• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 1: "קארי" (1976)

16 ביוני 2018 מאת אור סיגולי

הבור שנפער בחיי לאחר תום פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר היה חייב להתמלא באיזשהו אופן, ומהר. מדהים כמה ממכר להישאב לתוך דבר בסדר גודל עצום וגם איזו מוטיבציה נהדרת זה נותן פשוט לשבת ולראות סרטים. לאחרונה גיליתי שכשחוזרים הביתה מיום מפרך ורוצים להשקיע את שעות הערות הנותרות בצפייה בסרט, השפע שנמצא שם בחוץ רק מייאש ובסופו של דבר, לאחר התלבטויות רבות, פשוט מוותרים. לעומת זאת, כשיש משימה, הרעב לצפייה פשוט מתעצם והכל הופך ליעיל יותר.

היו הרבה מחשבות לגבי הפרויקט הבא. חלק מהרעיונות נפלו בגלל לוגיסטיקה והיכולת להשיג את הסרטים, ואחד מהם – עמוס וגדול – אפילו התחלתי, ועל כן גם אסיים מתישהו, אבל לפתע הרגשתי שאולי כדאי לקחת כיוון קצת שונה, ואחרי שעברנו על כמה מהסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע עם האוסקר, אפשר לנסות ללכת למקום אחר שנראה על פניו שיהיה מרתק לצלול אליו. אני לא יודע מאיפה הגיע הרעיון לראות את כל הסרטים המבוססים על ספריו של סטיבן קינג, אבל ברגע שזה עלה כל הפעמונים בראש שלי התחילו לצלצל ולפחות מבחינת תזמון נראה שלא יכל להיות יותר טוב. לא רק שאנחנו נכנסים לתקופת פיק-קינג (פיקינג?) כשכל דקה עוד ועוד עיבודים לספריו מקבלים טיפול קולנועי, אלא גם שבקרוב משתחררת הסדרה" קאסל רוק" שתהיה מין יקום משותף לכל עלילות ודמויות סטיבן קינג. ויש המון.

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג, צריך להבהיר מראש, יתרכז בעיבודים שעשו לספריו ובתסריטים אותם כתב לקולנוע. בכך אני מתייחס לסרטים באורך מלא, כלומר להוציא את המיני-סדרות (הרי ככה לא נצא מזה לעולם) או את הסרטים הקצרים (שאין שום סיכוי להשתלט על כל הכמות הזו). בנוסף, אני מסיר סרטי המשך, ומתרכז רק בעיבודים הישירים או לתסריטים עליהם הוא חתום.
הפרויקט יילך כרונולוגית, כך שבשונה מפרויקט האוסקר, כמה מהתותחים הכבדים ביותר יגיעו ממש בהתחלה. אני מתכוון לצפות – לראשונה או שוב – בכל סרט באורך מלא בו מעורב קינג, להוציא כמובן את אלו שכבר קיבלו יחס מלכותי בסריטה. זה כולל את הסקירות שלי ל"סלולרי", "המשחקים של ג'ראלד", "זה", גרסת "קארי" של 2013, ואת הסקירה האורחת של רוי יודקביץ' ל-"1922".

אז רגע לפני שנפתח בתרועה עם "קארי", כמובן שצריך להקדיש פסקה למי זה אותו אדם שמצדיק (בעיני, ואני בטוח לא לבד בזה) פרויקט שלם על שמו.
סטיבן קינג הוא כנראה הסופר המודרני שכתביו עובדו הכי הרבה פעמים למסך, והוא בטוח סופר האימה והמתח החשוב, המשפיע והפופולרי בכל הזמנים. הוא נולד ב-21 לספטמבר 1947 בפורטלנד שבמדינת מיין, שם מתרחשת כמות משמעותית מספריו, והוא עדיין עובד בהספק פסיכי. אין טעם לפרט עכשיו את הספרים המפורסמים שלו, כי על רובם נתעכב בהמשך הפרויקט, אבל אזכיר שלשמו נזכרים 54 ספרים (כולל תחת שם העט ריצ'רד בקמן) ושישה ספרי שאינם פיקשן. זה כמובן בעת כתיבת שורות אלו. מחר זה יכול להשתנות.
החל מ-1976 החלו ספריו וסיפוריו להגיע לבתי הקולנוע ללא הפסקה. בשנים האחרונות, עם זאת, מישהו לחץ על הגז (לדעתי מכיוון שהדור החדש של היוצרים גדל על כתביו והושפע מהם) ואנחנו כיום נמצאים במבול מטורף של עיבודים. את ההדים לעבודותיו אפשר גם לראות בכמעט כל סרטי וסדרות המתח והאימה של הזמן האחרון, בראשם כמובן "Stranger Things".

קינג היה הסופר האהוב עלי בתקופת החטיבה והתיכון, ולדעתי היו שנתיים או שלוש שקראתי רק את הספרים שלו, כך שאני גם די שוחה בחומר הכתוב, לפחות מה שפורסם עד שנות האלפיים.
הנוכחות של קינג בתקופה בה המוח המתבגר שלי החל להתעצב, הפכה אותו לאחת מהדמויות המשמעותיות ביותר בהתפתחות התרבותית שלי. כמישהו שגם גדל במקום שיכל בקלות להיות עיירת קינג הרגשתי חיבור די רציני לעולמות שלו, וכל שבוע הספר רצתי כדי לראות מה החדש שלו שתורגם עד שכבר התחלתי לקרוא באנגלית. אז בהחלט אפשר לומר שיש לו מקום בחיי.

החשיבות של קינג בתרבות הפופולרית היא בכך שהוא אחד הקולות המשמעותיים שקרבו את האימה אל העולם היומיומי, המוכר, זה שנמצא בבית ממול או בצד השני של השדה. זה כמובן היה גם לפניו, אבל השילוב הזה בין רוע מוחלט לאנשים רגילים, כאלה שאנחנו נתקלים בהם בסופר, כאלה שאנחנו שולחים את הילדים שלנו לשחקים עם הילדים שלהם בפארק, לא הייתה מאוד מוכרת. בהקשר הזה, שמו של קינג מתקשר לזה של דיויד לינץ', שהביא את האימה לשכונות המושלמות באמצע שנות השמונים ("קטיפה כחולה") ובתחילת שנות התשעים ("טווין פיקס"). אלו גם שנות השיא של קינג.

עם זאת, האלף החדש הוא גם התקופה בה נראה שקינג מתחיל לאבד קצת מניות והקצב המטורף בו הוא כותב מתחיל להיות בעוכריו. כבר הרבה זמן שקינג לא כתב ספר משמעותי, אבל המורשת שלו לעולם לא תיפגם. לא כולם אוהבים את סגנון הכתיבה שלו, ואין ספק שחלק משמעותי מהעיבודים לסרטיו הם שיט מוחלט (אלו הפרקים שאני מחכה להם, באופן אישי), אבל חלק גם הצליחו אפילו להתעלות מעל החומר הכתוב והפכו לסרטי מופת זוכי אוסקר. אנחנו נגיע אליהם, אבל בואו נעשה את זה צעד-צעד, ואין מקום טוב להתחיל ממנו מאשר עם העיבוד הראשון, שהוא לגמרי גם הספר הראשון שקינג פרסם – "קארי".

"קארי" (Carrie) הוא לפני הכל מפגש בין שני ענקים – קינג והבמאי בריאן דה פלמה, שזהו סרטו העשירי במספר, אבל הצלחתו הגדולה הראשונה. בשביל קינג, כאמור, זאת הייתה ממש ההתחלה. הספר עליו מבוסס הסרט פורסם ב-1974, כאשר קינג היה בן בסך הכל בן 27. הוא כבר כתב בעבר, אבל "קארי" היה הראשון שראה אור, וגם היה לרב מכר.
את התסריט לסרט עיבד לורנס ד. כהן, שרוב הקריירה שלו לאחר מכן סבבה סביב עיבודי קינג, עם המעבר לטלוויזיה של "זה חוזר" ו"טומינוקרס" בין היתר.

השוני העיקרי בעיבוד הקולנועי של "קארי" הוא המבנה שלו. הספר מובא בצורה לא לגמרי ליניארית של עדויות, קטעי עיתונים וארכיון על האסון הגדול והמחריד שהתרחש ערב אחד בעיירה צ'מברליין במדינת, ניחשתם נכון, מיין. הספר המצוין הזה חושף בפנינו לאט לאט מה קרה באותו ערב גורלי, ואיך זה קשור לתלמידת תיכון בשם קארי ווייט ולנשף הסיום הגורלי של התיכון, שגבה את קורבנות רוב הילדים בעיירה ולאחר מכן הרס אותה כליל, לא מאפשר לתושבים להתאושש לעולם. הסרט עצמו מספר את הסיפור באופן כרונולוגי מנקודת מבט של מספר יודע כל.
בכתביו של קינג אפשר לראות הרבה מחוות ליצירות אחרות (כמו למשל "השטן ממוסקבה" ב"דברים שצריך" אליו גם נגיע אם הכל יילך לפי התוכנית), וב"קארי" אני בעיקר ראיתי הדים לאגדה הגרמנית "החלילן מהמלין" (Der Rattenfänger von Hameln) ובו גם עיירה קטנה עושה מעשה לא ראוי ומאבדת את כל ילדיה.

"קארי" הוא, בעיני, אחד מסרטי האימה הטראגיים והעצובים ביותר שנעשו. זה מתחיל כבר בסצנת הפתיחה המטרידה והבלתי נשכחת ובה קארי, נערה מתוקה אך מעט מוזרה למראה (סיסי ספייסק) מתקלחת במלתחות לאחר שיעור הספורט בתיכון, ועל אף שהיא כבר בת 16, מקבלת מחזור לראשונה. קארי מגיבה בפאניקה מוחלטת ומתחננת לעזרת חברותיה לשיעור, שבתמורה צוחקות עליה ומשליכות טמפונים ופדים על הילדה האומללה שזוחלת על הרצפה הלחה במצב של אימה, וצועקות לה את המשפט המפורסם הראשון מהסרט "Plug it up! Plug it up!". רק כאשר המורה לחינוך גופני קולטת שמשהו לא בסדר, היא עוצרת את ההתעללות, אבל כבר מאוחר מדי. האירוע מפעיל משהו בקארי, משהו לא לגמרי מוסבר – נדמה שהיא יכולה להזיז דברים בעזרת המחשבה בלבד, ומשהו בה פועל מעבר לפיזיקה הידועה לנו.

לאחר מכן אנחנו מבינים שאם בבית הספר קשה לקארי, בבית שלה המצב עוד יותר גרוע. היא גרה בבית רגיל למראה עם אמה החד-הורית, פנאטית דתית שללא ספק צריכה טיפול (לורי פייפר) שמעולם לא הסבירה לבתה המתוקה את השוני שיעבור על גופה בשנים הקריטיות האלו, וכאשר היא מגלה שהיא קיבלה מחזור ושהיא אישה עכשיו, דורשת ממנה להתפלל למחילה.
בינתיים, בבית הספר, אחת מהנערות שהתעללו בקארי (איימי אירווינג, "ינטל", "אל-שפויה") מרגישה חרטה איומה ומבקשת מהחבר שלה טומי (וויליאם קאט) שיזמין את קארי לנשף הסיום במקומה. נערה אחרת (ננסי אלן) כועסת על העונש שקיבלה בגלל אותו אירוע במלתחות ובעזרת החבר שלה (ג'ון טרבולטה בן ה-22) מתכננת נקמה איומה במיוחד לנערה התמימה שחושבת שסוף סוף היא אהובה ומקובלת.
זה מוביל לסיקוונס הנקמה של קארי, שמגיע אחרי שוטים ארוכים-ארוכים שמותחים את קצה היכולת של הצופים וסופם בפיצוץ שאורכו ארבע דקות של מופת קולנועית מצמררת.

אני צפיתי בפעם הראשונה ב"קארי" לפני שנים רבות, ועל אף שאהבתי אותו, זכור לי שלא מצאתי אותו קלאסיקה כמו שעשו ממנו. משהו במבנה שלו היה לי קצת מוזר, ומשהו באופן הסיפור שלו הרגיש לי חיצוני מדי וקצת על פני השטח. אחרי הצפייה השנייה לקראת הפרויקט אני מבין למה חשבתי ככה, אבל דעתי על הסרט השתנתה כמעט לחלוטין – "קארי" הוא סרט ענק שבצדק רב הרוויח את מקומו בקאנון.
מעבר לאותה סצנת נשף סיום, בה דה פלמה – יחד עם הצלם מריו טוסי (שהחליף את איסידורה מנקובסקי, לאחר שזה לא הסתדר עם דה פלמה) והעורך פול הירש (שערך כמה סרטים מאוד לא מוכרים כמו כל טרילוגיית "מלחמת הכוכבים", "שמתי ברז למורה", "פוטלוס" ועוד חופן סרטי דה פלמה) – פשוט משחרר את כל מה שיש לו ולא רואה בעיניים, יש בסרט עוד מספר רגעים נפלאים והוא בקושי התיישן על אף השנים הרבות שחלפו.

הסרט גם הפך להיות אבן דרך בקולנוע האימה שעוסק בתחום ההתבגרות המינית, בטח של נערות. לא מעט יוצרים ויוצרות בחרו להביא את התקופה המבולבלת והמלחיצה בה נערות מגלות שגופן משתנה ושהמבט של החברה עליהן מתעצב מחדש גם כן – כמו שראינו עם "המכשפה", "שיניים", "ורוניקה", "כשהחיות חולמות" ועוד – ו"קארי" הוא עמוד האש לפני המחנה.

"קארי", שגם זכה לחיבוק מהביקורות והיה להצלחה מרשימה בקופות, גם היה אחד מאותם סרטים שקירבו בין ז'אנר האימה והאוסקר. באופן מאוד יוצא מן הכלל, שתיים מהשחקניות של הסרט קיבלו מועמדות. סיסי ספייסק בתפקיד קארי הועמדה לפרס כשהייתה בת 27 והזניקה קריירה נפלאה שהביאה לה אוסקר בהמשך ("בתו של כורה הפחם") ועוד שלל מועמדויות ("בחדרי המיטות", "נעדר", "הנהר" ו"פשעים שבלב"), ופייפר לורי המגלמת את האמא המשוגעת נכנסה לקטגורית שחקנית המשנה. שתיהן כמובן הפסידו לנשות "רשת שידור", אבל קשה להסביר כמה נדיר המצב שבו הופעות מסרט אימה מגיעות למעמד הזה (פרדריך מארץ' מ"דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד", ג'נט לי מ"פסיכו", רות גורדון ב"תינוקה של רוזמרי", סיגורני וויבר על "שובו של הנוסע השמיני", דניאל קאלויה מ"תברח", קאתי בייטס על "מיזרי" וכוכבי "שתיקת הכבשים" ו"החוש השישי" הם הבולטים ב-90 שנות אוסקר).
אך בזמן שבעיני לפחות מועמדותה של ספייסק מוצדקת במיוחד, ההופעה ההיסטרית מדי של לורי הייתה פחות מרשימה. שאר השחקנים עושים עבודה טובה למדי, אבל ספייסק, על אף שהתסריט לא מעניק לה יותר מדי וחלק משמעותי מהופעתה נטול דיאלוגים, מתעלה על כולם.

אבל כמו שכתבתי, אני עדיין מרגיש שיש משהו שנשאר קצת חיצוני לסרט. כאילו דה פלמה לא לגמרי יכל לפענח את קארי ווייט ולכן נשאר מרוחק ממנה. זה לא שהוא כשל בלייצר הזדהות איתה, אבל משהו נותר בלתי מפוצח, ובסרט עם גיבורה מובהקת שנושא את שמה, זה מעט בעייתי. עוד דבר שמאוד מציק, בטח בצפייה עכשווית, הוא הדקות הראשונות של הסרט, בה המצלמה מסתובבת לה בלא מפריע במלתחות של בית הספר, מתעדת את הבנות העירומות מתקלחות ומתלבשות. זה כבר מרגיש נורא נצלני ומיותר, אבל עוד יותר מצמרר כשנזכרים שהדמויות הן תלמידות, כלומר קטינות. לא מאוד מגניב, בטח כאשר זה העירום האחרון בסרט, כלומר לא איזשהו מוטיב או אמירה הכרחית.

המורשת שהותיר מאחורי "קארי" היא עצומה. הסרט הפך להיות אחד המשמעותיים בז'אנר האימה וקיבל מעמד של סרט פולחן וקלאסיקה מודרנית. קשה למנות את כל ההשפעות והמחוות שבקעו מסרט ההתבגרות המסויט הזה, וכמעט אין סרט התבגרות על נשף סיום שלא מזכיר את קארי ווייט וסיפורה העגום בצורה כזו או אחרת. "קארי" הפך בהמשך גם למחזמר – שנחשב לאחד הכישלונות הגדולים ביותר בתולדות ברודווי – הגיע לטלוויזיה עם עיבוד נוסף (בתקווה נגיע גם אליו) ובשנת 2013 עובד שוב לקולנוע בחסות הבמאית קימברלי פירס ובכיכובה של קלואי גרייס מורץ. על אף השמות המבטיחים, הגרסה המחודשת התגלתה כאחד הסרטים האיומים, ובהחלט המיותרים, ביותר של השנים האחרונות.
לשמו של "קארי" נקשרים גם שניים מהזוגות הנשואים המפורסמים של הוליווד. הראשון הוא זה של ספייסק והמעצב האומנותי האגדי ג'ק פיסק ("זה ייגמר בדם", "האיש שנולד מחדש") שהציע את אשתו לתפקיד, ובריאן דה פלמה הבמאי עם השחקנית ננסי אלן, בזוגיות שיצרה כמה שיתופי פעולה נהדרים, אך לא החזיקה מעמד הרבה זמן.

שנתיים לאחר "קארי", וכנראה בעקבות ההצלחה הגדולה, החליט דה פלמה לעשות עוד סרט על ילדים עם כוחות טלקינטיים, שחלקו אפילו צולם בארץ – "הזעם" שמו, שגם לו יש קהילת מעריצים, אבל לא זכה לתהודה גדולה במיוחד. דה פלמה המשיך להיות אחד מבמאי הקולנוע האהודים, והמאוד לא אחידים, של ימינו. קינג, כאמור, הפך להיות כוכב רוק. שלוש שנים לאחר מכן יהפוך הספר "סיילמ'ס לוט" שלו למיני-סדרה (ועל כן נפסח מעליה בשלב זה), ובשנת 1980 יתרחש פיצוץ אפילו גדול יותר עם העיבוד קינג שכולם חושבים שהוא אחד מסרטי האימה הטובים ביותר אי פעם. אולי חוץ מבן אדם אחד – סטיבן קינג עצמו. זה כבר בפרק הבא.