• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

"בבילון", סקירה

19 בינואר 2023 מאת אור סיגולי

יום אחד, אי שם בתחילת 2020, נכנס הבמאי דמיאן שאזל בדלתות אולפני פרמאונט ובצעדים בטוחים התקדם לחדר הישיבות. הוא הגיע בלי תיק, בלי ערמות דפים אחוזות בידיו, אפילו טלפון נייד לא היה עליו. הוא הילך במהירות במסדרונות, מכיר את הדרך בעל פה, עד שהגיע לאולם הישיבות הגדול, שם כבר חיכו לו כולם בציפייה דרוכה. עוד לפני שברך אותם לשלום, נעמד שאזל, בסך הכל בן 35 אבל כזה ששלושה מסרטיו זכו עד כה בעשרה פרסי אוסקר כולל לו כבמאי, והשעין את ידיו על השולחן הארוך מזכוכית, עליו השתקפו פניו. תקשיבו לי, אמר בטון יציב ובטוח לכל החליפות בחדר, אנחנו על סיפה של אפוקליפסה ואף אחד מכם לא ישרוד אותה. המגיפה כבר פה, בתי הקולנוע עומדים לחטוף מכה שלא בטוח אם יתאוששו ממנה, הסטרימינג יתחזק, הקולנוע כמו שאנחנו מכירים אותו הסתיים, מת, ומי יודע כמה שנים יש עוד לפלאנטה הזו. לא הרבה, אם להאמין למדענים. שאזל התחיל לפסוע בחדר. אף אחד לא העז להרים אפילו עט, שלא נדבר על כוסות המים שהיו שם, למרות שכמה רצו. זאת ההזדמנות האחרונה שלנו, המשיך הבמאי הצעיר. יש לנו רק עוד סרט אחד לעשות. סרט אחד, דבר אחרון להשאיר, ואנחנו חייבים לתת בו את הכל. לא לראות בעיניים, לשים עליו את כל מה שיש לנו, גם לא נצא ממנו שפויים. לא אכפת לנו אם הוא יצליח או ייכשל, יזכה בפרסים או יעלם באותו הרגע. נותר לנו רק הרגע הסופי הזה לקדש את הקולנוע, את מה שאנחנו מאמינים בו. ואיך אומרים אצלנו, if we’re going down, we’re going down swinging!. בואו נסתער על זה. בואו פשוט נדהר קדימה ונרים את הסרט הכי מופרך, מוגזם, מאוהב, נלהב, זועם, משוגע ובלתי נתפס שאנחנו יכולים לעשות על האומנות שזה עתה גוססת כי זה הדבר היחיד שיישאר אחרינו. מי איתי, הא?
מלמולים נשמעו מהכיסאות. מישהי מחתה דמעה. שאזל ידע שהם בידיים שלו. רק שאלה אחת, אמר מישהו. שאזל פנה אליו, קדימה חבר, שאל, ירה לכיוונו.
איך נקרא לסרט?
שאזל חייך. הוא ידע שזה יגיע. יש רק שם אחד אפשרי, ענה לו.
וזה הסיפור איך נוצר הסרט "בבילון".

אם להיות כן אתכם, כנראה ששום דבר מזה לא התרחש. למעשה, די בטוח שלא (מידע על הפקת הסרט קיים עוד מ-2019) וייתכן מאוד שהמצאתי אותו, אבל אם למדנו משהו מ"בבילון" (Babylon), הסרט החדש של שאזל, הוא שהיסטוריה לא באמת משנה אם יש סיפור מסעיר יותר. תדפיסו את האגדה, כמו המשפט האלמותי מ" האיש שירה בליברטי ואלאנס". הסיבה שאני מספר אותו היא מכיוון שזו באמת התשובה היחידה שעלתה במוחי לשאלה מי לעזאזל אישר את ההפקה הזו, ומה עבר לו בראש? לא מצליח לחשוב על שום סנאריו אחר.
כמעט כל אלמנט שאפשר לחשוב עליו ממרכיבי "בבילון" הוא קונטרה לכל מה שאנחנו יודעים על תעשיית הקולנוע ההוליוודית כיום. אולפנים גדולים כבר לא משקיעים סכומים גדולים בסרטים למבוגרים (78 מיליון הוא התקציב המדווח לסרט), בטח לא כאלו שמתפרשים על פני שלוש שעות ואינם מבוססים על חומר קיים שמוכר לרוב הקהל. בטח לא כזה שאין לו סיכוי להיות להיט שיצדיק את התקציב. בנוסף, אחרי הכישלון היחסי של סרטו הקודם, "האדם הראשון"' שאזל כבר לא נתפס כבעל מגע זהב שהעניקו לו "וויפלאש" ו"לה לה לנד".

"בבילון" הוא טיסת קמיקזה קולנועית. משימת התאבדות שמרגישה כמו תוצאה של יוצר שהבין שיש לו רק סרט אחד לעשות לפני שהעולם ייגמר, ואיכשהו הצליח לסחוף אחריו צוות שלם. קשה לתאר את התנופה, את הריגוש, כמו גם את ההתשה והשחיקה שהוא מביא לצופיו, אלה שישרדו אותו עד הסוף, אלה שהרבה אחרי שנגמר להם הכוח המשיכו לשבת כדי לחזות במונטאז' שמרגיש כמו דקה אחרונה לפני שאיזשהו חור שחור בולע את כולנו ואוויר העולם ההולך ומתדלדל מתמלא בכל המילים והסיפור שהנשימה שלנו מסוגלת לאפשר. זה באותו הזמן נפלא ובלתי נסבל, כמו שום דבר אחר.

התמונות באדיבות פורום פילם

דיימיאן שאזל לוקח אותנו – סליחה, מושך אותנו בצווארון וגורר אותנו על הרצפה – אל תקופה קריטית בדברי ימיה של הוליווד, המעבר מהסרט האילם לזה המדבר בתחילת שנות השלושים. היא הגיעה יחד עם ההתדרדרות המוסרית של תעשיית הקולנוע, זו שהביאה על עצמה את צנזורת קוד הייז שהחזיקה מעמד עד סוף שנות השישים. בעזרת כמה דמויות, שלוש ראשיות ועוד שלוש משניות, שאזל מטיח אותנו משיא לשיא, נותן מעט מאוד רגעי מנוחה, ומתבל את הסיפורים המומצאים שלו באגדות אורבניות הוליוודיות, חלקן כבר מזמן הוכחו כמזויפות.
על ההבדלים בין מציאות לשקר בסרט לא אתעכב כאן, אבל אם אתם רוצים לדעת עוד, אתם מוזמנים לסור אל הפודקאסט המופלא "you must remember this" בעונה (לא הכי מוצלחת בו, אבל מעניינת למי שאוהב את הטריוויה הזו) שעוסקת בהפרכת העלילות בספר "הוליווד בבילון" שכתב קנת' אנגר ב-1965, שם הנציח כמה מהסיפורים הכי מסעירים, ומאוד לא נכונים, בתולדות ימי הזוהר של עיר הסרטים.
שאזל, כחנון קולנועי מוחלט ומוכח, יודע שהתקופה הזו כבר זכתה לטיפול קולנועי יותר מפעם אחת, בין אם "ניקולודיאון", "יום הארבה", או באחת מיצירות המופת האולטימטיביות של הקולנוע, "שיר אשיר בגשם". את נוכחות הסרט האחרון שהוזכר, במשהו שנע בין גיקיות פאתולוגית לזחיחות מרתיחה, מזכיר לנו שאזל בכל רגע אפשרי, עד שלעיתים "בבילון" מרגיש כמו רימיקס לסרט של סטנלי דונן וג'ין קלי. אבל זה בטח לא השם היחיד שעולה במהלך הצפייה. אין לי מספיק מקום כדי לפרט את כולם, אבל אם לצמצם, אז האנרגיה של "בבילון" מזכירה ברגעיה הטובים את "לילות בוגי", ובחלקים הלא מוצלחים שלה את המיני-סדרה של ריאן מרפי "הוליווד".

אבל האמת היא שחווית הצפייה, כמו גם התגובות של מי שראה אותו, הזכירו לי סרט אחר, שקרה ממש לאחרונה. קחו את זה לאן שאתם רוצים, אבל יש המון במשותף בין "בבילון" ל"בלונדינית" הנטפליקסי. שניהם סרטים שמבקשים לחשוף את האימה שמאחורי הוליווד בתקופת השיא שלה, כאשר הסרטים היו גדולים מהחיים, הכוכבים אלים על האולימפוס אבל מרוסקים מבפנים, והאולמות הדרך היחידה לחוות אותם. שניהם מבקשים לקלף את האיפור מעל פניה של תעשיית הזוהר, עושים זאת בווליום היסטרי, על פני שלוש שעות, ושניהם הולכים לפצל את הקהל למחנות של נלהבים אל מול אלו שכל דקה ודקה מהם נחרטו על עורם והותירו צלקות.
כאחד שהתלהב מאוד מ"בלונדינית", אני חושב ש"בבילון" מדהים אף יותר, אבל מלאכת ההגנה עליו תהיה קשה עשרות מונים מאשר על הביוגרפיה המדומיינת של מרלין מונרו.

גם אוהבי הסרט, וסלחו לי אם עושה להם עוול גם אם אני חלק מהם, יוכלו להודות בהכנעה שתסריט אין פה. לא שזה מפתיע, כן? שאזל, על אף שהתחיל כתסריטאי, הוא או כותב מאוד גרוע או פשוט יוצר שלא מתעניין במבנה. התסריט של "בבילון", כמו שאר סרטיו של שאזל שראיתי, הוא לא בסיס יציב לבנות עליו יצירה, אלא בריזה מתעתעת שבאה והולכת איך שבא לה.
אין שום דבר אחיד או בטוח במהלכי "בבילון". אירועים דרמטיים להחריד מגיעים משום מקום ונעלמים בלי להותיר חותם, הקפיצות בזמנים לא ברורות, מהות הדמויות והתפקידים שלהן לא עושים חיים קלים להבין מי נגד מי, וכמה ביטים דרמטיים חוזרים על עצמם בהזדמנויות שונות אצל דמויות שונות, משאירות תחושה של עומס חסר סיבה ודרישה לעורך תסריט. אלו ללא ספק פוגמים במידה כזו או אחרת בחוויה, תלוי את מי שואלים.
הסיום של הסרט – בלי להיכנס לפרטים, כמובן – הוא בחינת גבולות כמעט מכעיסה הרבה אחרי שהדברים כבר הובנו והובהרו, רגשית או סיפורית. "בבילון" יורד, מילולית, אל מעמקי האימה של הוליווד ואז נוסק כל כך גבוה למקום שכבר מזמן אזל בו החמצן. אני בעצמי הייתי בין חוסר יכולת לסגור את הלסת הפעורה שלי להבנה מוחלטת שהיו צריכים לסגור פינות לפני יותר מדי דקות.
בנוסף יש שני קווי עלילה מקבילים שתופסים לא מעט נפח, כאלו שנפלו ונרמסו תחת הכתיבה הבעייתית של שאזל. אלו הם החצוצרן השחור (ג'ובאן אדפו, "גדרות") ונערת הזוהר האסייתית (לי ז'ון לי). לא מעט תוך כדי הצפייה תהיתי אם באמת היה הכרחי לשזור את סיפוריהם, בטח באופן כל כך מרפרף וחסר עומק, אבל מצד שני הייתי מפספס כמה אימג'ים שגרמו לעיניים שלי לנצנץ.

אני מצאתי את "בבילון" סרט מדהים. משהו משוגע. סרט שהייתי יכול להוריד ממנו דקות ארוכות באותה מידה שאני שמח על כל פריים ופריים ממנו. יש בו כמה מהסיקוונסים הכי מפוארים שאני זוכר, מתקפה חזותית ואודיופונית בחסות הצלם לינוס סנדגרן, העורך טום קרוס ובעיקר המוזיקה של ג'סטין הורוויץ, מהמרשימות אני זוכר מהשנה. כולם משתפי פעולה קבועים של שאזל. אפשר לפרט על כל אחד ואחד מהרגעים המרהיבים ועוצרי הנשימה בו, אבל עזבו, באמת כדאי פשוט לראות את זה, ועל המסך הגדול. בטלוויזיה אני לא חושב שיש לו סיכוי, קל וחומר מסכים קטנים מזה.
הכל בסרט הזה מוגזם, חד פעמי, גדול מהחיים עצמם. זה כולל גם את המשחק כמובן, בין אם מרגו רובי שאני לא לגמרי בטוח איך נשארה לה שפיותה אחרי הצילומים, בתפקיד כוכבת עולה עם נטייה להרס עצמי, ובראד פיט ככוכב-על שמתקרב לסוף הקריירה שלו. הם מוקפים בקאסט מופרע של שחקני משנה והופעות אורח, משמות מוכרים כמו אוליביה וויילד, לוקאס האס, טובי מגווייר, פלי, מקס מינגלה, אריק רוברטס, סמרה וויבינג (סוף סוף אנחנו יודעים שהיא ומרגו רובי לא אותו בן אדם, למרות שלכו תדעו מה אפשר לעשות עם אפקטים כיום) ועוד, בנוסף להופעות אורח שגונבות את ההצגה.
אלו שאחראים על החלקים היותר מקורקעים של הסרט, ואני משתמש במונח הזה בנדיבות ובאופן מאוד יחסי, הם שניים. הראשונה היא ג'ין סמארט, שלאחרונה קיבלה בוסט נהדר לקריירה שלה, כפי שראוי לשחקנית בליגה שלה, במיני סדרה "השומרים" ובסדרה "הקס". לה גם אחת הסצנות הכי מרגשות – והבודדות שכתובות היטב בסרט. השני הוא התגלית של "בבילון", דייגו קאלווה, מקסיקני בן ה-31, שאני מקווה שעל אף הכישלון הכלכלי של סרט הפריצה שלו, הוא יקבל הזדמנויות נוספות כי הוא יכול לתפוס מסך באופן יוצא דופן, וזה בטח לא קל כשיש לך פייט מבראד פיט, מרגו רובי ופיל עם בעיית סוגרים.

בקופות "בבילון" כבר הוכתר כאכזבה ובעונת הפרסים הוא קצת מקרטע (אם כי יש קייס לא רע שהוא יגיע לפרס הסרט, ואפילו ייצא מהטקס עם איזה פסלון או שניים). למען האמת אני לא בטוח אם זה מפתיע מישהו מיוצריו, אם באמת תלו עליו ציפיות להיות סנסציה מוחלטת, או שאולי הוא בסך הכל נועד להיות האנטיתזה לכל מה שמאפיין עכשיו את נוף הקולנוע. סוג של הטרלה מופלאה. יצירה שמזכירה את כל הטוב והרע של הקולנוע, אוהבת ומענישה, מעריצה ומבקרת.
זה רחוק מלהיות ניצחון מוחלט באיזשהו אספקט, אבל לא רק שאני שמח שהוא נעשה, אני גם שמח שהייתי שם כדי לראות את זה, אפילו ברגעים שהרגשתי שהסרט הולך לעזאזל. אולי "בבילון" יחשב כשירת ברבור של המסך הגדול, אולי הוא יימחק ויעלם מהזיכרון עוד השנה. אין לי מושג, כמובן. אני רק יודע שאני אישית צריך סרטים כאלה כדי לעבור עוד חודשים ארוכים של הרבה מאותו הדבר, ושכל עוד הם נעשים יש לי למה לצפות.