• סרטים חדשים: ״שתיקה״ של מרטין סקורסזה
  • ״שתיקה״, סקירה
  • ״גיבורות״: ערב סרטי הגמר של בוגרות ובוגרי ״מעלה״
  • אימת החודש - ינואר 2017
  • היא
  • מחשבות וחישובים לקראת הימורי המועמדים לאוסקר
  • ״יצורים ליליים״, סקירה
  • ״תיקון״, סקירה
  • ״האפיפיור הצעיר״ וטרילוגיית היופי של פאולו סורנטינו
  • Always Shine & Divines
  • לקראת מבט נוסף - פרוייקט קולנוע אירופאי משוחזר
  • חזרה אל ״בלוז לחופש הגדול״ בהוצאה מחודשת
  • ״לא פה, לא שם״, סקירה
  • ״הנוסעים״, סקירה
  • ״אנשים שהם לא אני״, סקירה
  • סיכום הסיכומים מהדורת 2016
  • ההופעות הכי טובות שלא יהיו מועמדות לאוסקר הקרוב

"היטמן: סוכן 47", סקירה

22 באוגוסט 2015 מאת אור סיגולי

"היטמן: סוכן 47" (Hitman: Agent 47) הוא ניסיון שני לעבד לקולנוע את משחק המחשב המפורסם שהגיע לעולם בתחילת האלף. הפעם הראשונה הייתה לפני שמונה שנים, בכיכובו של טימותי אולפינט ("ג'סטיפייד"), על ידי אחד מבמאי האימה החביבים עלי, קזאוויר ז'אנס ("פרונטיירס"). הפעם מדובר בבמאי ממוצא פולני בשם אלכסנדר בך, כאשר את תפקיד המחסל מגלם רופרט פרנד, שהוא איננו אורלנדו בלום. למרות שלמיטב ידיעתי איש מעולם לא ראה אותם יחד באותו החדר.

הסרט יצא השבוע לא רק בישראל, אלא בכל השווקים הגדולים כולל ארה"ב, דרום אמריקה, מזרח אסיה וקנדה. זה היה אמור להפוך אותו לסרט האקשן האחרון של הקיץ, אלמלא ההקדמה בתאריך ההפצה של "שם קוד מ.ל.א.ך" לסוף השבוע הבא, שיחתום את אוגוסט.
הבחירה בהפצת סוף קיץ היא מעניינת, כי אני תוהה האם מדובר במין ניסיון אחרון לסחוט את הקיץ בעזרת פרויקטים שלא באמת מאמינים בהם, הרבה אחרי שכל סרטי האקשן הגדולים והמשמעותיים ביותר כבר עשו את סיבוב הניצחון (או הכישלון) שלהם, או שמא מדובר במחשבה אסטרטגית שונה שבמרכזה דווקא עומדת תפיסה למקסם משהו שאין בו הרבה עניין מלכתחילה.
הקיץ הזה היה עמוס הצלחות כמו "הנוקמים: עידן אולטרון" ו"עולם היורה" (ו"מקס הזועם: כביש הזעם" אצל המבקרים ורק אצלם), ולכן נראה שבהקשר הזה, היציאה של "היטמן: סוכן 47" שבועיים אחרי "משימה בלתי אפשרית 5: אומת הנוכלים", נראית בהתחלה כמו "שלח לחמך על פני המים", או במילים קצת פחות מרשימות – "יתפוס, יתפוס. לא, אז לא".
מצד שני, בשנה שעברה, הסרטים שסגרו את הקיץ היו "לוסי", "נקודת שוויון" ו"איש נובמבר", סרטים מפוקפקים במבט ראשון, שהפתיעו לטובה ועבדו היטב, לפחות בארץ. כך שיכול להיות שלאו דווקא מדובר בחוסר אמון בסרט.

ועדיין, שבועיים אחרי "משימה בלתי אפשרית 5" נראה כמו בחירה מוזרה לסרט הזה, בטח בהתחשב ששניהם מתרחשים באירופה, יש בהם ארגון מרושע שנקרא "הסינדיקט" והם כוללים סוכן חשאי עשוי ללא חת וגברת שיכולה לתת בראש גם היא ברגע הנכון. למי שעומד בקופת הכרטיסים, אין שום סיבה להוציא את כספו על "היטמן" כאשר יש לו את "מב"א: אומת הנוכלים" באולם ליד. מצד שני, אם הוא כבר ראה את הסרט ו/או כל הכרטיסים לסרטו של טום קרוז נחטפו, האקשנון הזה יכול להרוויח דווקא לא מעט, בטח כשסרטי הפעולה היחידים בקולנוע עכשיו הם שני אלה, "אנטמן", "נשיא על הכוונת" ו"ארבעה מופלאים", שלקרוא לו סרט אקשן יהיה כמו לקרוא ל"היטמן" קומדיה רומנטית.
מה שכן, הסרט הזה הולך להיות להיט בשידורי טלוויזיה. סמכו עלי.

סרט האקשן הזה נראה כמו הלחמה של כמה סרטים שכבר הוזכרו בצורה זו אחרת בטקסט עד כה. הראשון הוא כמובן "משימה בלתי אפשרית 5" בעקבות מה שכבר שפירטתי, השני הוא "לוסי" כאשר בשניהם יש אדם בעל יכולות מוגזמות שעושה שפטים בכלי רכב אירופאיים, והשלישי הוא "שליחות קטלנית" שאתו חולק הסרט החדש קו עלילתי די זהה, בו מחסל נשלח להגן על מישהי שסומנה כמפתח למזימה גדולה בהרבה, כאשר ברקע יש כנראה רקע משפחתי זהה.
עם זאת, "היטמן: סוכן 47" נראה כמו גרסה מופשטת של הסרטים שהוזכרו. מדובר בשלד, בקולב, כזה בלי עצמות, עור, או בינה (הוא פחות מטומטם מ"לוסי", חייבים להגיד לטובתו).
והאמת היא שזה לא רע כמו שזה נשמע.

הסרט נפתח בפרולוג מסורבל ומלא אינפורמציה שהוא לחלוטין לא הכרחי, גם בגלל שנבין הכל לבד אחר כך, וגם בגלל שאיך לומר זאת בעדינות – אין המון מה להבין גם ככה. סיקוונס הפעולה הראשון לא מאחר להגיע, ומאז זה הכל מרדפים, יריות, התחמקויות, פיצוצים ואלמנטים כמו "שיריון טיטניום תת-עורי", שקשה לשמוע אותם בלי לצחוק.

באופן כללי לא נראה שאת התסריטאים עניין כל כך מה קרה בסצנה הקודמת, וככה נוצרים מצבים מאוד תמוהים בהם דמות אחת שומעת שאביה חולה סופני בסרטן, ועל אף שמעולם לא ראתה אותו כבר יודעת לספר בסצנה הבאה ש"הוא מחובר למכונת הנשמה כל הזמן" (למרות שלא ידוע מאיפה הסיקה את זה), אבל כשאנחנו רואים את אותו האב לא רק שהוא לא מחובר למכונה, הוא גם רץ מרחקים שהיו גורמים לאיתן האנט להתנשף.
זאת אחת הדוגמאות הבולטות, אבל האמת שלאורך כל הסרט, מי שינסה לחבר קו בין שתי נקודות עלול למצוא את עצמו הולך לאיבוד די מהר.

וזה עוד טוב לעומת הדיאלוגים. השיא מגיע בסצנה שנראית כמו מה היה קורה אם ג'יימס בונד היה נחטף על ידי הסוכן סמית' של "מטריקס", כשאת הטקסטים היה כותב מחולל דיאלוגים ממוחשב. מדובר בשואו-אוף של כל קשת הקלישאות הקולנועיות של הז'אנר מהסוג שהיה גורם לאופטימוס פריים לכבות את עצמו ולמכור את עצמו למשחטה.
לא מפתיע בכלל שאחד התסריטאים הוא סקיפ וודס, זוכה האוסקר על "חבלה" ו"אקס-מן המקור: וולברין".
עוד דבר שמקשר בין "חבלה" והסרט הזה, הוא האלימות שלו. "היטמן: סוכן 47" לא קיצוני באופן שבו הסרט מתענג על דם – למעשה הוא בהחלט לא יוצא דופן בהקשר הזה ועל המסך לא רואים דברים קשים מדי – אלא יותר האגביות שבה הוא מתייחס למוות. אנשים, חלקם רעים, חלקם עובדים אצל הרעים, וחלקם פשוט גילו שזה לא היום שלהם, נרצחים ונטבחים ללא הנד עפעף. חיי אדם אינם משהו שצריך להתעכב עליו בעולם של הסרט (בכל זאת, מבוסס על משחק מחשב), ועדיין זה גרם לי לנוע באי נוחות איזו פעם או פעמיים.

ב"היטמן: סוכן 47" יש רק אקשן שנמשך על פני שעה וחצי מהירות. יש בו סימונים דקיקים של עלילה, דרמה, דמויות, דינמיקה ואפילו רבע טוויסט, אבל הם רק בשביל לסמן וי ולא יותר. זה לא מוסיף כבוד לסרט הזה, אבל האמת היא שאני חושב שהאקשן שלו עובד לא רע בכלל.
זה נכון שלעיתים האפקטים הממוחשבים בולטים מדי, ושבאמת צריך לכבות כל דבר שעלול להביא לחיפוש היגיון, אבל הוא בהחלט עושה את העבודה. גם אם לא מילימטר יותר ממה שצריך.
וגם – יופי של חליפות. לא לגמרי ברור למה סוכן חשאי ורצחני שרוצה להסתוות בקהל יבחר ללכת עם עניבה אדומה שבולטת יותר מדראג-קווין בבני ברק (האמת שיש שימוש די מגניב בצבע האדום. שימו לב לצבען של חגורות הבטיחות בסרט), אבל מאז "התחלה" אני לא זוכר סוכנים שלבושים כל כך טוב.

רופרט פרנד (שאני מזכיר שוב, בעיקר לעצמי, שכנראה לא מדובר באורלנדו בלום) לגמרי סוחב את הסרט, זכארי קווינטו הוא הרע ועונה על התשובה שכולנו שאלנו את עצמנו "מה היה קורה אם וולברין וספוק היו עושים ילד", מישהי נורא נורא יפה בשם האנה ווייר היא זו שכולם רוצים להרוג, ומסתבר שבקאסט יש מישהי שהשם שלה הוא איינג'לבייבי, שאני מניח שזה השם אתו היא נולדה באותה מידה שוודס באמת זכה באוסקר על "חבלה" ו"אקס-מן המקור: וולברין".
אבל, כמו שלמדנו מ"היטמן: סוכן 47", לפעמים הפרטים לא באמת חשובים. העיקר שגבר בחליפה נורא מוצלחת ומישהי שמקשטת את המסך מרסקים הליקופטר לתוך בניין משרדים.
תמיד כיף לראות הליקופטר מתרסק לתוך בניין משרדים.

hitman second

תגובות

  1. מאת Matan Bahar:

    את "היטמן" הקודם דווקא חיבבתי. לא פסגת היצירה, אבל גם לא סרט רע. בטח לא ביחס ל 90% מהסרטים המבוססים על משחקי וידאו. בז'אנר הזה הוא בהחלט ניצב גבוה ברשימה. בתור סרט באופן כללי, שוב, חביב. הבעיה היא שלא הייתה סיבה לעשות אותו, ולא את הסרט הזה. אני מת על משחקי "היטמן", הם נורא שימושיים כשרוצים להוציא עצבים (כן, בעיקרון זה משחק התגנבות, אבל כולם יודעים שיותר כיף פשוט להתרוצץ ולירות במי שרואים) אבל חומר לסרט הם לא.

    מוזר לי שבהוליווד מתעקשים לעבד בעיקר משחקי וידאו חסרי עלילה שצריך לדחוף להם אחת בכוח ("סטריט פייטר", "ניד פור ספיד") כשיש משחקים עם עלילות נהדרות כמו "ביושוק" או "The Last of Us". מצד שני, עם הרקורד השלילי שיש לעיבודים של משחקי וידאו, אולי עדיף שישארו במדיום הזה.

    1. מאת Shalev:

      ״דה לאסט אוב אס״ כבר בתהליכי עיבוד מתקדמים, כשניל דרוקמן, הכותב הראשי של המשחק, ישמש גם כאחד הכותבים של הסרט. עדיין לא סיבה לאופטימיות, אבל דרוקמן הוא יוצר רגיש והוכיח שהוא מתמודד יפה עם מכבש הלחצים של תעשיית ה-AAA, אז אולי יצליח גם לתמרן את מכבש הלחצים ההוליוודי, ובכל מקרה זה עדיף מכלום.
      בגדול, להוליווד יש נטיה לחלץ את האלמנטים הלא-נכונים מהמשחקים שהיא מעבדת. לקרוא אותם כאילו היו לא-משחקים: להתמקד במאפיינים מסמנים (מתנקש בעניבה אדומה) במקום במאפיינים צורנייים (התגנבות, העמדת פנים, תכנון-מראש, ביצוע מדוקדק). למשל, עיבוד ״נכון״ של משחק כמו היטמן היה אולי נראה כמו גרסה סיוטית של ״אושן 11״, או אפילו יותר טוב – גרסה הוליוודית-מיינסטרימית של ״גבולות השליטה״.

Leave a Reply