״יער פרא״, סקירה

אולפני לייקה הפכו לשם דבר בעולם האנימציה, בדגש על אנימצית הסטופ-מושן. הם מייצרים סרטים שהם לא רק יפיפיים, כל אחד מהם שובר את החוקים וההיגיון של מה שניתן לבצע בטכניקה של בניית בובות והזזתן. באמת שאין שום תוצר אחר בסוג האנימציה הזה שמתקרב לתוצרים של האולפנים וכל סרט שלהם מלווה גם בסרטון מאחורי הקלעים, שמסביר רק בצורה חלקית איך הם לעזאזל עשו את זה. רק מן הבחינה הזו, הסרטים שלהם הם חובה לחובבי אנימציה.
השאלה היא, האם לא מדובר בסרט שהוא חוויה רק מהבחינה הזו? אני רואה בעצמי חובב אדוק של התוצרים של האולפן וסבור שיש בהם ערך מוסף מעבר לאפקט של הרושם מן ההישג הטכני. זה נכון גם לגבי הסרט החדש "יער פרא" (Wildwood), שהוא סוג של גרסת הפי-אלף יותר לייקה. עלילה יותר מורכבת, כמות גדולה בהרבה של דמויות ובובות מסוגים שונים ואתגרים טכניים בלתי פתירים, לצד שדרוג ברמת היכולת של הבובות שלהם בתחום הבעות הפנים. אבל, ייתכן והסרט הזה גם חושף את הנקודה הבעייתיות בסרטי האולפן.

הסרטים של אולפני לייקה, בהכללה גסה, לא שוברים קופות. למעשה, לרוב הם מפסידים כסף. בניגוד לכל אולפן אחר, דומה כי לא מדובר בבעיה גדולה. אחד ממייסדי האולפן הוא פיל נייט, מייד חברת נייקי, ויש לו הון אישי של עשרות מיליארדים. הבן שלו, טראוויס נייט, הוא מנהל האולפנים והכוח היצירתי העיקרי. בכסף של המשפחה, הפסד של כמה עשרות מיליונים או יותר על סרט הם משהו שאפשר לסבול, אולי אפילו ניתן לרשום את כל אולפן האנימציה כהטבת מס של חברת הלבשת הספורט. ולכן, לייקה יוצרים סרטי בוטיק מושקעים ומרהיבים, אך גם סרטים שאין להם בהכרח קהל יעד גדול.

כל זה נכון גם לסרט החדש, פרויקט החלומות של נייט עליו הוא עבד כעשור וחצי, עוד לפני שפורסם הספר עליו הוא מתבסס. זהו ספר לילדי חטיבת הביניים שפרסם המוזיקאי קולין מאלוי בשנת 2011. בזמן שחלף, נייט גם ביים את "קובו: אגדה של סמוראי", שהיה הסרט הכי בלתי אפשרי של לייקה עד היום, לצד הפקת הסרטים האחרים של האולפן והקריירה הפחות-אמנותית גם כבמאי לייב אקשן, בסרטים "באמבלבי" ו"שליטי היקום", השני יצא רק השנה. אפשר לציין כי די ברור איפה נמצא הייחוד שלו כיוצר. הוא יכול לביים סרטים שהם גרסת לייב אקשן לקומיקסים וסדרות אנימציה מהילדות ולעשות עבודה סבירה, אבל את סרטי הסטופ-מושן שהוא עושה אפשר ליצור רק באולפן שלו. למעשה, הסרטים שלו הם שמעלים את רף השאיפה בכמה דרגות.

כתוצר נלווה, נייט יוצר סרטים שאין להם ממש קהל יעד, מה שאולי ניכר במיוחד בסרט הנוכחי. מסרטי לייקה שהם אפלים יחסית לסרטי ילדים, הסרט החדש ללא ספק לא מיועד לילדים בגיל בית ספר היסודי. כדוגמה, "יער פרא" נפתח בסצנה בה ילד מתאבד על ידי תלישת הלב שלו, שזה לא נעים גם אם מדובר בילד רובוטי. בהמשך, הסרט מכיל סצנת קרב מושקעות ומרהיבות, אבל גם כאלו בהן ניתן לראות מאות גופות על הקרקע, בחלק מן המקרים לפרטי פרטים. הכי קרוב שנגיע אל "להציל את טוראי ראיין" בסרט סטופ-מושן. יחד עם זאת, זה עדיין סרט פנטזיה שיכול להיות קצת ילדותי לפעמים. אבל זה עולם פנטזיה עשיר, עם השפעות של ספרי נרניה, טולקין, וכל עולם פנטזיה מורכב. הסרט בונה היטב כמה עולמות: גם סוג של שחזור של פורטלנד (לא כולל דני אבדיה) והעולם של יער קסום בו יש חיות מדברות מסוגים שונים, מלחמות ושנאה בין קבוצות שונות, חיבור לטבע לאנשים אחרים ועוד שלל הפתעות.

משמע, יש מה לראות, השאלה מי יראה. קהל היעד הטיפוסי הוא בעיקר ילדים-נערים בגיל חטיבת הביניים, שזה בדיוק הגיל בו רבים מהם ירגישו שהם כבר גדולים מדי לסרטים מצוירים, גם אם סרטי סטופ-מושן הם אמנם סרטי אנימציה אבל לא מצוירים. זה מותיר את הסרט עם אתגר שיווקי. דומה כי רוב הקהל שלו הוא דווקא קהל מבוגר, אבל זה עלול להרגיש בחסרונות המסוימים של הסרט, חסרונות שכולם מצויים בשלב התסריט ולא בשלב הביצוע. כי הביצוע מרהיב. נייט לא רק מבצע בעזרת בובות ואפקטים דברים שנחשבים לבלתי ניתנים לביצוע, הוא מייצר גם סרט עשיר חזותי בכל רמה ובכל שלב, בין היתר בעזרת עבודה עם הצלם האגדי כיילב דשנל. גם היכולת של הבובות להביע רגשות דרך פנים גמישות וצוות משובח של שחקנים שמדבבים, גורמים לסרט להיות אמין במידה מסוימת גם כאשר הסיפור שלו מופרך, או עמוס מדי.

הסיפור עצמו הוא שילוב המוכר מאגדות וסיפורי ילדים בתוספת הרבה מאוד נדבכים ושילובים, שלא כולם זוכים להרחבה מספקת. פרו (מדובבת בידי פייטון אליזבת' לי) היא ילדה בסביבות גיל 12 שמצווה לשמור על אחיה הפעוט מאק, בשעה שהוריה ההיפים/היפסטרים הולכים ליריד. בניגוד להוראות המפורשות של ההורים, היא מחליטה להוציא את מאק בפעם הראשונה מן הבית. זו הבעיה, שכן היא נכנסת מילולית לסצנה מ"הציפורים" של היצ'קוק ועורבים חוטפים את אחיה. היא מנסה לעקוב אחריהם על האופניים שלה, עולה על הגשר שמוביל מחוץ לעיר ומגיעה ליער בשולי פורטלנד, שזו סכנה עבור ילדה כי מי יודע אם היא לא תיכנס בטעות לתוך סרט של קלי רייכארדט.

במקום זאת, היא איכשהו עוברת לסוג אחר של יער, כזה שבני אנוש רגילים לא יכולים להיכנס אליו. אבל משום מה היא נכנסה ועמה גם ילד אחר, חנון בשם קרטיס (ג'ייקוב טרמבלי) שדי מאוהב בה ומוצא את עצמו בהרפתקה שמובילה להיעדרות ארוכה מן הבית ושלל סכנות: בין צבא של שועלים וציפורים בגדלים שונים שיש להם ממלכה משלהם וסכסוך עם העורבים. הכל יתבהר מתישהו. כל זה גם קשור למלכה אלכסנדרה (קארי מאליגן), שליטה שירדה מכוחה ובעיקר עדיין לא מתאוששת מן המוות של הבן שלה, לפני זמן רב. קל לחוש כלפיה חמלה, אבל היא כנראה גם האיום העיקרי בעולם בו כל בין ברית יכול להיות סכנה יותר מעזרה. ייתכן גם שהינשופים הם לא מה שהם נראים, לטוב או לרע.

יש עוד שלל גדול של דמויות, כולל כוהנות דת ושודדים שאולי רוצים רק לחזור לאדמה שלהם, ותחליטו בעצמכם מה היא ההקבלה הפוליטית בסרט הרפתקאות שיכול להיות גם לפרקים מותחן וסרט מלחמה. צוות המדבבים כולל גם את מהרשלה עלי, אקוופינה ואגדות מהלכות כמו אנג'לה באסט, ריצ'ארד אי. גרנט וטום וייטס. יש הרבה דמויות שנעות בן זמנית, חלקם חיות מדברות וחלקם בני אדם חייתיים. ועל מנת לייצר פריים בודד, כל דמות צריכה לזוז בנפרד ויש סצנות עם עשרות דמויות. זה הישג אדיר לגרום לתנועה להיראות אמינה ועוד לא דיברנו על תעופה, ירי ואש. כאמור, מן הבחינה הטכנית, הסרט הצליח לצאת היטב מכל אתגר כולל העומס. התסריט לעומת זאת, נדרש לקפוץ בין יותר מדי זירות בקצת של קצת יותר משעתיים. כאשר לומדים להבין את ההיגיון בחלק אחד של היער, כבר צריך לעבור להתרחשות מורכבת בחלק אחר. זה לא מותיר די זמן לפיתוח דמויות, עם כי הדמות של אלכסנדרה כן מצליחה להתבלט וגם דמויות הילדים לרוב בולטות לטובה.

כמו כן, רמת כתיבת הדיאלוגים לא אחידה ולצד כמה בדיחות מוצלחת ורגעים של שנינות, ישנם הסברים שנראים כמו קלישאות, הערות שניתנו לתסריט או הקראה של המסר לקהל באופן ישיר. בין כל הפתרונות לדברים שקשה לבצע, הסרט לפרקים הזניח את מה שאמור להיות הבסיס בקולנוע נרטיבי, כלומר התסריט. אולם יש לציין כי בכוונה אמרתי לא אחיד ולא לא טוב. יש בסרט לא מעט דברים שעובדים גם בתוך עומס היתר וגם ברמה הסיפורית. "יער פרא" הוא הסרט הכי מרהיב חזותית של לייקה וזה הופך אותו כבר להישג נדיר, גם אם בסך הכל ובאופן אישי, יש סרטים של האולפן שאני אוהב מעט יותר, למשל "הקופסונים" או "קובו: אגדה של סמוראי", סרטו הקודם של נייט.