• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 35: "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" (2006)

17 בפברואר 2020 מאת אור סיגולי

בפעם השנייה בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, ובפעם השלישית שלי בסריטה, מגיע פוסט שהתאפשר אך ורק בגלל קורא שתרם מזמנו ויכולתו. הפרק הזה התעכב המון זמן לא רק בגלל סיכומי השנה והאוסקר שנכנסו באמצע (וגם זה שהוצאתי ספר. יאיי.) אלא גם בגלל שפשוט לא הצלחתי להניח את ידי על "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" (Desperation) העיבוד שביים מיק גאריס לטלוויזיה בשנת 2006. את תסכולי הבעתי במהדורה האחרונה של אימת החודש, ואז צץ לעזרתי הקורא א' (הוא ביקש לשמור על אנונימיות) והשקיע זמן ומרץ בלמצוא לי דרך ראויה לצפות בו. אז לפני הכל אני רוצה שנעצור רגע להודות לו. הפרק הזה מוקדש לו.

"דספריישן – עיר ושמה ייאוש" מבוסס על ספר שהוציא קינג בשנת ב-1996, ואף יצא בעברית. מה שהיה מעניין בספר הזה (אחד החביבים עלי של קינג) הוא שבסמוך אליו יצא ספר המתרחש במציאות מקבילה, "המשליטים" עליו היה חתום קינג בשם העת שלו ריצ'רד באקמן, אשר הביא עלילה כמעט זהה רק בשינויים קלים, רובם קשורים ללוקיישן. אם "המשליטים" התרחש בעיירה פרברית ירוקת מדשאות כמו שקינג מאוד אוהב, "דספריישן" התרחש בעיירה דרומית מאובקת כמו שראינו ב"בהילוך רצחני".
הגרסה המצולמת, שהייתה אמורה להיות פרויקט טלוויזיוני בשני חלקים, הופיעה כמקשה אחת שאורכה שעתיים ועשר דקות ברשת הטלוויזיה ABC, זכתה לביקורות לא רעות ואפילו לשתי מועמדויות לאמי אותן הפסיד – על העיצוב האומנותי ועריכת הסאונד.
את מלאכת העיבוד עשה סטיבן קינג לגמרי בעצמו, והבימוי ניתן למי שבשלב הזה הפך להיות הבמאי הרשמי של קינג – מיק גאריס, אישיות אימה אהובה הרבה יותר מאשר במאי אימה מוערך. זוהי הופעתו השלישית של גאריס בפרויקט הזה, אחרי "סהרורים" ו"לרכוב על הקליע" שהיה הפרק הקודם, ועד כה שמחתי לגלות שעל אף הכל, אלו היו דווקא סרטים מהנים ביותר. בין לבין, גאריס גם ביים את המיני-סדרות על פי "העמדה" ו"הניצוץ".

את הספר "דספריישן" קראתי לפני שנים רבות מספור, אבל לפי ההתרשמות שלי, העיבוד הטלוויזיוני נאמן מאוד למקור הספרותי. למעשה, הפתיחה אפילו זהה אחד-לאחד, וזורקת אותנו ישר פנימה אל העלילה – גבר ואישה נוסעים בדרך מבודדת (הגבר נוהג, כמובן) והנוסעת נחרדת ממשהו שעיניה קלטו בצד הדרך: חתול מת תלוי על שלט דרכים.
אם הפתיחה הזו לא מבהירה לנו שאנחנו בעולם של קינג, אני לא יודע מה כן: "ילדי התירס", "בית קברות לחיות", "בעשב הגבוה", ובאיזשהו מקום גם "הניצוץ" ו"לפעמים הם חוזרים", כולם החלו ברכב נוסע מהעיר הגדולה אל עבר איזורי הספר של אמריקה, עם גבר מאחורי ההגה ואישה לצדו, ולעיתים גם איזה ילד או שניים במושב האחורי.
הפעם מדובר במארי (אנאבת' גיש) ופיטר (הנרי תומס, 24 שנים אחרי "אי.טי.". לאחרונה שב לעולם הקינגי עם "המשחקים של ג'ראלד") החוצים את כבישי ארה"ב במכונית של אחותו של פיטר. קרוב לעיירה דספריישן, הם נעצרים על ידי שוטר מקומי מוזר למראה (רון פרלמן. כמובן) וברגע שנראה שהוא עומד לשחרר אותם בברכת נסיעה טובה, הוא מגלה שקית גראס ענקית בתא המטען, שבכלל שייכת לבעלת הרכב. השוטר מחליט לעצור אותם, וכבר ברכב ברור שהאיש איננו לגמרי בסדר. כשהם נכנסים לעיירה, מארי ופיטר ג'קסון (כן, כמו הבמאי. ולא רק שהסרט טורח לציין את זה, מדובר בפעם השנייה ברציפות בה דמות בסרט על פי קינג זוכה לשם זהה של במאי מפורסם, אחרי אלן פארקר ב"לרכוב על הקליע") קולטים משהו מחריד למדי – העיירה נראית נטושה לחלוטין, ואם כבר צץ איזה מישהו ברחוב, הוא מאוד מאוד מת. גם להקות של נשרים שלא באות טוב נראות פה ושם. בשלב הזה כבר אי אפשר להימנע מהמחשבה שלא מדובר במעצר רגיל, או בשוטר שפוי.
עוד ועוד אנשים נופלים ברשתו של השוטר, וכך מוצאת את עצמה חבורת זרים, כלואה בעיירה המבודדת הזו, כאשר היא מנסה להימלט מכוח אפל ומחריד שממש לא בקטע של לתת להם לצאת משם בחיים.

גם הפעם אנחנו רואים מוטיבים מאוד מזוהים עם קינג בין אם "בהילוך רצחני", "קוז'ו", "משאיות" וב"הערפל" אליו נגיע בהמשך. ואם זה לא מספיק, קינג וגאריס מתעקשים לשזור בעלילת "דספריישן" מחוות רבות לספרי קינג המפורסמים – בין אם הכתובת "Redrum" מ"הניצוץ" שבאמת אין לי מושג איך היא קשורה, משפטים כמו "אני המעריץ מספר אחת שלך" שזה לגמרי זורק ל"מיזרי", וגם איזכורים ל"זה" מופיעים פה ושם. כלומר, מישהו מאוד ניסה להפוך את "דספריישן" לממתק למעריצים ולהכניסו לקאנון הקינגי. מכיוון שאני מהמר בזהירות שמעולם לא שמעתם או ראיתם את הסרט, אפשר לומר שזה לא לגמרי הלך.

החצי הראשון של "דספריישן", או אולי בעצם הרבע הראשון שלו, היה די מבטיח. קודם כל אפשר להתחיל בקאסט המרשים שקובץ לסרט, שגם אם לא מדובר באנשים בשיא הקריירה שלהם, עדיין אפשר לבטוח בהם. אז את פרלמן (נהדר פה, כי פרלמן הוא המלך), גיש והאריס כבר הזכרנו. מעבר להם, הראשון שעליו צריך להרחיב הוא השחקן הנפלא טום סקריט מהסדרה "סודות העיר" וסרטים כמו "קונטקט", "מאש", "הנוסע השמיני" והופעה שבעיניי הייתה אמורה להעניק לו מועמדות לאוסקר כפטריארך טוב הלב ב"נהר זורם ביניהם". את סקריט כבר פגשנו בעבר בפרויקט קינג עם "איזור הדמדומים" של קרוננברג. אליהם מצטרפים סטיבן וובר שגם הוא בוגר קינג (המיני-סדרה "הניצוץ") בתפקיד חמוד במיוחד, וצ'ארלס דרנינג הוותיק והטוב. יש כמובן עוד כמה אבל דווקא עליהם עדיף להחריש.
בנוסף לקאסט הנעים, כבר בהתחלה ברור ש"דספריישן" לא לוקח שבויים. גופות של ילדים זה משהו שהסרט לא ממצמץ לכיוונו, גם כמה סצנות מוות די זוועתיות של בעלי חיים מעטרות את העלילה, והאלימות מפתיעה ונוכחת. בגדול, הדברים שהיינו מצפים מהם מסרט אימה. גם הטיפול שלו באיזושהי חרדה שמגיעה דווקא מהאנשים שאנחנו אמורים לסמוך עליהם שיגנו עלינו היא מוטיב מעניין שיש מה לחקור בו.
אבל ככל שהסרט מתקדם, הדברים הטובים הולכים ומתמעטים, מתחלפים ברצף של סצנות מביכות להפליא עם משחק קטסטרופלי, דיאלוגים שכמעט גרמו לכבות את הטלוויזיה ולפרוץ בבכי, בחירות בימוי תמוהות, והכי נורא – שעמום שלא יתואר. אחרי שתי ההצלחות היחסיות של גאריס עם קינג שהופיעו בפרויקט, הפעם מדובר בנחיתה אכזרית, התרסקות, פיצוץ ומגיפה. זה כנראה הסרט הכי גרוע של גאריס.

את המבנה העלילתי של "דספריישן" ראינו באין ספור סרטי אימה גם לא בהכרח על פי קינג, כמו למשל "גבעות הפחד" או אפילו "המנסרים מטקסס". אנחנו יודעים שזה יכול להיות אפקטיבי כפי שזה פשוט. אבל פה מדובר ממש ברצף של שטויות איומות שאפילו לא מייצרות היגיון בהקשר של העלילה הזו, שכוללת שד רדום ממעמקי האדמה שכל פעם צריך להחליף מארח כדי להעניש ולקטול. יש ב"דספריישן" סצנה שבה מישהי במנוסה מחליטה שהדבר הכי נכון לעשות בסופרמרקט מלא גופות ועכבישים, כאשר היא צריכה להסתתר, זה להפעיל את מכונת המזל שם (איך היא פועלת בלי חשמל זה משהו שאין צורך להשקיע בו מחשבה) ובמקום מטבעות יוצא נהר של דם כי ברור; פלאש-בק שמגיע מתוך מכונת עריכה ישנה ובו מתוארת ההיסטוריה של העיירה שכללה עבדות מודרנית של אסייתים וחוטא באיזה עשרים-עשרים וחמישה סעיפים שונים של גזענות; וסצנה שבעיני היא קאלט בה זוג מגלה אבן מסותת שכנראה טומנת בחובה את מקור הרוע וכאשר היא קרובה אליהם היא ממלאה אותם בליבידו מטורף שאם הבנתי נכון הם מגיעים לקליימקס מיני בלי לגעת אחד בשני. לראות בשביל להאמין.

אבל הדבר שלגמרי שבר אותי, הוא שפתאום "דספריישן" – אולי כי קינג עבר חוויה חוץ גופנית אחרי התאונה שלו ורצה להחזיר טובה לבורא עולם – הופך לטקסט שהוא דתי לחלוטין. כמובן שזו לא בעיה בפני עצמה, הרי אין שום פסול ביצירה שבבסיסה אמונה וקרבה לאלוהים, אבל כאן זה נעשה בצורה כל כך צורמת ומביכה שזה לגמרי עובר כפארודיה, או יותר גרוע, כסרט שחושב שהצופים שלו הם מסוג האנשים שיכולים להאמין לתחקירים של ערוץ 20. אתם חושבים שאני מגזים, אבל אני לא, ולראייה זה המשפט האחרון של הסרט (כן, אני הולך להסגיר את המשפט האחרון. סמכו עלי, לעולם לא תגיעו עד אליו): "אלוהים הוא אהבה. אלוהים הוא הכל. זה מה שעושה אותו אלוהים".
ובאמת, יכול להיות שזה נכון ואלוהים הוא אהבה – אלו לא העקרונות האישיים שלי אמנם, אבל זה בטח לא הופך את זה לעובדה או לנכון באופן אובייקטיבי – אבל כשזה מגיע בתצורה הזו, בניסוח כל כך עילג, אחרי שעתיים וקצת של נשרים טורפים ומאבק עם עורבים ופומות, קשה להכיל את זה בלי לצחוק.
"דספריישן – עיר ושמה יאוש" הוא באמת פרויקט כושל, שהיה לו פוטנציאל גדול אבל כמעט הכל בו הלך לאבדון, ועוד סיבה מדוע בתחילת האלף העיבודים לקינג נחשבו לתחתית.

אך הנה מגיעות החדשות הטובות: על פניו, ואני אומר זאת בזהירות רבה, הסטרייק האיום ונורא של עיבודי קינג שהחל עם "לבבות באטלנטיס" ונמשך עד כאן (עם הפוגה יחסית ב"לרכוב על הקליע") עומד להסתיים. בפרק הבא נגיע לאחד העיבודים העכשוויים האהובים יותר מאת קינג, "1408", ואחר כך אנחנו עם "הערפל". וזו כבר אופרה אחרת.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "לרכוב על הקליע" (2004)
19. "מעופף הלילה" (1997)
20. "קריפשואו 2" (1987)
21. "יורקת האש" (1984)
22. "ילדי התירס" (1984)
23. "מטחנת הבשר" (1995)
24. "קארי" (2002)
25. "קללת הצועני / רזה" (1996)
26. "מכסח הדשא" (1992)
27. "משמרת בית הקברות" (1990)
28. "חלון סודי" (2004)
29. "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" (2006)
30. "קריפשואו" (1982)
31. "לבבות באטלנטיס" (2011)
32. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
33. "דברים שצריך" (1993)
34. "עין החתול" (1985)
35. "לוכד החלומות" (2003)
36. "משאיות" (1997)