״העד״, סקירה לסרטו של פיטר ויר מ-1985

קשה לכתוב בימים אלו, ימי המלחמה עם איראן (הסבב של מרץ 2026) והאמת שבאופן אישי אני אפילו רואה פחות סרטים מאשר במשברים קודמים. אבל ייתכן וכתיבה תעזור לחזור לשגרה או לפחות יכולה לעזור לאנשים עם המלצה על משהו לראות. אז אני סוג של חוזר למקורות עם "העד" (Witness), סרטו של פיטר ויר משנת 1985 שזמין כעת לצפייה ב-VOD של יס וסטינג וגם בפרטנר tv+. סרט שראיתי לראשונה בתור ילד ובפעם שנייה עכשיו. הוא לעולם לא עזב את התודעה שלי ומדי פעם ציינתי אותו כסרט טוב, אולם נראה לי שהוא קצת נופל בין הכיסאות בשיח הקולנועי ממספר סיבות, ולא זוכה לכבוד לו הוא ראוי – כאחד מסרטי המתח הכי טובים של שנות השמונים. גם אם יש בו היבטים שהתיישנו או לא יהיו עוברים היום מבחינת תקינות פוליטית. רבדים אחרים בו עדיין עובדים נהדר ומרגישים חיים ואפקטיביים כתמיד.

סיבה עיקרית שהסרט די נופל בין הכיסאות היא שאלת הקטלוג שלו. מבחינה אחת, הסרט הוא סרט מתח די מובהק, אפילו עם העלילה שיש בה משהו גנרי על סף המוקצן: רצח מתבצע בתא שירותים בתחנת ברכבת; העד היחידי למעשה הוא ילד שהסתתר בתא שירותים וראה את אחד מהחשודים. שוטר מלווה את הילד וכאשר הוא מבין את מי הילד זיהה כאחד מן הרוצחים, הוא מבין כי הפרשה גדולה יותר מהרצח הבודד וכלל שהשוטר ימשיך לחקור, הוא והילד יהיו בסכנה בסיטואציה בה ככל הנראה אין יכול לסמוך על אף אחד.

הסרט צולם בשנות השמונים, אבל העלילה שלו היא סוג של סרט קונספירציה משנות השבעים עם עדכון דרך גיבור שהוא כוכב פעולה טיפוסי וערכי יותר נוסח שנות השמונים, כולל בליהוק של הריסון פורד לתפקיד שיש בו משהו ריאליסטי, אבל גם לא מעט מן ההילה של תפקידים כמו האן סולו ואינדיאינה ג'ונס. כולל הדימוי של גיבור שפועל למען הקהילה אבל הוא סוג של זאב בודד בחיים האישיים שלו. אבל לצד זאת, מה שזכרתי בתור ילד ורוב מה שנשאר איתי גם בצפייה חוזרת לא קשור בכלל לעלילת המתח. מבחינתי זה ״הסרט על קהילת האמיש״.

אמיש, למי שלא יודע, היא אחת מן הקהילות/זרמים הכי יוצאי דופן שחיים בצפון אמריקה ושומרים על אורח חיים פשוט המסרב להשתמש בטכנולוגיה, באופן שמזכיר את החיים במאה ה-17. עכשיו, יש הרבה בעיות עם הייצוג של הקהילה הזו בקולנוע בכלל ובסרט הזה בפרט, למשל השפה שבה הם מדברים פרט לאנגלית היא גרמנית, אבל הגרמנית שיש בסרט רחוקה מאוד מן הניב בו בני הקהילה משתמשים במציאות. כמו כן, הסרט מבקר את המפגש בניהם לבין תיירים המגיעים לאזור המחייה שלהם ורואים בהם אטרקציה. הסרט מציג את התיירות הזו באופן שלילי וכמובן שהוביל לגדילה מסיבית באותה תיירות.
באותה נשימה, הסרט עצמו לרגע לא מזלזל במסורת ובאמונה של האמיש וזה מה שהופך את הדרמה בו לאמינה. כאשר הגיבורה בגילומה של קלי מקגיליס ניצבת בין שמירה על מקומה בקהילה לבין הפיתוי בעולם החילוני, יש הבנה למשיכה בשני הצדדים. החוקים של הקהילה אמנם נוקשים וכוללים נידוי למי שבוחר לצאת גם בצורה חלקית מן האמונה האדוקה, אבל החוקים הללו הם גם של עזרה הדדית והימנעות מאלימות. לעומת זאת, ה"אנגלים" (כינוי לכל האמריקאים שאינם בני הקהילה בסרט) חיים בעולם של בגידות, שחיתות, שקרים ורציחות.

הסרט מתחיל בלוויה של בן קהילה, שנפטר בגיל מוקדם. לאחר מכן, האלמנה הטרייה רייצ'ל לאפ (מקגיליס) יוצאת לשהות בחברת אחותה בסמוך לבולטימור, מה שמצריך נסיעה נדירה ברכבת עבורה ועבור בנה בן השמונה סמואל (לוקאס האס), שבכלל רואה בפעם הראשונה את העיר הגדולה ומגלה כמעט בפעם הראשונה איך אנשים מחוץ לקהילה נראים. וגם שאנשים שנראים כמו אמישים יכולים להיות גם יהודים חרדים. אם כי אני לא בטוח שיהודי חרדי היה קורא את עיתון הג'רוזלם פוסט בהכרח, אבל זה מה שעובר. כך הופך סמואל לעד עבור הדרך בה אנשים אחרים חיים וגם כאמור עד לרצח.
השוטר ג'ון בוק (פורד) לוקח את סמואל תחת חסותו ומשכן אותו ואת אמו רייצ'ל בבית של אחותו (פאטי לופון, אגדה בתיאטרון ופחות בקולנוע) בתקווה שהילד יזהה את החשוד ויעיד במשפט. אלא שהילד מזהה את הרוצח בתור שוטר אחר (דני גלובר) וזה הופך את מקרה החקירה לסבוך הרבה יותר ואת ג'ון בוק לספק בוגד בתחנה בה הוא מוצב. הדבר מצריך אותו לצורך הגנה על הילד לקחת אותו בחזרה לקהילה בה הוא חי באזור הכפרי של פנסילבניה וכך רייצ'ל וסמואל עוברים לחיות עם החם של רייצ'ל, איילי (יאן רובס).

מסתבר כי גם ג'ון צריך מחסה ועזרה וכך גם הוא עובר לחיות בקרב האמיש והופך לסוג של עד נוסף, לאורח חיים אחר. במקביל, הסכנה מבחוץ לא תמה והשותפים לשעבר של ג'ון מחפשים אותו, מכריזים עליו כפושע נמלט. השאיפה שלהם היא שהוא וסמואל לא יזכו להיות במצב שמאפשר להעיד בבית המשפט. אבל הסרט מתמקד רוב הזמן בסכנה אחרת: בני הקהילה אמנם דנו והסכימו לטפל ולהסתיר את ג'ון, אבל הם לא בהכרח מרוצים מן הנוכחות של הזר ובייחוד לא מן הקרבה שלו לרייצ'ל, שהיא אלמנה טרייה שאולי מוצאת את עצמה נמשכת או לפחות מסתקרנת מגבר שמגן על הבן שלה ומציג מודל אחר לגבריות מזה המוכר לה. מי שבעיקר לא שמח מכך הוא האיכר מוזס שרוצה לחזר אחרי רייצ'ל וחושש שיש לו מתחרה. כל זאת רק נקודת המוצא למפגש האנושי בו ג'ון הוא גם זר, אבל גם מי שלומד להכיר תודה וגם להוכיח את עצמו כיעיל בקהילה, כולל בפעילות שיכולה להיחשב מסורתית. האלימות של אורח חייו עדיין טבועה עמוק באישיות שלו והיא נטע זר, גם אם הכוונות שלו טובות.

את התסריט לסרט כתבו ארל וו. ואלאס וויליאם קלי, בעודם מעבדים ראיון שהיה לקלי לפרק לסדרת טלוויזיה. גם אשתו של ארל, פמלה ואלאס, תרמה לעיצוב הסיפור. הרקע שלהם הוא בכתיבה שקרובה יותר להיבטים של המותחן שיש בסיפור, אבל התסריט בהחלט נותן גם מקום וקשב לרגעים איטיים יותר ולסביבה אותה הוא מתאר. במקרה זה הרבה מן הקרדיט צריך ללכת לוויר, במאי שהוא בו זמנית מוכר מאוד ולא מוערך מספיק. אצל ויר עלילה יכולה להיות מופרכת, אבל הדמויות תמיד רבות רבדים. זהו הסרט הראשון של ויר בארה"ב, אבל הוא מגיע אחרי רצף של סרטים אוסטרליים שהיו הצלחות גם בארה"ב כמו יצירת המופת "פיקניק בצל ההר" וסרטים כמו "גליפולי" ו"שנה בצל הסכנה" שהם אומנם לא אמריקאיים, אבל בדרכם קנה המידה בהם גדול יותר מאשר בסרט הזה. גם כאשר הוא מביים אפוסים, ויר מייצר רגעים אינטימיים.

הסרט הזה מתאים לו היטב בגלל האלמנט של אדם שנמצא בקהילה בה הוא זר במידה מסויומת, מוטיב חוזר בסרטיו. לפעמים כמו בסרט הזה הגיבור הוא למעשה זר בכל מובן ובפועל, אבל בלא מעט מקרים תחושת הזרות או המצוקה החברתית מובעת על ידי אדם המצוי לכאורה בקהילה הדומה לו. ויר גם מתאר במקרים רבות מפגש בין קהילה לסביבה בה היא חיה כאשר לפעמים הסביבה עצמה היא המאיימת והקהילה כולה לא מתאימה בהכרח, כמו למשל הימצאות של האדם המערבי באוסטרליה בכלל או במקרה של סרט זה, הימצאות של קהילה מסורתית הנשענת על אמונה ואורח חיים גרמני במקור בתוך ארה"ב של המאה ה-20. ויר מביט על הניגודים ומוצא את המקומות בהם יש חיבור. הוא מדגיש הן את הזרות והן את הניסיון להתקרב ולהכיר. הניגוד המרכזי הוא שזה בו זמנית דרמה איטית ואינטימית ומותחן עם תפניות בעלילה וקטעי אקשן מורכבים. ויר מסוגל לביים את הרבדים ובעיקר לא להרגיש שיש קפיצה או פער סגנוני.

הוא גם במאי שיודע להוציא מן השחקנים את המיטב. יש בסרט הרבה שמות של שחקנים מפורסמים, אבל רבים מהם לא יהיו ידועים מאוד בשעה שהסרט צולם ונהפכו למוכרים בהרבה בזכותו. גם אם לויגו מורטנסן (שזה היה עבורו סרט ראשון) והאס שהיה שחקן-ילד, לקח עוד שנים רבות עד שמצאו את האישיות שלהם בתור מופיעים. פורד קיבל את המועמדות היחידה שלו לאוסקר על התפקיד הזה והוא בהחלט חושף בסרט צד פגיע יותר שחותר תחת הזחיחות שיש לפעמים לכוכבים. מל גיבסון, שהופיע בסרטיו הקודמים של ויר, לא ממש הצליח לייצר סוג של צניעות שיש לעיתים בהופעה של פורד כאן, בסרט שגם מתכתב לרגעים עם הקריירה האחרת שלו – בתור נגר. אבל הנוכחות שלו בתור כוכב, כפי שכתבתי, משדרגת את הסרט והופכת את התפקיד הזה לאחד הכי טובים שלו. גם אם במקרה שלו, אני סבור שבאופן אולי נדיר, התפקידים האייקוניים שלו בסדרות סרטים הם אכן המיטב. ב״העד״ הוא גם חושף שיש בתוכו גם שחקן אופי לא רע בכלל, מתחבא מאחורי מראה של כוכב קולנוע.

עוד גדולה של ויר היא השימוש המדוד שלו במוזיקה. המלחין הוא הצרפתי מוריס ז'אר, אגדה בתחום המוזיקה לקולנוע ומשתף פעולה קבוע של ויר. ז'אר כתב כמה מן הפסקולים הכי אפיים וגדולים בתולדות הקולנוע, כמו "לורנס איש ערב", אבל בעבודה עם ויר הוא יודע גם מתי לספק פסקול עדין יותר, או כזה שמשלב אלמנטים לא תזמורתיים כמו מוזיקה אלקטרונית. בעיקר, הפסקול בסרט משתלב בסצנות ולא משתלט ויש מקומות בו הסרט מוותר לחלוטין על המוזיקה או על דיאלוג, כולל ברגעים שהם על פניו השיא הדרמטי של הסרט.

כאמור, אפשר לצפות כעת בסרט הזה שהוא בו זמנית מעוטר ואהוב ומעט לא מוערך מספיק, על סף הנשכח. פרט לסיבה שציינתי, הקריירה של ויר היא סיבה אחרת לכך. יש יותר מדי נקודות כניסה אפשריות לכך וסינפיל שיתחיל את ההיכרות שלו עם הקולנוע של הבמאי לרוב יישאף לסרטים האוסטרליים כנקודת כניסה. וכשיש ביניהם את "פיקניק בצל ההר" או סרט פולחן כמו "המכוניות שאכלו את פאריס" קשה להתווכח עם הגישה הזו. אחרים מתחילים את ההיכרות עם ויר עם סרטים הוליוודיים מאוחרים יותר, כמו "ללכת שבי אחריו" ו"המופע של טרומן", שאני חושב שיצרו יותר רגעים אייקוניים והם מייצגים משהו ספציפי יותר בתרבות. "העד" נשען על ניגוד קיצוני יותר ויש בו את בעיית הייצוג שבאקלים הפוליטי הנוכחי אולי לא מאפשר קבלה מחודשת שלו בתור סרט גדול. גם אני לא בטוח אם זה הסרט הכי טוב של ויר, אבל די בטוח שזה סרט המציג עשייה קולנועית משובחת ואף כי הקצב שלו איטי לפרקים מול הקולנוע של ימינו (אך לא איטי כמו הקולנוע האמנותי), משהו בו עדיין עובד היטב.