• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • ״חלומות רחוקים״, סקירת נטפליקס
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 2, פרק 1: "החברים של אלכס"

5 ביוני 2020 מאת אור סיגולי

ברוכים הבאים והשבים לפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, ולפתיחה החגיגית של העונה השנייה. הרעיון, למי מכם שזה חדש לו, מאוד פשוט – אחרי פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר, רציתי להקדיש מקום גם לאנדרדוגים של המרוץ, שהיו קרובים אך לא מספיק, אלו שמספרים סיפורים מעניינים לא פחות.
בשונה מפרויקט הזוכים, זה של המפסידים לא מתנהל באופן כרונולוגי, ומחולק לעונות. הראשונה, שהסתיימה זה מכבר, התרכזה בשנות התשעים וכל פרק בה עסק בשנה אחת ובסרט אחד שהפסיד את הפרס הגדול (לינקים לכל הפרקים תוכלו למצוא בסוף הפוסט). הבחירה בסרטים הייתה די אקלקטית, בין כאלו שעניין אותי לבדוק מחדש ובין כאלו שיצרו נראטיב מעניין בתולדות האוסקר.

העונה השנייה גם היא תסוב סביב עשור ספציפי אחד, זה של האייטיז, אבל במקום סרט פר טקס, העונה הזו תתבסס על ארבעה עמודי תווך משמעותיים שלא רק שהיו דומיננטיים ביותר באותה התקופה, אלא גם הפכו להיות הפנים של מפסידני האוסקר בשנות השמונים: השחקנית גלן קלוז, השחקן וויליאם הארט, הבמאי/תסריטאי לורנס קסדן והבמאי/מפיק סטיבן ספילברג – בין ארבעת הענקים האלו נמצאים לא פחות מעשרה סרטים שהיו מועמדים לפרס הגדול, אף אחד מהם לא זכה.
השלישייה הזו גם הייתה מועמדת באופן פרטני לפרסי המשחק, התסריט והבימוי שוב ושוב אך הפסידה במהלך העשור. יוצא הדופן היה וויליאם הארט שכן נקרא לפודיום פעם אחת.

עשרת הסרטים של החבר'ה האלה מציגים כל אחד בדרכם מראה די מרתקת ומגוונת של האוסקר בעשור המשונה ההוא, והם יובילו אותנו בנראטיב המפותל של דרמות, קומדיות, מותחנים, סרטי אקשן והרפתקאות וכמה שיאים חדשים שנקבעו.
אנחנו נפתח את העונה עם הסרט היחיד המקשר בין שלושה מבין ארבעת האלמנטים – "החברים של אלכס" (The Big Chill), שהפסיד את האוסקר בשנת 1983.

עוד לפני האוסקר…

ב-1983, יוצר הקולנוע בן ה-34 לורנס קסדן קיבל פחות או יותר צ'ק פתוח מהוליווד, וללא ספק הגיע לו – קסדן היה חתום על שלושה מהלהיטים העצומים ביותר של תחילת האייטיז: "האימפריה מכה שנית" ו"שודדי התיבה האבודה" (כתסריטאי), ו"חום הגוף" (כבמאי). הוא יכל לעשות מה שהוא רוצה, ועם הניסיון המוכח שלו באקשן, מד"ב ומתח, היה צפוי שהוא יביא באיזה סרט ז'אנר ריווחי. אבל קסדן בחר שלא ללכת בנתיב הברור, והחליט שסרטו השני כבמאי יהיה דרמה צנועה ומאופקת, המתבססת על שחקנים ודיאלוגים.

"החברים של אלכס", שכתב קסדן בשיתוף תסריטאית הטלוויזיה ברברה בנדק, מתרחש כולו בסוף שבוע אחד בבית יפה ומרוחק, אליו מתקבצים כמה מחברי הילדות של בחור בשנות השלושים לחייו, שללא כל סיבה נראית לעין נכנס ערב אחד לחדר האמבטיה וחתך את עורקיו, משאיר מאחוריו בת זוג צעירה מזה ארבעה חודשים (מג טילי) והרבה שאלות ללא מענה.
הבית בו התאבד אלכס שייך לשני חבריו שרה (גלן קלוז) והארולד (קווין קליין), ולאחר הלוויה והטקס, נשארים שם הבחורה הצעירה, וחמשת החברים הנוספים: סם (טום ברנג'ר) שהפך לשחקן טלוויזיה פופולרי, מייקל (ג'ף גולדבלום) שמאס בחייו כעיתונאי, ניק (וויליאם הארט) חייל משוחרר שנמצא במקום לא יציב במיוחד, מג (מארי קיי פלייס) שהגיעה לבקתה בעיקר על מנת למצוא מישהו שיעשה איתה ילד, וקארן (ג'ובת' וויליאמס) ששואפת להצית מחדש אהבה ישנה שתוציא אותה מנישואים לא מאושרים.
המבנה הזה בוודאי מאוד מוכר, בטח מהתיאטרון – עלילה השומרת על אחדות הזמן והמקום במרכזה קבוצה של אנשים בעלי מטען רגשי שמתקבצים יחד ושם ייתנו דרור לכל הדברים שהודחקו – אבל זה לא היה המצב עד 1983. היו כמה סרטים כאלה לפניו (בעיקר כאלו המבוססים על מחזות) כמו "הנערים בחבורה" למשל, אבל המועמד לאוסקר היה זה שהפך אותם לפופולריים, כך לפחות על פי מה שקראתי.

על איכויותיו של הסרט נדבר בחלק השלישי של הפרק ("האם ההפסד היה מוצדק?") אבל כבר בשלב הזה צריך להזכיר שלושה דברים משמעותיים במורשת של "החברים של אלכס".
הראשון הוא כמובן זה שהסרט הפך להיות ייצוג של דור מאוד מאוד ספציפי, זה שכיום מכונה הבומרים (מהמילה "בום". תוצאה של אסקלציית הילודה של אחרי מלחמת העולם השנייה). כל גיבורי הסרט נמצאים בשנות השלושים לחייהם, חלקם בזוגיות וחלקם נשארו רווקים, חלקם מצאו את מקומם בעולם וחלקם עדיין מחפשים, אבל הם כולם תוצר של תקופה מאוד מעניינת: הם נולדו בסוף שנות הארבעים או תחילת החמישים, כשהעולם עדיין התמודד עם צלקות מלחמת העולם השנייה. הם גדלו מתוך השמרנות של ערכי התא המשפחתי לתוך מהפכת האהבה החופשית של שנות השישים, התבגרו כאשר היא התרסקה והתגלתה כזרע פורענות (הלטר סקלטר, צ'רלס מנסון, ניקסון), חוו על בשרם את מלחמת ויטנאם, ויצאו לחיים כשהקפיטליזם האמריקאי הפך לדרך חיים. זה המון לספוג בשלושת העשורים הראשונים שלך, תסכימו אתי.

מעבר לכך, שני דברים מאוד משמעותיים נזקפים בעיקר לזכות עבודתו של קסדן. הראשון הוא הבחירה שלו בפס-קול הסרט, המורכב כולו משירים שאינם מהתקופה, אלא משנות ההתבגרות של הדמויות. זה ללא ספק אחד מאוספי השירים הטובים ביותר של סרט מאותן שנים, וכל שיר שמשובץ בו יושב בדיוק, בין אם להעצים את הרגשות ובין אם לייצר אירוניה. מסיקוונס הלוויה המלווה ב"you can’t always get what you want" דרך "when a man loves a woman", "tell him", "the tracks of my tears" ועוד ועוד, הפס-קול הזה הוא רוחה של תקופה אבודה, גם עומד בפני עצמו וגם משולב נהדר בסרט.

השני הוא הליהוק של קסדן והמלהקת וואליס ניסיטה. די מדהים איזה צוות נאסף לסרט הזה, כולם פרצופים די חדשים בתחילת האייטיז, כולם שחקנים מעולים, וכולם – להוציא משום מה את מארי קיי פלייס – יהיו מועמדים לאוסקר בשנים שיבואו. אם כי, צריך לציין, שניים מהם (ג'ף גולדבלום וג'ובת' וויליאמס) לא יהיו מועמדים לפרס משחק, אלא בקטגורית הסרט הקצר הטוב ביותר.
קצרה היריעה מלהרחיב על כל אחד מהם, אז נתרכז באלו שהעונה הזו מוקדשת להם – גלן קלוז ו-וויליאם הארט.

גלן קלוז הייתה אז בת 36, מהמבוגרות ביותר בקאסט, אבל למעשה היה זה רק סרט הקולנוע השני שלה, אחרי "העולם על פי גארפ" שנה לפני כן שהעניק לה מועמדות ראשונה לאוסקר. היא גם תהיה מועמדת על הסרט הזה ותפסיד, כפי שיקרה עם כל שבע המועמדויות שלה מאז ועד היום, אלו שיהפכו את השחקנית המשובחת הזו ללוזרית האוסקרים הגדולה ביותר מבין השחקניות.
את כל מועמדויותיה הרוויחה קלוז ביושר, אם כי זאת על "החברים של אלכס" היא אחת המשונות, בטח כאשר היא היחידה מבין כל הקאסט שהאוסקר אימץ באותה שנה. אפילו היא התייחסה לזה בשנים לאחר מכן, הטילה ספק במועמדות הזאת, וציינה שכנראה קיבלה אותה בגלל אותו שוט בו היא בוכה עירומה במקלחת. ובאמת, על אף שהיא מצוינת, מארי קיי פלייס ואפילו ג'ובת' וויליאמס ("אה, אנחנו אומרים את האמת עכשיו") יכלו להיות מועמדות ראויות יותר.
עם זאת, על אף ההפסד, קלוז רשמה שיא מרשים באותה שנה – מעבר לאוסקר היא גם הייתה מועמדת לאמי ("משהו לגבי אמיליה") ולטוני ("הדבר האמיתי") עליו גם זכתה. לפי מה שאני יודע, היא השחקנית היחידה שהצליחה להיות מועמדת לכל שלושת הפרסים בשנה אחת.
אנחנו נדבר על קלוז בהמשך העונה עם "חיזור גורלי" ו"יחסים מסוכנים".

וויליאם הארט, אז בן 33, הופיע עד כה רק בשלושה סרטים, אחד מהם הוא "חום הגוף" של קסדן. הארט יקבל מעמד של אחד השחקנים האמריקאים הטובים ביותר של התקופה, ויהיה מועמד לאוסקר במהלך האייטיז שלוש פעמים ברציפות (כמו קלוז). זה יתחיל עם "נשיקת אשת העכביש" עליו גם יזכה, ימשיך עם "ילדים חורגים לאלוהים" ו"משדרים חדשות" ואז – על אף ששיתוף הפעולה הנוסף שלו ושל קסדן "תייר מזדמן" יהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר – הארט לא ישוב לאוסקר עד 2005 ו"היסטוריה של אלימות".
הארט, על שישנן שמועות שהוא די דוש, ממשיך לעבוד ללא הפסקה, ובאלף החדש התאחד שוב עם קלוז בסדרה "דמג'ס" וכמוה גם היה חלק ממשפחת היקום המשותף של מארוול, בתפקיד מזכיר המדינה רוס (לקלוז תפקיד קטן בסרטי "שומרי הגלקסיה").

בצאתו לבתי הקולנוע זכה "החברים של אלכס" לביקורות מעורבות-חיוביות, ומתקציב של שמונה מיליון דולר הכניס מעל ל-56 מיליון, הופך אותו להצלחה גדולה שמיקמה אותו במקום ה-19 בטבלת שוברי הקופות של 1983, אפילו מעל הזוכה של אותה שנה, "תנאים של חיבה".

מסלול ההפסד של "החברים של אלכס"

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-56 היו:
"תנאים של חיבה", הדרמה הסנטימנטלית של ג'יימס ל. ברוקס, שצברה לא פחות מ-11 מועמדויות כולל ארבעה פרסי משחק (בשתי קטגוריות שונות).
"הצוות המובחר", דרמת המרוץ לחלל שביים פיליפ קאופמן, שעל אף 8 המועמדויות שלה לא נכנסה לקטגורית הבימוי או התסריט.
"המלביש" ו"רגעים קטנים של חסד" יוצגו כל אחד ב-5 קטגוריות שונות, כולל הבימוי, התסריט והמשחק.
"החברים של אלכס" היה הגוזל הקטן ביותר, עם 3 מועמדויות בקטגוריות הסרט, שחקנית המשנה (קלוז) והתסריט המקורי.

סרטים בולטים שלא היו מועמדים באותה שנה, וכנראה היו קרובים, הם "ינטל", "פאני ואלכסנדר", "סילקווד" ו"לחנך את ריטה".

אל טקס האוסקר הגיע "החברים של אלכס" עם שתי מועמדויות לגלובוס הזהב (סרט-דרמה ותסריט) ומועמדות לפרס איגוד הבמאים, את כולם הפסיד ל"תנאים של חיבה". עם זאת, בתחום הכתיבה דווקא הלך לו יותר טוב, כאשר עוטר בפרס התסריט של מבקרי הקולנוע מלוס אנג'לס, ובפרס איגוד התסריטאים בקטגורית "הקומדיה הטובה ביותר", שאיננה קיימת עוד.
כך שבזמן שהיה ברור שהדרמה הקומית לא עומדת לקחת את פרס הסרט הטוב ביותר, ופרס שחקנית המשנה היה צפוף להדהים (בין שר של "סילקווד" והזוכה לינדה האנט של "שנה בצל הסכנה" לקלוז לא היה סיכוי), אני בטוח שקסדן היה ההימור המרכזי לפרס התסריט המקורי הטוב ביותר, בטח כאשר הוא גם היה חתום כתסריטאי באותה שנה על הלהיט הגדול ביותר – "שובו של הג'דיי".
ועם זאת, נפל דבר. "רגעים קטנים של חסד" לקח את פרס התסריט המקורי מ"החברים של אלכס", מוציא אותו מהטקס בידיים ריקות.

אני חייב להודות שהמהלך הזה של האקדמיה הוא אחד התמוהים בכל הזמנים. לא רק שהתסריט של קסדן הוא קלאסי לזכייה בקטגוריה הזו, גם כי התסריט שלו מאוד דומיננטי וגם כי הוא באמת יצר אימפקט, וזה בדיוק המקומות בהם האוסקר מעניק פרסי ניחומים לסרטים קטנים או משונים מדי בשביל הפרס הגדול. בנוסף, מקסים ועדין ככל ש"רגעים קטנים של חסד" יהיה, התסריט שלו ממש לא האלמנט החזק או המשובח ביותר בו. באופן כללי חיבת האקדמיה לסרטו של ברוס ברספורד באותה שנה נראית לי די מוגזמת, אבל זה אולי משהו לפרויקט אחר.

האם ההפסד היה מוצדק?

הזכייה של "תנאים של חיבה" הייתה משמחת בפני עצמה כי, כפי שכתבתי בפרק המוקדש לו בפרויקט הזוכים, הוא אחד מהזוכים הבודדים בתולדות הפרס המציג נראטיב נשי ועולם מטריאכלי. גם היותו דרמה עכשווית הפכה אותו לשונה בנוף ומשב רוח רענן, בטח אחרי הזוכים הבריטיים שקדמו לו.
סרטו של ג'יימס ל. ברוקס גם המשיך לצבור פופולריות בשנים שחלפו, והוא מביא לפתחו צופות וצופים חדשים בכל דור, המתייפחים מול סיפורן המתוק-מריר של אורורה ובתה אמה.
עם זאת, ולמרות שיש בי חיבה למלודרמה ההיא, "החברים של אלכס" מנצח כמעט בכל אספקט.

גם מבחינת המורשת שלו, כפי שהזכרתי בחלק הראשון של הפרק, ל"החברים של אלכס" מגיע מקום בדברי הימים, אבל יותר מזה – בעיני התסריט והבימוי בו הם בית ספר. משלב הכרת הדמויות, דרך הדינמיקה והסאבטקסט המצוין שנשתל בין השורות, בכתיבה של הסרט ישנם רבדים רבים, הוא כמעט אף פעם לא פשוט אומר מה שקורה, וגם אם כן זה מובא למסך בעדינות רבה בזכות בימוי השחקנים של קסדן והקאסט שלו שנהנה מדיאלוגים מבריקים ממש.
ב"תנאים של חיבה" יש לא מעט דברים שהתיישנו, בעיקר במבע הקולנועי והמוזיקה. לעומת זאת, "החברים של אלכס" לא רק שלא התיישן, אלא מרגיש רלוונטי יותר מאי פעם. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הסרט בזמן שאני בגיל של הדמויות בו, ויכולתי להזדהות ולהבין כמעט הכל (נאום הדייטים של מארי קיי פלייס יכל להיכתב מחר באותה מידה).

מה שקצת מוציא מאיזון הוא העובדה שבסרט אין בכלל מיעוטים – שחורים או גייז. זה כמובן לא בהכרח דבר רע (יכול להיות שהחבורה הזו גדלה בסביבה הומוגנית, אין פה חוסר היגיון פר סה) אבל זה כן מרחיק מאוד מהקולנוע והנראטיבים של היום. גם שוט הסיום קצת מרגיש כמו סוף של פרק ב"קרובים קרובים" יותר מאשר של סרט עם המון כאב במרכזו, ובזמן שהסוף הטוב יחסית משמח כי אנחנו אוהבים את הדמויות האלו ורוצים בטובתן, יש פה משהו שמרגיש מעט לא כן.

האנקדוטה המפורסמת ביותר על "החברים של אלכס" היא שהסרט הזה היה אמור להיות תפקידו הראשון של קווין קוסטנר, שגילם את אלכס בפלאשבקים, אבל הסצנות כולן נחתכו בעריכה. מעניין כיצד היה נראה הסרט עם ההיסטוריה של החבורה, אבל כנראה שהעורכת קלייר ליטלטון ("אי.טי", "מרגו בחתונה") ידעה מה היא עושה. רק על זה הגיעה לה מועמדות, שכמובן לא התרחשה.

אז אם אתם שואלים אותי, התשובה היא בהחלט לא – ההפסד הזה רחוק ממוצדק. אתוודה שלא צפיתי עדיין ב"הצוות המובחר", אבל מבין ארבעת המועמדים שכן ראיתי, "החברים של אלכס" הוא ללא ספק המצטיין מביניהם, בפער די גדול.

קסדן ימשיך משם לסטרייק מרשים עם "סילברדו", ואז "תייר מזדמן" ו"גרנד קניון" שיחזירו אותו לאוסקר כתסריטאי מועמד (הוא מעולם לא היה מועמד לפרס הבימוי). עם הכניסה לשנות התשעים הדברים פחות הסתדרו וסרטיו זכו לעניין נמוך יותר ("וואייט ארפ", "נשיקה צרפתית" ו"החברים של ממפורד"). תחתית די קיצונית הוא יגרד ב-2003 עם החרפה שהיא "לוכד החלומות" שצריך לראות כדי להאמין. מאז ביים רק שני סרטים שלא הצליחו.
אבל אל תדאגו לו, כלכלית הוא מסודר בזכות המעורבות שלו בעולם "מלחמת הכוכבים", בו הוא ממשיך להיות אחד מקובעי המסלול של המותג.
אנחנו נפגוש אותו שוב בהמשך העונה, ויותר מפעם אחת, אבל בפרק הבא נמשיך עם חלק נוסף במסלול של גלן קלוז, שגם בו יש דמות משמעותית בשם אלכס.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"