״דיגר״, סקירה

מאיפה להתחיל? מכוכב הקולנוע שהכי מייצג את מהות ה"כוכבות" בימינו, באופן בו הוא נוכח כמפורסם שמקדם ונלחם לכאורה עבור הקולנוע עצמו (ועבור דברים אחרים)? או בבמאי שהוא אחד מהכי שאפתניים בקולנוע ההוליוודי במאה ה-21, זוכה כמה פרסי אוסקר? גם אם הוא פחות שם שהקהל רחב מכיר, הוא כן מוכר מאוד בתעשייה וכנראה גם לקוראי הטקסט הזה. גם אם לא חושבים שהוא אחד מן הבמאים הכי טובים שפועלים כיום (אני לא חושב כך), אי אפשר להכחיש שהוא יוצר קולנוע וירטואוזי ששואף לייצר דיון על השורה של נושאים כולל מהות היצירה עצמה.

שני האנשים הללו מביאים לסרט מטענים גדולים, אגו גדול בצדק או שלא בצדק, נוכחות שתעלה מראש את הציפיות לחלק מן הקהל וגם תגרום לאנשים אחרים להוריד ציפיות, שכן לא מדובר בבמאי מעודן או בכוכב שניתן להיעלם מן המעמד שלו. העניין הוא, שהחפיפה בין האישיות של השניים והקהל שמצפה או חושש מן שלהם היא כנראה יחסית קטנה. זה ״דיגר״ (Digger), הסרט החדש של טום קרוז. הראשון מזה יותר מעשור שאינו סרט פעולה וספק הראשון מזה שני עשורים שהוא מקווה שיביא לו את פרס האוסקר. זה גם הסרט החדש של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, זוכה שני פרסי אוסקר על הבימוי ומי שבהחלט מנסה להתעלות על עצמו מבחינת השאיפות בכל סרט.

אולי באופן לא מפתיע, הקמפיין של הסרט בונה אותו כאירוע גם דרך יצירת מסתורין לגבי אופי הסרט או פרטים לגביו. נמסר תקציר עלילה קצר למדי, הטריילרים עוררו שמועות שחלקן לא מדויקות או שגויות, והמבקרים והנוכחים בהקרנה המוקדמת התבקשו לא לכתוב פרטים בסיקור ובביקורת. זו בקשה שאני מתכוון לכבד ולא אגע בפרטים שלא מופיעים בטריילרים, גם אם זה יקשה על הדיון בחלק מן הרבדים של הסרט, זה עדיין מאפשר לגעת במהות וגם בסוג החוויה שהסרט מעביר.

בכל זאת, סרט מתחיל עם מי שכותב ומביים אותו ולכן אני אתחיל את העיסוק בו עם איניאריטו. אני חושב שאפשר לחלק את הקריירה שלו פחות או יותר לשתי תקופות, אולי עם סרט באמצע. שלושת הסרטים הראשונים שלו, "אהבה נושכת", "21 גרם" ו"בבל" (לפי סדר היציאה והאיכות) הציגו קולנוע נמרץ, שקופץ בין קווי עלילה וזמנים אבל גם יש בו מימד רגשי ועידון לפרקים. שלושת הסרטים הללו נוצרו בשיתוף עם התסריטאי גיירמו אריאגה, שעם לשפוט על פי הקריירה שלו מחוץ לשיתוף הפעולה עם איניאריטו שהסתיים בפיצוץ, כותב גם רגעים איטיים ומהורהרים יותר.

אחרי זה איניאריטו ביים את "ביוטיפול" שהיה יותר שנוי במחלוקת בטרם התפוצץ עם "בירדמן" שבדיעבד הוביל לקו החדש שלו, ש"דיגר" הוא בהחלט ביטוי שלו ואולי גם הסרט שהכי קרוב עליו בפילוגמרפיה של הבמאי. התסריטים נהיו יותר שאפתנייים ביחס לקולנוע שהיה שאפנתי גם קודם – כל דיאלוג ניסה להעביר שורה ארוכה של נושאים לדון בהם במראית עין של מורכבות. הסרט הזה גם מסמן שינוי בזהות הצלם שעובד בשיתוף עם איניאריטו, החלפה בין שני צלמים מקסיקנים גדולים: רודריגו פייטרו צילם את ארבעת הסרטים הראשונים, "בירדמן" מתחיל שיתוף פעולה עם עמנואל לובצקי (עם הפסקה לסרט אחד) ומתחיל גם מעבר לשימוש בשוטים ארוכים מאוד, מראית עין של שוט בודד לכל הסרט. או לכמה שיותר זמן, עם להתייחס ל"האיש שנולד מחדש" או ל"דיגר".
גם ב"בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות" שנעשה בלי לובצקי,הקולנוע של איניארטו מבקש לא רק להיות יפה ומושקע, לא רק להיות מרהיב – הוא מבקש להותיר את הקהל עם פה בפעור, לשאול איך הדבר בוצע מבחינה טכנית וגם להישאר עם חומר למחשבה עם אמירות פוליטיות ופילוסופיות יחסית ישירות. מעבר לכך, הסרטים גם מבקשים מן הקהל להתרגש ולרוב, אולי להוציא את "האיש שנולד מחדש", גם לצחוק. בטח ב"דיגר" שאחד מן הפרטים השיווק שלו מדגיש יותר מלהגיד פרטי העלילה על הסרט הוא משמדובר בקומדיה, גם אם קומדיה שחורה מאוד.

אבל איניאריטו לא מבקש רק לשמר את הסגנון שלו להיות וירטואוז בכתיבה, בצילום ובכל הצדדים של העשייה הקולנועית. אחרי שקיבל אוסקרים על סרטים שאפתניים, הוא שואף להגביר את השאיפה עוד יותר. אחרי אשליית השוט הבודד ב"בירדמן", שוטים ארוכים בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים בשילוב קטעי פעולה מורכבים ב"איש שנולד מחדש" ואז בב"בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות", הגישה שלו לסרט אישי על יצירה ומשפחה, נוסח "8 וחצי" של פליני, אבל עם יותר פוליטיקה וסוגים שונים של קולנוע.

"דיגר" מתבקש להתעלות גם על זה. דרך סרט שיהיה ראי לאנשים שהכי חזקים והכי מזיקים בעולם כיום, אבל גם יצירה שתעסוק בדברים כמו יחסים בין אישיים, יחס לטבע, אמנות, הדרגה עצמית ועוד שפע של נושאים שאני יכול רק לרמוז עליהם. "דיגר" בהחלט מעלה דברים לדיון. והוא עושה זאת בתנועות מצלמה מתמדמת ותנועה של דמויות בין חללים וסטים שחלק מהם מנסים לייצר אשלית מציאות וחלק מהם חושפים את הצילום באולפן, עוד משהו שמושפע מפליני, אבל גם מאחרים.

לא את הכל אני יכול לחשוף, רק אציין כ"דיגר" הוא סרט יומרני וצעקני, רדוד ברגעים שהוא חושב שהוא מבריק וסאטירי כלפי המטרות הכי קלות לסאטירה. הוא מאוהב בעצמו כפי שהוא אוהב לבקר אנשים שראוים לביקרות, או לחשוף צד שדואג גם במפלצות אנושיות ולראות שגם בצד זה יש צביעות. הסרט לא אומר דברים בצורה ישירה, הוא צועק אותם. הוא מזכיר לקהל שהוא רואה סרט כל הזמן. בניגוד לשמועות, לא מדובר בסרט מוזיקלי בשום צורה, אבל כן בסרט בו יש שבירה של המציאות בסצנות מסוימות בדרך אחרת ואפילו סוג של נאמברים, רק לא כאלו בהם אנשים שרים או רוקדים. זה סרט שחלקים ממנו עשו לי כאב ראש (ואחרים זרמו בהנאה) ושכל הניסיונות שלו לייצר חיבור או הזדהות עם הדמות הראשית או דמויות משנה לא ממש עבדו.

אבל, זה גם סרט מצחיק. עם חשיבה רבה על כל פרט בעיצוב. הצילום של לובצקי כדרכו הוא נהדר. ומה שלי מרגיש בנאלי, יכול לראות מעמיק, או מסביר בצורה אפקטיבית עבור צופה אחר. מצד אחד אני מרדד את הציפיות וטוען כי הסרט אינו גאוני או מבריק כפי שהבמאי-תסריטאי שלו חושב שהוא, אבל באותה נשימה, זה לא סרט רע לדעתי והוא שווה צפייה, גם אם אני איני נלהב. הסרט אולי מצפה לפלג את הקהל בין מעריצים ושונאים, אבל ייתכן שאני ממש לא אהיה היחיד במחנה של "3 כוכבים" או משהו בסגנון. זה שהוא לא עומד ביומרה, כמו רוב אם לא כל הסרטים של הבמאי, לא אומר שאין שם כישרון ומשהו שנותר אחרי הצפייה. איניאריטו נמצא איפשהו בין לב הזרם המרכזי לקולנוע האמנותי וכן יש קהל שיפגוש אותו באמצע הזה. בטח שאחרי הפסקה של סרט אחד הוא שב לעבוד עם כוכבים הוליוודיים ושחקנים ששוחרי קולנוע מעריצים. כולל אחד המרכזי שכעת הגיע הזמן לדון בו.

קרוז הוא קודם כל שחקן של אנרגיה, וזה נכון גם בסרט בו בעזרת איפור כבד, גורמים לו להיראות כמו אדם בגיל של… טום קרוז פחות או יותר. בסרט הזה הוא לא ממש רץ או נמצא במירוץ נגד הזמן בפתיחת הסרט הוא נראה לכאורה עייף, אבל בפועל הדמות שלו הופכת לתזזיתית ונמרצת בקצב הדיבור ובתנועה בהתאם לדרישה, כאשר גם מה שנראה כמו סימני הגיל או העדר שליטה הם דרכים של הדמות לצבור כוח. שם הדמות הוא כשם הסרט – דיגר. דיגר רוקוול ליתר דיוק, דמות שהיא חופרת באופי שלה וגם, בהתאם לפרט המידע העיקרי שנחשף מן הסרט, בעסק שלה כטייקון נפט. קרוז מתחפש בסרט למשהו שהוא רחוק מן הדימוי שלו, אבל התחפושת וגם הדמות מזכירה במעט את דמות המשנה של מפיק הוליוודי שהוא גילם בסרט "רעם טרופי" מ-2008, אולי הפעם האחרונה שהוא הסתכן במידה מסוימת עבור תפקיד עד לסרט, כאשר מאז הוא עושה פחות או יותר רק סרטי פעולה (סליחה ל"מבצע ואלקירי" מאותה שנה ול"רוק לנצח") בהם הוא סוג של גיבור על שלא מכנים אותו גיבור על. בסרט הזה הוא אחד מן האנשים הכי חזקים בעולם. זה שמשבר שלו הוא גם משבר של נשיא ארה"ב.

עצם ההתחפשות של קרוז, החזרה שלו לעיסוק בסרטי "איכות" שאינו מנסה להיות שובר קופות טיפוסי גם אם ישמח להרוויח כסף, היא עניין. איניאריטו מודע לזה והדבר הוא חלק לא רק מחוויית הצפייה בסרט, אלא גם מן המסר שלו. דיגר רוקוול הוא לא בן אדם אהוד, אבל הוא סוג של כוכב על שעוקבים אחר כל תנועה שלו. אפשר לראות בו אילון מאסק או אנשי עסקים בכירים אחרים, אבל אפשר גם לראות בו טום קרוז, גם אם כוכבי קולנוע על פניו לא גורמים נזק באותם מימדים, גם אם איניאריטו יותר מצדיע לכוכב והסרט הוא על פניו שיר הלל ליכולת שלו. איניאריטו הוא זה שנבחר לנאום על קרוז ולהעניק את פרס האוסקר על מפעל חיים בשנה שעברה, מתוך המחשבה כי התפקיד שהוא העניק לקרוז השנה יעניק לו את פרס האוסקר התחרותי. אקח הימור זהיר ואציין כי זה לא יקרה, גם אם יש סיכוי מסוים מועמדות. הסרט קצת מוזר מדי, יש מתחרים חזקים וההופעה של קרוז כוללת רגעים מרשימים ואין בה ממש נפילות, אבל חלק ניכר מהזמן דיגר הוא במתכוון סוג של קריקטורה. והסרט כולל חלקים שנראים כמו מערכון טלוויזיוני.
אלו הרגעים היותר מהנים בסרט, אבל הם לאו דווקא מציגים את קרוז במיטבו, אף על פי כי יש אלמנט קומי בחלק מתפקידו הגדולים "מגנוליה" ו"דיגר" הוא למעשה חזרה לחצי הראשון של הקריירה שלו לא רק בסוג היוקרתי של הסרטים, אלא גם באופי של הגיבור בתחילת הסרט – ברוב סרטיו בשנות השמונים והתשעים, קרוז גילם גבר מצליח, שחצן ויהיר שחוטף מפלה עקב תכונות אלו סמוך לפתיחת הסרט. זוהי נקודת הפתיחה גם לסרט זה. יש בו סיקוונסים בהם הכוכב נראה במיטבו מבחינת הבעה, גם אם האיפור לא מאפשר לו להיראות במיטבו פיזית. אבל יש גם רגעים בהם נראה כאילו הוא לא אימן מספיק את השריר הדרמטי/קומי בסט היכולת שלו.

ההופעה שלו היא טובה, אבל לא מבריקה וזה נכון גם ליתר הקאסט של הסרט, שכולל לא מעט שחקנים נהדרים שלרוב לא מקבלים הרבה זמן מסך, או יותר מתכונת אופי אחת לדמות שלהם. יש לציין כי הם יוצאים מזה בכבוד. ג'ון גודמן לא צריך עומק בתסריט או הרבה זמן מסך על מנת להפוך דמות של מנהיג עולמי שראינו כמוה כבר בסרטים וסדרות, כולל בגילומו של גודמן ולעשות ממנה משהו זכיר וקצת מיוחד. מלבדו, גם ריז אחמד טוב בתור דמות שנראה כאילו היא יצאה מסרט של ווס אנדרסון, שזה מעניין שכן מלבדו הסרט מושפע סגנונית יותר דווקא מסרטים של רוי אנדרסון, כולל גניבות/וריאציות על דברים שנוסו בסרטיו של הבמאי השוודי שלא רבים מצופי הסרט יכירו את סרטיו.

חוץ מהם, סנדרה הולר מציגה את התפקיד הפחות טוב שלה מבין ארבעת הסרטים שלה והשנה והיא עדיין עושה עבודה טובה, מייקל סטולברג מבוזבז וג'סי פלמונס מקבל רגעים ספורים שלא לגמרי מפתחים מה שיכל להיות דמות מעניינת, אבל בקצב של הסרט אין ממש זמן לדמויות פרט לדמות הראשית, שהיא כאמור גם מבט על השחקן שמגלם אותה ומעבר לכך קצת קריקטורה. יש ניסיון לתת לה גם עומק פסיכולוגי ורובד רגשי, אך זה קצת הולך לאיבוד.

כי לסרט יש דברים חשובים להגיד. קודם כל, בנושא הסביבה, נושא שקרוב לליבו של איניאריטו מאז חווה קשיי הפקה וחזה בהתחממות הגלובלית מבמהלך הפקת "האיש הנולד מחדש". הסרט מאשים לא רק איש חזק אחד, ולא רק תעשייה אחת, מהתעלמות ממה שהוא אסון שהעולם כבר מתחיל לחוות אך לא ממש מנסה לתקן. זה נובע מעיסוק נוסף של הסרט והוא האופן שבו ניתן לשכנע אנשים לפעול בצורה מסיומת. לפעול למען תועלת לזמן הקצר, או מול פחד גדול יותר, אך גם ובעיקר כי קל יותר ללכת בתלם ועם העדר מאשר למרוד באמת בחזק ובעל ההשפעה, בבעלי הכוח באשר הם ובבעיות השונות שהם מייצגים, בנושא הסביבה ובכלל. זה מסר שאני אגב מסכים איתו. קשה לי לדמיין צופה שלא יסכים איתו, כולל מנהיגים פוליטיים וטייקוני נפט. הסרט מתנהג כמו סרט פוליטי וסאטירי שעוסק בנושא חשוב, אבל הוא לא באמת נוגע במחלוקת פוליטית והסיכונים שהוא לוקח הינם יותר באמצעי המבע האמנותי.

יש גם נושאים אחרים שהסרט מעלה, אבל לציין חלק מהם יהיה לחשוף יותר מדי, גם אם לא בהכרח מדובר בטוויסטים או הפתעות. במקרה זה הייתי לרוב מציע ניתוח אחרי אזהרת ספוילרים, או כותב פוסט נוסף מאוחר יותר, אבל אני לא בטוח שיש בכך צורך. הסרט צועק את האמירות שלו מספיק ברור. יש כמובן עוד כמה הרמזים לסרטים ויצירות אחרות, סוגיות משנה שעולות ועוד סוגי ניסויים, אבל יש בהם משהו שטחי וחלקם פשוט מייצרים גודש של חשיבות עצמית, לא בהכרח רבדים נוספים. היו אנשים שיראו בסרט משהו מעמיק ומסעיר יותר, אולי עדיף להשאיר להם את הירידה לכל הפרטים והעיסוק בהיבטים האחרים.