• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

פסטיבל ונציה 2022: ״אל תדאגי יקירתי״, l'immensità, The Banshees of Inisherin, Stonewalling, Love Life

7 בספטמבר 2022 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ונציה כבר עבר את נקודת האמצע שלו ואני בכלל כבר קרוב לנקודת העזיבה הפרטית שלי. אולם, יש עדיין די הרבה חומר לדיווחים נוספים ואני מנסה לפזר ביניהם את מוקדי העניין. אפשר להשלים את ארבעת הדיווחים הקודמים בתגית הזאת. והפעם, אפתח את הדיווח עם סרט שהוא לאו דווקא הכי מדובר בפסטיבל עד כה, אולם הוא כן אחד מן הסרטים שהכי אהבתי עד כה.

l'immensità
הכבירות

זה לא מימד לאיכות, אולם זה מדד למשהו: לאורך כל חלקו האחרון של סרטו של עמנואל קריאלזה, דמעות שטפו את פניי. אני מניח שזה לא בגלל האירועים הדרמטיים בעלילה (אף כי יש כאלו), אלא הודות לתחושה הכללית שהסרט מייצר, בדמויות שבו ובאופן בו הבמאי מחבר בין תיאור מציאותי לשפה קולנועית אישית, המגוונת בדרכי צילום ומשלבת גם קטעי פנטזיה.

הסרט הוא דרמה משפחתית המתרחשת ברומא בשנות השבעים. אדרי (לאונה גיוליאני) מנסה לתקשר עם חייזרים כי הוא מרגיש לא שייך לעולם הזה: הוא נער בן 12 בגוף של נערה, ובעוד המשפחה בסדר עם קיצור השם אדריאנה לאדרי, כשהוא מציג את עצמו בתור אדראה זה לא תמיד עובר חלק. זו אולי המחלוקת היחידה בינו ובין אמו, קלרה (פנלופה קרוז), עימה יש לו מערכת יחסים קרובה למרות שהוא כבר בגיל מבוגר יחסית. הוא מחפש את קרבתה יותר משעושים זאת אחיו הקטנים.

קלרה נראית תחילה כמו אמא מהנה למדי: עריכת שולחן מתבצעת כריקוד משפחתי. אך ככל שהסרט מתמשך, הנטייה שלה למשחקים מצטיירת כמשהו שעלול להיתו בעיה וגם אדרי מבחין בכך, למרות שגם הוא לפרקים משחק בדברים שמתאימים אולי לגיל קטן יותר. אולם אצלו זה גם נובע מחוסר התאמה כללי לעולם. המשבר הנפשי של הדמויות נובע גם מאב המשפחה (וינצ׳נזו אמטו), מאצ׳ו איטלקי טיפוסי שיכול לפעמים להיות אלים ולא מנסה להסתיר את הבגידות שלו או להבין את אשתו וילדיו. הוא לחלוטין הנבל בסיפור. שזה לא חיסרון בסרט היא חוסר המודעות שלו להרס שהוא גורם במספר דרכים.

קריאלזה הוא במאי שמרבה לעסוק בסיפור משפחתי בעל היבט פוליטי במקביל, תוך בניית דימויים המנסים לייצר רושם (״טרה פרמה״, למשל). סרטו הזה מועדן בהרבה מסרטים מוקדמים כגון ״המסע אל החלום״, אך גם בסביבה של הבורגנות הרומאית (כולל מפגש עם שכונת עוני) הוא מוצא מקום לרגעים קטנים בהם הדימוי הייחודי משתלט. בעיקר דרך הניסיונות של אדרי לברוח מן הסביבה המקיפה אותו והגוף בו הוא חי. הסביבה הזו כוללת גם את הכנסייה ודווקא מול הדת, הסרט יצר עבורי את רגעי השיא. אחד מהם הוא הפיכת שירה של מקהלת ילדים לרגע של ביטוי עצמי, ואז פנטזיה. השני הוא פשוט מבט לעבר נזירה.

כותרת הסרט מבשרת על דבר עצום או גדול ביותר, אולם ספק אם דבר כזה קורה, במונחים של ספקטקל קולנועי רגיל או תפניות היסטוריות. אבל האם יש דבר עצום יותר מהתפרקות או התחברות של משפחה, או מגילוי הזהות במהלך גיל ההתבגרות? מיקום העלילה בעבר משרת את הסרט בשתי דרכים: הוא מייצר נוסטלגיה וחושף קיפוח על רגע מגדרי בעבר, שכיום יש יותר מודעות כלפיו, גם אם הוא עדיין מתרחש. גם כיום חייו של אדרי או דמויות דומות לו לא יהיו קלים. אבל יותר מכך, הסרט משתמש היטב בפנים של השחקניות שבו, ויש בו גוון הומניסטי המרגיש מנותק מכל זמן ספציפי.

The Banshees of Inisherin
הבאנשיות של אינישרין

איכשהו, שלושת סרטיו הקודמים של המחזאי-במאי מרטין מקדונה (״ברוז׳״, ״שבעה פסיכופטים״, ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״) הצליחו להעביר משהו אירי במהות שלהם למרות שלא התרחשו במדינה. סרטו החדש לא רק מתרחש באירלנד, הוא אירי באופן קיצוני. החל מאזכור המיתולוגיה המקומית בכותרת.

הסרט מתרחש בשנת 1923 באי לא מאוכלס במיוחד ליד האי המרכזי של אירלנד. לפעמים ניתן לשמוע ולראות את מלחמת האזרחים המשתוללת, אבל באי הקטן עצמו אפילו לא בטוחים מי נגד מי. סכסוכים מסיבה לא ברורה גם מניעים את העלילה: יום אחד פאדריק (קולין פארל) בא לאסוף את חברו הוותיק קולם (ברנדן גליסון) ליציאה היומית לפאב. אלא שקולם לא פותח לו את הדלת ובהמשך מבהיר לפאדריק: הוא לא כועס, הוא פשוט לא מחבב אותו יותר ולא מעוניין לבלות בחברתו לעולם. הדברים גם הופכים לאגרסיביים יותר בהמשך.

ככל שמכירים יותר את הדמויות, מבינים שיש היגיון מסוים בטירוף. קולם החליט לא לבזבז את חייו בשיחות עם החבר הוותיק שלו. הוא רוצה להלחין מוזיקה, להשאיר משהו אחריו. פאדריק חי את הרגע ולא צריך יותר מן החיות בהן הוא מטפל, ויחסי אנוש טובים עם שאר הנוכחים ביישוב שנמצא בצד הפחות מיושב באי הנידח. זה לא שפאדריק לא נחמד, זה שהוא רק נחמד כמו דמות ציורית בסרט אירי. אחותו של פאדריק, שיבון (קארי קונדון), אמנם רבה עמו אבל דווקא רואה ערך בפשטות שלו, אף על פי שהיא עצמה כנראה האישה המשכילה ביותר באי. עוד בקלחת יש שוטר ששובר גם הוא את הנימוס באזור, וגם מכה את בנו שסוג של הופך לחבר החדש של פאדריק. אף כי הוא לא תמיד שמח בחברות החדשה הזו.

המאפיינים הטיפוסים ליצירה של מקדונה בולטים, כצפוי. בראש בראשונה דיאלוגים לא צפויים וגם עלילה הבנויה על קצב מתבגר וחשש לאלימות לא שגרתית, גם אם ייתכן שזה הסרט הכי פחות אלים של הבמאי. אך יש גם את הבאנשיות מן הכותרת. באנשי במיתולוגיה האירית היא רוח המופיעה ומייללת לפני המוות. הכותרת מוזכרת בסרט כשם של יצירה מוזיקלית, תוך ציון האמונה כי אין באנשיות באי הספיצפי הזה. אך דמות של אחת מתושבות הכפר כן משמיעה נבואות ואיום המוות מרחף מעל העלילה, השאלה היא רק זהות הנפטר, הנפטרים, או אולי משהו גדול יותר שימות או יסתיים.

אל תדאגי יקירתי
Don’t Worry Darling

התסריטאית קאתי סילברמן והבמאית אוליביה ויילד שבות לעבוד יחד אחרי "חורשות את הלילה", אולם שיתוף הפעולה החדש ביניהן שונה באופן מהותי מקומדיית גיל ההתבגרות המצליחה. מעבר לכך שגם בסרט זה למבט הנשי יש חשיבות וניתן להגדיר את הסרט כפועל בתוך ז'אנר אך עושה זאת תוך מודעות וכיפוף של החוקים. במקרה זה מדובר בכמה ז'אנרים שונים: החזית היא סרט תקופתי על שנות החמישים, אבל כבר מן ההתחלה ברור כי דברים אינם כפי שהם נראים ויש כאן לפחות מימד כלשהו של מד"ב ואימה.

את העלילה רקמה סילברמן ביחד עם קארי ושיין ואן דייק. הסרט מתרחש במה שנראה כמו פרוור אמריקאי מוקצן של שנות החמישים: הנשים כולן מטופחות, הגברים כולם יוצאים לעבודה במכוניות שלהם באותה השעה בדיוק. למעשה, עושה רושם כי הגברים עובדים באותה מקום בדיוק, מקום אליו אסור לאף אחד אחר לגשת, והנשים יודעות שמוטב לא לדבר על כך. בינתיים, החברה דואגת להן תמיד לתעסוקה בעיירה שכולה קשורה לאותו מפעל מסורתי. אווירה שמזכירה מעט את "נשות סטפורד", אבל הסרט לא הולך בדיוק לאותו כיוון גם אם הוא כן בסביבה דומה.

הדמות שמובילה את העלילה קרויה אליס (פלורנס פיו), שם שדומני כי לא יכול להיות מקרי כאשר נעשה בו שימוש בסרט קולנוע. היא נשואה בעושר לג'ק (הארי סטיילס) ובניגוד למה שהקולנוע הרגיל אותנו מהאיקונוגרפיה של שנות החמישים, האושר שלהם לא כולל ילדים – וכולל הרבה מין. ילדים יש לנשים האחרות בשכונה, אחת מהם היא חברתה הכי טובה של אליס, באני (ויילד בעצמה). מי ששולט באזור הוא בעל המפעל, פרנק (כריס פיין), אדם מרשים שהגברים כרוכים אחריו גם כשאינו אומר מילה. אשתו, שיילי (ג'מה צ'אן) חזקה לא פחות באידיליה השוררת במקום והיא אחראית על התיאום במהלך שיעורי הבלט. יש גם אישה אפריקאית-אמריקאית בשם מרגרט (קיקי ליין) שנראית מודאגת מאוד, ודומה כי רק לאליס זה מתחיל להפריע. בעלה תמיד שב ומרגיע אותה, ככותרת הסרט, ודמה כי הזוג נע מהצלחה להצלחה במקום שאין כל סיבה לחשוש בו, והחיים נעים בין ערבי גאלה למסיבות בריכה. אז מה אם הכל תוצרת המפעל של פרנק?

לסרט יש הרבה זמן לטוות את העלילה שלו ודברים משתבשים בצורה מוזרה הרבה לפני שההיגיון הפנימי של היצירה מוסבר במלואו. בהחלט יש ליצירה היגיון כזה, לכן החורים בעלילה נוגעים להחלטות ספציפיות של דמויות, בעיקר בחלק האחרון שיש בו משהו מהנה ומטופש. אבל יש לא מעט דקות עד שמגיעים לסיום, דקות בהן יש תחושה של חזרה על אותם דברים או מריחה של סצנות. ויילד שוב מתגלה כבמאית יעילה למדי שיכולה לעצב כל סצנה כרצונה. אבל בניגוד לסרטה הקודם, הנוכחי מרגיש כמו ביצוע טוב של רעיון שאינו מקורי כפי שהוא חשוב שהוא. הסרט בהחלט מזכיר סרטים של מ. נייט שאמאלן באופי הנרטיב שלו, או אם תרצו גרסה בדגש פמיניסטי של סרטי ג'ורדן פיל. אך הסרט לא הגיע עבורי לעוצמות של פיל, גם אם בהחלט יש לו רגעים מהנים למדי ופיו טובה בתפקיד הראשי, הנע בין שימוש בחזות שלה כייצוג של פנטזיה גברית לבין צד אסרטיבי ואולי אפל יותר שהיא הפגינה בעבר.

Stonewalling
סטונוולינג

נעבור לסקירה קצרה של סרט מיוחד המוקרן במסגרת "ימי הבמאים", מה שאומר כי הסיכויים שלו להפצה בארץ קטנים יותר. גם הוא דן במיקום האישה בחברה, אך הוא עושה זאת בסין של ימינו. יותר נכון, הוא עושה זאת בסין של 2019 ותחילת 2020. כלומר, זה בהחלט סרט שמתאר את התגובה לקורונה במדינה בה החל המשבר, אך הוא קודם כל עוסק בסיפור של גיבורה אחת שלוקח לה זמן להרגיש גיבורה בחייה.

לין היא סינית בראשית שנות העשרים לחייה שחיה עם בן זוג שיודע מה צריך להיות העתיד שלהם. היא יפה מספיק על מנת להיות דיילת, היא תלמד אנגלית ותעבוד בחברה טובה, ואולי השניים יהגרו לאוסטרליה. אולם לין עצמה לא חשה בנוח עם למידת אנגלית ולמעשה גם לא חשה בנוח עם העובדה שבן-הזוג שלה מתכנן את חייה. היא רוצה להשיג עוד כסף על ידי תרומת ביציות, אולם מגלה כי היא נכנסה להריון.

הציפייה היא שלין תבצע הפלה והיא אכן טוענת שזה מה שהיא מתכוונת לעשות, במדינה בה מדיניות שני הילדים החליפה את מדינות הילד האחד, הפלות הם נושא למחלוקת מסוג שונה. במקרה הזה, הבחירה של האישה היא כן להמשיך בהריון וגם לחזור לחיות עם הוריה או למצוא עבודות אחרות באופן זמני. הסרט בהחלט לוקח את הזמן עם תיאור כל ההתנסויות בחייה, כשם שהיא לוקחת את הזמן בשיתוף חייה עם הסובבים אותה.

הסרט הוא חלק שלישי בטרילוגיית סרטי משפחה של הבמאית הסינית האונג ז'י, כאשר הפעם היא חתומה על הבימוי ביחד עם בעלה היפני ריוז'י אוטסוקה. השניים יצרו סרט בעל מבנה דרמטי בו סצנות רבות מרגישות כמו סרט תיעודי, דבר התורם להעברת תחושת הכאב של הדמות הראשית, המגולמת בידי הונגוי יאו, שהופיעה בכל סרטי הבמאית מאז שהייתה בת 14. בסרט זה, שצולם במשך חודשים ארוכים, היא מפגינה בו זמנית שאיפה לעצמאות ותמימות לעתים קיצונית לגבי הדרך בה העולם מתנהל. בלי להשתמש בהרבה צילומי תקריב, יש משהו פיזי מאוד בסרט שמעביר את כאבי הגוף של הגיבורה לפני ההריון, במהלכו ואחריו. אולם הסרט יוצא מן הגוף לנפש בעודו בונה לאט לאט את המתח לפני שוט סיום נהדר, מסוג הסיומים החזקים שמצדיק בעצמו את הצפייה בסרט כולו גם אם הוא ארוך מדי ולא כולו אפקטיבי באותה המידה.

Love Life
אהבת החיים

נישאר במזרח הרחוק, אך נשוב לתחרות הראשית עם סרטו החדש של קוג'י פוקאדה ("הרמוניום"), במאי יפני שמעמדו עולה בשנים האחרונות ולכן אין זה מפתיע שהסרט נרכש להפצה בישראל. מדובר גם בסרט שקשה לתאר את הסגנון והעלילה שלו, שכן יש תפניות בעלילה בשלבים מוקדמים והסרט למעשה משנה סגנונות מדי פעם. לכן אחשוף רק חלק מן הפרטים.

החלק הראשון של הסרט קליל, עם רמזים למתרחש בהמשך. קייטה בן ה-6 הוא אלוף במשחק "אותלו" (בישראל "רברסי") והוא משחק בו ביחד עם אמו, טאיקו. השנים קוטעים את המשחק לטובת תכנון חגיגת יום הולדת 65 לאבא ג'ירו, בעלה של טאיקו והאב בפועל של קייטה. גם אם האימוץ הוא לא רשמי עד קבלת הברכה למשפחה במסיבה, שבתכנונה נעזרת טאיקו בצעירים רבים בשכונה. הסגנון הקומי והקליל של הסרט נקטע ברגע אחד. משם, הסרט עובר למבט ארוך על התמודדות עם רגשות אשם ואובדן, גם דרך אירועים מן העבר שחודרים להווה של הסרט ומייצרים מה שניתן לכנות משולש אהבה, אולם הסרט לא בדיוק מתאר חיי אהבה. הוא מראה את אהבת החיים למרות המורכבות שלהם, כפי שהוא מתאר גם מורכבות של קשרים אחרי שהם לכאורה הסתיימו.

הסרט מצטרף גם לגל לא קטן של סרטים העוסקים בקשרי יפן-קוריאה, קשרים בהם יפן הייתה החזקה מבחינה היסטורית ועדיין יש משקעים אגב כך. רוב גיבורי הסרט הם יפנים, אך ידע בקוריאנית ובשפת הסימנים נדרש, ועצם הידע הזה מסבך בדיעבד עוד יותר את גורל הדמויות. אולם לא מדובר בסרט פוליטי, אלא בסרט על התמודדות פנימית עם מספר התרחשויות שונות ובסופו של דבר סרט על קבלת המציאות על רבדיה.

הסרט אכן משנה טון ויש בו הפתעות ותפנית אחת בשלב מוקדם, אבל הוא לא עושה זאת על מנת להפתיע או לשחק עם ציפיות הקהל, אלא על מנת להראות כיצד חיי הדמויות יכולים להיות דבר מורכב. כיצד קל לייצר מראית עין של שינוי ממשי בחיים, אולם יש משקעים שלעולם לא עוזבים גם אם ננטשו לפרק זמן ארוך, או מוטב היה לכל המעורבים להשאיר אותם בעבר.

תגובות

  1. m.b.p. הגיב:

    בסרט של מקדונה..יש איש קטן?
    במקרה ראיתי את אהבת החיים..אהבתי,כי הסרט
    הלך לכיוונים מפתיעים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.