פסטיבל קולנוע גאה 2026: המלצות ואזהרות

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה של תל אביב, או TLV Fest, ייפתח ב-22 לאוקטובר ויימשך עד סוף החודש. זאת המהדורה הראשונה תחת ניהולה האמנותי של גילי פורת, אחרי הפרישה של מייסד הפסטיבל ומי שהעמיד אותו על המפה ועיצב את אופיו לאורך שני עשורים, יאיר הוכנר. גם במהדורה הזו, ממה שיצא לי להתרשם מן התכניה, הפסטיבל מציע מגוון לא רק של סרטים על זהויות מיניות ומגדריות, אלא גם של סוגים שונים של קולנוע, מן הזרם המרכזי עד לקאמפי ומאתגר, כולל כמה סרטים נהדרים בלי סייג ולכל סוג של קהל. בפוסט זה אכלול כמה המלצות על סרטים עליהם טרם כתבתנו וקודם לכן, מבחר לינקים לסרטים עליהם כן כתבנו בהזדמנויות קודמות ומוצגים שוב בפסטיבל.

סרטים שכבר כתבנו עליהם

בחירתו של איוון – דיווח במהלך פסטיבל הקולנוע של ירושלים
גוף ודלק – המלצות לקראת פסטיבל ירושלים
רוז – המלצות לפסטיבל הסרטים בחיפה (אחרי צפייה בירושלים)

לאן – מעבר לחלק הישראלי בתכניה, עם סרט אותו סקרנו בפסטיבל ירושלים
מכולת – שוב סרט שסיקרנו בפסטיבל ירושלים, אבל הפעם ממהדורה מוקדמת יותר
עצמאות – סרטו של משה רוזנטל מציג כעת מסחרית ,ההקרנה בפסטיבל הגאה תלווה בשיחה עם הבמאי

סופשבוע – הסרט הקטן משנת 2011 הוא כבר קלסיקה (נהדרת), הנה ראיון שערך אור עם הבמאי אנדרו היי.

וכעת לסקירות טריות לסרטים, על פי סדר הא"ב. רובם מומלצים עד מומלצים מאוד, אלא שכמו בכל פסטיבל, לא כל המלצה היא לכל אחד.

אין מנוחה לרשעים
No Rest for the Wicked

הנה תמהיל שמפתיע למצוא בפסטיבל הגאה, או בכלל: סרט רומנטי המתחרש באיי פארו של המאה ה-19, שהוא גם סרט אימה. מעט מאוד סרטים צולמו באיי פארו בכלל והסרט של קספר קאלה לא רק משתמש באופן יפהפה בחלק הררי ויחסית לא מיושב של האיים הלא-מיושבים הללו, הוא גם מצליח רוב הזמן לדלג היטב בין הטונים השונים של הסרט וליצור כמה סצנות מרהיבות ומרגשות ששוות את הצפייה. גם אם הקצב של הסרט התקופתי הוא מעט איטי מדי בחלק הראשון, בו יש רק הבלחות של אימה שמרמזות על החלק השני של הסרט שהוא לא לגמרי מפחיד להוציא כמה חלקים, אבל עושה שימוש מעניין במיתולוגיות מוכרות ולא מוכרות ומוטיבים של ערפל, מים ודם. זהו עיבוד לסיפור קצר של קרל היינריך אולריכס, גרמני שמוכר בעיקר כפעיל למען זכויות להטב"ק עוד במאה ה-19 בה הוא פרסם את הסיפור, כאשר הסרט נאמן למקום עלילה ולשילוב מוטיבים מעולם האימה על מנת להצביע על הרדיפה על רקע נטייה מינית ועל תפיסה של קרבה ורצון לאהבה ופחות על מנת להפחיד.

העלילה המתחילה עם בלדר, בחור צעיר שלא עזב את האיים או את בית אימו, ששומרת אותו קרוב אחרי מות בעלה. בוקר אחד בעודו מפליג בסירה הקטנה שלו הוא מנסה לעזור לאלגה, דני שהסירה שלו נתקעה בין סלעים בתווי שהוא לא מכיר. ניסיון העזרה מסתבך ובין השניים נוצר קשר שמתחיל ברתיעה ועצבים של בלדר כלפי הדני שהוא אינו בין המקום, אך בהדרגה יש התקרבות ואף רומן הנרקם לאט ומוביל לכמה דימויים יפיפיים וגם למתח סביב העזיבה הצפויה של אלגה, שממתין באיים לבואה של ספינה שתהיה מקום התעסוקה הבא שלו. בלדר תוהה האם ללכת בעקבות האהבה וגם הסקרנות מן האופציה של מקומות רחוקים יותר.

את תיאור העלילה אעצור בשלב זה, אבל גם בחלק הראשון יש התעוררות מסיוט ומתח בין מה שבא מבחוץ לבן מה שמתרחש באי, ערפל ושינוי מזג אוויר שמגיע בפתאומיות. המוטבים של האימה בסרט קשורים לרומנטיקה ולפחדים מן השונה ולשילוב בין נצרות למאגיה, תוך שילוב של מקוריות ומיתוסים קאנונים של אימה. בחלקים שונים, בעיקר סמוך לפתיחה, האווירה תוספת מקום חשוב יותר מהסיפור, אך זה צובר תאוצה בשלב כלשהו, גם דרך דימויים ייחודים המשלבים בין פחד למשיכה, משיכה שארוטיות היא רק חלק ממנה.

בנות אוהבות בנות
Girls Like Girls

זה סוג של פרויקט חייה של היילי קיוקו, המוכרת כנראה בעיקר כזמרת אבל גם שחקנית, סופרת ובמאית, אם כי בעיקר של הקליפים שלה עצמה. עד לסרט הזה, שהוא עיבוד לכמה יצירות קודמת שלה: שיר על בחורה שגונבת בחורה לבחור, קליפ שליווה את השיר מ-2015, ספר שכתבה ב-2023 שהפך לרב-מכר. אף כי דימויים מתוך הקליפ חוזרים בסרט, נראה כי הספר עשה הרבה עבודה בבניית הרקע של הדמיות והוספת עומק רגשי, בדרך לתסריט שקיוקו עיבדה ביחד עם סטפני סקוט. מה שאנו מקבלים מתמקד פחות במשולש רומנטי ויותר ובסיפור התבגרות ומציאת אומץ, כולל סיפור אהבה בין נערות שלפחות בשלב הראשון, אומר דברים שונים עבור כל אחת מן המעורבות.

העלילה מתרחשת בעיירה קטנה באורגון בתחילת שנות האלפיים, עידן בו כבר יש טלפונים ניידים אבל אין רשתות חברתיות. קולי (מאיה דה קוסטה) היא נערה ביישנית שמתמודדת עם המוות הטרי של אמה. היא עוברת לחיות בעיירה עם אביה שלא נכח בחייה עד כה ומבלי להכיר מישהו בעיר, למרות שייתכן והאופי שלה היה מרחיק אותה בכל מקרה. קבוצה של נערים יוצרת עמה קשר עין ומזמינה אותה לבילוי משותף, כאשר מי שיוזמת את המגע וההתקרבות היא הנערה הפופולרית בחבורה, סוניה (מירה מולוי).

מנקודת הפתיחה הזו אין הרבה הפתעות בנרטיב, אבל יש עדינות ודיוק בעיצוב של דמויות עם דינמיקה משתנה הן של ידידות בתוך קבוצה והן של התאהבות שעוברת שלבים שונים, כמו גם התמודדות עם שלבים שונים של אבל ודרך לחיות בסביבה זרה בה כולם מכירים את כולם, אבל הגיבורה לא מכירה כמעט אף אחד. עיצוב הדמויות נותר אמין לא רק לגבי הדמות הראשית, כאשר יש אמינות לדמויות המשנה וגם דמותה של סוניה הופכת לבעלת יותר רבדים בחלק המסיים של הסרט, שהוא דרמת התבגרות רומנטית עשוייה היטב.

טעימה מגן עדן 
A Taste of Heaven: The Ecstatic Song & Gospel of Maestro Raymond Anthony Myles

איני יודע כמה חובבי גוספל נוצרי יש בארץ וכמה מתוכם יקראו המלצות לפסטיבל הקולנוע הגאה, אבל זה סרט עבורם. הבמאי ליאו סאקס יצר דיוקן אוהד של מאסטרו אנתוני מיילס, מוזיקאי גוספל בניו-אורלינס שמרואיינים שונים בסרט, רובם מאזור מגוריו ומתחום הגוספל אבל גם השחקן הארי שירר (״ספיינל טאפ״, ״משפחת סימפסון״), מספרים על היותו גם כישרון ענק וגם חדשן של ממש בתחום. אף כי הסרט מכיל צילומים שלו מהופעות באירופה, הוא גם מראה כי הממסד של הגוספל לא לגמרי קיבל אותו, לא כאשר עשה גוספל דתי לחלוטין ולא כאשר שילב מוזיקה חילונית. אולי זה בגלל הסתירה באופי שלו – מצד אחד מטיף דתי המשוכנע כי הקריירה שלו כמוזיקאי היא שליחות מן מן האל, מאידך הומוסקסואל שלא מסתיר את הנטיות שלו ואת אורח חייו. בנוסף, הוא גם אב לילדים שמדברים עליו בסרט בחיבה.

אולי בגלל שלא מדובר בדמות מוכרת במיוחד, דומה כי סאקס מנסה לעשות סרט אוהד במיוחד. דומה כי אף אחד לא אומר עליו מילה רעה ואת הקונפליקט באישיות שלו צריך בעיקר להשלים בין השורות. מעבר לכך, דומה גם כי העשייה שגרתית למדי ומתבססת בעיקר על ראיונות וקטעי ארכיון, עם מעט מקרים של לנסות לייצר רגעים מעניינים כמו מפגש עם חברי מקהלה לשעבר או עימות בין סוגים שונים של חומרים. לכן התחושה היא כי הסרט לא מפענח לגמרי את האישיות של מיילס והתעלומות של חייו (חלקן לא פותרות) והוא מתפקד בעיקר כהצצה למוזיקאי מוכשר ולא מוכר. יותר משהו שמחזיר אותו למפה ומייצר סביבו שיח לו הוא ראוי, חושף אותו עשורים אחרי מותו בשנות התשעים בגיל לא מבוגר, מביא לו קהל חדש שטרם הכיר את האיש והיצירה שלו.

לואו ריידר
Low Rider

הסרט עוקב אחר קווין, שגדלה בבריטניה עם אמה כתינוקת מעורבת מבחינה גזעית, עם זיכרונות חלקיים בלבד מאביה הדרום-אפריקאי שנטש את המשפחה כאשר הייתה פעוטה. אחרי המוות של האם, היא מוצאת מכתבים שהאב כתב לה במשך שנים ויוצאת לדרום-אפריקה על מנת למצוא אותו, משימה שמתגלה כמאתגרת עם פרטי מידע חלקיים. דומה כי בכל מקום אותו היא פוקדת מודעים לקיומו בעבר כלשהו וגם מצטרפים עוד פרט מידע משלים או סותר לגבי האישיות שלו. כאשר היא מבינה כי האב לא נמצא בקייפטאון או באחת מן הערים הגדולות, היא יוצאת למסע ביחד עם הארלי, לסבית מקומית המחוברת לשורשים האפריקאים וגם לא בוחלת בכל תחבולה חוקית או בלתי חוקית על מנת לשרוד במדינה בה הגזענות עדיין מייצרת הפרדה וסכנה, בנוסף לנטייה המינית להעדיף נשים וסקס מזדמן, המשותפת לגיבורות.

הסרט בבימוי קמפבל X הינו סוג של הכלאה בין דרום אפריקה והכללים השונים הפרועים של ההתנהגות בה והאלימות שאפשרית בכל רגע והמבט המערבי של מי שגדלה עם מגבלות וגזענות, אבל גם עם מגוון רחב יותר של אפשריות. הסרט עובד כסרט מסע משותף של חברות שהיא גם רומנטית וגם מסע בו לשתי הגיבורות יש מה ללמוד מנקודת המבט של האחרת, כאשר אחת מהן היא דג מחוץ למים והשנייה מכירה היטב את הסביבה, אבל דווקא ההיכרות הזו לפעמים גורמת לה לראות את הדברים בצורה צרה. זה מסע מעניין שעובד, גם עם יש לסרט מספר חולשות: המשחק בסרט ברמה מאוד לא אחידה, בעיקר בדמויות המשנה אבל גם השחקנית הראשית, חלק מן הסצנות בוטות מדי וסיפור החיפוש אחר האב לא תמיד מרתק. אבל, כיאה לסרט מסע, יש לא מעט תחנות מעניינות ומבט על אירועים שונים ומגוונים בסביבה במדינה שלכאורה התגברה על האפרטהייד, אבל יש בה עדיין פערים גדולים בין גזעים ומעמדות בחברה ובין אזורים שונים שרבים מהם מסוכנים בדרכים שונות.

מיינשאפט: הרציחות של קרוזינג
Mineshaft: The Cruising Murders

אחד משני דאבל-פיצ'רים שהפסטיבל מציע, בהם מוקרן סרט תיעודי אודות סרט מכונן ואחריו הסרט המדובר והישן. במקרה של "שוטטות" (Cruising) של וויליאם פרידקין, קצת קשה להתייחס לסרט המקורי בתור קלסיקה. גם אם מדובר בסרט מעניין מאוד בהרבה בחינות, כפי שהוא פגום וכיום מעורר מבוכה לצד סקרנות ובזמן עשייתו עורר את זעם הקהילה הגאה. הסרט של פרידקין עוסק בשוטר סטרייט (אל פצ'ינו) שנקרא לחקור רציחות של הומוסקסואלים, סביב סצנת ה-S&M, ומתחיל להישאב לתוך העולם של הקהילה באופן שמערר גם את המיניות שלו וגם את האלימות שבתוכו. כפי שניתן יהיה לראות בפסטיבל, התוצאה נעה בין קטעים מביכים למטרידים ויש בה כמה סתירות פנימיות מעניינות למרות שעדיין נראה כי הסרט לא ממש מבין את העולם שהוא מתאר או את הדמות הראשית. בזמן הפקת הסרט, הקהילה הגאה בניו יורק התאחדה בהפגנות נגדו, מתוך ניסיון למנוע את הצילומים שלו. סוג של רגע מכונן של אחדות והשמעת הקול, רגע לפני משבר האיידס הגדול.

הסרט התיעודי הנוכחי של ג'פרי שוורץ חוזר לאווירה ששררה סביב הסרט, מספק רקע לא רק על ההפגנות, אלא גם על מקורות השראה. מקרה רצח אמתי שהוליד כתבה שהולידה את העניין של פרידקין, שהכיר את הרוצח, לצד שורה אחרת של רציחות לא פתורות, קשורות או לא קשורות למקרה הראשי שנידון, הרחוב שהיה המרכז של הקהילה הגאה בזמנו וגם מועדון מיתולוגי ספציפי. הסרט עוסק גם ברצח עצמו ובחיים של הנרצח ודרכו גם במצב בקהילה, עם יותר הכרה אבל עדיין עם רדיפה, בין המהפכה המינית לאיידס ובין אנשים שמעוניינים בחיים זוגיים משותפים לבין קרוזינג והחלפת פרטנרים מיניים. זהו מבט מעניין על התקופה שגם מתחלף למבט על הפקת הסרט מפי אנשים שעבדו עליו כולל דברים של פרידקין מן העבר ולא כולל ראיון עם פצ'ינו שסירב לקדם את הסרט או לדבר עליו מאז יצירתו, מסיבות שהסרט רומז על חלקם.

היבט אחד שהיה חסר לי בסרט הוא שהדיון על התפקידים הקודמים של פצ'ינו משמיט את "אחר צהריים של פורענות", סרט נוסף בו הוא גילם דמות מעוררת מחולקת בקהילה הלהט"בקית, עם כי יש שפע של מחולקת גם סביב הסרט הזה והטענות לייצוג של הקהילה בידי פרידקין בכלל, שזה נושא יותר מורכב מכפי שהוא נתפס בזמנו כאדם מבחוץ שעושה סרט מתנשא. בהחלט יש מבט חיצוני ונטייה לסנסציוני מן הצד של הבמאי, אך דומה כי התפיסה כלפיו בזמנו די הקבילה אותו.
סרטו התיעודי של שוורץ נע בין לא מעט תוכן וכמה גיבורים שרק את חלקם הזכרתי והוא עובד היטב כמייצר סקרנות גם לצפייה מחודשת בסרט המוזר שהיווה השראה וגם כתיאבון למידע נוסף והרהור על הקורבן המקורי של הרצח המרכזי. יש בו גם סוג של תחקיר פשע אמיתי אך עם יותר כבוד מרוב התוצרים בתחום בימינו. לא כל ההיבטים בדיון עולים או מנומקים היטב, אך זה רק פתח למבט נוסף.

מלאכת אישה 
A Woman's Work

לא שמעתי על סרט הביכורים של א.ר. אפרים לפני הצפייה בו בפסטיבל ולכן ההפתעה החיובית שלי מן הסרט הייתה גדולה. זה דיוקן נוגע ללב של אישה ושל שולי החברה בארה"ב באופן נטול התנשאות ומלא באנושיות ובפרטים קטנים. בחירה בעדינות ודיוק על פני מלודרמה או צעקנות שהנושא והתקציר מאפשר. דרמה אמריקאית עצמאית מאוד ונטולת גימיקים, שנותנת פנים לתופעות חברתיות וכוללת גם רגעים של אור, אהבה וקבלה.

ג'ו (לואיזה הרלנד) היא אישה שצעירה שצריכה לדאוג לכלכלת המשפחה שכוללת גם את שתי אחיות בגיל שש ו-16. המשפחה חיה במחוז הארלן של קנטקי, מחוז המפורסם בתעשיית הפחם שלו בה התרחשו מספר אסונות ושביתות מכוננות לאורך השנים (הסרט "מחוז הארלן, ארה"ב" מתעד אחת מהן) וג'ו ממשיכה במסורת המשפחתית של עבודה במכרות הפחם, למרות שבסביבה לא רבים רואים בזה עבודה ראויה לאישה. מה גם שיש אבטלה של גברים רבים במחוז שחלק ניכר מן הרחובות בו נטושים. אבל היא עובדת יעילה למדי ומסוגלת לצוד ולדוג עבור מזון יותר טוב מאחרים באזור.
הסביבה גם אינה רואה בעין יפה את הקשר הזוגי של ג'ו עם אישה אחרת, קשר שנשמר בסוד מפני כולם, אך יש מי שידועים בחברה השמרנית של המחוז, הפיכת הקשר לפומבי תסבך את השתיים. בת הזוג כבר מתכננת הגירה לניו יורק, אבל ג'ו מכירה רק עבודת כפיים והאחיות שלה בעדיפות ראשונה, גם כאשר האחות בת -16 מחליטה להתחתן.

על פניו, זה מתכנון לדרמה סוערת ועתירת תפניות ועוד לא תיארתי את כל מה שמתרחש, בסביבה בה אנשים מתים בגיל מוקדם ממחלות עקב העבודה הלא בריאה, תאונת רבות או התמכרות. אבל מה שהסרט מדגיש הוא גם את השגרה לצד כל ההמולה והשינויים, את הנחישות של הגיבורה הקשוחה אך אוהבת, סוג של מהפכנית שקטה בדרכה. הסרט הוא סוג של פיסה בתוך הסיפור חיים הקשה והסוער של ג'ו, עמוק לתוך הקשר הרומנטי הסודי ולתקופה בה היא המפרנסת של האחיות. סוג של סיפור של הישרדות, כלכלית ורגשית, בשגרה עבור רבים.

עולמו של גוגו
Gugu's World

נציג ברזיל לאוסקר הבינלאומי השנה הוקרן בארץ כבר בפסטיבל ירושלים בולט מפני שהוא סוג של סרט שיכול להתאים גם לילדים ונערים צעירים, גם אם הוא נוגע בנושאים כבדים והוא מתאים בערך מן הגיל של הגיבור (11) ומעלה. גוגו הוא ילד שגדל אצל סבתו אשר מקבלת אותו כפי שהוא, עם חיבה לריקודים, לבוש שכולל שמלות ואיפור. גם בסביבה רבים מקבלים אותו למרות שהוא שובר את השגרה, בין היתר משום שעושה רושם שהוא מצטיין גם בכדורגל. אם כי מן הקטעים שרואים בסרט, הוא טרם למד כי המשחק כולל גם את האופציה למסור את הכדור. מי שפחות מקבל את גוגו הוא אביו שחי גם הוא בקרבת מקום שסבור כי ההתנהגות ה"נשית" משפילה אותו. האב מנסה לחנך את גוגו שחש קרבה לסבתו שמחלקת את הזמן בין טיפול בו למחזר, אבל יש לסבתא בעיה שמתחילה להחריף במהירות – היא סובלת מדמנציה, נושא חוזר ברבים בסרטי הקולנוע העולמי השנה.

ייתכן והתדרדרות של הסבתא בסרט היא מעט דרסטית, אבל יותר סביר כי גוגו ושאר הסובבים אותה פושט התעלמו או הגיבו מסביב לסימנים המקדמים. כך או אחרת, יש משהו שובר לב בצפייה בשינוי הכבד דרך סצנות קטנות ועיניים של ילד, שמתמודד עם מה שגם המבוגרים לא מתמודדים עמו. באותה מידה, בסרט שכולל לא מעט ריקוד וכדורגל יש גם שמחת חיים שיש בה משהו שמקל את התמודדות עם מה שלא ניתן להתמודד עמו. משהו שיש בו מבט לא תמים על תמימות ומבט אוהב על אהבה במשפחה, מול האופציה של הורות כהטלת סמכות כפי שמפגין האב, אם כי גם הוא בסופו של דבר דמות חד ממדית לחלוטין. הסרט לא ממש נכנס לחלקים הקשים ביותר של התמודדות, אך זו החלטה מודעת שהופכת את היצירה לנגישה יותר.