• סרטים חדשים: ״פרשת המים״ של טוד היינס
  • ״סוניק הסרט״, סקירה
  • ״פרשת המים״, סקירה
  • ״לילות וסופי שבוע״: בכורת הבימוי של גרטה גרוויג
  • סקירה
  • ״ציפורי הטרף״, סקירה לסרט של הארלי קווין וחברות
  • דוהרת
  • ״חיים נסתרים״, סקירה
  • אוסקר 2019/20: ערב היסטורי לאקדמיה האמריקאית
  • אוסקר 2019/20: הטקס והזוכים
  • סקירה כפולה: ״סיד וג׳ודי״ + ״ג׳ודי - מעבר לקשת״
  • אימת החודש - ינואר 2020
  • המלצות סינמטקים - פברואר 2020

אימת החודש – ינואר 2020: "המרכז המת", "חרשות סלקטיבית", "דניאל לא אמיתי"

28 בינואר 2020 מאת אור סיגולי

עוד לא התחילה השנה ואני כבר בפיגור. בבתי הקולנוע הוקרנה כבר הגרסה המחודשת ל"הטינה", כעת מצטרף ללוח ההפצה "טבעת החנק" ובקרוב יגיע "גרטל והנזל" – אבל לא רק שאין לי שום סיכוי למצוא את הזמן ללכת לראות אותם, רוב החוויות האחרונות שלי מאולמות הקולנוע היו כל כך איומות בגלל הצופים האחרים, שאני פשוט לא רואה את זה כהוצאה כלכלית שפויה. אחכה ל-VOD.
מבחינת הטלוויזיה, לעומת זאת, אני יותר מעודכן, ונמצא עמוק בסדרת המתח-אימה החדשה של HBO "הזר" (The Outsider) המבוססת על ספר של סטיבן קינג. הפרקים יוצאים על בסיס שבועי, וקשה לתאר כמה זה מתסכל לחכות שישה ימים בין פרק לפרק אחרי שכבר התרגלנו לעניין הבינג'. "הזר" מתחילה בעיירה קטנה (כן, אני יודע שזה מפתיע בהקשר של קינג) בה נמצאת גופת ילד במצב שעדיף להימנע מלתאר, ולמעשה יש רק חשוד אחד – מאמן הבייסבול המקומי, איש חביב וטוב לב לכל הדעות. לא רק שכל זירת הרצח מלאה בדי.אן.איי שלו, אלא גם מספר עדי ראייה אמינים יכולים למקם אותו ממש בסמוך למקום, מגואל בדם. בגדול זה קייס די קל, חוץ מזה שלחשוד יש גם אליבי מאוד מאוד מהימן כמה קילומטרים משם, מגובה בצילומי וידאו. זאת פחות או יותר נקודת הפתיחה של הסדרה בה מככבים בן מנדלסון (לא בתפקיד האיש הרע הפעם, תודה לאל), ג'וליאן ניקולסון, ג'ייסון בייטמן (שגם ביים את שני הפרקים הראשונים), המועמדת לשני אוסקרים סינתיה אריבו ("הארייט") ועוד.
שני הפרקים הראשונים היו באמת מדהימים, עם כמה אימג'ים קריפיים בקטע קיצוני. השלישי והרביעי היו טובים ומסקרנים, אך ממש כמו "השומרים", נראה שעסוקים יותר בלבלבל ולסקרן אותנו מאשר לבנות עלילה כמו שצריך ולכן מורגשת איזושהי האטה בקצב. אני כמובן אמשיך לצפות בה כי היא עשויה מעולה, אבל מקווה שהמומנטום של הפרקים הראשונים יחזיק, ולא נגיד ייפול ויתרסק כמו הסדרה מבוססת קינג הקודמת, "קאסל רוק" שהפכה לדי מייאשת לקראת תום העונה הראשונה.

ובחזרה לסרטים – אימת החודש הראשונה של 2020 מורכבת משלושה: אחד חדש שטרם דובר עליו, ועוד שניים בהם צפיתי לקראת סוף שנה שעברה אבל מכיוון שדצמבר באימת החודש הוא במתכונת סיכום שנה, הם לא קיבלו את היחס המיוחד שמגיע להם. עכשיו סוף סוף אפשר.

"המרכז המת" – The Dead Center

את הסרט הזה, שנחשף לראשונה בפסטיבל הסרטים של לוס אנג'לס ב-2018 אבל את ההפצה המרכזית שלו קיבל בסוף 2019, התחלתי לראות בעקבות סיבה אחת בלבד: שיין קארות'.
קוראי סריטה האדוקים בוודאי מכירים את האוטר הזה, שביים, כתב, הפיק, כיכב, צילם, הלחין, עיצב וערך שניים מסרטי המד"ב הטובים ביותר אי פעם: "פריימר" ו"אפסטרים קולור", האחרון השתבץ ברשימת סרטי העשור שלנו. על אף שיש לו רק שני סרטים ברזומה, את נוכחותו אפשר למצוא גם בעוד כמה מקומות אחרים כמו הלחנת הסדרה "חברה בתשלום", עזרה בעריכת "סיפור רפאים" ומתן עצות ותמיכה ב"אור ירח" ו"לופר". ב"המרכז המת" קארות' הוא אמנם רק בכובעי השחקן הראשי והמפיק, אבל היה לי ברור שהוא לא סתם יקפוץ על סרט האימה הראשון שיגיע לפתחו, ואם הוא מעורב בזה כנראה שיש עילה לצפייה.
הבמאי והתסריטאי של הסרט הוא בילי סניז (סנזה?) שהופיע באימת החודש אי שם בפברואר 2015 עם "כמו אלוהים" שתגובתי אליו הייתה… נקרא לזה מעורבת.

"המרכז המת" מתחיל כאשר גופתו של גבר מבוגר מגיעה לבית החולים, כאשר כל הסימנים מצביעים על התאבדות. לאחר שהאיש המאוד מת מתוייג ומאופסן בחדר המתים לקראת בדיקת הפתולוג בבוקר, הוא משום מה מפסיק להיות גופה ובורח משם אל עבר המחלקה הפסיכיאטרית שם מוצא אותו הפסיכיאטר הראשי בבוקר שלאחרי ומנסה להבין מה קרה. במקביל, הפתולוג שהתבקש להגיע לנתיחה ומצא שם עגלה ריקה, יוצא מטעם עצמו לברר לאן נעלמה הגופה ומגלה אי אילו דברים.
אין מנוס בלהתחיל בכך שבסיפור הזה יש כמה רגעים שמאוד קשה לקנות. באופן כללי נדמה שסניז לא באמת יודע איך מתנהלת מחלקה פסיכיאטרית סגורה ודי מאלתר, כך שכל מה שקורה שם מבחינת ההתנהלות של הצוות סובל מאפס אמינות. בנוסף, הדמות שמגלם קארות' היא קצת קלישאה של אנשי מקצוע מיומנים-אך-רדופים שמחפשים לעצמם גאולה וביאושים נמשכים אל הצד האפל (נגיד נהג האמבולנס ב"לגעת במוות", הבלשים ב"מיסטיק ריבר" ו"נראתה לאחרונה", האסטרונאוטים של "סולאריס" ו"אד אסטרה" ומגרשי השדים ב"התגלמות הרוע" ו… ובכן… "מגרש השדים"), והדמות של הפתולוג חסרת אישיות לחלוטין על אף שמי שמגלם אותה, ביל פיהלי, עושה עבודה מצויינת.

עם זאת, הסרט הזה באמת הפתיע אותי לטובה בגלל שהוא הפקה מאוד מרשימה ביחס לזה שמדובר בסרט קטן למדי, יש בו רגעים ממש מלחיצים ומספר הקפצות ראויות. לסניז יש יופי של יכולת לבנות מתח, אבל הוא באמת חייב תסריט חזק יותר. וזאת הבעיה הכי גדולה שלי עם "המרכז המת" – הוא פול גז בניוטרל. זה לא נראה שיש לסרט מה להגיד, או לפחות משהו מעניין להגיד, ננסח את זה ככה.
כן, יש פה שתי דמויות מרכזיות שעברו אובדן איום ונורא ממנו לא הצליחו להתאושש, והדרך שלהן להתמודד הביאה אותן לרצות להישיר מבט אל המוות כשהתוצאה קטסטרופלית. אבל זה לא מרגיש חזק מספיק, אלא יותר כמו תירוץ. אני נהניתי מהצפייה ברובה, אבל בסופו של דבר הייתה לי תחושה של "אוקי. אז מה?".

"חרשות סלקטיביתָ*" – Tone-Deaf

על פניו עלילה מסוג שאנחנו כבר די מכירים: בחורה שאיבדה את הכיוון שלה בחיים יוצאת לסוף שבוע של התאפסות באיזה בית הארחה מרוחק, ושם היא מגלה שבעצם נפלה לידיו של פסיכופט. עם זאת, כבר בדקות הראשונות ברור שהסרט הזה קצת אחר, ואם הייתי טורח לבדוק מי הבמאי לפני הצפייה גם כנראה שבכלל לא הייתי מופתע.
זהו סרטו הרביעי של ריצ'רד בייטס ג'וניור, בחור די מגניב שאני לא בטוח בן כמה הוא אבל קשה לי להאמין שכבר עבר את 35. שניים מסרטיו כבר זכו להתייחסות באימת החודש: "גותיקה פרברית" החמוד מאוד ו"טראש פייר" הבעייתי-אך-מעניין. סרטו הראשון, "חתכים", הפך אותו למוקד של התעניינות בקהילת האימה עוד ב-2012 ויום אחד אקיים את הבטחתי לצפות בו מההתחלה ועד הסוף.
"חרשות סלקטיבית" ממשיך את הקו בו טיפל בשני הסרטים האחרונים שלו – דמות מיליניאלית מהעיר הגדולה מוצאת את עצמה בהתנגשות קריפית עם אמריקה הפרברית. ב"גותיקה פרברית" ו"טראש פייר" זה היה בחור שחזר לבית הוריו ופתח שם קופת שרצים, והפעם זו מישהי שלראשונה באה במגע עם אמריקה של השוליים ולא בדיוק מחבבת את מה שהיא רואה, במיוחד כשזה מנסה להרוג אותה.

מה שבעיקר שונה אצל בייטס הוא שהמסגרת הז'אנרית די מוכרת, אבל הסרט עצמו בודק כל מיני כיוונים חדשים. הפעם מדובר במונולוגים אל המצלמה, סצנות הזיה משונות מאוד, ובעיקר המון הומור שחור משחור על המאבק בין המילניאלז לבומרים. למעשה, זה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי על ההתנגשות הזו, בין דור צעיר שגדל לפריבילגיות ופיתח רגישות יתר, לעומת הדור שמרגיש שיש לו חזקה על העולם ועל הדרך גם די הרס את הפלאנטה כפי שהתברר לאחרונה.
נציגת הדור הצעיר של "חרשות סלקטיבית" היא אוליב (אמנדה קרו המצוינת מ"עמק הסיליקון"), בחורה שלא נורא אוהבת לעבוד קשה, לובשת חולצה עליה כתוב "The Struggle is Real" למרות שהיא לא נאבקה על דבר מימיה, ושאמה וחברותיה תמיד עודדו את הפן המוזיקלי שלה למרות ששמיעה מוזיקלית היא ממנה והלאה. את דור הבומרים מייצג הארווי (רוברט פטריק בהופעה מהסוג שהוא כבר מזמן לא קיבל), שהעולם שנשמט מידיו וחוקיו השתנו העביר אותו על דעתו.

יש משהו זחוח וחצוף מדי בכתיבה ובבימוי של בייטס ג'וניור, אבל הסרט הזה מהנה מספיק בשביל לתת לו לעשות מה שהוא רוצה. ההומור והאלימות משתלבים כאן נהדר (באמת שצחקתי בקול רם מספר פעמים) וגם כשהסרט מתפרע מדי, הוא עדיין כיף. בעיני הוא לא זכה להתייחסות הראויה לה בשנה שעברה, אבל לבייטס זה לא נראה שמשנה יותר מדי. הבחור לא יכול לשבת דקה במקום וכבר עובד על הסרט הבא שלו, החמישי תוך שבע שנים. אני לגמרי מחכה לזה.

* – את התרגום העברי אני המצאתי כי תרגום ישיר לא לגמרי מעביר את הקונספט בעיני. מותר לחלוק עלי.

"דניאל לא אמיתי" – Daniel Isn’t Real

לעומת "חרשות סלקטיבית", הסרט הזה הוא אחד שדובר עליו לא מעט במהלך השנה שעברה, הוקרן ב-SXSW, סיטג'ס (שם זכה בפרס השחקן) ופנטסטיקפסט, והופיע לא רק בסיכומי השנה של הפודקאסט Shock Waves (המקום העשירי של ריאן טורק) אלא גם הפציע אצלנו כאחד מסרטי השנה הלא-מופצים של לירון.
מדובר בפיצ'ר השני של אדם איג'יפט מורטימר, שהוזכר פה בעבר בזכות חלקו ב"חגים", שם היה אחראי על הפרק המסיים והטוב ביותר מכל האנתולוגיה הרעועה ההיא – "ערב ראש השנה" בו נפגשים לבליינד דייט איש ואישה מבלי לדעת שכל אחד מהם הוא רוצח סדרתי.

הפרק של מורטימר ב"חגים" היה קומדיה שחורה וריאליסטית כביכול, אך בסרטו הנוכחי הוא הלך על קו אחר לגמרי: בעקבות טראומה, לוק הקטן מפתח לעצמו חבר דמיוני בשם דניאל שעוזר לו להפיג את הבדידות. הבעיה שדניאל הזה הופך להיות קצת רכושני לגבי לוק, וזה מביא אותו לנקודה מעט מסוכנת. לוק, בעזרת אמו, מצליח להרחיק את דניאל מתודעתו, אבל כשהוא מגיע לקולג' והחיים חוזרים להיות קשים, לוק הבוגר והביישן (מיילס רובינס, "האלווין" ו"מאבדים את זה") מעיר שוב את דניאל (פטריק שוורצנגר. כן, הבן של. בחיים לא הייתם מנחשים על פי המראה שלו) שבעצמו התפתח לבחור חתיך, בטוח בעצמו, וכמובן, פסיכופט.

על אף עשייה מאוד מוצלחת, ועיצוב יצור גיהנומי אחד ממש מצויין, אני נותרתי מעט מסוייג לגבי הסרט הזה. באופן כללי כל עניין האלטר-אגו שמתחיל לעשות צרות לא בא לי טוב אף פעם (מ"פרד תתפגר" ועד "נשבר לי" – נו, הסרט ההוא על הבחור מחפיץ הנשים שאיבר המין שלו מחליט לצאת לחיים עצמיים. בטוח ראיתם) ואני לא חושב שמורטימר מצא זווית מעניינת מספיק. החלקים הטובים בסרט עוסקים בגבריות רעילה, אבל יש משהו כל כך לא אחיד בהתגלגלות של הסרט, שהוא לא נשאר נאמן לחוקים שלו, והדברים הופכים להיות די צפויים.
המשחק טוב, וחוץ מהגברברים שהוזכרו תוכלו למצוא פה את סשה ליין ("אמריקן האני" ו"החינוך הרע של קמרון פוסט") ואת מרי סטוארט מאסטרסון, שתיהן סבבה ממש, כך שזה בהחלט עוזר. עיצוב המפלצת, כאמור, יופי בהחלט, וכן יש פה תצוגת יכולת של במאי חדש, אבל קשה לי לומר שעברתי חוויה משמעותית מספיק שמצדיקה את הצפייה, או לפחות את ההתלהבות שהסרט זכה לה.

וכך נפתחה שנת אימה חדשה. מבטיח להשלים את כל הסרטים שטרם הספקתי, וגם להמשיך עם פרויקט סטיבן קינג שנזנח בגלל סיכומי השנה והאוסקר (ובגלל שאני לא מצליח להשיג את "דספריישן – עיר של ייאוש". חושב פשוט לפסוח מעליו ולהמשיך לסרט הבא כדי לא לבזבז זמן).
לכל פרקי אימת החודש הקודמים, יש לכם תגית למטה. וגם, זכרו לקפוץ לעמוד הפייסבוק "חתולשחור" ולהחליף חוויות.