים הטוב ביותר:
בינלאומי – ״לבנבנים״ (Gueros), אלונסו רואיזפלסיוס
ישראלי – ״עלים אדומים״, בזי גטה

התחרות לאמנות וידאו וקולנוע נסיוני:
פרס המרכז לאמנות ומדיה (מקום שני) – ״הזכות לעזוב״, שרון פז
פרס אוסטרובסקי – ״למען הרישום״, רותי סלע

פרס השופטים הצעירים (לסרטי ילדים):
ציון לשבח – ״זיפ וזאפ״, אוסקר סנטוס
סרט הילדים הטוב ביותר – ״וולפי, הסוד המופלא״, גרגואר סולוטארף ואריק אומון

התחרות לסרטים ישראלים קצרים:
אנימציה – ״שוק״, דותן מורנו (כמה אני שמח! דותן הוא חבר, קולגה לשעבר, ואנימטור בחסד)
תיעודי – ״תמונת מראה״, דניאל שוורץ
עצמאי – ״נדר״, נטעלי בראון
סטודנטים – ״ אחד באפריל״, יונתן דקל (פרץ שמחה בלתי נשלט נוסף שלי)

השנה התחרו 27 סרטים בכל המסגרות הקצרות, וזה כיף גדול לראות שהפסטיבל הרחיב את הפרסים לארבעה, כך שכל סרט וסגנון יכובדו ויזכו להוקרה. לגבי ״אחד באפריל״ אני מרגיש כמו הרופא שראה את הסרט עוד לפני שנולד, בבדיקת אולטרסאונד כחלק מתפקידי כלקטור בקרן החדשה לפני כשנה. שמחתי לראות את לוגו הקרן, שמעיד על תמיכה בפרויקט שהמלצתי עליו, לפני הקרנת הסרט בפסטיבל סרטי הסטודנטים, שמחתי כשנבחר שם להיות אחד הצל״שים של פרס הפורום, וממש צהלתי כעת עם הזכייה בפסטיבל ירושלים. בקרוב תהיינה הזדמנויות נוספות לצפות בו.

תחרות ון ליר לקולנוע ישראלי תיעודי באורך מלא:
פרס הבימוי – רובי אלמליח, ״זית על מא״ (שמן על מים)
הסרט התיעודי הטוב ביותר – ״אדם הגון״, ונסה לאפא

תחרות חג׳ג׳ לקולנוע ישראלי עלילתי באורך מלא:
פרס פורום מבקרי הקולנוע – ״הגננת״, נדב לפיד
חביב הקהל – ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, שלומי ורונית אלקבץ

שני אלה הם החידושים של התחרות השנה, שהתחלקו בין מה שאני החשבתי כשני הסרטים החזקים ביותר מבין השבעה. חבר השיפוט הראשי דווקא התאהב והתלהב בעוד כמה סרטים:

השחקן הטוב ביותר – מנשה נוי, ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״ (אם מותר לי להתנבא, מכאן לאופיר)
השחקנית הטובה ביותר – שירה האס, ״פרינסס״
מוזיקה – ישי אדר, ״פרינסס״
עריכה – נילי פלר, ״בורג״
צילום – ראדק לאדצ׳וק, ״פרינסס״ (הצלם הפולני היה בפסטיבל, צילם גם את ״הבבדוק״ שהציג כאן)
תסריט – שירה גפן, ״בורג״
ביכורים – בזי גטה, ״עלים אדומים״ (כן, שני פרסי הביכורים של הפסטיבל הלכו לאותו הסרט)
הסרט הטוב ביותר – תיקו! ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״ ו-״פרינסס״.

נדב לפיד מקבל את פרס הביקורת, ישי קיצ׳לס וריימונד אמסלם משקיפים, פבלו צילם

אז מה היה לנו כאן?
הבטיחו הפתעות וקיימו חלקית. קודם כל, ליבי עם שני הסרטים שיצאו מהפסטיבל ללא פרס, ללא קשר לדעתי האישית עליהם – ״בן זקן״ של אפרת כורם ו״הרחק מהיעדרו״ של קרן ידעיה. בתחרות של יותר פרסים מסרטים, אין לי ממש איך להסביר מצב כזה אלא בחוסר התחברות טוטאלי של כלל צוותי השיפוט ולכן חבל לי. אני כן מרגיש שהפרס שהייתי שותף בהענקתו ל״הגננת״ סייע לייצר מצב בו הסרט הנהדר הזה יוצא גם הוא בידיים ריקות, וקצת מתפלא שזהו הפרס היחידי שניתן לו. האם לעובדה שבחבר השופטים לא היו במאים או מבקרים היה משקל בכך? או שסרטו השני באורך מלא של נדב לפיד הוא באמת מפלג קהלים כה קיצוני כפי שחששתי? כך או אחרת, זה סרט שנדון בו רבות כאן בבלוג בין אם באופירים ובין עם יציאתו לקולנוע, ובינתיים אשוב ואודה לארז וישי על ההסכמה הגורפת בקשר לגדולתו של הסרט הזה, שהובילה לפרס הביקורת הראשון של פורום המבקרים בפסטיבל ירושלים.

ארבעת הסרטים הנותרים יצאו כולם עם שני פרסים או יותר לכל אחד. לגבי ״עלים אדומים״ של בזי גטה, שדעתי החיובית עליו ידועה, מעניין שהוא זכה בשני פרסי הביכורים המוענקים בפסטיבל – גם של התחרות הראשית וגם של פרס פיפרסקי, אותו העניק לו פבלו אוטין שלנו, ששפט מטעם ארגון הביקורת הבינלאומי (כיו״ר הפורום הישראלי). הכפילות הזו מייצרת בעיניי תמימות דעים לגבי הפוטנציאל של גטה להפוך בעיניהם של שני צוותי שיפוט שונים לקולנוען מוביל, תוך הסתייגות שסרט ביכורים נוסף גרף לא פחות מארבעה פרסים (!) בפסטיבל – ״פרינסס״ של טלי שלום עזר.

מניין הפרסים בהם זכה ״פרינסס״ וסוגיהם מעידים בעיניי על אפשרות לחזרתו של פסטיבל ירושלים להיות כוח משפיע על האופירים, לאחר שנים בהם הזוכים בפסטיבלים לא השכילו למנף את הזכייה למועמדות גם בפרסי הקולנוע הישראלי (״שרקייה״ אפילו לא התמודד, בשנה שסימלה את שיא הניתוק). הזכייה בפרס הגדול בהחלט יכולה למנף את ״פרינסס״ אל החמישיה האופירית, וכך נכון הדבר גם לגבי הזכייה בפרס המוזיקה. כיוון שהצלם אינו ישראלי הוא לא כשיר לאופיר, אבל מניין הפרסים מצטבר למסה משמעותית. לגבי האס וסיכוייה להתברג לחמישיה הנשית השנה, המצב מורכב יותר מכיוון שהתחרות צמודה במיוחד הפעם. אם היא אכן תהיה שם, מבחינתי זה לא מעט בזכות הזכייה כאן.

במקרה של ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, הרגשתי היא שהפסטיבל נתן את החותמת הראשונה למה שרבים כבר ניחשו מיד בתום ההקרנות הראשונות של הסרט – מקומו בחמישיה מובטח, ומנשה נוי יכול להתחיל להתאמן כבר מעכשיו על נאום הזכייה שלו בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר לא רק בירושלים, אלא גם באופירים. מאוד קשה שלא להתעלף ולהתפעל מההופעה שלו, כמו גם של כל הקאסט המדהים בהדרכת שלומי ורונית אלקבץ. כדי לזכור מתי נוצר מצב של תיקו וחלוקת הפרס בירושלים, השיב אותי עופר בזכרוני הפלאי עד 2004, כלומר בדיוק לפני עשור. אז היו אלה ״עטאש – צימאון״ של תאופיק אבו-וואיל ו״אור״ של קרן ידעיה שהתחצו בפרס, וגם אז השנה נחשבה כבר בזמן אמת לאחת המצויינות בתולדות הקולנוע הישראלי. לא יודע מה אתכם ואתכן, אבל אני אוהב שההיסטוריה נותנת סימנים.

שני הפרסים של ״בורג״ מעידים עבורי על ההתרשמות של חבר השיפוט מהאופן בו בחרה שירה גפן לספר את הסיפור. שילוב בין פרס התסריט ופרס העריכה מייצר צימוד שכל כולו זועק סטוריטלינג, ואכן ייחודו של סרטה השני באורך מלא של גפן הוא באופן פרישת הסיפור והעברת תחושות מן המסך אל הצופה. באופן אישי התפעלתי יותר מן הצילום והעיצוב האמנותי, כאשר היה לי קשה לשים את האצבע על מה באמת קסם לי בסרט. כך שייתכן וצמד הפרסים המשולב של ירושלים גרם לי להבין.

תמונת הפסטיבל, שלכד פבלו: טלי שלום עזר ורונית אלקבץ, שתי הזוכות הגדולות, מחבקות את מנהלת הפסטיבל והסינמטק נועה רגב

בזאת הסתיים לו פסטיבל הקולנוע של ירושלים לשנת 2014 מבחינה רשמית. מחר (ראשון) יוקרנו כל הסרטים הזוכים וכמה תוספות במעין יום סיכום הפסטיבל, וביום שני אחרי עיכול קל נעלה כאן בסריטה את הסיכום הפרטי שלנו. עד אז, מחשבות על הזוכים והזוכות יתקבלו בברכה.