פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 65: "בלתי נסלח" (1992)

כאשר מחפשים ברשת מהם תסריטי הקולנוע הגדולים ביותר שנכתבו, מתקבלת רשימה די רחבה, כראוי למצעדים מהסוג הזה המבוססים על טעם אישי. עם זאת, ישנם כמה סרטים שמוזכרים תמידית. לא תמצאו שום רשימת התסריטים הטובים ביותר של כל הזמנים בלי "קזבלנקה", בלי "צ'יינטאון" ובלי "רשת שידור", כאשר באופן שכיח גם יוזכרו "שדרות סאנסט", "ספרות זולה", "האזרח קיין", "הסנדק" ו"הכל אודות חווה". כל התסריטים האלו הרוויחו את מקום ביושר רב. אין ספק שמדובר בעבודות מופתיות של אנשים כישרוניים להפליא. אבל מבלי לקחת מאף אחד מהם, אני באמת לא מצליח להבין איך התסריט לזוכה האוסקר של 1992, "בלתי נסלח" (Unforgiven) איננו ביניהם. הוא כן מוזכר פה ושם, במקרים בודדים ולרוב לא בראש הרשימה, ובעיני זו תעלומה מוחלטת. מעבר לכל שאר מעלותיו של המערבון המדהים הזה, אני חושב שהתסריט שלו הוא מופת בכל אספקט: סיפור, בניית דרמה, רבדים, עיצוב דמויות ופירוק ז'אנר והרכבתו מחדש.
אני לרוב לא מתחיל את פרקי האוסקר בהתמקדות בתסריט, אבל הפעם אני חייב. אפילו לפני שנדבר על האיש שמזוהה עם הסרט הזה יותר מכל אחד אחר, לדעתי הכי ראוי לשים בקדמת הבמה את התסריטאי, דיויד ווב פיפלס.

פיפלס, יליד 1940, התחיל את הקריירה שלו כעורך עוד בתחילת שנות השבעים. ב-1976 כתב תסריט עם השם הנורא "רציחות הזונה המשוסעת" או "הקטל של וויליאם מאני". זהו מערבון נקמה העוסק ברוצח שנטש את חיי הפשע לטובת חיי משפחה, אבל כאשר הוא נקלע לקשיים כלכליים לאחר מות אשתו הוא מתפתה לצאת ולצוד קבוצת גברים שאחד מהם תקף זונה והשאיר אותה מצולקת. האמת היא שממש לא מפתיע שהסיפור הזה, במרכזו דמות גברית בעלת מוסר מפוקפק המגלה שהעולם סביבה השתנה, נכתב בשנות השבעים. אם אתם זוכרים את רצף זוכי "המידות הרעות" של אותו עשור מהולל ("הקשר הצרפתי", "הסנדק", "העוקץ", "הסנדק 2", "קן הקוקיה") יחד עם סרטים כמו "הארי המזוהם" ו"משאלת מוות", אתם יודעים שאלו בדיוק הסרטים שהוליווד אהבה. אבל כנראה מכיוון שהוא השתייך לז'אנר המערבון, האולפנים דחו את התסריט שוב ושוב. בתחילת שנות השמונים הגיע התסריט לידיו של הבמאי והשחקן קלינט איסטווד, שלא מיהר להפיקו כי היו לו דברים דחופים יותר על השולחן. בינתיים כתב פיפלס עיבוד קולנועי לספרו של פיליפ ק. דיק "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", שניתן לידיו של רידלי סקוט אשר הפך אותו ליצירת המופת המד"בית "בלייד ראנר". בסופו של דבר איסטווד החליט ללכת על התסריט למערבון, ועל פי השמועות (שנאמרות גם על שאר הסרטים אותם ביים), הוא לא שינה דבר בדראפט הראשון שהגיש לו פיפלס, שכבר היה אז בשנות החמישים לחייו. למרבה ההפתעה, על אף ש"בלתי נסלח" ניצח את האוסקר ה-65, והעניק זכיות לאיסטווד כבמאי, להקמן שחקן המשנה ועורך הסרט ג'ואל קוקס, דיויד ווב פיפלס הפסיד את פרס התסריט המקורי לניל ג'ורדן ו"משחק הדמעות".
התסריט הזה העניק, בעיני, לאגדת הקולנוע קלינט איסטווד את שיאיו גם כשחקן וגם כבמאי.

הסיפור של "בלתי נסלח" עובד על כמה מישורים. הראשון הוא הדרמה שמרכיבה את עיקר הסרט: גבר שהניח את עברו האפל מאחוריו בעקבות אהבתו לאישה, נאלץ לחזור לכך שוב בעקבות משבר כלכלי, אבל מגלה שמה שהיה לו כל כך קל בעבר, כבר איננו כשהיה. זה סיפור בנוי היטב, שנתמך על ידי כמה דמויות מבריקות, ביניהן הגיבור וויליאם מאני שטומן בחובו את השלכות האלימות של המערב הפרוע, את הבחור הצעיר שמושך אותו למשימה אבל מגלה שלהרג יש השפעות גם על מי שלחץ על ההדק, את השריף שמנסה למנוע את האלימות המתפרצת אבל סופו רק להפוך אותה לאיומה הרבה יותר, ומנהלת הבורדל שמחפשת נקמה ומביאה חורבן על כל עיירתה.
אבל כמו כל סיפור טוב, ל"בלתי נסלח" יש עוד שכבות ורבדים. בעיני לזוכה ה-65 יש הרבה יותר לא רק מלסרט ממוצע, אלא יותר ממה שאפשר להכיל בצפייה אחת או שתיים. "בלתי נסלח" הוא קודם כל מערבון שמציג באור חדש את חוקי הז'אנר, מעמת אותם עם הזמן שחלף ומפשיט אותו מכל הירואיות שדבקה בו בתחילת הדרך (בכל זאת, אלו הם הסרטים על המתיישבים הראשונים, האנשים שהקימו את אמריקה). הוא גם מדבר על אלימות כלואה, כזו שנמצאת בתוך הקהילה כל הזמן ושאי אפשר לחזור ולדכא ברגע שניתנה לה ההזדמנות לפרוץ החוצה. התסריט גם חוקר את הנושא של נראטיב, של קביעת היסטוריה והדרך השקרית בה אגדות נוצרות מבלי להתייחס גם לצדדים האחרים שלה. לא בכדי משולבת בסרט דמות משנה של ביוגרף, שמתחקה אחר סיפורו של איש משכמו ומעלה אך מגלה שהמציאות אחרת לגמרי, ושלכל סיפור ולכל אדם יש יותר מפן אחד.

כמעט כל הדברים האלה מגולמים באופן הכי מרהיב תסריטאית בדמות מסוימת בסרט, ודווקא לא זו של הגיבור וויליאם מאני, אלא בזה של השריף המכונה ליטל ביל, אותו מגלם ג'ין הקמן. בתפיסה הכללית לגבי הסרט, ליטל ביל נחשב האנטגוניסט של מאני ויש כותבים אשר מתארים את דמותו כשריף מושחת. אני צפיתי בסרט הזה קרוב לעשר פעמים ואני לא יכול להסכים עם אף אחת מהקביעות האלו, וזה מה שהופך את ביל לאחת הדמויות המרתקות ביותר של הקולנוע המודרני.
את הסרט מתחיל ביל כאיש שקול ואחראי. כאשר גבירת הבורדל לוחצת עליו להלקות את אלו שהרסו את פניה של אחת הזונות הוא מטיח בה "לא ראית מספיק דם הלילה?" ומחליט לעשות סחר חליפין עם הנאשמים. אבל הרצון שלו לעצור את האלימות רק גורם לה לצוץ במקום אחר, כי פעולותיו "הסלחניות" (כך לפי עובדות המין של העיירה ביג וויסקי) גורמות לנשות הבורדל לשים פרס על ראשו של האיש המכה, ובכך מביאות את אלימות נוראית הרבה יותר לביתן בדמות ציידי ראשים שעינם על השלל. הפעם הבאה שבה נראה את ליטל ביל תהיה כאשר הוא מנסה לבנות במו ידיו את ביתו, כדי שיוכל בסוף היום "לשבת על המרפסת ולהביט בשקיעה". זה כל מה שהוא רוצה. לעיירתו הוא לא מרשה לאף אחד להיכנס עם נשק, אבל בכל זאת יגן על החוק הזה בעזרת כוח לעיתים לא פרופורציונלי. במערכה האחרונה, כאשר דמותו שלו ושל מאני נפגשות, אז הוא באמת הופך להיות הדמות השלילית בסרט, ובשלב הזה הגבול בין הצורך להתייחס באלימות "כדי להגן על הבית" לבין אלימות לצורך סאדיזם מתחיל להתערער, כי זרע הפורענות היה גם בו כל הזמן. לא אסגיר מהו המשפט האחרון של ביל בסרט מחמת הספויילרים, אבל בעיני זה אחד המשפטים הכי חזקים שאפשר היה לכתוב לו, שמהדהדת באופן מוחלט גם לגיבור הסרט, כזו שמראה שחרטה לא תמיד עוזרת וההווה שלך לא תמיד מכפר על עברך. הקרקע נשמטת מתחת לרגליים ממש.
ליטל ביל העניק לג'ין הקמן הענק (ששנתיים לפני זה ויתר על הזכויות לעיבוד "שתיקת הכבשים" והעבירן לג'ונתן דמי) את מועמדותו החמישית והאחרונה, ואת זכייתו השנייה אחרי "הקשר הצרפתי". הוא פרש ממשחק בשנת 2004.

"בלתי נסלח" ניצח את "זיכרונות מאחוזת הווארד", "משחק הדמעות", "ניחוח אישה" ו"בחורים טובים" והפך להיות המערבון השלישי והאחרון (נכון ל-2018) שלקח את פרס הסרט הטוב ביותר, אחרי "סימארון" ו"רוקד עם זאבים". זו הייתה השנה השנייה ברציפות בה האקדמיה הצליחה לזהות גדולה בזמן אמת, להעניק את הכבוד הגדול ביותר של הוליווד ליצירת מופת טוטאלית, כזו שמחזיקה אין ספור צפיות, השפיעה על הקולנוע שהגיעה אחריה, ונחקקה בדברי הימים של הקולנוע. זה מאוד נדיר, ולמעשה לא משהו שיאפיין את השנים שיבואו לאחר מכן.
אין ספק שזהות הבמאי/מפיק/שחקן ראשי של הסרט הייתה פקטור משמעותי בניצחון הזה. על אף קריירה מדהימה שהתפרשה על פני כבר ארבעים שנה, קלינט איסטווד לא היה מועמד מעולם לפני 1992, לא בזכות עבודותיו כשחקן ולא כבמאי. הוליווד כבר הבינה שזמנו של המאסטר מגיע, ולא הייתה הזדמנות טובה יותר לתת לאחד השחקנים שהכי מזוהים עם ז'אנר המערבון, מאשר עם סרט חדש שבו הוא עושה חשבון נפש עם האתוס הקולנועי והכל כך אמריקאי הזה. מאותה השנה שערי האוסקר נפתחו למר איסטווד, והוא חזר לשטיח האדום עם מועמדות כפולה בזכות "מיסטיק ריבר", אז פעם נוספת כבמאי/מפיק/שחקן עם "מיליון דולר בייבי" (שהפך אותו לאחד הבמאים הבודדים שביימו שני זוכי אוסקר), ובהמשך עם "מכתבים מאיוו-ג'ימה" ו"צלף אמריקאי". הקריירה המאוחרת של איסטווד היא באמת אחת התמוהות מכיוון שעל אף שביים כמה מהסרטים האמריקאים הטובים ביותר של האלף החדש, תחת ידיו יצאו גם כמה סרטים מביכים למדי כמו "מכאן והלאה", "גיבורי הדגל", "אינוויקטוס" ובראשם "ג'יי. אדגר", בין היתר.

עם "בלתי נסלח", איסטווד יצר סרט שהוא גם מאוד נאמן לז'אנר אליו הוא משתייך, אבל גם מפרק אותו חלק אחרי חלק. הסצנה הטובה ביותר בסרט לטעמי, וגם הכי קשה לצפייה, היא סצנת התנקשות בתוך נקיק סלעי, כאשר וויליאם מאני ופמלייתו מקבלים סוף סוף את ההזדמנות להרוג את הניצודים ולקבל את הכסף המגיע להם. מה שבמערבון כהלכתו היה אמור להיות שיאו של הסרט, קרב יריות ואקדחים מותח ומסעיר, הופך ב"בלתי נסלח" לסיקוונס מענה של פחד, כאב ובלבול. אין שום דבר הירואי או סוחף בהרג, גם אם מדובר באנשים שעשו עוול למישהו אחר, וככל שהגיבורים – הוותיקים וגם החדשים – נכנסים יותר ויותר למסלול האלימות, כך הם סופגים בעצמם טראומות כבדות יותר ויותר. "זה חתיכת דבר לקחת חיים של אדם," אומר מאני באחד המשפטים הכי מפורסמים מהסרט, "אתה לוקח כל דבר שיש לו, וכל דבר שאי פעם יהיה לו." מה שעל הנייר נשמע כמו רצף מעט קלישאתי של מילים, נטען בכל כך הרבה משמעות בעקבות תקריות הדמויות עד לאותה נקודה, שהמשפט הזה פוגע במרכז הבטן.
רגע נפלא אחר שמפורר את האתוס המערבוני מתרחש בשלב הרבה יותר מוקדם, כאשר מאני יוצא למשימה, ונוטש את שני ילדיו הקטנים שצופים בו מנסה ללא הצלחה להתיישב על סוסו. "הוא נוקם בי על חטאי נעורי," הוא מסביר להם מדוע הוא נופל מהאוכף שוב ושוב. התדמית של הקאובוי האמריקאי הצעיר והחסון נעלמה כבר, וכל מה שנשאר ממנה הם זיכרונות מרים וניסיון לא מוצלח לעלות שוב על הסוס. מילולית.

העורך הקבוע של איסטווד, ג'ואל קוקס, זכה על הסרט באוסקר היחיד שלו, ויהיה מועמד שוב בעתיד על "מיליון דולר בייבי" ו"צלף אמריקאי" אך אותם יפסיד. מעבר לשיתוף הפעולה הצפוף עם איסטווד, קוקס חתום גם על עריכת "אסירים" ו"טופאק: כל העיניים עלי". הצלם ג'ק נ. גרין, שהרוויח את מועמדותו היחידה לאוסקר פה, ימשיך לעבוד עם איסטווד עד תחילת האלף החדש ב"ספייס קאובוי", ואז יוחלף על ידי טום סטרן שיהיה לצלם היחיד של סרטי איסטווד מאותו הרגע. גרין עושה עבודה פנומנלית ב"בלתי נסלח", הן בשימוש בנופים רחבי היריעה והן בקלוז-אפים על פניהם של השחקנים.
את המוזיקה, שלא הייתה מועמדת לאוסקר, הלחין לני נייהאוס (עם עזרה מאיסטווד עצמו), ואני חייב להודות שנעימת הפתיחה והסיום הזכירה לי מאוד את הסרט שמאז פרק 51 שולט ביד רמה במצעד המתעדכן הסוגר כל פרק, "צייד הצבאים". אולי בגלל זה שני הסרטים האלו תמיד נמצאים אצלי יחד בראש כפסגת הקולנוע האמריקאי המודרני.

בעיני זוהי הופעת המשחק הטובה ביותר של איסטווד (שאפשר להודות ללא חשש שכשחקן הוא די מוגבל) לא רק בגלל שזו דמות שאף אחד אחר בעולם לא היה יכול להעניק לה את כל המטענים שבאים באופן טבעי עם מגלמה, אלא גם בגלל התמיכה שהוא מקבל משאר הצוות. על הקמן לא צריך להרחיב במילים, מדובר באחד השחקנים הגדולים שעבדו, אבל האוסקר בו זכה הסיט את תשומת הלב מההופעה המצוינת של מורגן פרימן כשותפו הוותיק של מאני, שבסרט מתפקד גם כעוגן רגשי וגם כהפוגה קומית. זה היה הסרט שני בהשתתפות פרימן שזוכה באוסקר (אחרי "הנהג של מיס דייזי" ב-1989) וזה יקרה שוב תריסר שנים לאחר מכן, אבל בפעם ההיא פרימן גם יזכה בפרס שחקן המשנה. הסרט יהיה "מיליון דולר בייבי".
נציגות הדור הצעיר של "בלתי נסלח" מגולמת בשחקן ג'יימס וולבט בתפקיד הצעיר שסוחף את מאני למסע הנקמה. על פניו הוא מרגיש כמו היורש של כוכבי הניינטיז כמו כריסטיאן סלייטר וקיפר סאת'רלנד, אך הקריירה שלו לא המריאה מאז הסרט הזה. כמובן שאי אפשר שלא להתייחס להופעה של ריצ'רד האריס כאינגליש בוב, שלו נזקפות כמה מהסצנות הטובות ביותר בסרט. שניים משחקני המשנה של הסרט, סול רובינק ואנה לוין, הופיעו שנה לאחר מכן בדרמת הפשע המושלמת "רומן על אמת". רובינק, פה בתפקיד הביוגרף, גילם בסרטו של טוני סקוט את המפיק הנאלח לי דונוויץ, ולוין, פה הזונה שפניה מושחתות, תופיע לסצנה אחת כבחורה איתה מנסה כריסטיאן סלייטר להתחיל ממש בהתחלה.

בעיני 1992 היא אחת השנים הבודדות בתולדות האוסקר בה פרס הסרט הטוב ביותר אשכרה הגיע לסרט הטוב ביותר של אותה שנה. אם הייתי בוחר את חמשת המועמדים של אותה שנה הייתי כמובן מניח את "בלתי נסלח" בראש הרשימה, ואחריו "באטמן חוזר", "מלקולם אקס", "המוות נאה לה" וכמובן סרט הביכורים של קוונטין טרנטינו "כלבי אשמורת". אבל היו עוד כמה סרטים שראוי להזכיר. מאלו שטרם הוזכרו עד כה, אפשר למנות את "בעלים ונשים" של וודי אלן, "השחקן" של רוברט אלטמן, "צעד לא מחושב", "הנזירות בלוז", הלהיט "שומר הראש", "השמן של לורנצו", "ליגה משלהן", "גברים לבנים אינם יכולים", "עולמו של וויין", "אלאדין", "תחת מצור", "דג התשוקה", "לב בחורף", "הופה", "איש נשך כלב" המוקומנטרי מבלגיה, "נהר זורם ביניהם", "1492", ו"אינסטינקט בסיסי". עולם האימה גם הוא הביא לדברים בלתי נשכחים, לטוב ולרע, כמו "קנדימן", "מכסח הדשא", "דרקולה" הנהדר של פרנסיס פורד קופולה, "הנוסע השמיני 3", "טווין פיקס: אש הולכת אתי", יצירת המופת של פיטר ג'קסון "מוות מוחי", ואחד מסרטי הסלאשרים האהובים עלי בכל הזמנים – "הדוקטור המגחך".
בארץ נעשה מה שבעיני הוא הטוב בסרטי ישראל, "חסד מופלא", וכמובן "החיים על פי אגפא" של אסי דיין שהאקדמיה הישראלית לאוסקר, אבל האקדמיה האמריקאית לא התרשמה מספיק בשביל לתת לו מועמדות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-65:
הסרט הטוב ביותר: קלינט איסטווד – "בלתי נסלח"
הבימוי הטוב ביותר: קלינט איסטווד – "בלתי נסלח"
השחקן הראשי הטוב ביותר: אל פאצ'ינו – "ניחוח אישה"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אמה תומפסון – "זיכרונות מאחוזת הווארד"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ין הקמן – "בלתי נסלח"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מריסה טומיי – "בן דודי וויני"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ניל ג'ורדן – "משחק הדמעות"
התסריט המעובד הטוב ביותר: רות פראוור ג'בוואלה – "זיכרונות מאחוזת הווארד"
הצילום הטוב ביותר: פיליפ רוזלוט – "נהר זורם ביניהם"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: איאן וויטאקר ולוסיאנה אריפי – "זיכרונות מאחוזת הווארד"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: איקו אישיוקה – "דרקולה"
העריכה הטובה ביותר: ג'ואל קוקס – "בלתי נסלח"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: אלן מינקין – "אלאדין"
השיר הטוב ביותר: אלן מינקין וטים רייס – "אלאדין" (עולם חדש)
הסאונד הטוב ביותר: כריס ג'נקינס, דאג המפיל, מארק סמית' וסיימון קיי – "אחרון המוהיקנים"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: דיויד אי. סטון וטום מקארטני – "דרקולה"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: קן רלסטון, דאג צ'יינג, דאגלס סמיית' וטום וודרף ג'וניור – "המוות נאה לה"
האיפור הטוב ביותר: גרג קנום, מישל בורק ומתיו מאנגל – "דרקולה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: רג'י וורנייר – "הודו-סין" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ברברה טרנט ודיויד קספר – "תרמית פנמה"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: תומס גודווין וג'ררדין וורצבורג – "לחנך את פיטר"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ואן גרנץ – "מונה ליסה עולה במדרגות"
הסרט הקצר הטוב ביותר: סם קרמן – "Omnibus"
פרס מיוחד: פדריקו פליני
פרס מיוחד לתרומה הומניטרית: אודרי הפבורן ואליזבת טיילור

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "אוליבר!" (1968)
28. "רבקה" (1940)
29. "כנפיים" (1927)
30. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
31. "איש הגשם" (1988)
32. "גבירתי הנאווה" (1964)
33. "הקיסר האחרון" (1987)
34. "סיפור הפרברים" (1961)
35. "קרמר נגד קרמר" (1979)
36. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
37. "אדם לכל עת" (1966)
38. "כל אנשי המלך" (1949)
39. "סוף השבוע האבוד" (1945)
40. "גברת מיניבר" (1942)
41. "רוקד עם זאבים" (1990)
42. "טום ג'ונס" (1963)
43. "תנאים של חיבה" (1983)
44. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
45. "העוקץ" (1973)
46. "גראנד הוטל" (1932)
47. "מרטי" (1955)
48. "ג'יג'י" (1958)
49. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
50. "המרד על הבאונטי" (1935)
51. "הדירה" (1960)
52. "גנדי" (1982)
53. "המלט" (1948)
54. "פאטון" (1970)
55. "מרכבות האש" (1981)
56. "סימארון" (1931)
57. "תהלוכה" (1933)
58. "זיגפלד הגדול" (1936)
59. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
60. "ברודווי מלודי" (1928)
61. "החיים של אמיל זולא" (1937)
62. "אמריקאי בפריז" (1951)
63. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
64. "הולך בדרכי" (1944)
65. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)