• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

״הבת האפלה״, סקירה

16 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל

"הבת האפלה" הוא הרומן השלישי שפרסמה הסופרת אלנה פרנטה. כאשר הוא פורסם בשנת 2006, היא כבר הייתה סופרת מצליחה למדי באיטליה ומחוצה לה והתהיות על זהות הסופרת שמפרסמת בשם בדוי ומסרבת להיחשף כבר עלו. אולם, "שיגעון פרנטה" עוד היה רחוק. כאשר הספר תורגם לעברית בשנת 2011 הוא לא עורר התרגשות מיוחדת בארץ. באותה שנה באיטליה ראה אור הספר "החברה הגאונה", הראשון בסדרת הרומאנים הנפוליטניים של פרנטה, והאהדה לסופרת חצתה גבולות. עם התרגום לשפות אחרות, פרנטה הפכה פחות או יותר לסופרת הכי ידועה החיה כיום, מה שעורר עניין בספריה הקודמים וגם יצר בעיה עבור המוציא לאור שלה באנגלית. ההחלטה שלו לתרגם באופן לא מילולי את שם ספרה השלישי הכניסה אותו לבעיה אשר נגררת עד היום.

"הבת האפלה" הוא תרגום עברי מדויק ככל הניתן לכותרת האיטלקית של הספר, La figlia oscura. אבל באנגלית החליטו ללכת דווקא על "The Lost Daughter", כלומר הבת האבודה. לכאורה לא הבדל משמעותי, אלא שפרנטה עצמה בחרה לקרוא לספר המסיים את הרומאנים הנפוליטניים שלה בשם "הסיפור על הילדה האבודה". הדבר שגרם לכך שראיתי כמה ידיעות מבולבלות בעברית, אשר הכריזו כי דווקא זה הספר אותו מגי ג'ילנהול תעבד עבור סרטה הראשון כבמאית. למרות שזה ספר שלא ממש ניתן להבין בלי שלושת הספרים שבאו לפניו. אז לא, גרסה מצולמת של "הסיפור על הילדה האבודה" תגיע כנראה בעוד כמה עונות של סדרת הטלוויזיה ע״פ ״החברה הגאונה״. אני כאן בשביל סרט אחר.

עולה השאלה האם עדיין צריך לשמור על נאמנות לשם הספר, כאשר הסרט לא רק מופץ בעולם בשם האנגלי, אלא גם דובר אנגלית. יתרה מזאת, העלילה עברה מאיטליה לאי יווני, בו נופשת מרצה בריטית החיה בארה"ב ולידה קבוצה גדולה של אמריקאים. כלומר, האם לא נעשו מספיק שינויים אשר הפכו את הבת מאפלה לאבודה? אני מניח כי מפיקות הסרט חשבו על זה, שכן שתיים מהן, אסנת הנדלסמן קרן וטליה קלינהנדלר (טמירה ירדני היא מפיקה שותפה), מרכיבות את ״פאי סרטים״, אחת מחברות ההפקה הראשיות של הסרט עבור נטפליקס. השתיים עבדו עם ג'ילנהול כשחקנית בגרסה האמריקאית ל"הגננת" וכעת עזרו לה להגשים את סרטה הראשון מאחורי המצלמה. המקור האיטלקי עבר לאנגלית וקאסט השחקניות בסרט די מרשים, אבל על כך בהמשך.

קודם כל ארחיב על הספר, שלכבוד יציאת הסרט יצא מחדש בעברית במהדורה עם עטיפה חדשה, אך עם התרגום המוכר של מירון רפופורט. מדובר בספר קצר יחסית שקראתי בזמנו כמעט ברצף (ועיינתי בו שוב השבוע). יחד עם זאת, הקריאה מטרידה כשם שהיא מהנה, שכן פרנטה כותבת על דמות שקל להזדהות עם הסיטואציה בה היא נמצאת, אך בו בזמן היא עושה מעשים שלא מקובלים חברתית, החל מחוסר נחמדות ועד לדברים אפלים יותר. באופן טיפוסי לסופרת הכל מסופר בגוף ראשון, מה שמערער מדי פעם על האמינות של המספרת וגם הופך את הספר למעט קשה לעיבוד, שכן הסיפור עוסק גם בזיכרונות מן העבר הקשורים למעשים בהווה.

עוד דבר בולט מאוד בספר הוא הנוכחות של איטליה ושל פערים תרבותיים בתוך איטליה כפי שהם עולים בספר. הגיבורה שלו, לדה (דומני כי בתרגום הסרט שמה מאוית מעט אחרת), גדלה בנפולי אבל עברה לצפון ומציגה את עצמה כמנותקת מן הניב והתרבות בה היא נתקלת שוב במהלך חופשה. ג'ילנהול מצאה סוג של מקבילה אמריקאית לנפולי, אבל ויתרה על עברה של הגיבורה באותו המקום, ובכללי הורידה את הפן הזה מן האווירה של הסרט. זה לא אומר שמה שהיא עשתה אינו טוב, אלא שיש אלמנט אחד לפחות שמצדיק את הקריאה שהסרט כלל אינו נוגע בו. יחד עם זאת, גם הסרט טוב בעיניי, אך אינו נעים לצפייה בגלל הנושאים בהם הוא נוגע.

את לדה בסרט מגלמת אוליביה קולמן. היא מרצה בהווארד, המתמחה בתרגום מאנגלית לאיטלקית (ספציפית של משוררים אנגלים רומנטיים) והיא מנצלת את הקיץ לחופשה באי יווני בגודל בינוני, כאשר לפחות בתיאוריה היא מביאה עמה ספרים על מנת לעבוד. במהלך החופשה, החוף הסמוך לווילה שהיא שוכרת מתמלא בקבוצה גדולה של אמריקאים מרובע קווינס עם שורשים מקומיים. הם מתנהגים בצורה קולנית שלא ממש נראית כמו משהו שלדה מעוניינת בו ומן הצד גם נרמז לה כי הם מסוג האנשים שלא כדאי לריב איתם, למרות שדומה כי בהתחלה היא עושה בדיוק את זה. הנשים בקבוצה מתחברות אליה, בעיקר נינה (דקוטה ג'ונסון) אם צעירה לילדה קטנה. לילדה יש בובה המזכירה ללדה בובה מאותו סוג שהייתה לה בתור ילדה. היא נזכרת בתקופה בה גידלה את בנותיה, תוך אכזבה מן היחס שלהן לאותה בובה. בין לדה ונינה נרקם קשר שנובע מעזרה הדדית בשלב מסוים, וגם מסוג של שאיפה שלהן לראות את עצמם אחת בשנייה דווקא בגלל פערי הגילים: נינה ילדה את בתה בגיל צעיר ולדה בת ה-48 יכולה להיות אמא שלה. למעשה היא אמא של שתי נשים צעירות בגיל דומה.

ֿהסרט כולל גם פלאשבקים לעבר, בהם ג'סי באקלי מגלמת גרסה צעירה יותר של לדה, בתקופה בה היא התקשה לשלב בין הורות לשתי ילדות, חיי נישואין ורצון להתקדם באקדמיה. בשילוב הזה, לדה עושה כמה מעשים שנראים מן הצד פחות טוב, אך הם מובנים. היא לא ממש אלימה כלפי הילדות, אבל כן מגיבה באלימות רכה כאשר הן מרביצות לה. דומה כי לפעמים היא רואה בהן עול ולא ברכה. כאשר היא כן יוצאת לכנס מקצועי, היא אומרת שהיא לא נהנית לדבר עמן בטלפון. כל זה בפלאשבקים. בהווה, היא עושה עוד דבר אחד שנראה תמוה ואין ספק כי הוא גורם נזק לסביבה, אך היא מתמידה עם הבחירה שלה, בניגוד לכל היגיון. כל זה הופך את לדה לדמות שקל היה לקטלג כשלילית, אם היא לא הייתה הדמות הראשית ואם הסרט לא היה מראה אותה בשתי תקופות שונות. בעזרת ההקבלה לנינה, שנקרות בדרכה במהלך הסרט צרות משלה, עולה תחושה של אמפטיה לגיבורות הרוצות למצוא את המקום שלהן בעולם, להגשים עצמן הן בדברים גדולים כמו קריירה או זוגיות והן ברגעים קטנים.

אחד מן הרגעים הכי יפים בסרט הוא רגע סמוך להתחלה שלכאורה אינו מהותי לעלילה בשום צורה, ומציג את לדה אוכלת ארטיק בחדווה. המשחק של קולמן מעביר הנאה טהורה, ילדותית וגאה מן האושר הקטן הזה. הרגע הזה הוא סוג של מימוש עצמי. הוא בונה את האישיות שלה. הוא גם מעלה את השאלה מהי הבת האפלה מן הכותרת. הקריאה הראשונה היא שאלו הבנות של לדה. זו יכולה להיות גם הבת של נינה. גם נינה בתור בת חלופית. גם הבובה. אך לדה היא סוג של ילדה שהייתה פעם בת של מישהי, גם אם הילדות שלה רק נרמזת ולא נראית בשני צירי הזמן המרכזיים. היא בהחלט אפלה בהתנהגות שלה, כולל מעשה שקשה להצדיק בנורמות הרגילות של החברה הבורגנית.

להבדיל מן הרומן, ג'ילנהול מעכבת את החשיפה של אחד מן המעשים הללו עד לשלבים מתקדם בסרט. בכך היא רק מגבירה את הסקרנות לגבי דמותה ולגבי המניעים שלה. בו בזמן, הדחייה הזו גם עושה את המעשים למובנים יותר: הם נראים לא רק אנוכיים, אלא גם כאלו אשר נובעים מלחץ נפשי. כזה שקשור לא רק לצד האפל והאנוכי, אלא גם ליכולת להתחבר לאנשים אחרים בעולם, גם על ידי עזרה, גם על ידי הרגשה של הערכה מצד הסביבה. רובד האחר של אפלה הוא לא מעשים פסולים (או על סף הפסולים) אלא מעשים שנותרים בחשכה מחוסר ידע. לדה לכאורה בקשר עם הבנות שלה, אבל ברובד אחר היא מנסה לא לראות או לשמוע אותן.

טרם התייחסתי לגברים בסרט ובהחלט יש להם תפקיד משמעותי. במהלך החופשה בציר הזמן המרכזי, לדה יוצרת קשר עם שני גברים: אחד מבוגר ממנה בשני עשורים ואחד צעיר ממנה בשני עשורים. בשני המקרים יש מתח סביב השאלה האם יש ביחסים הללו מימד כלשהו של קשר בין-דורי עם גוון הורי או שמא מתח מיני כלשהו. הגבר המבוגר הוא לייל (אד האריס), מי שמטפל בדירה בה לדה שוהה וגם קשור כנראה למשפחה האמריקאית הגדולה. הגבר הצעיר הוא ויל (פול מסקל), סטודנט אשר עובד באי בחופשת הקיץ והתפקיד שלו משמעותי גם מבחינת קו עלילה נוסף. בציר הזמן המתרחש בעבר, חיי הנישואין של לדה לג'ו (ג'ק פרת'ינג) לא כוללים ממש ריבים, אבל לפרקים דומה כי התשוקה בהם ממש כבתה. לעומת זאת, כאשר נכנס לסרט קולגה של לדה, שגם הוא בשכבת גיל קרובה שלה, הוא טורף את המסך. דומה כי המצלמה מעריצה אותו ודי בכמה דקות שלו על המרקע על מנת לייצר רושם מתמשך. זה די מובן כי הוא מגולם בידי פיטר סארסגארד, בן זוגה של הבמאית.

ההופעה של סארסגארד נותנת אנרגיה מחודשת לקטעי הפלאשבק, שהם אומנם נחוצים אך לפרקים נראים פחות אנרגטיים מן הקטעים בחופשה. זאת למרות שהם ערוכים במופגן בקצב מהיר ושבור. הקטעים הללו גם כוללים הופעה קצרה ולא ממש בולטת של אלבה רורוואכר, הופעה שתחילה חשבתי שהיא מיותרת. עד שהבנתי כי היא משרתת בסרט עוד פונקציה מלבד הכנסה של מעט איטלקית לנרטיב: היא מראה את לדה כאישה נרתעת בתחילה מחברתם של זרים, אולם אחר-כך נהנית ממנה, או לפחות מייצרת מראית עין של קשר עם האחר. במידה רבה זה סינקדוכי לקשר הכללי שלה לעולם: היא מאוד נרתעת מכל אדם במפגש הראשון, ואף מגיבה בצורה לא מנומסת (גם אם לא אלימה), אולם בהמשך היא דווקא רוצה להכיר ואולי אפילו ללמוד. אף כי יש לה ביטחון עצמי בכך כי בנושאים רבים היא יודעת טוב מאחרים, גם עקב היותה אינטקלטואלית בסביבה שאינה כזו.

הדואלית הזו מתחברת לפעולות אחרות של לדה, שנראות אימפולסיביות ונטולות מחשבה על הטווח הארוך, כאשר השלכות הטווח הארוך נראות בסרט ואולי הן למעשה הלב שלו. בדומה לרומן, ג'ילנהול פותחת את הסרט ברגע שלכאורה שייך לנקודה הקרובה לסיום. החופשה מבטאת סוג של משבר באישיות אשר נפרש על פני תקופה רחבה יותר. בדרכה, ג'ילנהול בנתה סיום הנאמן לסוף המקורי של הרומן, שמסתיים במשפט יוצא דופן (אותו לא אחשוף), אך גם חותר נגדו ומציב אלטרנטיבה. או לפחות גוון מעט פחות אפל לסרט שהאפלה שלו היא לא ברגעי המתח, אלא במצב המתמשך. האפלה ניכרת לא רק בדמות של לדה, אלא בתחושה שבכל אחד קיים המימד שלא תמיד יהיה שלם עם ההורות שלו ועם החלטות מסוימות בחיים. והכוונה היא לא רק להחלטות לגבי ילדים. אולם, העיסוק באמהות הופך את הסרט לנוקב במיוחד ולקשה יותר נפשית: אהבת אם לילד היא עדיין סוג של טאבו גדול בחברה.

כבמאית בסרטה הראשון, ג'ילנהול כנראה במיטבה בעבודה עם הקאסט, אשר כולו מלוהק נכון ועושה עבודה טובה. הדבר נכון בעיקר לקולמן שאילולא הייתה זוכה באוסקר לפני שלוש שנים ייתכן והייתה זוכה בו על התפקיד הזה, אבל גם לגבי כל מי שחולק איתה סצנות. כולל האריס שמראה את החביבות האפלה במעט דקות משחק, וג'ונסון שבונה דמות אמינה ומעוררת הזדהות למרות שגם היא, כמו יתר הדמויות, לא זוכה לסצנות בהן לדה ונקודת המבט שלה אינן העיקר. גם מבחינת היכולת להעביר נקודת מבט ג'ילנהול עושה עבודה טובה. הסרט לא משתמש בקריינות או נצמד רק למה שהגיבורה רואה, אך הוא מעביר היטב את התחושת שלה. רגעי ההפתעה הספורים שהיו לי בעת הקריאה היו מוחשיים למדי כאשר ראיתי אותם על המסך.

כאמור, יש גם הבדלים סגנוניים בתוך הסרט עצמו, בין סצנות בהן התאורה היא טבעית יותר על סף האפלה במתכוון, וסצנות בהן מועברת תחושה של חופש וקיץ, דרך עדשת המצלמה של הצרפתייה הלן לובר. סצנות הפלאשבק מוארות אף יותר וכאמור יש בהן משהו יותר פרגמנטרי. הסרט אינו מושלם; ניתן היה להדק אותו מעט יותר, בעיקר בקטעי הפלאשבק אולם לא רק. יש פה ושם סצנות שנראות ספרותיות מדי, והסרט במיטבו כאשר הדימויים מדברים יותר מן הדמויות. יחד עם זאת, מדי פעם הסרט נעשה לא נעים לצפייה לא רק בגלל אופי הדמות הראשית, אלא גם בגלל חלק מן הדימויים. הם נראים הרבה יותר מלוכלכים ואף מעוררי חלחלה ביחס למה שחושבים עליו למשמע סרט שצולם באי יווני (הדימויים הללו מופיעים בספר). האמירה של הסרט ביחס להורות מול מימוש עצמי גם היא יכולה להיות אתגר, אך הסרט כן לוכד משהו מן האהבה של פרנטה לדמויות ומן היכולת שלה לתאר קשרים הנרקמים בין דמויות, נשיות בעיקר, לעתים בניגוד להיגיון. לכן הוא ממשיך להדהד במחשבתי בימים שאחרי הצפייה והוא מסמן את ג'ילנהול כמי שיכולה להיות במאית מסקרנת בעתיד.

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    תודה על הסקירה, כרגעל מעניינת ומאירה היבטים שלא חשבתי עליהם. מסכים לגבי סצנות הפלאשבק – ללא ספק החלק החלש של הסרט ואני תוהה אם הן היו נחוצות ואם הסרט היה עובד בלעדיהן. מבחינתי הסצנה הכי טובה היתה סצנת עוגת היומולדת. מדהים כמה אימה ניתן להעביר בסצנה לכאורה שגרתית ולא חשובה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.