• רווק נצחי
  • סרטים חדשים: ״מחברות שחורות - ויויאן״ ביום הקולנוע
  • ״רואים קולנוע״, סקירת נטפליקס
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • כוחו של הכלב

"רוכבי הצדק", סקירת yes

8 ביולי 2021 מאת אור סיגולי

בשנה שעברה, 2020, יצא בדנמרק סרט מקומי מאת אחד התסריטאים הבולטים של המדינה, ובכיכובו של השחקן הדני המפורסם – ואולי הטוב ביותר – בעולם מאס מיקלסן. במרכז הסרט ארבעה גברים, כל אחד עם משבר כמעט-אמצע-החיים שלו, שמחליטים יחד לנקוט באמצעים מעט קיצוניים, ובוודאי שנויים במחלוקת, כדי להתמודד עם המצב. התוצאה, אפשר לומר, די הרסנית.
תיאור העלילה הזו וודאי זרק אתכם ל"עוד סיבוב", סרטו של תומס וינטרברג שזכה ממש לפני כמה חודשים באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, ונחגג אצלנו בין אם בסקירה מהללת מטעם אורון, תוספת של לירון, מקום של כבוד במצעד רגעי השנה שלי, ונוכחות בסרטי השנה.
אבל לא. אני לא מדבר על "עוד סיבוב". אני מתכוון לסרט נוסף שנושא תיאור זהה לחלוטין, והוא "רוכבי הצדק" (Riders of Justice) שהצטרף לאחרונה ל-VOD של yes.
פה גם נגמר המשותף בין השניים האלו.

על "רוכבי הצדק" אחראי אנדרס תומס ינסן, שאמנם לשמו רק קומץ סרטים כבמאי, אבל בכובעו השני כתסריטאי כמות הפרויקטים שלו היא כמעט שומטת לסתות. לא רק שהוא זכה באוסקר על סרטו הקצר ב-1998, הוא חתום בין היתר על התסריטים של "השיר האחרון של מיפונה" (אחד מסרטי הדוגמא הבולטים), "אחים" שלאחר מכן קיבל רימייק אמריקאי עם נטלי פורטמן, "אחרי החתונה" שלאחר מכן קיבל רימייק אמריקאי (נוראי) עם ג'וליאן מור, "דרך אדומה" של אנדריאה ארנולד, "הדוכסית" עם קירה נייטלי, "בעולם טוב יותר" שזכה באוסקר הבינלאומי, "הגאולה", "הזדמנות נוספת", ואפילו העיבוד המפוקפק ל"המגדל האפל" מאת סטיבן קינג. אמנם חלק טובים יותר וחלקם גרועים הרבה יותר, אבל הוא מסוג היוצרים שפרויקטים חדשים שלהם ישר מעוררים תשומת לב, ובצדק.

השוני המרכזי בין "רוכבי הצדק" ובין "עוד סיבוב" (שאמנם היה לאחד הסרטים האהובים של 2020, אבל בקופות הכרטיסים בדנמרק דווקא סרטו של ינסן היה עם ידו על העליונה), הוא שאם זוכה האוסקר הוא סרט ששומר קצת על הכללים ויכול לדבר אל קהל יחסית רחב, זה לשמו התכנסנו הוא כמעט סרט ניהיליסטי. הוא נע באופן חד בין דרמה רגשנית לסרט פעולה אלים, בין קומדיה פרועה לטרגדיה, בין סרט כריסמס לפארסה צינית, בוגד בעמדות שלו בכל הזדמנות, מנסה לשמוט את הקרקע תחת רגלי הצופים, לשחק עם הציפיות שלנו, ולחרוץ לשון בערך לכל פרה קדושה, בין אם תימתית ובין אם נראטיבית.
זה מסוג הסרטים שיהיה מאוד קשה למתוח עליהם שורה תחתונה, כי כל הרעיון בהם הוא שאתה אמור לאבד את הצפון. לכן, לבחון אותו בכלים נורמטיביים לא רק שיעשה לו עוול, אלא גם ישחק לידיים שלו.
והאמת? אני הרוס על דברים כאלה. באמת. כשאני נכנס לסרט אני משווע שיטיחו אותי מצד אחד של החדר לצד השני, יגרמו לי לתפוס את הראש בתסכול ובהתלהבות, ויעשו הכל חוץ מללכת בתלם. במיוחד כשמדובר בקומדיה, אחד המקומות הבודדים שבהם אני הכי סבלני לחוסר רגישות, ותחת הכסות הזו כמעט הכל קביל.

בהקשר הזה, "רוכבי הצדק" הוא די הצלחה. רוב הזמן ניסיתי להבין מה דה פאק קורה, ומה רוצים ממני, הצלחתי לסלוח לו על המון בעיות כי פשוט נתתי לו לקחת אותי לאן שהוא רוצה, גם אם לפעמים הרגשתי שהוא בעצמו לא יודע.
אבל אז קרה משהו. איפשהו לקראת האמצע, או אולי קצת אחרי. סצנה אחת, אולי שתיים-שלוש דקות מתוך קרוב לשעתיים, שגרמה לי להביט קרוע עיניים במסך, וממש לא בקטע טוב. למעשה, בקטע רע מאוד. תוך רגע נטרקתי ממנו החוצה, ולא היה לי שום סיכוי לחזור. עבר זמן מה מאז צפיתי בו, ואני עדיין חוזר אל הרגע הזה בראשי, לא לגמרי מאמין שמישהו הרשה לעצמו לעשות את זה.
אנחנו נדבר על הרגע הזה, כמובן, אבל בעצם אפילו לא סיפרתי לכם על מה הסרט.

"רוכבי הצדק" מתחיל בסצנה, שבכל היקר לי הזכירה לי בווייב את הפתיחה של "גרמלינס". משהו כריסמסי, כמעט אגדתי, אך מקורקע, מסתורי וגם ריאליסטי. בסרט הדני זוהי ילדה וסבה הולכים ברחוב החורפי, ומגיעים לעמדתו של מוכר אופניים. הילדה מבקשת אופניים כחולים, אך במלאי יש רק אדומים. לא נורא, אומר הסבא, אולי עד חג המולד תקבלי את מבוקשך. כשהם הולכים, מתקשר מנהל הבסטה למישהו ואומר לו: תשיג לי אופניים כחולים.
אני לא אכנס לפרטי העלילה, למקרה שתבחרו לצפות, אז אתייחס להמשך באופן מאוד כללי. החל מאותה שיחת טלפון מתחיל תהליך של סיבה ותוצאה, שבסופו מוצא את עצמו איש משפחה וחייל באפגניסטן (מיקלסן) יוצא למסע נקמה בכנופייה מסוכנת בשם רוכבי הצדק, כאשר על מנת לאתר אותם הוא נעזר בשלושה חנוני מחשבים בני גילו פחות או יותר, שמגלים בעצמם את הצדדים הפרועים שלהם. החבורה המשונה הזו מסתבכת מעל הצוואר עם אנשים מאוד מסוכנים, ומכאן למשהו בסגנון "ג'ון וויק" המדרון די תלול.

יש באמת המון דברים שכיף לנבור בהם בתסריט של "רוכבי הצדק". הוא סרט שעוסק בקונספט של אפקט הפרפר, שכל דבר שקורה הוא תוצאה ישירה של משהו שקרה לפניו, אבל הוא מתעקש להיות הכי כאוטי שאפשר. הוא אפילו עושה איזשהו מהלך "קיס קיס בנג בנג", כזה שמפורר לחלוטין את התזה שהוא בעצמו בנה. הוא עוסק בנושאים של התמודדות עם אבל, גבריות רעילה, גבריות קורבנית, גבריות של מאס מיקלסן (ז'אנר בפני עצמו בשלב הזה), טראומה וניסיון למצוא טעם בחיים האלה שהם מההתחלה ועד הסוף טירוף אחד גדול. ככזה אפשר להחליק לו כמה דברים כמו מהלכי דמויות שאין בהם שום היגיון, או שמסתבר שבדנמרק אין שום משטרה או כוח חוק וסדר. בכלל.
גם מבחינת העשייה יש מה לחגוג בו. האקשן לא רע בכלל, והמשחק, כפי שאפשר לצפות מהדנים, משובח. על מיקלסן, מתנת אלוהי הקולנוע לנו בני התמותה, אין מה להרחיב. זה שהוא עשה באותה שנה גם "רוכבי הצדק" וגם את "עוד סיבוב" – שתי דמויות שונות באופן מוחלט זו מזו – זו כבר הצדקה לתואר אבירות. אבל הוא ממש לא היחיד. לצדו נמצאים כמה פרצופים מוכרים ואהודים אחרים כמו ניקולס ליי קאס ("שומר המקרים האבודים", "ילד 44"), ניקולס ברו ("סוס מלחמה" ורוב סרטיו של כריסטופר בו), ולארס בריגמן בתפקיד לנארט. הוא גם יהיה המעבר שלי למה שאתו עשיתי טיזר בהתחלה, הסיבה שאני לא מצליח לסלוח לסרט הזה.

שני דברים לפני כן. הראשון הוא שמובן לי שאני מדבר פה מתוך מערכת ערכים אישית, שאיננה בהכרח משותפת לכולם. אלו הרגישויות שלי ולא חייבים להזדהות איתם, אבל, היי, זה טקסט שלי אז מותר לי. השני הוא אזעקת הרגעה שלא מדובר ספויילר. זה רגע שהוא כמעט חסר חשיבות במארג הסרט. האמת היא שזו אחת הסיבות שכל כך היה לי קשה אתו.

אז לנארט המדובר הוא מתכנת בשנות הארבעים לחייו, אני מניח, בחור קצת אקסצנטרי אבל גם חביב ורגיש. בפעם הראשונה שהוא נכנס לאסם של מרקוס (מיקלסן), מה שלימים יהפוך להיות החמ"ל של החבורה, הוא ממש מתרשם ממנו. ואפילו חולק, באופן די אגבי, שאחת הסיבות שיש לו קטע עם אסמים זה מכיוון שלשם הגברים במשפחה שלו הכניסו אותו כשהיה ילד כדי להעניש אותו על כל פעם שהוא עשה משהו רע. לאחר מכן הוא מתוודה שכל חייו הוא עבר אצל עשרות פסיכולוגים, ולכן קל להבין שילדותו של לנארט עברה בצד התעללות מינית קשה בתוך המשפחה. וואלה, לא בדיוק החומר הכי מדליק בעיני לקומדיה, אבל בסדר. אם זה היה מסתיים שם, הייתי מחליק.
מה שקורה בסצנה מאוחרת יותר בסרט זה שלנארט מרגיש מותקף, ובהתקף פאניקה בורח מהמכונית אל תוך שדה. כאשר הוא מבין שאין לו סיכוי להימלט – אפילו שבעצם הוא לא בסכנה אלא סתם מגיב בלי פרופורציה – הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יודע: הוא מתכופף, מפשיל את מכנסיו, חושף את ישבנו, ומסכים שיעשו בו מה שרוצים, רק שלא יפגעו בו.

אני מתנצל אם לחלקכם זה היה טריגר ללא אזהרה, אבל תחשבו מה עבר עלי בסרט. ולא רק שאחר כך די מתעלמים מזה ולא נוגעים בפאקינג אירוע המחריד הזה, של איש מבוגר שאנסו אותו כל כך הרבה פעמים שבעת לחץ הוא פשוט מציע את עצמו לתוקף כי זו האופציה הכי פחות נוראית מבחינתו, הסרט מתייחס לזה כאילו הוא החליק על בננה. זה מצולם, מבויים וערוך כבדיחה, והמבט המזלזל של האנשים סביבו לא בדיוק מראה שיש פה הבנה של המתרחש.
הוא, אגב, לא הגבר היחיד בסרט שמותקף מינית, וגם במקרה הנוסף זה כאילו מצחיק, אבל ממש לא.

עכשיו, כן. זה רגע אחד בתוך קלחת של שיגועים וטירופים. וכאמור, מטרת הסרט היא להוציא אותנו מאיזור הנוחות, אבל בעיני זה קו אדום. כמובן שאין כל רע בהתעסקות עם פגיעה מינית, אבל לא ככה, בעיני לפחות. לא כבדיחה רגעית על חשבון הקורבן, לא באופן כל כך עלוב ונלעג. הרגע הזה בעיני היה כל כך מיותר, חסר אחריות ומרתיח, שמאותו הרגע פשוט הפסיק להיות לי אכפת. סיימתי את שאר הסרט באפס עניין, מרגיש שינסן כבמאי ותסריטאי הלך צעד אחד רחוק מדי. שהוא עבר איזשהו גבול.
לא חייבים להסכים אתי. כאמור, כל אחד ורגישויותיו שלו. אבל לי זה היה יותר מדי. אחרים אולי יחשבו שזה דווקא לגיטימי, אולי הם יראו בזה יצירת זעזוע מכוון על מנת שדווקא נזדהה עם לנראט האומלל ואחרים כמוהו שעברו חוויה דומה, אבל אני לא משוכנע בזה בכלל. העובדה שזה פשוט אנקדוטה רנדומלית שגם יכלה להיחתך מהסרט לא מקלה על העניין. הלעג וההשפלה של דמות שעברה שנים של תקיפה מינית לא ראויה בעיני, אפילו בסרט שמבקש מאתנו בכל רגע שלא לקחת אותו ברצינות.