• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

דאבל פיצ'ר סידני לומט ואל פאצ'ינו: ״סרפיקו״ ו״אחר צהריים של פורענות״

10 בפברואר 2024 מאת עופר ליברגל

שנות השבעים בקולנוע האמריקאי נחשבים לסוג של תור זהב, בעיקר בעיני סינפילים. זה העשור בו הוליווד יצרה סרטים אמנותיים יותר, ריאליסטיים יותר, בהם דומה כי סוף טוב היה דבר נדיר והמראה שהוצבה כנגד המציאות הייתה קשוחה יותר. התקופה הזו כונתה בין היתר "הוליווד החדשה" הודות קבוצה גדולה של במאים צעירים או צעירים יחסית שפרצו אז, ויצרו את הסרטים המאפיינים שלה. בין עם זה "הסנדק", "נהג מונית" או להבדיל "מלתעות", שפתח למעשה את הדרך בחזרה למצב בו האולפנים מנחשים מה הולף להצליח ופחות נותנים אמון בבמאים.

במציאות, הקולנוע הזה לא רק איכותי אלא גם מגוון יותר מקבוצה קטנה של יוצרים והבמאים שיצרו אותו – ועדיין לא נמצא הרבה מקום ליצירות שאין במרכזם גברים לבנים, שלא לדבר על גיוון ביוצרים. הם הגיעו מקבוצה גדולה של מקורות, כולל במאים שכבר היו זמן רב בהוליווד ולא פרצו מחדש בשנות השבעים, אבל כן הגיעו לשיא בתקופה זו. אחד מהם הינו סידני לומט. את לומט ניתן למקם כחלק מקבוצה של במאים שהביאו טכניקות חדשות ומודרינסטיות לקולנוע האמריקאי עוד בשלהי שנות החמישים, אחרי שהחלו את דרכם כבמאי תכניות טלוויזיה בשידור חי. הקריירה של הבמאי האגדי ידעה עליות ומורדות, אבל רוב הזמן הוא נשאר רלוונטי כאשר הוא ביים את אחד מן הסרטים הכיו מוערכים של שנות החמישים עם "12 המושבעים" משנת 1957 והמשיך להיות מוערך עד לסרטו האחרון "לפני שהשטן ידע שאתה מת" משנת 2007.

אבל ייתכן ושנות השבעים, איפשהו באמצע הקריירה ההוליוודית שלו, היו השיא מבחינת הקרבה בין לומט לזרם המרכזי של הקולנוע. החספוס של התקופה תאם לראיית העולם שלו והוא החדיר לסרטים גם את ראיית העולם החברתית שלו. הוא המשיך להיות במאי מגוון, נע בין העיבוד המוצלח והמסוגנן ל"רצח באוריינט אקספרס" ל"רשת שידור" המופלא. אולם ייתכן והקרבה שלו לדור החדש של הבמאים הגיע לשיא עם שיתוף פעולה שלו עם נציג בולט של הדור החדש של השחקנים – אל פאצ'ינו. שני סרטים נהדרים הם עשו יחדיו: "אחר צהריים של פורענות" (Dog Day Afternoon) משנת 1975 הוא זה שנחרת בזיכרון בצורה חדה יותר כמייצג שכל חובב קולנוע צריך להכיר, אבל גם "סרפיקו" (Serpico) שיצא כבר ב-1973 הוא יצירה מעניינת ומרתקת שזמינה כעת לצפייה ב-yes.

מדובר בשני סרטים בעלי קווי דמיון וגם כמה הפכים לכאורה. שניהם מבוססים על סיפורים אמתיים שהיו בראש מהדורת החדשות בזמנן ועובדו לקולנוע תוך זמן קצר, אם כי עד שהסרט יצא הפרשות ירדו מסדר היום. כיום זוכרים בעיקר את הסרטים. "סרפיקו" עוסק בשוטר, בעוד ש"אחר צהריים של פורענות" בשודד בנק; הסרט הראשון מתרחש לאורך תקופה של יותר מעשור, השני במהלך שעות ספורות. בשני הסרטים יש לגיבור מערכות יחסים ארוכות עם שתי בנות זוג אהובת המציגות עבורו אופציות שונות לחיים שהוא לא ממש מסוגל להתמסר להם ולשמר את הקשר, כאשר האמהות של הגיבורים מייצגות צד אחר של החיים, שהוא נוכח ונזנח בו זמנית. בשני הסרטים העיר ניו יורק היא משהו בין רקע לגיבורה נוספת, ניו יורק בתקופה מאוד ספציפית בזמן, בה הפשע עיצב במידה רבה את אופי העיר וגם את הייצוג שלה בקולנוע בכמה סרטים בולטים שיצאו במהלך העשור. למשל "נהג מונית". לומט מדגיש את הסכנה של עולם הפשע, אבל גם את החיים האנושיים בצילו ובכלל. הוא מצלם את הרחובות בצורה נטורליסטית, הממקדת את האלימות והסכנה בתוך היום יום, בתוך סוג של שגרה.

לא פחות מכך, הסרטים מציגים דיוקן מעניין ומורכב של הגבריות הקשוחה. בשני הסרטים, פאצ'ינו נחוש מאוד ומוכן לאלימות, אבל יש בו גם צד שמגיע לנקודת שבירה, או שהוא מגלה סממני התנהגות שהיו מזוהים באותה תקופה עם נשיות ולא עם גבריות. זוהי גם נקודה מעניינת בגיבוש סגנון המשחק של פאצ'ינו. השחקן מזוהה עם משחק אקספרסיבי ומוקצן, מן הסוג שמוליד הרבה חיקויים ופארודיות אוהבות, בעיקר לגבי הנטייה שלו לצעוק. מה שמעניין הוא שהשלב המוקדם הזה בקריירה הדגים כיצד הוא הצליח לבנות היטב דמויות גם דרך משחק מופנם. שני סרטי "הסנדק" הראשונים היא דוגמא לכך (בשלישי הוא משחק את אותה דמות בסגנון מעט אחר) וגם שני הסרטים עם לומט. זה לא שאין בהם את פאצ'ינו המתפרץ, ולפחות אחת מן הצעקות הכי מזוהות עמו היא ב"אחר צהריים של פורענות", אבל בסרטים הללו הוא מצויין גם כאשר הוא שקט ולא פחות זועם גם בדרך הזו. התחושה היא של צפייה בשתי דמויות שלמות, אך גם אבודות בעולם שלא לגמרי מתאים להן, כל אחת בדרכה. כעת ארחיב מעט על שני הסרטים בנפרד.

סרפיקו
Serpico

הסרט הזה עוסק בשוטר שפועל בהתאם לקוד איתי אישי בכל הנוגע לשמירה על החוק ומציג את דמותו באופן הירואי, אבל הוא ממש לא סרט שמאדיר את המשטרה. הוא שייך לז'אנר סרטי הפארנויה שהפתח בשנות השבעים ומציג עולם בו השחיתות נמצאת בכל חלקי המערכת והגעה לצדק היא משהו כמעט בלתי אפשרי. הסרט נפתח כאשר הגיבור נורה בפניו במהלך תפקיד ורוב הסרט מציג את המהלך רב השנים אשר הוביל אותו למצב בו הוא האויב לא רק של ארגוני הפשע, אלא גם של רוב השוטרים.

פרנק סרפיקו סיים את האקדמיה לשוטרים בסוף שנות החמישים והסרט עוקב אחריו עד ראשית שנות השבעים, כאשר שיער הפנים שלו גדל בהדרגה לאורך התקופה. באותה הדרגתיות הוא עובר לתפקיד בו הוא חושק כשוטר סמוי, אבל כבר בתפקידים פחות בכירים הוא שם לב כי נטילת שוחד היא סוג של נוהל במשטרת ניו יורק. הוא מסרב לקחת כסף לעצמו, מה שקונה לו הרבה אויבים, הרבה לפני השלב בו הוא מחליט לחשוף בפומבי את המנגנון ומבין עד כמה עמוק מגיעה השחיתות. בכל פעם שהוא מדווח בדרגה שונה, הוא עושה זאת בתחושה כי זה הדבר המוסרי לעשות ומתוך אמונה כי אין ברירה אחרת. פעמים רבות הוא מגלה בדרכים שונות כי מי שמופקד על העזרה לו, מגבה את השחיתות, אם לא שותף לה.

לקיחת שוחד היא לא עבודת המשטרה היחידה הנראית על המסך. הסרט מציג אלימות של אזרחים ואלימות של שוטרים, כולל של סרפיקו, ללא הרף. הדבר יכול להיתפס היום כסרט שמאדיר שוטרים בעייתים, אבל עבור לומט מדובר בדרך להראות כי גם הגיבור ההירואי שלו הוא פגום. הדבקות שלו בצדקתו כוללת מקרים גבוליים: לעתים האלימות שלו נראית הכרחית מול אלימות אחרת, אבל היא תמיד לא נעימה לצפייה, בעיקר כשרוב הזמן הדגש הוא גם על הקורבנות, שבניו יורק הם לרוב בני מיעוטים, שמשלמים את החשבון יותר מאחרים, בין אם הם חלק מן הפשע ובין אם לא. בולטת במיוחד סצנה מוקדמת בה מוצג אונס אלים של אישה ואחריו חקירה שחורגת מן הפרוטוקולים על מנת לתפוס ולאפשר העמדה לדין של הנאשמים במקרה. זהו סיקוונס של דקות ספורות, אבל הוא מעלה שלל דילמות אתיות לגבי אכיפת חוק וסדר בחברה בעוד על פניו הנושא העיקרי של הסרט לא נוכח בו.

בגלל שעלילתו מתרחשת לאורך תקופה ארוכה, הסרט נראה כמו סדרה של פרגמנטים, על סף אוסף סיפורים קצרים עם אלמנט קבוע אחד – הגיבור שצולל יותר ויותר לתוך בדידות הנובעת מנאמנות כפולה וסותרת, למקצוע שלו ולערכים שלו. התקופה היא גם תקופה של שינוי חברתי בארה"ב, שסרפיקו קשור אליו. אף על פי שהוא מייצג את הממסד, הוא מתקרב גם לתרבות הנגד דרך בת זוג רקדנית שחושפת אותו לתרבות החדשה המתעצבת, וגם לתחום הבלט, כאשר אופרה הוא חובב מראש. בת זוג נוספת היא שכנה העובדת כאחות והיא מייצגת אפשרות לחיים יציבים יותר, אך הייאוש המקצועי של הגיבור הופך אותו בסופו של דבר לפרטנר בלתי אפשר לחיים. שכן, כל החיים שלו הם מטרה אבודה מראש, גם אם יצליח לחשוף את השחיתות. חלק מן המשמעות של כך היא שהמשטרה אותה הוא מייצג היא ארגון כושל במהותו, או לפחות כזה שההתנהלות שלו בפועל היא ההפך ממה שהוא אמור לייצג. המשטרה לא מביאה צדק ושוויון לחברה, אלא סדר דרך הנצחת קיפוח.

אחר צהריים של פורענות
Dog Day Afternoon

השם המקורי של הסרט מדבר על Dog Day, משמע לא בדיוק ״פורענות״, אלא יום בתקופה החמה של השנה. חום שהופך את כולם לעצבניים ומתוחים יותר, דבר שמואץ בעלילה העוסקת בשוד אמתי. השודדים סברו שיהיה פשוט, אבל הוא הסתבך בכמה דרכים. במקום לקיחת כסף בכמה דקות, הפך השוד לסיטואציה בה מוחזקות בנות ערובה, דרך דיאלוג תמידי עם המשטרה שלא כל חלקיה מצויים בעצמם בדיאלוג כל הזמן, והתקשורת שהופכת את השודדים לסוג של גיבורים סנסציונים, לחיוב ולשלילה, לפרקים תוך חוסר דיוק לגבי חייהם. אם "סרפיקו" עסק בניסיון להביא דברים לידיעת הציבור, "אחר צהריים של פורענות" עוסק בדבר שאומר היה להיות סודי והופך את גיבור הסרט מהר מאוד למפורסם, ואז חושף ברבים היבט בחיים הפרטיים שלו. בזמן המקרה האמתי ושנת יציאת הסרט זה היה משהו שחלקים בחברה רצו שיהיה נסתר, כנראה יותר מן הגיבור עצמו.

פאצ'ינו מגלם את סאני, שמנהיג שוד מזוין של בנק ביחד עם ידידו סאל (ג'ון קאזל הנהדר, האיש שהופיע רק ביצירות מופת). משתתף נוסף בשוד נוטש עם פתיחתו. הדינמקה בין סאני וסאל מרתקת ומתוחה: סאני הוא ללא ספק המנהיג וסאל חסר ביטחון, אבל סאל הוא גם זה שאוחז בנשק ואומר בשלב מוקדם כי עקרונית הוא מוכן להרוג את בנות הערובה. הוא מחויב לשוד בצורה מוחלטת. סאל הוא עובד של סאני וגם יסוד שעלול להיות לא צפוי ולהפריע לו, אך באותה מידה הוא גם כוח המיקוח שלו.

כאשר מתגלה הסיבה לשוד, מתברר כי היא קשורה ישירות יותר לחייו של סאני וכי היא צובעת את סאל באופן המנוגד להגדרה העצמית שלו. אך סאל הוא בדרכו דמות עצובה ובודדה במיוחד עד שהוא נרתם למשימה, סוג של דמות משנה שחייה אבודים מראש וגם במהלך שמגדיר מחדש את חייו הוא דמות משנה. גם החיים של סאני אבודים מראש והוא משלים עוד לפני השוד עם חוסר התאמתו לחברה ולמערכות יחסים עם שלוש הנשים בחייו – שתי נשים אליהן נישא ואמו, כאמור בפתיחה. הוא עושה זאת בחלל בו שוהות בעיקר נשים: פרט למנהל הבנק, כל העובדות שהוא לוקח כבנות ערובה הן נשים, במה שמהדהד פערי כוחות מגדריים במקום העבודה וגם בחיים הפרטיים בשנות השבעים. אחת מן העובדת אף צריכה להסביר בטלפון לבעלה לא רק כיצד לטפל בילד, אלא כיצד להכין אוכל.

זה גם קשור לסיבה לשוד, שנחשפת בערך באמצע הסרט ונרמזת קודם. דומני כי רוב הקוראים בשנת 2024 כבר יודעים מהי הסיבה ואולי אף מתוסכלים מכך שאני כותב מסביב לנושא, אבל עבורי בראשית שנות האלפיים, הדבר כן בא כסוג של הפתעה חלקית. לכן טרם ציינתי את זה, גם כי אני מניח שבשנת יציאת הסרט הדבר היה מפתיע עוד יותר. אז זה סוג של מיני ספוילר מכאן והלאה (לסרט שיחגוג בשנה הבאה יובל).

סאל שודד על מנת לעזור לאשתו השנייה לעבור ניתוח לשינוי מין, שיהפוך אותה גם לאישה מבחינה פיזית. מכיוון שרוב הטקסטים על הסרט נכתבו בעבר רחוק, הניסוח המקובל לדמות זו הוא ה"חבר שלו", אבל הסרט מציין כי השניים אכן ערכו חתונה וכי הדמות, ליאון (כריס סרנדון) חווה את חייו כאישה. בשנת 1975, ייצוג של הקהילה הגאה בסרט מיינסטרימי היה דבר נדיר מאוד, בטח של טרנסג'נדר בסיפור אהבה מורכב. השוד הוא גם כלי להציל את ליאון, אבל גם חותמת סופית על חיים אפשריים ביחד כאשר אנו לומדים בהדרגה שחיים בזוגיות עם סאל היו בלתי אפשריים גם לנשים שאוהבות אותו, כאשר ליאון היא זו אשר נפגעה בצורה הקשה ביותר.

בכל אופן, התחושה היא כי הייצוג אולי יכול להיתפס כבעייתי כיום (בעיקר בגלל זהות השחקנים), אבל לתקופתו הוא בטח מתקדם ומרוב הבחינות והוא לא התיישן גם היום. דמויות בסרט לועגות לסאל וליאון, אבל הסרט עצמו מתייחס אליהם תמיד בכבוד ומציג את מערכת היחסים כמורכבות ועתירת ניאונסים. הסצנה בה השוטרים המאזינים לליאון עוברים בהדרגה בין צחוק מעצם קיומה, למבוכה מן הסיטואציה ולהבנה חלקית של הכאב שלו, היא מראה לחברה של התקופה. בעיקר, היא מראה את השוטרים כלא רגישים וכפגומים. בסופו של דבר, זה סיפור של חברה שכופה את דרכיה על הגיבורים ולא מאפשרת להם חופש, גם לפני שסאל הפך לעבריין בעיצומו של שוד אלים.
סאל הוא פני החברה והוא הקורבן שלה, גבר הרסני לכולם, אבל בודד מטבעו, בגלל שהוא לא מצא לגמרי כיצד לתקשר והסרט מוצא אותו בשיא ייאושו. בניגוד ל"סרפיקו", בסרט זה אין קפיצה לרגע מן המערכה האחרונה בפתיחה, אבל גם אין צורך. זה סיפור שלא יכול להיגמר טוב. בין אם סאל יאסר, ייהרג או יצא לחופשי עם הכסף, אין עבורו תקווה.

בדרך הוא הופך לסמל – בידי המתנגדים לחוק ובידי הקהילה הגאה. אך גם מי שהופכים אותו לסמל לא מבינים אותו. הוא לא מוגדר בידי הנטייה המינית שלו בלבד ולא נכנס למערכות היחסים רק בגלל הנטייה המינית שלו. הוא עובר על החוק במטרה לעזור לאחר, אבל במצב שגרה הוא כל הזמן פוגע באותו אדם שהוא אוהב. בכך אגב הוא זהה לסרפיקו, אף כי כל דמות היא בודדה, פגומה והרסנית בדרכה. הדמויות מייצגות את התרבות של שנות הששים והשבעים ובמידה רבה סיפורי הפשע שלהם ייחודים לתקופה, אבל הרצון להיטמע בחברה וחוסר היכולת לעשות זאת הוא אל-זמני.

הגדולה של לומט כיוצר היא לא רק בבניית הדמויות הללו, אלא בבניית עולם בו יש עוד הרבה דמויות מקופחות על ידי המערכת החברתית. הסרט מראה את עוצמת הכאב של הקיפוח הזה, גם אם לכמה רגעים ספורים. הקולנוע שלו תמיד מנכיח את הקיפוח הקיים וחושף כי האלימות מצוייה בסביבה לא רק ברגעים המייצרים אלימות קיצונית. השוד הוא רק השיא של החברה שלא מסוגלת לראות את כל החלקים בה, חברה שמהללת חופש ושיוויון בפני החוק כערכים אבל בפועל פועלת בצורה שמונעת הן את החופש והן את שיוויון ההזדמנויות מרבים. באופן בולט, מיעוטים ומי שלא מסתדר עם הכוחות השולטים, באופן פחות בולט גם רבים מן האחרים.
אבל הסרטים הללו הם לא רק או בעיקר פוליטיים, גם אם המימד הפוליטי נוכח בהם. הם סרטים על הנפש האנושית המורכבת והמסע הבלתי אפשרי לגאולה, או לפחות לעבר קירבה אל בני אדם אחרים.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.