פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 36: "1408" (2007)

לא יהיה זה מופרך במיוחד לומר שבשנת 2007 העיבודים הקולנועיים לסטיבן קינג היו כבר שם נרדף להפקות אימה מאכזבות ונמהרות שלא מעוררות יותר מדי עניין. בנקודת הזמן הזו אנחנו כבר אחרי כמעט שני עשורים בהם סרטי האימה על פי קינג נעים בין הזניח לגרוע, כאשר נקודות אור בודדות נראו רק בעיבודים הדרמטיים ביותר, ספציפית יותר סרטי הכלא, ספציפית אפילו יותר סרטי הכלא שביים פרנק דרבונט. למעשה, מאז "מיזרי" של רוב ריינר ב-1990, הסרטים המבוססים על קינג – להוציא את ההצלחות הביקורתיות של "חומות של תקווה" ו"גרין מייל" – נעו בין ניסיונות טלוויזיוניים שלא לגמרי צלחו לבין סרטים מקרטעים להפליא שההנאה מהם היא בעיקר אירונית. כמובן שהיו יוצאי דופן, למשל "תלמיד מצטיין מדי", אבל פרויקט אחרי פרויקט, הקהל הריח מקילומטרים את ריח הבאושים ונדמה שימי "קארי" ו"הניצוץ" הם באמת זיכרון רחוק מאוד.
אל תוך המקום הבעייתי הזה נכנס "1408", סרט אימה המבוסס על פי סיפור קצר של קינג שראה אור ב-1999. זהו העיבוד הראשון מתוך שניים של קינג שיצא לקולנועים ב-2007, ובזמן שהשני (אליו נגיע בפרק הבא) נחשב ליצירה משובחת בהרבה, כזו שתזכיר לנו אילו דברים מעניינים אפשר לעשות עם הסופר, דווקא זו לשמה התכנסנו היא שזכתה להצלחה נאה – ומתקציב דל של 25 מיליון דולר, הכניסה כמעט 72 מיליון בצפון אמריקה ועוד 60 בשאר העולם. עם זאת, אנחנו עשר שנים תמימות מההתאוששות האמיתית שתגיע עם "זה" ו"המשחקים של ג'ראלד" ותכניס אותנו לעדין חדש ביחס של הסופר והקולנוע.

"דיימנשן פילמז", חטיבת האימה של מיראמקס בבעלות המפיקים-מפיצים הארווי ובוב וויינשטין, רכשה את הזכויות לסיפור ונתנה אותו לתסריטאי מאט גרינברג איתם עבד על "ליל המסכות: 20 שנה אחרי". במקביל, הביאו הוויינשטינים להפקה את הרכש השבדי מיקאל האפסטרום לביים, ממש כמה שנים לאחר שסרטו "רוע" – סיפור אכזרי למדי העוסק בנקמתו של בחור בחבריו לפנימייה שהתעללו בו – היה מועמד לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר מטעם שבדיה. אל הקלחת נזרקו פנימה סקוט אלכסנדר ולארי קארזוסקי ("אד ווד", "האיש על הירח" ולאחרונה "קוראים לי דולמייט") לטובת שכתובים, וההפקה יצאה לדרך, מתהדרת בשמות מרשימים למדי מבנק היוצרים של הוויינשטינים כמו המלחין גבריאל יארד (זוכה האוסקר על "הפצוע האנגלי"), העורך פיטר בויל ("השעות", "הדוור") והצלם בנואה דלהולם ("ניחוח הפאפייה הירוקה").
הצוות הזה מבטיח סרט שעשייתו מרשימה למדי, ואכן זה המצב. על אף שלא מדובר בהפקה ענקית רוב האפקטים עדיין נראים לא רע בכלל, העיצוב האומנותי משובח והצילום יפה מאוד. עם זאת, לא מדובר באיזושהי פסגה קינגית, אלא יותר בגזרת ה"טוב, לפחות זו לא קטסטרופה". הסיבה העיקרית ליחס הלא נלהב שלי היא הכתיבה והמבנה של הסרט, כאלו החושפים את היות החומר המקורי סיפור קצר, והניסיון למרוח אותו לכדי סרט באורך מלא לא ממש צלח.

אם לא היינו יודעים יותר טוב, היה אפשר לחשוב ש"1408" הוא ניסיון נואש להעתיק את עבודותיו של קינג, ולא באמת יצירה שמגיעה מהמקור. קשה לתאר כמה מאפיינים קינגיים יש בסרט הזה וכמה הוא מרגיש כמו הליכה ישרה מדי בתלם, וזה מתחיל כבר מנקודת המוצא – סופר (!) גרוש (!!) עם טראומה (!!) מגיע למלון (!!!) מרושע (!!!!). זה פחות או יותר רמיקס של שבעים אחוז מפרויקט כל סרטי סטיבן קינג עד כה.
הפעם את הגיבור, מייק אנסולין, מגלם ג'ון קיוזאק (פעם שנייה אצל קינג אחרי "אני והחבר'ה"), סופר שאחרי כישלון יצירתו האישית בה התמודד עם מות בתו האהובה, הפך לסופר של מדריכי טיולים למקומות רדופים, אליהם הוא מגיע בעיקר כדי להפריך את השמועות. יום אחד הוא מקבל לתיבת המייל שלו גלויה ממלון דולפין הניו יורקי ושם רשום משפט אחד: "אל תלך לחדר 1408". נחשו מה הוא עושה.
מייק לא ראה את "הניצוץ" (או את "ברטון פינק", לצורך העניין) ולכן לא יודע מה קורה לסופרים שמתעקשים ללכת למלונות מפוקפקים, מתעקש לשכור את החדר ללילה על אף הפצרותיו של מנהל המלון (סמיואל ל. ג'קסון. הוא וקוזאק ישתפו פעולה שוב אצל קינג עם "סלולרי", אחת מנקודות השפל של עיבודי קינג לקולנוע) שלא יעשה זאת. אחרי בילד-אפ של דקות ארוכות בה מסביר המנהל את כל הדברים האיומים שהתרחשו בחדר – בהופעה משובחת של ג'קסון שמקפיץ את האנרגיה – מייק נשאר איתן בדעתו, בטוח שהמנהל עושה עליו סיבוב. הוא מקבל את מבוקשו, נכנס לחדר המרושע, ולא יעבור יותר מדי זמן עד שהוא ירצה להימלט משם, אבל כבר יהיה מאוחר מדי.

ובזמן ש"1408" מוצלח הרבה יותר מסרטי האימה הקינגיים שאפיינו את העשור ההוא ("חלון סודי" אגב סופרים במשבר, ו"לוכד החלומות"), איכויותיו הן לגמרי עניין של יחסיות. לקראת כתיבת הפרק צפיתי בו לראשונה, ובזמן שכאמור אני באמת מדובר בהפקה ראויה, סרט מאוד טוב הוא לא. או לפחות לא כזה שמחזיק.
אני חושב שחלק מזה קשור לשחקן הראשי, ג'ון קיוזאק, שבזמן שבהחלט יש לו כמה תפקידים ראויים בקולנוע ("נאמנות גבוהה" כנראה השיא), מעולם לא הצלחתי לחבב אותו. "1408" הוא סרט שנשען כמעט לחלוטין על כתפיו של מייק אינסולין, והיה אפשר רק לנחש מה היה קורה אם מי שגילם אותו היה שחקן מוכשר יותר.
אבל זאת לא רק אשמתו. "1408" לא מצליח לשכנע בדרמה האנושית במרכזה התמודדות עם אובדן קשה של ילד וגם החלקים המפחידים הם לא משהו לכתוב עליו הביתה. שוב, אנחנו אחרי תקופה אפלה במיוחד של סרטים באמת איומים, ולכן הסרט הספציפי הזה יוצא ממש טוב בהשוואה, אבל אם בוחנים אותו ככזה שעומד בפני עצמו האמת קשה לומר שהוא חובת צפייה כלשהי.

עוד דבר שמעיד על כך שמשהו לא כל כך הסתדר בהפקה הזו הוא ארבעת הסופים שיש לסרט. אנחנו כבר יודעים שהארווי וויינשטין נטה להתערב יותר מדי בעריכה ולכפות את דעותיו אל מול הבמאי שנאלץ לראות איך היצירה שלו נחתכת ונערכת מחדש (אה, כן, וגם יש את כל הסיפור הזה שהארווי הוא אנס עלוב נפש, שכיום עומד למשפט על שנים של התעללות בשחקניות, פשעי מין והרס קריירות), וכנראה שהאפסטרום הבמאי חווה את זה גם על בשרו. לבתי הקולנוע יצאה גרסה עם סיום מרוכך וחיובי יותר, כאשר במדיה הביתית "גרסת הבמאי" – עם הסיום האפל יותר – זכתה להיות ברירת המחדל. אני ראיתי את זו שמסתיימת במכונית של סמיואל ל. ג'קסון (לא אפרט מעבר לכך) ואחרי שקראתי על הסופים האחרים, אני מאמין שזו הטובה מכולם, אם כי האמת היא שזה כבר לא משנה הרבה בשלב הזה.

הסרט הבא על פי סטיבן קינג, שגם כאמור יצא ב-2007, הוא "הערפל" – כישלון קופתי אך הצלחה אומנותית שראיתי כבר פעמיים ועתה אאלץ לראות בפעם השלישית לקראת כתיבת הפרק. הפעם אולי אנסה לעשות משהו שונה ואצפה בגרסת השחור-לבן של הסרט, זו אותה רצה הבמאי פרנק דרבונט להוציא לעולם אבל נמנע ממנו. בחיים לא תנחשו מי היה אותו מפיק אחראי שסירס אותו…

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "לרכוב על הקליע" (2004)
19. "1408" (2007)
20. "מעופף הלילה" (1997)
21. "קריפשואו 2" (1987)
22. "יורקת האש" (1984)
23. "ילדי התירס" (1984)
24. "מטחנת הבשר" (1995)
25. "קארי" (2002)
26. "קללת הצועני / רזה" (1996)
27. "מכסח הדשא" (1992)
28. "משמרת בית הקברות" (1990)
29. "חלון סודי" (2004)
30. "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" (2006)
31. "קריפשואו" (1982)
32. "לבבות באטלנטיס" (2011)
33. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
34. "דברים שצריך" (1993)
35. "עין החתול" (1985)
36. "לוכד החלומות" (2003)
37. "משאיות" (1997)