״החשבון החברתי״, סקירה

אני מחבב את הכתיבה של אהרון סורקין לקולנוע ולטלוויזיה, מכיוון שיש בה משהו המזכיר את הוליווד הישנה – סורקין לא שואף לכך כי דמויות ידברו כמו במציאות, הוא שואף לכך כי הן היו שנונות יותר, ידברו בקצב גבוה תוך הפגנת ידע כללי מרשים. אם כי לרוב מדובר בידע כללי בפרטי טריוויה הנוגעים בדברים שמעסיקים את התסריטאי באותו רגע. לכך, יש עוד רובד חשוב לא פחות כמעט בכל היצירות של סורקין: פעולה מתוך מניעים ערכיים, במטרה להפוך את העולם למקום טוב יותר. זה לא שאין נבלים ביצירות שלו וחלק מהן מעניינות דווקא מפני שהם עוסקות בדמויות שהתפתו לצד האפל, אבל יש שאיפה מוקדמת להצטיינות ועשיית טוב, ואמונה כי ארה"ב היא המקום בו הטוב הזה אפשרי, גם אם צריך לעגל פינות. יש יצירות של סורקין בהם האמונה בטוב מנצחת. באחרות, רבות לא פחות, ארה"ב מתגלה כמקום מאכזב גם לאידיאלים שהמדינה אמורה לייצג.

מן הבחינה הזו, הבמאי בהוליווד הקלסית שסורקין הכי קרוב אליו הוא פרנק קפרה, שבשנות השיא שלו בהוליווד של שנות השלושים והארבעים יצר סרטים שחלקם נבעו במאבק בין האמונה בערכים אמריקאים והאדם הפשוט לציניות ותאוות הבצע שהשתלטה על מוקדי הכוח בפוליטיקה ובעיתונות. אצל קפרה, עיתונאים זה דבר מהותי בעיצוב בעל קהל ובעזרה למערכת הפוליטית להמשיך לדכא את האדם הפשוט, או לאפשר שינוי. לכן, אין זה פלא כי בסרט החדש של סורקין כתסריטאי ובמאי, השם של קפרה עולה. זה לא מפתיע גם כי כמו ברוב סרטיו של סורקין, יש כמות גדולה עד בלתי נגמרת של אזכורים.

אבל "החשבון החברתי" (The Social Reckoning) הוא סרט שבין היתר עסוק בשלטון האמריקאי, בעיתונאות שידעה ימים טובים יותר, ברשתות החברתיות שהחליפו את העיתונאות כמקום שמעצב את דעת הקהל והחברה, וברצון להפוך את הרשתות החברתיות לכלי שיעשה טוב לעולם ולא יצור נזק שלילי, גם אם זאת מלחמה שיש בה משהו אבוד מראש. אולי מה שקפרה היה עושה בימינו, אם היה מוצא את התסריט הנכון. כמעט בכל סרטיו הגדולים, קפרה הסתמך על כותבים אחרים ולא לקח קרדיט על התסריט, בעוד סורקין הוא בעצמו תסריטאי בראש בראשונה. בעשור האחרון הוא גם מביים את מה שהוא כותב ובאופן פחות או יותר עקבי, הסרטים שהוא מביים בעצמו פחות טובים מן הסרטים שכתב אך בוימו בידי במאים אחרים.

זה לא משתנה בסרט הנוכחי, גם אם נקודת הפתיחה מעניינת במיוחד ביחס לפרויקטים אחרים של סורקין של כבמאי, שכן "החשבון החברתי" הוא סוג של סרט המשך או יצירה משלימה לסרט הקולנוע הכי מזוהה עימו (אם כי כנראה פחות מסדרת הטלוויזיה "הבית הלבן"), "הרשת החברתית" שביים דיוויד פינצ'ר, סרט שהדעה הרווחות לגביו היא שמדובר בסרט נהדר/אחד הכי טובים של העת הנוכחית, אם כי יש גם דעות אחרות. בשלבים מוקדמים של פיתוח הסרט אף נטען כי אולי פינצ'ר יחזור לביים, אבל בסוף סורקין ביים בעצמו וגם אין שחקנים שחזרו לסרט מן היצירה הקודמת.

הסרט הקודם, למי שלא יודע, סיפר את סיפור צמיחתה של פייסבוק כרשת חברתית דומיננטית ואת הפיכתו של מארק צוקרברג לאחד מן האנשים הכי עשירים ומשפיעים בעולם, למרות שהוא עצמו סובל מקשיים חברתיים באותו מיצר את הפלטפורמה שבונה חברים ברחבי העולם, אבל לא למייסד ולסמל שלה. ההמשך מתבקש כי בשנים מאז צאת הסרט הראשון, פייסבוק היא אולי לא הרשת הכי אופנתית, אבל עדיין אחת הכי משפיעות על החברה. גם דרך אפליקציות ורשתות אחרות שבבעלותה וההשפעה הזו היא במידה רבה בעלת יותר היבטים שליליים עד הרסניים משנדמה.

הסרט החדש טוען כי ההצלחה של חברת פייסבוק (כיום ״מטא״) תרמה לא מעט לאלימות פוליטית ברחבי העולם להקצנה בשיח ובדעות של אנשים על כל נושא, עד להשפעה על אירועים גלובליים. זה לא טענה מהפכנית ומי שעוקב אחר החדשות נתקל בה, הוא בפרשת חשיפת המידע הפנימי מן החברה, מוקד הסרט הנוכחי. מאידך, אנשים כבר לא קוראים עיתונים, רבים צורכים את החדשות בעיקר דרך פייסבוק, או רשתות חברתיות אחרות.

ג'סי אייזנברג, שגילם את צוקרברג בסרט הראשון, סירב לשוב לשחק בהמשך, שכן הוא לא רוצה להיות קשור לדמות שהוא סבור כי היא שלילית והרסנית. ג'רמי סטרונג, שחקן שלא איכפת לו לגלם נבלים, נכנס לנעלים שלו והוא אף יצר קשר עם צוקרברג על מנת להתייעץ. זה לא עזר להופעה שלו להיות רבת מימדים. צוקרברג בגילומו הוא אדם חזק, משפיע ונחוש שמאמין שהוא חזק מדי על מנת לפעול. כאשר הוא נדרש לפעולה מהירה או כזו שאולי תפגע בהכנסות שלו, הוא פועל לאט. הוא גם הדמות הכי פחות מעניינת בסרט, או הכי פחות מעניינת מבין שלוש הדמויות המרכזיות. הסרט קופץ בזמנים בין 2019 ל-2021, כאשר צוקרברג נראה בעיקר בקו הזמן המתקדם יותר, מתכונן לעדות בסנאט האמריקאי לגבי הפעילות של החברה שלו. הצוות שלו מתעכב עם עדכון על תחקיר עיתונאי שעומד להתפרסם, תחקיר שהוא במידה רבה הלב של הסרט הזה ולא כולל דמויות שהיו חלק מן הסרט הקודם.

בשנת 2019, העיתונאי ג'ף הורוביץ (ג'רמי אלן וייט) מבין כי הסיפור הגדול בפוליטיקה מתרחש לא רק בוושינגטון בה הוא פועל ככתב פוליטי, אלא בעולם הרשתות החברתיות. לכן הוא עובר לסן-פרנסיסקו ולוקח על עצמו לכתוב כתבת תחקיר מקיפה על פייסבוק עבור הוול סטרייט ג'ורנל, גם אם עורכת העיתון לא ממש שלמה עם חוסר הידע שלו בטכנולוגיה. הוא מתכוון לעבוד בלי הפסקה ולדרוש אותו דבר גם משני המתמחים שלרוע מזלם צוותו אליו, אבל החיים שלו לא יהיו קלים. בפסייבוק יודעים מה הוא מתכנן ומזהירים את כל העובדים לא ליצור עמו כל קשר.

עובדת אחת יוצרת עמו קשר, אחרי לבטים. פרנסס האוגן (מייקי מדיסון) עובדת במחלקה ליושרה אזרחית וחשה תסכול שכמה הערות שלה לא זוכות ליחס מן הממונים עליה. הערות על אי-סדרים באופן שפייסבוק מפקחת על עצמה ומונעת הפצה של מידע שגוי, מזיק ומעורר הקצנה פוליטית. ובשלב הזה, פרננס מאמינה בפייסבוק. כמי שחשה מבוכה בסיטואציות חברתיות, היא חושבת שהחברה על שלל האפליקציות שברשותה (כולל ווטסאפ ואינסטגרם) עוזרת להתגבר על קשיים, ליצור קשרים ולהפוך את העולם למקום נגיש יותר. פרנסס עובדת מתוך תחושת שליחות ומאמינה בטוב שברשתות החברתיות ובטוב של האדם. לכן היא גם מסתכנת באיבוד מקום עבודה אהוב לטובת הכלל, לטובת חשיפה או חלילה רמיזה לעיתונאי על הבעיות. למי שבקיא מעט בסיפור שהיה בחדשות ובקיא באיך שסרטים עובדים, זה לא יסתיים בהדלפה קטנה.

הקשר בין הורוביץ להאוגן בנוי קצת כמו קומדיה רומנטית, מינוס רומנטיקה של ממש. סורקין מצטיין בסוג כזה של סרטים, הכניסה למיטה היא לא פיזית, אלא מפגש רעיוני, מעבר מעבודה ומטרות מנוגדות לעבודה למען אותה מטרה. למען הטוב החמקמק שהגיבורים של סורקין, כמו הגיבורים של קפרה, שואפים עליו. האוגן אף היא זו שמעלה את קפרה וסבורה שהיא מבינה את האידיאולוגיה שלו שכן היא ראתה את השני סרטים שלו שכולם ראו. אני מניח שהיא התכוונה ל"אלו חיים נפלאים" שכל אמריקאי רואה ו"מר סמית' הולך לוושינגטון" שמתאים לעלילה, אבל נעלב בשם "זה קרה לילה אחד". הורביץ' מזכיר לה שיש גם סרטים אחרים. שניהם כמובן חכמים מאוד וזורקים הפניות וציטוטים, גם אם היא קוראת לו מטומטם. זה סרט של סורקין – הוא מהיר, דחוס, מצדיע לידע ולמרות שכל אדם בו נראה גאון, די פשוט לעקוב אחר מה שמתרחש.

זה גם סרט של סורקין כי הוא מרגיש כאילו שייך לעידן אחר והאנשים הצעירים מדברים כמו נציגים מדורות קודמים. אף כי הקאסט עשיר בשחקנים משובחים ו/או כאלו שזכו בפרסים, רוב הליהוקים לא לגמרי מדויקים. גם אם השחקנים עושים עבודה סבירה עד טובה ברובם, התחושה היא ששום דבר לא מדויק לחלוטין. סורקין גם משחק מעט עם ציר הזמן למטרות דרמטיות וזה עובד רק חלק מהזמן. יש בסרט רגעים סוחפים ביכולת שלהם לדון גם בפייסבוק וגם בעולם בכלל, לצד חלקים בהם הוא חוצה את הסף של האכלת הקהל בכפית עם המסר. יש גם כמה החלטות מוזרות שלא עובדת בעריכה בתוך הסצנות, או בניסיון לייצר רמזים ל"הרשת החברתית", אף כי בפועל מדובר בסרטים הבוחנים היבטים שונים מאוד של פייסבוק בפרט והחוויה האנושית בכלל. באופן כללי, יש בסרט חלקים שמצליחים לתסכל מול המצב הרע של המציאות ואין בו חלקים שמעוררים השראה. ביצירות הטובת שכתב לטלוויזיה ולקולנוע, סורקין הצליח להיות מעורר השראה גם בסיפורים האפלים ביותר.

"החשבון החברתי" הוא לא סרט שסובלים במהלך הצפייה בו. למעשה, לפרקים הוא מהנה למדי ובכל הנוגע להומור הוא מוצלח ביחס לגוף העבודה של הכותב. אבל הוא גם לא סוחף בצורה יוצאת דופן, לא מחדש באמירה שלו על פוליטיקה ולא בונה דמויות שנשארת אחרי הצפייה. כל זה מחוויר מול "הרשת החברתית", או כמעט כל סרט שסורקין כתב אך לא ביים. זה לא שהוא במאי גרוע, הוא בהחלט מנסה לייצר עניין ויודע את המלאכה. הוא במאי מספיק סביר על מנת להמשיך לביים בעצמו, אך אין לו מגע מיוחד כבמאי, בניגוד לתסריטאים אחרים שעברו לביים, כגון צ'ארלי קאופמן. מכיוון שברבים מסרטיו סורקין חבר לבמאים הכי טובים שעבדו בהוליווד, ייתכן והיצירה שלו כבר לא תגיע לשיאים של ההצלחות המוקדמות. ייתכן וזה גם בגלל שתפיסת העולם שלו, גם אם תמיד הייתה בה מודעות עצמית והבנה כי הטוב לא תמיד מנצח, מיושנות מדי למציאות בימינו. מי חושב על אידיאלים, טובת הכלל והקשבה לאחר בעידן של שיח קיצוני ברשתות החברתיות. תגובות קיצוניות מביאות יותר טראפיק. שיתוף של תוכן מתסיס ומרגיז עוזר לאלגוריתם.