הניינטיז של אמה תומפסון – חלק א': "אימפרומפטו", "רצח מן העבר", "זיכרונות מאחוזת הווארד", "החברים של פיטר"

לקראת ימי הבחירות רוויי הסטרס והפאניקה שבאו עלינו, ניסיתי לחשוב על מקום לברוח אליו בימים הגורליים כדי להירגע ולהתנחם (ושבתקווה לא יכלול צ'ייסרים כי יש גבול). חיפשתי משהו שאני אדע שלא משנה מה יגרום לי להרגיש טוב, ישמח אותי, ויעניק לי אסקפיזם אבל ברמתו הגבוהה ביותר. משהו שאני אוהב מספיק בשביל לצרוך ממנו עוד ועוד בלי שום השלכות.
התשובה הראשונה שקפצה לראש שלי הייתה, כמובן, אמה תומפסון. אני לא בטוח שנדרשים הסברים למה.

הדבר הבא שהייתי צריך הוא שיטה, או תכנון, וכך החלטתי ללכת בנתיב שעשיתי עם הבמאי אייבל פרארה כמה שבועות לפני (שתוצאתו פוסטים בשני חלקים), כזה שאמנם הביא מעט קוראים יחסית, אבל ההנאה בעשייתו הייתה גדולה: להתמקד בעשייה שהתרחשה בניינטיז אותן אני עדיין זוכר היטב והשפיעו עלי רבות. כמו אצל פרארה, ולהבדיל, אפשר לומר שהניינטיז היה העשור החשוב בחייה של תומפסון, בו גם עשתה את הפריצה הגדולה שלה מול הקהל הבינלאומי, הפכה לאחת השחקניות הצעירות המוערכות של תקופתה, וגם הצליחה להשיג שני אוסקרים ועוד ארבע מועמדויות בטווח זעיר של שש שנים. סטטיסטיקה מדהימה, דרך אגב.
התחלתי לצפות להנאתי בסרטים (בשונה מסרטי מפרארה, את רובם המוחץ של סרטי תומפסון כבר ראיתי בעבר, ויותר מפעם אחת) ודי במהרה היה לי ברור שאני ארצה לתווך את זה לכם ולכן, קוראינו האהובים, כי למה שכל הכיף הזה יישאר רק אצלי?
זהו החלק הראשון מתוך שלושה.

קצת על אמה תומפסון לפני הסרטים עצמם, כי חייבים: הפלא האנושי הזה נולד בלונדון, אפריל 1959, הבת הבכורה של השחקנית הוולשית פילידה לו (שתוזכר כמה פעמים בסדרת הפוסטים הזו) והשחקן והתסריטאי האנגלי אריק תומפסון. אמה, שנמשכה מילדותה לעולם הספרות והבמה (אפשר להבין למה) שיחקה בטלוויזיה, ברדיו ובתיאטרון מתחילת שנות השמונים אבל רק לקראת סוף אותו עשור – והיא בת קצת פחות משלושים – התחילה לתפוס את תשומת לב הקהל ויותר חשוב מזה – הבמאים והמלהקים. היא גם יצרה בעצמה תוכנית מערכונים בשם "תומפסון" שלא עלתה יפה, אבל בדיעבד הביאה לה את הגיג הכי גדול ומפורסם שלה. בשביל לדעת מהו תצטרכו לחכות לחלק השלישי של הרטרוספקטיבה הזו. אני לא מתכוון לחשוף הכול כאן ועכשיו.
ב-1989, כשהיא בת שלושים, תומפסון עשתה את צעדיה הראשונים בקולנוע עם הקומדיה "ארוך ומשגע" וסרט האוסקרים שבן זוגה קנת' בראנה כתב וביים, "הנרי החמישי" על פי מחזהו של שייקספיר. הניינטיז של תומפסון החלו שנתיים לאחר מכן, ב-1991, וזה השלב שבו אנחנו נכנסים לעניינים.

1991

"אימפרומפטו"
Impromptu

לא נתעכב הרבה על הסרט האמריקאי הראשון (עם תמיכה בריטית וצרפתית) של גברת תומפסון בעיקר כי יש פה מעט עניין לציבור, ואם לא ראיתם אותו עד עכשיו אני מהמר בזהירות שלעולם לא תעשו את זה. האמת היא שבהתחלה חשבתי לפסוח עליו כליל עד שלפתע גיליתי פרט מידע מטלטל: על הופעתה בסרט הזה הייתה אמה תומפסון מועמדות בקטגוריית שחקנית המשנה של פרסי הספיריטיס לקולנוע העצמאי, המועמדות הראשונה שלה בתעשיית הסרטים האמריקאית. לכן הייתי חייב לבדוק את זה. יש לי בעיות, לא נכחיש.

"אימפרומפטו" הוא סרט הביכורים של האמריקאי ג'יימס לאפין, שלעולם הקולנוע הוא די אנונימי אבל בתיאטרון הוא עניין רציני – לאפין הוא זה שחבר בתחילת שנות השמונים אל סטיבן סונדהיים ליצירת "ימי ראשון בפארק עם ג'ורג'" ו"אל תוך היער" (הוא גם חתום כתסריטאי יחיד על העיבוד הקולנועי ב-2014). באותה תקופה האיש צבר שלושה פרסי טוני ומעמד של אחד מבמאי התיאטרון הבולטים של זמנו. התסריט של "אימפרומפטו" נכתב על ידי אשתו של לאפין, שרה קרנוצ'ן, אשת רנסאנס בפני עצמה, שבין היתר חתומה גם על התסריט של "9 וחצי שבועות של שכרון חושים" ובארונה שני פרסי אוסקר על עשייתה התיעודית.
שיתוף הפעולה של הזוג הנשוי הוא דרמה היסטורית המתרחשת בצרפת של המאה ה-19, במרכזה התאהבותה האובססיבית של הסופרת המרדנית ובוהמיינית ג'ורג' סאנד במלחין הדגול והחולני פרדריך שופן. ללא כוונת זדון, בדיעבד הרומן הזה יזרז את קצו של המלחין, כאשר סאנד תשכנע את אהובה לצאת לחופשה במאיורקה הספרדית, שם האקלים יהפוך אותו לחולה עוד יותר ויביא למותו. הסרט מסתיים לפני שזה קורה, אבל העתיד בהחלט נרמז באופן לא מאוד מעודן למי שמכיר את הביוגרפיה של המלחין (או כמוני, רפרף עליה בוויקיפדיה) בדקותיו האחרונות.

כנראה עם השראה מהצלחת "יחסים מסוכנים", דרמת התלבושות הזו הולכת על מקום קצת יותר מודרני וקליל, מנסה להיות עוקצנית וסרקסטית בין הפאתוס המובנה של אהבות, תשוקה, קנאה ותככים במחוכים. אני אשקר אם אכתוב שזה עבד עלי יותר מדי, בעיקר כי הרקע התיאטרלי של הבמאי מאוד בולט ולא הצלחתי להבין את רוב הפאות ועיצוב השיער. יכול להיות שזה היה מאוד נכון היסטורית, אבל לי זה ממש הפריע. גם אם אני מניח את זה בצד, הייתי מתאר את הסרט כדרמת איכות ראויה ומשתדלת, אבל היעלמותה בין דפי ההיסטוריה די מובנת.

את סאנד מגלמת ג'ודי דייויס האוסטרלית, בשנה די משוגעת בקריירה שלה. בת 36 אז, דייויס הופיעה בלא פחות מששה סרטים ב-1991, אחד מהם היה מיועד לטלוויזיה, ושניים מהם הפכו לסרטי פולחן משמעותיים של הניינטיז: זוכה דקל הזהב "ברטון פינק" והעיבוד של קרוננברג ל"ארוחה עירומה". בשניהם הייתה בלתי נשכחת. המומנטום הזה הביא אותה שנה לאחר מכן אל מועמדות לאוסקר (ראשונה ויחידה) בקטגוריית המשנה בזכות "בעלים ונשים" של וודי אלן. ב"אימפרומפטו" דייויס מביאה את האנרגיה הפרועה שלה לתפקיד של דאנס ובהחלט מחזיקה הרבה על כתפיה, אבל לא בטוח אם הייתי מצרף את ההופעה הזו לרשימת הטובות ביותר שלה. לצד דייויס, בתפקיד שופן אהוב לבה, לוהק יו גרנט הצעיר ממנה בחמש שנים. לכל הפחות אפשר לומר שהצ'ארם של גרנט לגמרי מצדיק את האובססיה של סאנד אליו.
עוד בקאסט, בתפקיד החברה-הכי-טובה-אך-למעשה-נחש-בדשא אנחנו מוצאים אישיות ברודווי דגולה נוספת, ברנדט פיטרס האחת והיחידה, עוד תזכורת לכמה חבל שהיא לא מופיעה ביותר סרטים. גם מנדי פטינקין פה, בדיוק בנקודת האמצע בין "הנסיכה הקסומה" ו"שיקאגו הופ", ואיתם ג'וליאן סאנדס בהופעה די איומה בעיני. באותה שנה, אגב, סאנדס חלק קרדיט עם דייויס ב"ארוחה עירומה", שם כיכב באחת הסצנות הכי טראומטיות של חיי.

נסיים עם האישה שבגינה ראיתי את הסרט הזה מלכתחילה. תומפסון מגלמת את הדוכסית ד'אנטאן, פטרונית אומנות בעלת כוונות טובות שבחלקו הראשון של הסרט מזמינה את חבורתה של סאנד לאחוזתה על מנת לאפשר להם לכתוב וליצור בחיני חינם, והם מחזירים לה בבוז מופגן. תומפסון, שקיימת בערך רבע מאורכו של "אימפרומפטו", היא כביכול ההפוגה הקומית בסרט שגם ככה איננו כבד מדי, מה שגורם להופעה שלה להרגיש קצת כמו מסיטקום. היא כמובן עושה את זה נפלא, אבל גם נראה כאילו היא מסרט אחר.
בהקשר הזה אני חייב להודות שהמועמדות שלה לפרסי הספיריטס היא אחת הרנדומליות ביותר שנתקלתי בהן, לא רק בגלל שמי ראה את הסרט הזה בכלל, אלא שאם כבר, ברנדט פיטרס ראויה הרבה יותר. כך או כך, תומפסון הפסידה לדיאן לד ב"שושנת פרא", שתמשיך עד מועמדות לאוסקר. תומפסון תצטרך לחכות שנה נוספת לפני ההזמנה לאולימפוס ההוליוודי, אבל אז תגיע חמושה בתותחים כבדים הרבה יותר.

"רצח מן העבר"
Dead Again

לעומת "אימפרומפטו", הסרט השני של תומפסון ב-1991 היה כבר סיפור אחר לגמרי (גם אם לא הייתה מועמדת עליו לשום פרס).
שיתוף הפעולה הקולנועי השני של תומפסון עם בעלה קנת' בראנה כבמאי ושחקן, בדרכם לכמה שנים קצרות כזוג המלכותי של הקולנוע הבריטי, היה שונה מאוד מ"הנרי החמישי" השייקספירי שלהם שיצא ב-1989. רחוק מרחק אנגליה מסן פרנסיסקו, מדובר במותחן במימון אמריקאי אותו כתב סקוט פרנק הגדול, לימים התסריטאי של "בכוונת זדון" (יחד עם ארון סורקין), "תפוס את שורטי", "רומן לא חוקי", "לוגאן – וולברין" והיוצר של הלהיט הטלוויזיוני "גמביט המלכה". על ההפקה של "רצח מן העבר" חתומים שניים שישנו לחלוטין את מסלול הקריירה של תומפסון בעוד כמה שנים, לינדזיי דוראן וסידני פולאק.
לצד בראנה ותומפסון, הקאסט מעורר התיאבון של הסרט כולל את הבריטי האדיר דרק ג'ייקובי, אגדת המסך הגרמנייה חנה שיגולה, המועמד הטרי לאוסקר אנדי גרסייה (על "הסנדק 3"), וויין נייט שנה לפני "סיינפלד", ובהופעת אורח נטולת קרדיט לא אחר מאשר רובין וויליאמס.

"רצח מן העבר" הוא חלק מתקופה שאני מאוד מחבב בקולנוע האמריקאי, של ניאו-נוארים מהוקצעים אבל צ'יזיים למדי, שמקורותיהם כנראה בהצלחת "חיזור גורלי" (1987) ושיאם "אינסטינקט בסיסי" (1992). לי קצת קשה להגדיר ולאפיין אותם, אבל בעיני זו קבוצה מאוד מסוימת שכוללת את "בכוונת זדון" שהוזכר כבר, "פסגת הפחד" של סקורסזה, "תאומים ושונים" של אלן רודולף, "משולש מסוכן" עם ריצ'רד גיר ואומה תורמן, "סליבר", "שומר הראש", "היד שמנענעת את העריסה", הרימייק ל"ההיעלמות" עם קיפר סאת'רלנד, וגם כאלו שקצת מתחו את גבולות הז'אנר כמו "רוח רפאים".
אפשר גם לכנות את הקבוצה הזו "סרטים שאור הקליט בטיימר של הווידאו מאוחר בלילה מערוצי הסרטים בלי שההורים שלו ידעו". אולי עוד סדרת פוסטים שצריכה לקרות.

אמה תומפסון (לחלוטין השחקנית הראשית בסרט, לצד בראנה, אבל נמצאת איזה מקום ששי בקרדיטים), מגלמת אישה שנאספה למנזר עירוני, לאחר שנמצאה ברחוב ללא זיכרון וללא יכולת לדבר. המנזר שוכר את שירותיו של בלש פרטי ערירי וציניקן, מייק צ'רץ' (בראנה), כדי שינסה לאתר את זהותה של הצעירה המסתורית, אותה הוא מכנה גרייס. לאחר שהוא מפרסם את תמונתה בעיתון, הם מקבלים ביקור ממהפנט אקסצנטרי המנהל חנות עתיקות, פרנקלין מדיסון (ג'ייקובי), שמתנדב לעזור. מייק סקפטי, אבל הטיפול ההיפנוטי מצליח וגרייס מתחילה לדבר, גם אם זיכרונה לא חוזר אליה עדיין. הדבר היחיד שמתעורר אצלה הוא משהו שמרגיש כמו זיכרון מגלגול חיים קודם, פרשיית רצח משלהי שנות הארבעים במהלכה הואשם מלחין מפורסם ברצח אשתו האהובה, שניהם דומים דמיון מפתיע לצ'רץ' וגרייס נטולת הזיכרון. החקירה על עברה של האישה מתחיל להתגלגל אל חקירת רצח נושנה, כשצ'רץ' וגרייס – שכמובן הספיקו להתאהב – מנסים להבין האם גורלם ידוע מראש.

מהמקום האישי שלי אכתוב ש"רצח מן העבר" הוא סרט די חשוב בחיי כי ראיתי אותו לראשונה כששודר בטלוויזיה, אני מניח איזור 1992 כשאני בן תשע ובהחלט לא אמור לראות סרטים כאלה, וחזרתי לצפות בו שוב ושוב על פני כמה חודשים, נותן לו להיספג היטב בתודעה שלי. לאחר תקופה נטשתי את זה, כנראה מצאתי חברים או משהו, ומאז לא צפיתי בו אפילו פעם אחת אבל זכרתי ממנו לא מעט. ככזה, אני לא יכול להיות אובייקטיבי כלפיו, ומאוד מסקרן אותי מאוד לדעת מה קהל חדש וצעיר שלא נחשף אליו אז ימצא בו, אם בכלל.
גם בצפייה הנוכחית כאדם בוגר עם סטנדרטים, אני חושב שהוא כיף עצום. מחווה מטופשת ומאוהבת לנוארים ולסרטי היצ'קוק הגדולים. בתסריט יש מספיק פיתולים כדי להחזיק עניין, המשחק של כולם מעולה, והשילוב הזה בין עשייה אולפנית ברמה מאוד גבוהה של השקעה (הצלם הוא מתיו ליאונטי של "פולטרגייסט" ו"ימים משונים", והמלחין הוא פטריק דויל) אל מול קיטש ניינטיזי זה משהו שקונה אותי בין רגע. אני כל כך אוהב את "רצח מן העבר", גם אם ברור לי שזה יותר פאלפ מיומן מאשר קלאסיקה מודרנית.

הסרט גם היה חדשות טובות לכל הנוגעים בדבר. הוא יצא לקולנוע בקיץ של 1991 וזכה לביקורות יפות ולהצלחה קופתית לא רעה בכלל. הוא השתבץ במקום ה-34 בטבלת הקופות של השנה בארה"ב, הפרש של רק 20,000 דולר מתחת "מסע הכזבים של ביל וטד". בפרסי גלובוס הזהב הוא הופיע בפרס המוזיקה המקורית, בבאפט"א ניכס מועמדות לדרק ג'ייקובי, והיה חלק מרשימת סרטי השנה של ה-NBR. בתחילת 1992 השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, לצד "פסגת הפחד", "באגסי" ו"ארוחה עירומה".
"רצח מן העבר" די נשכח מאז, ואולי יש לזה סיבה, אבל אם משהו ממה שנכתב פה עד לרגע הקפיץ את סקרנותכם, אני חושב שכדאי להוסיף אותו לרשימת ההשלמות שלכם.

1992

"זיכרונות מאחוזת הווארד"
Howards End

חצי שנה אחרי הצלחת "רצח מן העבר", קיבלה אמה תומפסון תפקיד ראשי נוסף אבל הפעם זו הייתה ליגה אחרת לגמרי, כזו שכבר הניחה את השחקנית בת ה-33 במעמד חלומי. כמה חודשים לאחר בכורת סרטה החדש בחודש מרץ, והיה גם הוא להצלחה קופתית וביקורתית עצומה, אמה תומפסון נזרקה היישר אל תוך עונת הפרסים האמריקאית ושלטה בה, חותמת את חמש השנים הראשונות של על המסך הגדול עם אוסקר לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר. וזה אפילו לא הסרט היחיד שלה ב-1992. אליו נגיע בעוד רגע.

הבמאי ג'יימס אייבורי והמפיק איסמעיל מרצ'נט היו על הגל מאז אמצע שנות השמונים, הופכים את שיתוף הפעולה שלהם לבון-טון של האיכות הבריטית עם עיבודים מרהיבים ומוערכים לקלאסיקות ספרותיות. "הבוסטונים" ב-1984, "זיכרונות אהבה מפירנצה" ב-1986 (מועמד לסרט הטוב ביותר, זוכה פרס התסריט המעובד), "מוריס" ב-1987 (אחד הסרטים הלהט"בים החשובים של התקופה), ו"מר וגברת ברידג'" ב-1990, יצרו מומנטום שהביא להם עוד ועוד תקציב ותשומת לב.
על מהו שיאם האומנותי של השניים – אליהם כמובן צריך להוסיף את התסריטאית רות' פראוור ג'בוואלה שכתבה את רוב סרטיהם – אפשר להתווכח. אני מאמין שפסגתם היא סרטם משנת 1993, "שארית היום", גם הוא כמובן בכיכובה של אמה תומפסון. עם זאת, יש שייטענו בלהט גם במחנות "זיכרונות מאחוזת הווארד", "זיכרונות אהבה מפירנצה" ו"מוריס". באופן יותר אובייקטיבי, אני רוצה לומר ש"זיכרונות מאחוזת הווארד" הוא כנראה המפורסם ביותר שלהם, אבל גם זה נתון לדיון.

כמו "מוריס" ו"פירנצה", גם הסרט לשמו התכנסנו מבוסס על ספרו של א.מ. פורסטר, שראה אור ב-1910. הוא מתרחש בשנותיה הראשונות של המאה העשרים, כאשר גורלן של שתי משפחות מהמעמד הבינוני-גבוה מתנגשים זה בזה. האחת מהן היא משפחת שליגל, הכוללת בסך הכול שתי אחיות ואח רווקים לאחר שהוריהם הלכו לעולמם; והשנייה היא משפחת ווילקוקס הגדולה והעשירה בהרבה.
בתחילה מתאהבת הלן, האחות הצעירה לבית שליגל (הלנה בונהאם קארטר) באחד מבני ווילקוקס, אך הוא נבהל ונמלט. חודשים לאחר מכן, משפחת ווילקוקס שוכרת בית בלונדון בעקבות חגיגת חתונה, ממש מול מושבם של השליגלים, מה שמבריח את הלן לחו"ל. האחות הבכורה ונעימת המזג לבית שליגל, מרגרט (תומפסון), מנצלת את ההזדמנות להתחבב על האמא לבית ווילקוקס, רות' החולנית (ונסה רדגרייב), והשתיים מפתחות ידידות מנחמת. כאשר רות' הולכת לעולמה, מתגלה לבני משפחתה שהיא הורישה את הנדל"ן שלהם, אחוזת הווארד, למרגרט שאינה חושדת בדבר. הווילקוקסים מחליטים להשמיד את הצוואה ולא לכבד את בקשתה של רות'. עם זאת, ראש המשפחה, איש העסקים חמור הסבר הנרי (אנתוני הופקינס) מחליט לעזור למרגרט למצוא נכס חדש בגלל שהבניין שלהם עובר תמ"א, ובתהליך מוצא את עצמו מתאהב במרגרט. למרבה השמחה גם היא בו. הוא מציע לה נישואין והיא נעתרת. איזה כיף לגלות שגם ב-1910 ענייני שכירות וטאבו היו דרמה בפני עצמה. לא הרבה השתנה.
החיים החדשים של מרגרט והנרי לא מתחילים באופן הכי חלק, גם כי ילדיו של הנרי לא מאוד מרוצים מזה, וגם כי הלן זועמת על הנרי בגלל שגרם לה להוליך שולל פקיד צעיר ומקסים ולאבד את משרתו. היא רוצה לתקן את מה שקרה, ומבקשת מהנרי לקחת אחריות על הנושא, וזה בכלל מציף מעשה לא מאוד מהוגן שעשה הנרי שנים לפני כן. הדברים מסתבכים, כולל היריון לא צפוי מחוץ לנישואים והרג בשגגה, ושתי המשפחות עומדות להתפרק אלא אם כן מישהו ייקח אחריות ויעצור את ההתדרדרות.

כשזה מגיע לדרמות איכות בריטיות מהוללות של תום האלף, כנראה ש"זיכרונות מאחוזת הווארד" יהיה סרט הדגל, או לפחות בעשירייה הראשונה. לא רק שהצלחתו הביאה לעוד אור ירוק להפקות דומות, הוא מסמן וי באמת בכל רובריקה, מהעיצוב התקופתי מלא הפרטים, הדיאלוגים מלאי הדרמה, המשחק המשובח, המוזיקה הסוחפת והצילום רחב הידיים. כל אלו מצליחים לגרום לסרט שבאמת ברובו הוא אנשים מדברים להרגיש כמו אפוס. במקרה של "הווארד", גם כמות האירועים התסריטאים, שבקטע טוב הרבה פעמים מעלים שאלות לאיזה כיוון מבקש הסרט להתקדם, נותנים לו תחושה תמידית של קצב ותנועה. אז לפני שאני ממשיך להגיד עוד כמה דברים רק כדי להיות ברור: "זיכרונות מאחוזת הווארד" הוא סרט נפלא ומומלץ.

ובכל זאת, בצפייה הזו (שנים ארוכות מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה), היו כמה מהמורות בדרך, רובן קשורות לעריכה. אני לא לגמרי בטוח מה קרה, אבל זה מרגיש לעיתים כאילו העורך אנדרו מרקוס (מהבודדים מצוות הסרט שלא היו מועמדים לאוסקר) נאלץ להתמודד עם חומרים בעיתיים, ולכן סצנות דיאלוג משמעותיות נחתכות במהלכן לפייד-אאוט ואז חוזרות לפחות או יותר אותו בלוקינג כמה שניות אחרי, כאילו היה ניסיון לחתוך החוצה רגע בו אחד השחקנים התחיל לצחקק. זה לא עובר כמו אמירה אומנותית אלא ככורח מעורר שאלות. משהו ב"זיכרונות מאחוזת הווארד" מרגיש כמו סרט של שש שעות שצומק בכוח לשעתיים וכמעט עשרים דקות, ואנחנו כצופים צריכים או לעשות סדר בעצמנו, או פשוט לוותר ולזרום.
גם בכתיבת הדמויות וההופעות שלהן יש פער גדול למדי. הסרט נשען כמובן על המרובע תומפסון-הופקינס-קארטר-רדגרייב, אליהם אוסיף גם את סמיואל ווסט, שכמו הטיטאנים שהם לא מפספסים במילימטר ויוצקים מורכבויות לכל שנייה שלהם על המסך. לעומתם, פחות או יותר כל השאר נשארים די חד-ממדיים עם משחק לא לגמרי משכנע בחלק מהפעמים. זה גורם גם למספר המהלכים לעבור כלא מנומקים או גחמניים.
ככזה מאוד מסקרן אותי עכשיו לקרוא את הספר, או לראות את המיני סדרה שנעשתה בעקבותיו ב-2017, בהנהגת קנת' לונגראן.

רוצה לומר, "זיכרונות מאחוזת הווארד" הוא סרט מצוין אבל הוא לא מאה ממאה. ובזמן שאני באמת לא חושב שההשוואה ל"שארית היום" ראויה (אלו סרטים שעוסקים בתימות אחרות ובתקופות שונות באנגליה), ההיסטוריה די מכריחה אותנו לעשות את זה, במיוחד מכיוון שכש"שארית היום" יצא לקולנוע קראו לו בביטול "שארית מאחוזת הווארד". בעיני ההפך הוא הנכון.

בשלב הזה, ואם אתם מכירים אותי אתם לא מופתעים, אני צריך לדבר על האוסקר, וזה דיון קצת מסובך בהתחשב בחיבתי לסרט.
"זיכרונות מאחוזת הווארד" היה הצלחת אוסקר עצומה עם תשע מועמדויות, מתוכן שלוש זכיות: לשחקנית הראשית כאמור, לתסריט המעובד ולעיצוב האומנותי. כלומר, על פניו, הוא כנראה היה הזוכה הגדול של 1992 אילולא "בלתי נסלח" שלקח ממנו את פרסי הסרט והבימוי. כמי שמאמין שהמערבון של קלינט איסטווד הוא אחד מפסגות הקולנוע של כל הזמנים, אני מאוד שמח מהתוצאה הסופית. בעיני "זיכרונות מאחוזת הווארד" הוא המקום השלישי מבין מועמדי הסרט הטוב ביותר של 1992, אחרי "בלתי נסלח" ו"בחורים טובים", ומעל "משחק הדמעות" ו"ניחוח אישה". אני גם חייב לעמוד ולהריע לאקדמיה שנתנה את פרס עיצוב התלבושות ל"דרקולה" של קופולה במקום "זיכרונות מאחוזת הווארד". לא שעיצוב התלבושות של ג'ני ביוון האגדית לא ראוי. הוא נפלא באמת ובתמים, אבל התלבושות של סרט האימה המרהיב הן מהגדולות שראינו בתקופת חיינו, והאקדמיה לרוב נוטה לכיוון התקופתי-ריאליסטי במקום הפנטזיה. זה סחתיין גדול מאוד למצביעים.

מכאן הדברים קצת מסתבכים. למשל, אני לא מצליח להבין איך ונסה רדגרייב הצליחה לסגור מועמדות לפרס שחקנית המשנה. לא רק שאין לה המון מה לעשות, יש בסרט הזה ממש הופעה מעולה של הלנה בונהאם-קארטר שמגיע לה הרבה יותר. לרדגרייב כבר היה אוסקר בשלב הזה ("ג'וליה" שיצר את אחד מנאומי האוסקר השנויים במחלוקת של כל הזמנים בעקבות המונח "חולגינים ציוניים" של רדגרייב) אז לא ברור מה היה דחוף. קארטר תצטרך לחכות עוד חמש שנים עד מועמדותה הראשונה על "כנפי היונה".
1992 הייתה שנה חלשה להפליא לשחקניות משנה, שיאה בניצחון מעורר הפליאה (ובדיעבד הנהדר) של מריסה טומיי על "בן דודי ויני". בכנות, יהיה לי קשה בעצמי לסגור חמישיית חלומות, בטח בהתחשב בכך שאף אחד לא היה זורם אתי על מועמדויות לקת'י נג'ימי מ"הנזירות בלוז" או אנאבל שיורה ב"היד שמנענעת את העריסה", שלא נדבר על לפחות שתי שחקניות מהסרט הבא בו נתרכז בהמשך הפרק. עם זאת, לגמרי דרוש צדק לבונהאם-קארטר.

הזכייה של ג'בוואלה בפרס התסריט המעובד גם קצת יושבת עקום. באמת שלהתמודד עם הספר של פורסטר זו משימה לא קלה, ובנוסף הסטטיסטיקה של תסריטאיות באוסקר הוא די בעייתי, ועדיין… לא בטוח אם העיבוד הזה הצדיק את הזכייה, מה גם שהיא כל כך – אבל כל כך! – הייתה צריכה לזכות שנה לאחר מכן על "שארית היום". סליחה גדולה מ"רשימת שינדלר".
מבין מועמדי התסריט המעובד של 1992 יש כנראה זוכה אחד נכון בראייה היסטורית: "השחקן" שביים רוברט אלטמן וכתב מייקל טולקין על פי ספרו. השאר, בין "הווארד", "נהר זורם ביניהם", "ניחוח אישה" ו"אפריל הקסום", מרגישים כמו לסמן אוטומטית את דרמות האיכות המהוגנות של השנה ועברנו הלאה. במקביל, זה עדיין הלם מוחלט שארון סורקין לא היה מועמד על העיבוד למחזהו "בחורים טובים".

והנה הזמן לדבר על אמה תומפסון והאוסקר שלה על "זיכרונות מאחוזת הווארד". אז רק כדי להניח את הבסיס, מוסכם וברור לכל שהאוסקר היה צריך ללכת למישל פייפר ב"באטמן חוזר". אין צורך להתווכח על זה. אנחנו כמובן היינו בתקופה שלדבר כזה לא הייתה שום היתכנות, אבל אפשר להתנחם בכך שפייפר בכל זאת הייתה מועמדת, פשוט על סרט לא מאוד טוב – "שדות האהבה". היא לא חזרה לאוסקר מאז.
שלוש הנוספות היו מרי מקדונל מ"דג התשוקה", סוזן סרנדון ב"השמן של לורנצו" וקת'רין דנב של "הודו-סין". זה אומר שאין ג'ינה דייויס ("ליגה משלהן"), גולדי הון ומריל סטריפ ("המוות נאה לה") או נציגות הז'אנרים שרון סטון ("אינסטינקט בסיסי"), וינונה ריידר ("דרקולה"), סיגורני וויבר ("הנוסע השמיני 3") ו-וירג'יניה מדסן ("קנדימן"). נכון, חלקן מסרטים שהאקדמיה לא מצמצה לכיוונם, אבל אנחנו פה לעמוד לצד הנכון של ההיסטוריה.
גם אם פייפר נשדדה, וגם אם כנראה הייתי מצביע למקדונל או סרנדון (ב-1992. היום הייתי בעיקר מוציא נגדה צו הרחקה), תומפסון היא זוכה משמחת. יש בי מעט הסתייגויות כי אני לא חושב שזה תפקיד של נוק-אאוט – אני מאמין שהאהבה לסרט, היחיד ממועמדי השחקנית הראשית שהיה מועמד לסרט הטוב ביותר, היא זו שדחפה אותה – אבל באמת שהייתי מוריד לעצמי יד לפני שהייתי שולל מתומפסון אוסקר. ביקום האלטרנטיבי שלי הדברים מסתדרים הפוך: סוזן סרנדון לוקחת את האוסקר ב-1992, ובמקום לזכות ב-1995 על "גבר מת מהלך" מפסידה לתומפסון ב"על תבונה ורגישות" או "קרינגטון", על שניהם נדבר בחלק השלישי. אבל זה באמת כבר לא משנה ויש לנו עוד סרט להגיע אליו בפרק הזה.

"החברים של פיטר"
Peter's Friends

במהלך 1992 חזרו תומפסון ובראנה לשתף פעולה על סרט בפעם השלישית, ושוב היה זה שינוי כיוון מצדם. אחרי האפוס השייקספירי ולאחריו המותחן המפותל, הפעם דובר בדרמה קומית קטנה ואינטימית, המתרחשת על פני שלושה ימים, כמעט כולה בלוקיישן אחד.
במתכונת הלהיט של 1983 "החברים של אלכס" (הדמיון בין השמות הוא תוצר של ההפצה הישראלית בלבד), הסרט שביים בראנה, הפעם על פי תסריט של ריטה רודנר ומרטין ברגמן, גם הוא מספר על קבוצת חברים שלא התראתה שנים, ומתאחדת במקום אחד לזמן קצוב אליו כל אחד מהם יביא את המטען האישי שלו. המפגש, כצפוי, יציף את המתחים העכשוויים שלהם, כמו אלו שהם סוחבים איתם שנים ארוכות.

הפעם מדובר בחמשה חברים מקיימברידג' שמגיעים לאחוזתו רחבת הידיים של חברם פיטר, אותה ירש מאביו שהלך לעולמו לאחרונה. פיטר מתכנן לעזוב את הבית הגדול ולכן עושה סוג של מסיבת פרידה אליה מזמין את אלו שליוו אותו בתקופה היפה של חייו: רוג'ר ומארי שמאז התחתנו וכעת מתמודדים עם טראומה איומה, אנדרו שהשתלב בתעשיית הבידור ההוליוודית אליו מתלווה אשתו השחקנית קרול, שרה הפרועה שמגיעה עם המאהב החדש והלא מעודן שלה, ומגי הרווקה שעובדת בהוצאת ספרי עזרה עצמית ומדמיינת לעצמה עתיד רומנטי עם אחד הנוכחים.
לקבוצה לוקח אולי רבע שעה לפני שהדברים מתגלים כמורכבים הרבה יותר ממה שאפשר להדחיק ולהכחיש, ובסיר הלחץ הזה באמת שלא יישאר דבר אחד שלא יפתחו עליו.

מעבר לקונספט, יש עוד שני דברים בולטים שמשותפים ל"החברים של אלכס" האמריקאי ו"החברים של פיטר" הבריטי. הראשון הוא השימוש המאוד אינטנסיבי ומדבק בשירי תקופת התבגרותם של הגיבורים, בשונה משירי התקופה בה נעשה הסרט. "החברים של אלכס" שביים לורנס קאסדן עשה מהפכה בתחום הפסקול כאשר לא נשען על מוזיקה מולחנת אלא על להיטים מוכרים, אלו שנצרבו בזיכרונם של הגיבורים הבומרים שלו. את הקו הזה ממשיך "החברים של פיטר" בני דור האקס עם פסקול לא הגיוני בכמותו, באמת שמדובר בשני שירים פר סצנה, שבכנות אני מפחד לדעת כמה לירות שטרלינג יצאו כדי לסגור את זכויות השימוש בשירים. רוצו לספוטיפיי למצוא את פס הקול של הסרט שכולל את טינה טרנר, סינדי לאופר, קווין, טירס פור פירס, ברוס ספרינגסטין, פריטנדרס, אריק קלפטון, אלטון ג'ון ועוד. מובטחות דקות ארוכות של ריקודים בסלון למי שצריך.
הדבר השני הוא שגם הסרט של בראנה – גם אם באופן מהותי פחות קאנוני מזה של קאסדן – הפך להיות סנאפשוט של טובי השחקנים הלאומיים של הדור הזה. ופה זה כבר מצדיק פסקה חדשה.

אין הרבה שחקנים ב"החברים של פיטר", אבל כמעט כל אחד מהם הפך להיות שם דבר (אחסוך שמות תואר נלהבים מכל אחד מהם כי אחרת זה יהיה טרחני, אבל בהחלט מגיע להם): מעבר לקנת' בראנה בתפקיד אנדרו ואמה תומפסון בתפקיד מגי (פעם שנייה באותה שנה שהיא מגלמת "מרגרט"), הסרט כולל את המחזאי, הסופר והשחקן סטיבן פריי ("פארק גוספורד") הוא פיטר; את דוקטור גרגורי האוס בכבודו ובעצמו, יו לורי, כרוג'ר ואת אשתו מארי מגלמת המועמדת לאוסקר והאוצר הלאומי אימלדה סטאונטון ("ורה דרייק", "הארי פוטר"); וכחיזוק מופיעה גם לא אחרת מאמה הביולוגית של אמה תומפסון, פילידה לו, כסוכנת הבית של פיטר. אליהם מצטרפים אלפונסיה עמנואל כשרה, שעל סמך הופעתה בסרט הזה אני די מופתע שלא הייתה לה קריירה גדולה הרבה יותר; ריטה רודנר שכתבה את הסרט כאשתו של אנדרו, וטוני סלאטרי כבן הזוג של שרה.

כסרט שנשען על אינטריגות, דיאלוגים מושחזים ושחקנים מהמעלה הראשונה, "החברים של פיטר" בהחלט מספק ברמה הזו. כל השחקנים מקבלים את הרגע שלהם תחת השמש, יש מספר רגעים של צחוק בקול רם ("עכשיו, לזה אני קורא זין ארוך"), וכמובן כמה דמעות על הדרך. במקביל, לרגעים די הותשתי ממנו. "החברים של פיטר" לא מפספס דקה וממש תוך רגע כבר כל העצבים והכאב עולים לפני השטח, ומשם זה רק ממשיך שוב ושוב ושוב. יש אולי רגע אחד של נחמה וחיבה בין כולם (סצנת "הדרך בה את נראית הלילה" היפה), והתמונה המצטברת היא של דמויות אמנם מאוד אנושיות ומעוררות הזדהות כל אחת בפני עצמה, אבל כחבורה מדובר בקבוצה די בלתי נסבלת. הם לא נותנים אחד לשני דקה של חסד, הם מתנפלים זה על זה בכל הזדמנות, ולעיתים אפילו נראה שעושים טעויות מאוד קיצוניות רק כדי שתהיה אופציה לתסריט לאפשר להם לצעוק אחד על השני בסצנה הבאה.
בסרטים מהסוג הזה חשוב מאוד לתת לצופים להרגיש שעל אף הכול, בין החברים יש איזשהו קשר עוצמתי שיצדיק את הדרמה ושנוכל לראות שמתחת לכעסים יש אהבה ללא תנאים. מבחינתי זה לא היה המצב ב"החברים של פיטר". כנראה ממקום של מודעות עצמית, הסרט נפתח בקול-על תלוש שלא יחזור בהמשך, בו הוא מצהיר שהאלמנט המקשר המשמעותי ביותר בין החברים האלו הוא "מבוכה". לפני שאנחנו נחשפים אליהם זה עובר כמשעשע ומרענן, אבל בדיעבד זה כנראה ככתב הגנה של הסרט על עצמו.
כן אוסיף שלזכותו הסרט מתעסק בכמה דברים שלא היו מאוד מדוברים במיינסטרים של התקופה, כמו למשל איידס והומוסקסואליות, ובהם דווקא התסריט מתנהל באלגנטיות ועדינות רבה. זה הכול חוץ ממובן מאליו.

אם הייתי צריך לציין את מצטייני הקאסט באופן טבעי הייתי מפנה את האצבע שלי לאמה תומפסון שכמו תמיד מביאה פגיעות ומתיקות בגלונים ונעה באופן מרהיב מהקומי לדרמטי. אחריה הייתי מציב את ריטה רודנר שגם חתומה על התסריט כזכור, אבל הדבר ההוגן להגיד הוא שבאמת כולם מצוינים. אמנם קנת' בראנה פחות שכנע אותי בסצנות השיכורות שלו, סטיבן פריי נשאר פחות או יותר על אותו טון מההתחלה ועד הסוף (וזה בסדר. לפחות מישהו אחד לא מתנפל על האחרים בשנייה שיש לו הזדמנות), וטוני סלאטרי קצת מוקיון מדי, אבל זה להיכנס לקטנוניות. בין תומפסון, לורי, רודנר, סטאונטון והרגעים הקטנים והיפים של פילידה לו, זה ניצחון של קאסט שבזכותו מתגבש סרט מהנה למדי עם כמה רגעים נהדרים.

את טרילוגיית הסרטים הבריטיים של תומפסון לשנת 1993, יחד עם הקומדיה האמריקאית הביזארית אליה התגלגלה ב-1994, אשמור לחלק הבא. לאחר מכן נגיע לפסגתה ב-1995 ולשאר הופעותיה בניינטיז שאולי ראויות ליותר תשומת לב מאשר קיבלה. נגלה בקרוב.