"ספיידרמן: יום חדש", סקירה

מערכת היחסים שלי עם היקום הקולנועי של מארוול היא מהארוכות והוותיקות שיש לי בחיי; היא התחילה כשהייתי בן 10 וממשיכה בלי לעצור עמוק-עמוק לתוך שנות העשרים שלי. את מערכת היחסים הזו אפשר לתאר באופן הטוב ביותר בתור רכבת הרים: היא מרגשת, מאכזבת, פתלתלה, מורכבת, כיפית ומעצבנת.
אבל בעיקר ועדיין, גם אחרי כמעט שני עשורים ובסרט ה-38 שלו, אני פשוט לא יכול לעמוד בפיתוי שמציב לי היקום הקולנועי של מארוול. אני תמיד שם בהקרנה המוקדמת ביותר שאני מצליח למצוא, עבור כל סרט חדש שיוצא. תקראו לזה חסד נעורים או קיבעון או שיגעון, זה לא משנה את העובדה הפשוטה שכאשר הסרטים האלו עומדים במשימה ועובדים – הם מהלכים עליי קסם קולנועי טוטאלי שאני מתקשה למצוא במקומות אחרים. אז הנה אנחנו כאן שוב, עת יציאתו לאקרנים של עוד סרט של מארוול, הפעם בסרט הסולו הרביעי של ספיידרמן בגילומו של טום הולנד – "ספיידרמן: יום חדש" (Spider-Man: Brand New Day)

בפעם האחרונה שפגשנו את איש העכביש, לפני חמש שנים בסרט "ספיידרמן: אין דרך הביתה", פיטר פארקר ודוקטור סטריינג' עשו קסם על מנת למחוק לעולם את הזיכרון שפיטר הוא ספיידרמן וספק פושע, אבל הקסם מסתבך ועושה שמות במולטיוורס. אחרי ביקורים הרסניים של ספיידרמנים ונבלים מיקומים אחרים שנגמרים באבדות קשות, ספיידרמן מבקש מדוקטור סטריינג' שימחק את הקיום של פיטר פארקר מהזיכרון של כולם כולל חבריו הקרובים ביותר, כי זו הדרך היחידה לפתור את שיגעון המולטיוורס.

"ספיידרמן: יום חדש" מתרחש ארבע שנים לאחר אותם אירועים מונומטליים בחייו של פיטר פארקר, שחי כעת בבדידות מוחלטת והאינטרקציה היחידה שלו עם העולם החיצון היא בתור גיבור העל שהפך שוב לגיבור האהוב ביותר בניו-יורק. ספיידרמן עוצר פשעים ופושעים ללא הפסקה, אבל לא מפסיק להתגעגע לחברו הטוב ביותר נד ובת הזוג שלו לשעבר אמ.ג'יי, שהגשימו את החלום המשותף של שלושתם ולמדו ב-MIT. הדברים מתחילים עוד יותר להסתבך עבור פיטר כאשר הוא מתחיל לעבור שינויים קיצוניים ומטרידים בגופו ובכוחותיו ועם הגעתו של נבל חדש, מסוכן ועוצמתי ביותר, שיכול להשתלט על מוחותיהם של כל מי שהוא חפץ בו.

אחרי שלושה סרטי ספיידרמן בבימויו של ג'ון ווטס, החליטו ראשי מארוול והבמאי עצמו שהגיע הזמן ליום חדש עבור איש העכביש האהוב. הם הביאו לכיסא הבמאי את דסטין דניאל קרטון, שפרץ בתחילת העשור הקודם עם דרמת האינדי המשובחת "בית זמני" (או "טווח קצר 12"), עשה עוד כמה דרמות טובות יותר ופחות, לפני שהגיע לחממה של מארוול בתחילת העשור הנוכחי עם הסרט הקצת נשכח אבל האהוב עליי מאוד – "שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות". במארוול כל-כך התלהבו ממנו ומהעבודה שלו שהחליטו להעניק לקרטון את הזכות והאחראיות לביים את סרט "הנוקמים" הבא, לפני שחזרו עם הזנב בין הרגליים לידיים המוכרות של האחים רוסו, שביימו את שתי הצלחות הענק בסאגת ״הנוקמים״ הקודמת. מארוול לא הסכימו לוותר על קרטון ומערכת היחסים בין האולפן לבמאי המשיכה עם שני פרויקטים שונים השנה – הראשון היה הסדרה הנהדרת "וונדר מן", אותה ניתן למצוא כמו כל הסדרות של מארוול בדיסני+, וכעת עם "ספיידרמן: יום חדש", ללא ספק אחד הפרויקטים המצופים ביותר של האולפן בשנים האחרונות.

ההחלטה לשנות במאי עבור הסרט החדש של ספיידרמן הוכיחה את עצמה מעל ומעבר מבחינתי. קרטון מביא עימו משב רוח מרענן לדמות הכל-כך אהודה ומוכרת הזו. הסרט מרגיש שונה מאוד משלושת הסרטים שקדמו לו, הן מבחינה ויזואלית וסגנונית והן מבחינה נרטיבית ורגשית. הניסיון של קרטון בבימוי סרטי דרמה חזקים ועמוסים ברגש מצד אחד, ובימוי סרט גיבורי על עמוס באקשן מן העבר השני, באים לידי ביטוי באופן נהדר ב"ספיידרמן: יום חדש". הבמאי מצליח לשלב ולאזן בצורה מצוינת בין החלקים הדרמטיים והרגשיים הרבים לבין אקשן גיבורי-העל הגדול והכיפי. שום נדבך בסרט לא מוקרב עבור משהו אחר, והדרמה והאקשן משתלבים ומזינים זה את זה. אין בסרט הזה רגעי פעולה רק לשם האקשן והספקטקל בלבד, אלא הסיקוונסים האלו מגיעים תמיד על מנת לקדם את הסיפור ובזמן המתאים.

זו הגרסה הבוגרת והכואבת ביותר של פיטר פארקר ביקום מארוול, ויש בסרט רגעים שהם לא פחות מבוקס לבטן. היה בי חשש שמא מארוול לא יצליחו להחזיק את הכובד הרגשי שחייב היה להיות בסרט הזה, בעקבות אירועי הסרט הקודם, אבל לשמחתי זה הצליח מעל ומעבר למצופה. הדרמה אמינה ועובדת היטב, ואחרי כל-כך הרבה שנים עם הדמות הזו אי-אפשר שלא לכאוב איתה ולהרגיש את הכאב שלה. זו לא בהכרח כתיבת הדרמה המשובחת, המדויקת והמבריקה ביותר, אבל עבור סרט רביעי בסדרת גיבורי על שהייתה ברובה די קלילה ואף ילדותית, היא קולעת למטרה ומפתיעה בעוצמתה. הדמות של פארקר הייתה חייבת לעבור שינוי משמעותי וגדול, הייתה חייבת לגדול ולהתבגר ולהשתנות, ולשמחתי הרבה זה קרה ב"ספיידרמן: יום חדש" בצורה מצוינת. הטון הפך לבוגר הרבה יותר ואפל הרבה יותר, מבלי להיות כבד מדי ומחניק מדי.

הסרט אמנם פחות קליל מקודמיו, אבל עדיין כיפי מאוד ולא שוכח שהוא קודם כל סרט גיבורי על. כפי שכבר אמרתי – יש בו אקשן טוב שמרגיש רמה אחת מעל לא מעט סרטים אחרים של מארוול שקיבלנו בשנים האחרונות. כמו שהדמות של ספיידרמן מרגישה אמיתית ומקורקעת הרבה יותר, כך גם האקשן וסצינות תעופת העכביש. יש רגעים מסוימים שכן מרגישים גנריים לעייפה, אבל ברגעים אחרים ורבים יותר מרגישים את הניסיון לעשות כאן משהו אחר שצולח. זה יכול להיות הדרך בה החליפה של ספיידרמן זזה בעת תעופה, או בתנועת מצלמה מגניבה שהופכת את זווית הקרב על ראשה. ניכר כי קרטון וצלמו הקבוע בראד פולק עבדו שעות נוספות בניסיון להעניק שפה ויזואלית שונה ל"יום חדש", בעיקר בזוויות הצילום והתאורה, וזה עבד להם. בשונה מלא מעט סרטים אחרים מפס הייצור של מארוול, יש בסרט הזה כמה פריימים יפים ומרשימים ממש שאקח איתי הלאה.

השינוי בטון לא היה עובר בצורה חלקה כל-כך בלי יכולת ההסתגלות של הולנד, שמספק את ההופעה הטובה ביותר שלו בתור פיטר פארקר, ואחת הטובות ביותר בקריירה שלו בכלל. זה לא משנה אם הוא עם מסיכה או בלי, הוא סוחב את הסרט כמו גיבור וסופרסטאר אמיתי, עם נוכחות מצוינת שמוכיחה שהוא אחד הנכסים הגדולים ביותר של מארוול. הוא לא צריך את רוברט דאוני ג'וניור ואיירון מן, או בייביסיטר אחר, שישמור עליו. הוא יכול להיות במרכז הבמה, לשלוט בה ביד רמה ולהוביל את הסרט וכל הקאסט אחריו. כולם באמת נעים על-פי מנגינתו, מג'ייקוב בטלון שעושה את מה שהוא יודע בתור נד בלי יותר מדי הפתעות, זנדאיה שתמיד יודעת את העבודה, וג'ון ברנתל האדיר שקצת מתבזבז פה. אבל ההופעה הטובה ביותר חוץ מזו של הולנד היא של בוגרת "דברים מוזרים" סיידי סינק, שהדמות שלה נשמרה תחת מעטה סודיות במשך כל זמן הצילומים, העריכה, השיווק והפרימיירות של הסרט. לא אגיד מילה על הדמות עצמה, אלא רק שסינק הייתה מצוינת.

לצד המחמאות, אסייג ואגיד שיש ב"ספיידרמן: יום חדש" כמה נפילות. הראשית היא סצינה שכולה ספוילרים אז לא ארחיב עליה, אבל אגיד שהיא מגיעה באחד משיאי הסרט ואמורה לתת לא מעט עומק רגשי, אבל אינה מספקת וכתובה ברישול מאכזב. יש כמה רגעים בהם האפקטים מזכירים לנו שוב את הפגם הכל-כך מהותי ובלתי נסבל במארוול – הם מכונה משומנת, אבל הירידה שלהם לפרטים מסורבלת ומאכזבת לפעמים. הסרט ארוך, 145 דקות, אבל יש לו קצב טוב באופן מפתיע והוא עבר לי במהירות. לא הרגשתי בכלל את אורכו. בסופו של דבר, הסרט הרביעי של טום הולנד בתור איש העכביש מספק את הסחורה ומצליח לעמוד במשימתו – להיות התחלה חדשה, בוגרת יותר ומרעננת של הדמות הזו. סרט שממשיך באופן מספק את קודמיו, עומד על הרגליים בזכות עצמו ובלי קביים, ונותן תשתית מעניינת מספיק להמשך. מה שזה לא יהיה, אני אהיה שם.

/// כל התמונות הן מתוך הסרט ובאדיבות היח״צ וחברת פורום פילם