סיכום 2025: הסרטים הטובים ביותר שגילינו השנה

סיכומי השנה של סריטה נפתחים רשמית וחגיגית עם המסורת שלנו מזה ארבע שנים – הסרטים הוותיקים שראינו לראשונה השנה, או, אם תרצו, מצעד הבושה השנתי של כותבי סריטה.
הרעיון הוא שלפני שנסכם את היבול החדש של 2025, ניתן מקום לסרטים שנקרו בדרכינו בדרכים כאלו ואחרות מאז ינואר, ולמרות שראו אור לפני שנים, הפכו את השנה הספציפית הזו לייחודית.

כבכל שנה כל אחד מכתבי סריטה בחר חמישה סרטים שגילה השנה, ולגמרי במקרה, כמו אשתקד שוב יש לנו סרט שחוזר לסיבוב נוסף אחרי שצץ בדירוג הנוכחי הזה גם ב-2024. זהו "הסיוט שלפני חג המולד" שהיה תגלית של אורון בשנה שעברה, וכעת נוכח אצל לירון. יחד אתו, סיכום התגליות שלנו כולל 25 סרטים מתשע מדינות ומששה עשורים.
אם לרגע עצרתם את הקריאה ותהיתם כיצד 25 סרטים מתחלקים בארבעה כתבי האתר (עופר ליברגל, אורון שמיר, אור סיגולי, לירון סיני), אז לפני הכול כל סחתיין על העירנות דוגרי אנחנו מופתעים מכם, הסיבה לכך היא שהפעם הצטרף אל הסיכום גם רוי יודקביץ', אחרי שטרם לסריטה לא מעט סקירות במהלך 2025.

אז עם חמישית יותר שמחה בלב, הנה רשימת הסרטים שהיינו צריכים לראות כבר מזמן אבל הגורל עיכב אותם עד לשנת 2025 היישר לרשימת תגליות השנה שלנו.

התגליות של עופר ליברגל

5. "השותף השקט" – The Silent Partner
קנדה 1978

סרט קנדי שהוא שילוב של מגמות שונות בקולנוע של שנות השבעים: מותחן מדוד ועשוי היטב לצד רגעים של טראש, מה שאולי גם מאפיין את הקולנוע של קרטיס הנסון שזה תסריט מוקדם שכתב. כריסטופר פלאמר הוא שודד שמחופש לסנטה קלאוס, אליוט גולד הוא פקיד בנק שמנצל את המצב על מנת לקחת נתח מהותי לעצמו ולא מבין למה הוא הכניס את עצמו.

4. "שעשועי החתולים" – Cat’s Play
הונגריה 1974

הקרדיט לאור שכתב על הסרט בפרויקט האוסקר הבינלאומי, וגם הביא את היצירה המאוד מיוחדת הזו לפסטיבל הקולנוע ירושלים. הבמאי קרולי מאק איכשהו יצר סרט דינמי ממכתבים ושיחות טלפון והביא למסך עולם פנימי עשיר של דמות שהקולנוע לרוב מתעלם ממנה.

3. "האדם הרביעי" – The 4th Man
הולנד 1983

סרט שפול וורהובן ביים בהולנד רגע לפני המעבר להוליווד. אין לי מושג אם הוא קלאסיקה מוערכת שגליתי באיחור או משהו נשכח, אבל בכל מקרה זה סרט של וורהובן, כך שהוא פוגעני בכמה אופנים, מטופש במידה מסוימת, כולל דימויים גרפיים לא נעימים לצפייה וגם חיבור בין אלימות, מין וישו. העלילה עוסקת בסופר הומוסקסואל שנכנס לרומן עם אישה (שמזכירה לו גבר) ונשאר בו כי הוא אובססיבי לבן זוג אחר שלה. כמו כן, ייתכן והיא רוצחת סדרתית של בני הזוג שלה, ועוד אפילו לא נכנסתי לחלומות/חזיונות של הגיבור…

2. "יומני הנסיכה" – The Princess Diaries
ארה"ב 2001

במעבר חד לסרט בו זלזלתי בהתנשאות עם יציאתו עד לשלב בו התביישתי להודות שמעולם לא צפיתי בו במלואו. ובכן: מדובר בסוג של סרט מושלם לסוגו וכל הכישרון של אן הת'אווי ניכר מן ההתחלה (ולמעשה היא לא הצליחה לשחזר את האיכות ההופעה הזו במשך די הרבה זמן). לסרט ההמשך פחות התחברתי.

1. "צבועים" – Hyenas
סנגל-צרפת 1992

נסיים עם אחד הסרטים הראשונים שראיתי השנה, לקראת פסטיבל ״אטסיב!״ והמחווה לבמאי ג׳יבריל דיופ ממבטי, עם סרטו השני שהתגלה כסרט שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי, כולל מסרטו הראשון שעונה על אותה הגדרה.

התגליות של עופר

התגליות של אור סיגולי

5. "לפני הגשם" – Before the Rain
מקדוניה 1994

סרטו של מילקו מנצ'בסקי, זוכה פרס אריה הזהב בוונציה, בנוי באופן שממש בשנת יציאתו, 1994, הפך לטרנד קיצוני: סיפורים המשתלבים ביניהם באופן לא כרונולוגי, במרכזם אלימות וגאולה. אז כמובן ש"ספרות זולה" הפך למפורסם מבין מבשרי המבנה הזה, אבל הסרט שהיה מועמד מטעם מקדוניה לאוסקר הוא בעצמו יצירת מופת.

4. "לחיות ולמות באל.איי" – To Live and Die in L.A
ארה"ב 1985

צפייה ספונטנית בשעת לילה מאוחרת התגלתה כפנינה נסתרת של שנות השמונים, שגם אם יש לה קהילת קאלט מסביבה, ראויה להרבה יותר מקום בשיח ופופולריות. הבמאי וויליאם פרידקין, בתקופה שמאופיינת כרוחקה משיאו ("הקשר הצרפתי", "מגרש השדים"), ביים בממזריות האופיינית שלו סיפור טראגי ומסעיר על סוכן כפול שמבקש לנקום בפושעים שרצחו את השותף שלו. מסגרת עלילתית שראינו – ונראה – עוד מאות פעמים, אבל לא כמו אצל פרידקין.

3. Cure
יפן 1997

יותר מדי זמן לקח לי להגיע אל סרט האימה של קיושי קוראסווה, הרבה אחרי שהוא כבר נחשב לקלאסיקה מודרנית של הז'אנר. אחרי הצפייה הזו אין לי אלא להצטרף לשבחים ולקולנוע המסויט והמופלא של קוראסווה. זה סרט על בלש שמנסה לפענח סדרת רציחות אליה קשור בחור צעיר ומסתורי למדי. כל כך הרבה סרטים ניסו לעשות סרט חקירה שהוא מבוך פסיכולוגי, ומעט מהם יצרו משהו כל כך ייחודי.

2. "מפיסטו" – Mephisto
הונגריה 1981

יותר משזה סרט פסיכי עם בימוי שלא רואה בעיניים ומסתער קדימה עם תנופה קולנועית נדירה למדי, הצפייה בסרט הזה של אישטבן סאבו על שחקן תיאטרון שקושר את גורלו במפלגה הנאצית גרמה לי לסחרחורת ולילה ללא שינה. כאשר הוא מתבשר על ניצחון היטלר בבחירות ושולף מהפה משפטים מוכרים מדי בזה אחר זה כמו "עדיין יש אופוזיציה", "זה מה שהעם בחר" ו"הדברים לא יכולים להתדרדר כל כך מהר" אני הייתי צריך לעצור רגע. רלוונטי באופן מצמרר, ולא פחות מזה יצירה מפוארת שלקחה אוסקר בצדק רב.

1. "אהבה במנוסה" – Running on Empty
ארה"ב 1988

הרבה דברים נפלאים קרו עם ובעקבות "קרב רודף קרב" של פול תומס אנדרסון השנה, כשאחד מהם הוא ללא ספק תשומת הלב המחודשת ל"אהבה במנוסה", עליו הצביע אנדרסון כהשראה גדולה לפלא החדש שלו. זה שכנע אותי לשבת לראשונה מול הדרמה המשפחתית הזו על הורים הנמלטים מהחוק בעקבות מחאתם שיצאה משליטה, והמחיר שמשלם על כך הבן הבכור שלהם. בלי יותר מדי סלטות באוויר, סידני לומט מגיש פה את אחד מסרטיו הגדולים ביותר (והרף גבוה), עם הופעת מחץ של ריבר פניקס שגם ככה גורם לי לבכות רק מעצם היותו על המסך. בית ספר לכתיבה, עיצוב דמויות, בימוי נכון, ולפחות שתי סצנות שהן בפסגת הקולנוע האמריקאי המודרני (כדי לא להיות מסתורי מדי: סצנת המסעדה וסצנת הסיום).

התגליות של אור

התגליות של אורון שמיר

5. "חג המולד בקונטיקט" – Christmas in Connecticut
ארה"ב 1992

תמיד טוב להתחיל עם טראש מוחלט, שראיתי במסגרת מועדון הסרט של ימי חמישי שכבר הוזכר פה בעבר. לא הסרט מ-1945 באותו שם אלא הרימייק שיצא ישירות לטלוויזיה ב-1992 והסרט היחיד שביים ארנולד שוורצנגר. השרירן הותיר את המסך לעמיתיו, או בכלל לא נכח על סט הצילומים אם תשאלו אותי. דיאן קאנון מגלמת בשלנית טלוויזיה שמנהלה (טוני קרטיס) אירגן תוכנית חגיגית לכריסמס בה היא תבשל בשידור חי ללוחם-אש גיבור (כריס כריסטופרסון). אך אויה, היא לא באמת יודעת לבשל! ייתכן שגם מאחורי הקלעים אף אחד לא היה בטוח במעשיו, להנאת הצופה המסוים הזה.

4. "נרקיס ורוד" – Pink Narcissus
ארה"ב 1971

צרור נרקיסים לפסטיבל הקולנוע הגאה שהקרינו את האוונגארד הזה, לב ורוד לבר שגררה אותי לאולם. קולנוע ניסיוני מ-1971 קסם לי, אבל חששתי שסרטו של ג’יימס בידגוד יהיה פורנוגרפי עבורי. החשש התגשם חלקית, אבל נבלע בפרץ יופי ויצירתיות של 67 דקות מופשטות ומופלאות. הנראטיב הדקיק עוקב אחרי פנטזיות מיניות של בחור בודד בדירתו הניו-יורקית, מה שמוליד צבר דימויים חזותיים פרועים ומלאי השראה, שהדהדו הלאה לכל הקולנוע הקווירי מאז ועד היום. מדהים שהכל צולם בדירת חדר במשך שנים, במצלמת 8 מ״מ ובכיכובם של שחקנים לא מוכרים.

3. "לילו וסטיץ׳" – Lilo & Stitch
ארה"ב 2002

לקראת החידוש הלא-מונפש שהוקרן השנה בבתי הקולנוע, צפיתי בסרט של אולפני וולט דיסני יחד עם מאיה, שותפתי הקבועה להשלמות אנימציה. הסרט יצא במקור בתקופה בה כבר הייתי ״מבוגר מדי״ לסרטים האלה. נכבשתי בקסמי המפגש בין ילדה שובבה באיי הוואי לבין חייזר כלבלבי בלתי ניתן להשמדה, שנהיה מעריץ של אלביס פרסלי. שיתוף הפעולה בין הבמאים-אנימטורים כריס סנדרס ודין דבלואה הוא כנראה הדבר הכי מוצלח ושלם שהם חתומים עליו ביחד ולחוד, והדמות של המצילה התנחלה בליבי. נהניתי מהסרט עד כדי כך שלא מצאתי טעם לצפות בחידוש.

2. "בפינה זו של העולם" – In This Corner of the World
יפן 2016

בקיץ נתבקשתי על ידי בית רדיקל להעביר הרצאה על ייצוגי פצצת האטום באנימציה יפנית, וחשבנו על כל מיני אפשרויות לסרט. הימרתי על סרטו של סונאו קטאבוצ'י וזה אכן מה שהוקרן בסוף בערב עצמו, שהיה מרגש וטעון יותר מהצפייה הביתית. האירוע התקיים קצת אחרי המערכה מול איראן, לכן כל אזעקה או התקפה אווירית שחוות הדמויות המצוירות ביפן של 1945 היו כטיפול בהלם. התעקשותן להמשיך לחיות גם בזמן קטסטרופה מתמשכת, בעיקר הגיבורה שעוברת לגור הרחק מהירושימה שם גדלה ושם משפחתה בלי לדעת על האסון המתקרב, הכניסה לפרופורציות ונתנה כוחות.

1. "חופשה ברומא" – Roman Holiday
ארה"ב 1953

החור הכי גדול בהשכלה במקום הראשון. מאז שצץ בנטפליקס המלצתי עליו או צפיתי בו עם כמה וכמה אנשים, במידות משתנות של הצלחה. כך ראיתי לראשונה את הסרט של וויליאם וויילר מהתחלה ועד הסוף, על אף שניסיתי להשלימו מאז הביוגרפיה על דלטון טרמבו בעשור שעבר. הוא זה שכתב את התסריט, ללא קרדיט כי ב-1953 עוד היה ברשימה השחורה. אודרי הפבורן מדגימה איך נראית הופעה קומית-רומנטית זוכת אוסקר בתור נסיכה קסומה, גרגורי פק הוא העיתונאי שאני לא לעולם לא אהיה, והיום שהם מבלים יחד ברומא נחרת בנשמתי.

התגליות של אורון

התגליות של לירון סיני

5. Wake in Fright
אוסטרליה 1971

חשבתי שאני הולכת לראות סרט אימה קלאסי אוסטרלי. וזה בערך נכון. האימה כאן היא כזו של הליכה לאיבוד, במובן המנטלי והפיזי. מורה בחופשה מתגלגל לעיירה עוד יותר שכוחת אל מזו שבה הוא מלמד. הוא עוצר שם רק לרגע, רק לכמה שעות, הוא נשאר, ומידרדר, ונשאר, ויותר לצוד קנגרואים בסצנה איומה שכוללת ירי אמיתי בחיות האומללות, ומאבד את שפיותו, ונשאר, ומנסה לעזוב, ונשאר, ומאבד את כבודו, ונשאר, ומה נשאר ממנו בעצם. אי אפשר באמת להמליץ על הסרט הזה. אבל גם אי אפשר להתחמק מההשפעה שלו.

4. "הסיוט שלפני חג המולד" – The Nightmare before Christmas
ארה"ב 1993

אני מכירה את המרץ', יש לנו אפילו ספל של ג'ק בבית, אבל איכשהו דווקא הקלאסיקה האפלולית חמקה ממני, עד יוני השנה. בזמן שברחנו כל המשפחה לדירה לא שלנו אבל עם ממ"ד, כשהפחד הממשי הפך להיות גדול יותר, שחררנו פתאום רסן קולנועי ואפשרנו לילדים הקצת קטנים מדי אולי לצפות באגדה על יצורים שמכירים רק את האלווין וחומדים להם חג קצת יותר נעים. ראינו יחד סרט על שאיפות גדולות, על המחירים שלהן כשדברים נעשים בדרכים לא דרכים, על גילוי עצמי, על אחריות ועל אהבה גדולה ומחויבות. וכן, יש גם אנימציה שעדיין נחקקת ושירים נהדרים. אנחנו די בטוחים שלא עשינו להם סיוטים.

3. "תא קטלני" – The Cell
ארה"ב 2000

האם ג'ניפר לופז היא התשובה המלאכית לכל מה שעוכר את שלוותנו? בסרט הקצת אימה, קצת מד"ב, קצת מותחן פסיכולוגי, קצת כלב לבקן זה חמוד גם כשהוא שייך לרוצח סדרתי ממעמקי החושך של הלא מודע, התשובה היא כן. עובדת סוציאלית (לופז) שהפכה לחוקרת שנכנסת לנבכי התודעה של מי שלא מצליחים לתקשר יותר, מנסה לתקשר עם וינסנט דנופריו בתור רוצח סדרתי, ויש חיים של קורבן נוסף שלו על המאזניים. סצנות מרהיבות, סטים מפוארים, הכל פה מופרך, יפה ואפילו לא כזה מגוחך למרות חלוף השנים. לא מאמינה שהעולם הוויזואלי הזה נגלה לי רק השנה.

2. "ללכת שבי אחריו" – Dead Poets Society
ארה"ב 1989

וכעת לדאבל פיטר וויר מקרי בהחלט בשני המקומות הראשונים! הסרט על אחוות המשוררים המתים, בהובלת הגאון העצוב רובין וויליאמס, צץ כבר לפני זמן מה בשירות הסטרימינג, כך שמתברר שיש תמורה לנטפליקס. יש משהו תמים נוגע ללב בכך שמה שמאיים בנערים הנלהבים, מה שנתפס כהתפרעות שלוחת רסן הוא לשבת יחד ולקרוא ולכתוב שירה. שהמרד הכי מסוכן הוא לרצות להגשים את עצמך כשחקן ב"חלום ליל קיץ". באמת שלא ידעתי כלום על הסרט חוץ מהשורה המוכרת על הקפטן, הו, קפטן שלי. ובכל זאת דוק ברור של חרדה נסוך בכל סצנה. הוא עדיין מערער, ואיתו ההבנה שהדבר הכי חשוב והכי מאיים על הסדר הקיים הוא מחשבה חופשית, פואטית, ביקורתית, רוח האדם שמסרבת להיכנע לכבלים. עד שלפעמים היא נשברת.

1. "פיקניק בצל ההר" – Picnic at Hanging Rock
אוסטרליה 1971

את המודעות לסרט המשונה והיפה והמעוות אני חייבת לפסטיבל ירושלים. שם ראיתי את "תגובות שרשרת" בו מגוון אנשים מוכשרים מתעשיית הקולנוע וחברים משתפים בהשפעות של "המנסרים מטקסס" עליהם. והפיקניק קיבל שם מקום של כבוד כמעין אח רחוק ומשונה, שגם הוא נחווה כמעין סיוט חוזר, חלום תעתועים שמי שצפתה בו מצאה הקבלות בין האסתטיקה שלו, החוץ והפנים המסתירים סודות מסוכנים, צהבהבות מסוימת, הפקרות חסרת מנוח שמובילה אל אסון בלתי נמנע. זכיתי לראות אותו בפסטיבל חיפה שהקרין אותו כקלסיקה עוכרת שלווה ואני עדיין מהרהרת בחידתיות שלו. נערות בפנימייה שמרנית יוצאות לפיקניק במקום לא בטוח, מה הפלא שכמה מהן יוצאות לשוטט, שבויות ללא השגחה בקסמם של הסלעים, צוקים מפתים ומסתוריים ושם הן נעלמות, מתות, או שבות ללא יכולת לחזור להיות מה שהיו. הריקבון המוסדי מפעפע, הדיכוי מתפוצץ בפני התרבות החונקת, מצמית את כל מה שאמור להיות יפה. כמה רחוק, כמה מוזר, כמה מוכר.

התגליות של לירון

התגליות של רוי יודקביץ'

5. ״שחר המתים״ – Dawn of the Dead
ארה"ב 1978

היו לא מעט סרטים שהתחרו על המקום החמישי ברשימה שלי, אבל אחד הקווים המנחים שלי בבחירת
סרטים לרשימות כאלו ואחרות הוא לאילו סרטים אני ארצה לחזור. זה לא בהכרח אומר הסרט האיכותי או הטוב ביותר, אלא כזה שכבר אחרי הצפייה הראשונה שלי בו אני מחכה לצפייה הבאה. ואין לי ספק שאני אחזור שוב ושוב לסרט השני בסדרת ״המתים החיים״ של אבי סרטי הזומבים ג׳ורג׳ רומרו. לא כי הוא הסרט הכי טוב שנעשה – אלא פשוט כי הוא סרט הזומבים האולטימטיבי, זה שאחריו כל סרטי הזומבים האחרים מרגישים לי כמעט חסרי פואנטה, כי הטוב ביותר נעשה כבר.

4. ״סיפור פילדלפיה״ – The Philadelphia Story
ארה"ב 1940

אני כל הזמן משלים קלאסיקות הוליוודיות, ותמיד יש עוד ועוד אוצרות לגלות, כמו יצירת המופת הקומית הזו של ג׳ורג׳ קיוקור, שלא הייתי מוכן בכלל לעד כמה אני עומד לאהוב אותה. זה סרט מבריק וקורע מצחוק, עם בדיחות אדירות ותסריט מושחז שמספר סיפור נהדר עם אינספור דמויות מצוינות, העיקרית שבהן היא טרייסי לורד הבלתי נשכחת אשר מגולמת בשלמות על-ידי קתרין הפבורן.

3. ״איש הכוכבים״ – Starman
ארה"ב 1984

2025 הייתה השנה בה באמת התאהבתי בג׳ון קרפנטר, אחרי שנים של פלרטוטים. השלמתי כמות נכבדת מסרטיו, את מרביתם אהבתי, אבל אחד מהם נכנס לי עמוק ללב ולנשמה ולא עוזב לי את הראש מאז שצפיתי בו. ״איש הכוכבים״ הוא מהסרטים האלו שמייצרים איתם מערכת יחסים שהיא מעבר למילים, כי אני לא בטוח שאני יכול להסביר למה אני כל-כך אוהב אותו. יש בו קסם אינסופי אשר היפנט אותי לחלוטין מהרגע הראשון ולא הפסיק גם הרבה אחרי הצפייה. מסוג הסרטים המיוחדים האלו שמרגישים כאילו הם נעשו במיוחד עבורי.

2. ״להיות שם״ – Being There
ארה"ב 1979

אחד מהסרטים הראשונים שראיתי השנה, והוא נשאר איתי מאז, לא עוזב אותי, כמו חיבוק קולנועי שמסרב לשחרר. סרטו של האל אשבי הוא יצירה כל-כך ייחודית, חד פעמית, מרגשת, מפעימה, עמוקה ומופלאה שיש בי משהו שמצטער שלא ראיתי אותו לפני, שפספסתי שנים רבות בהן לא צפיתי בו בתקופות קשות או מורכבות אחרות, אבל עדיף מאוחר מאשר אף-פעם. יש כאן סיפור יוצא דופן ודמות ראשית יוצאת דופן והופעה גדולה מהחיים של פיטר סלרס.

1. ״הצוללת״ – Das Boot
גרמניה 1981

אם הייתי חייב לבחור, כנראה שהייתי בוחר ביצירת המופת המטלטלת של וולפגנג פטרסן בתור הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה. מדובר בהישג קולנועי מרשים, סרט מלחמה חד פעמי שמכה בצופה בבטן, בראש, בלב ובנשמה בפטיש שכל כולו קולנוע מן המעלה הראשונה. פטרסן הגיע לשיאים וגבהים כל-כך אדירים בסרטו הראשון שכבר לא נשאר לו הרבה לאלו שהוא עשה אחריו. זה סרט מתיש, מאתגר, קלסטרופובי, קשה, חונק – אבל ששווה כל רגע כי הוא מעניק חווית צפייה נדירה שלא נתקלים בה לעיתים קרובות.

התגליות של רוי