• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

פסטיבל ירושלים 2019: "כאב ותהילה", "עלובי החיים", "האדמה מתחת לרגלייך", "ריי וליז"

29 ביולי 2019 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ירושלים ממשיך להציג שפע של יצירה קולנועית מאתגרת וגם בקשה לכיבוי המכשירים הניידים מפי דמות מתוך "פליימוביל – הסרט", כנראה מסוג הדברים שקורים כששניים מאולמות הפסטיבל הם אולמות של יס פלאנט.  בינתיים, מצטברים הסרטים עליהם יש לכתוב מן המסגרות השונות ועל חלק ניכר מן הסרטים הבולטים שראיתי (לטובה או מבחינה אחרת) טרם כתבתי. אני מניח שהם יזכו לטקסטים בימים העוקבים.

בינתיים, בפוסט זה אתמקד בסרטים מן התחרות הבינלאומית, המסגרת שעל פניו מציגה את המיטב של הפסטיבל. רוב הסרטים הללו עומדים בציפיות, למשל "דיוקן של נערה עולה באש" שככל שחולף הזמן אני מעריך יותר את האיכויות שלו לצד ההסתייגות שלי מחלקים מתוכו, כאשר אחד מהם גם יוצא מסחרית עוד לפני תום הפסטיבל. בנוסף, אכתוב על סרט ביכורים בריטי נטול כוכבים ששווה לכוון גם כלפיו זרקור.

כאב ותהילה
Pain and Glory

באופן כמעט בלתי מעורער, פדרו אלמודובר הספרדי הוא הבמאי-כוכב הכי גדול של הקולנוע האירופאי האמנותי בימינו, במאי שכמעט די בשמו בלבד על מנת להפוך סרט למעורר עניין וכנראה ללהיט בעולם בכלל ובפרט בישראל. יחד עם זאת, דומה כי בעשורים האחרונים הבמאי לא רק פחות פרובוקטיבי מעבר, אלא גם פחות אחיד ברמה. לרוב זה קורה עקב חזרה על דברים שעשה בעבר, מה שיכול להיות די טבעי עבור במאי שחלק מרכזי בטכניקה שלו היא מחווה ליוצרי הקולנוע שהוא אוהב. גם בסרטו הנוכחי יש רגעים לא מעטים אשר חוזרים על נושאים שכבר הופיעו בעבר הלא רחוק בסרטיו, כולל אמירות של במאי קולנוע, שהוא הדמות הראשית בסרט, על מהות היצירה הקולנועית. אמירות אלה בו בזמן מרגשות כי הן חושפות את האני-מאמין של אלמודובר עצמו כבמאי, ומאכזבות כי הן ישירות מדי ודומות לדברים שנאמרו על ידי דמות של במאי קולנוע אחר בסרטו של אלמודובר "חיבוקים שבורים".

אולם, למרות החזרות, יש משהו שמבדיל את "כאב ותהילה" מרוב הסרטים האחרונים של אלמודובר בסרטים – דומה כי ברגעיו הטובים הוא מצליח לרגש יותר ולספק תמונה מרוכבת יותר של העולם. בעיקר דומה כי אלמודובר מצא שוב את קולו כמספר סיפורים קצרים ייחודיים בתוך נרטיב ארוך יותר, עם או בלי קשר לשאלה כמה אלמנטים אוטוביוגרפיים יש בסרט. בסרטיו הגדולים של הבמאי, רגעי השיא יכלו להיות סרטים קצרים מושלמים בפני עצמם. איני זוכר הרבה סיפורים קצרים שלמים ועצובים המספקים בסופו של דבר תחושה של התעלות ואהבת אדם בסרטים שיצר אלמודובר בעשורים אחרונים, אך הם היו חלק מרכזי מכל סרטיו עד "דבר אליה" בשנת 2001. הנוכחי הוא הסרט של אלמודובר שהכי נגע בי מאז אותה יצירה קאנונית.

הדברים לא מתנהלים בצורה חלקה ולא הופתעתי לשמוע מספר אנשים שטענו כי גם הפעם, הבמאי לא שב לימיו הגדולים. גם עבורי, לוקח ל"כאב ותהילה" קצת זמן להתניע ולמעשה חלקו הראשון פחות טוב באופן בולט מחלקו השני. הסרט עוסק בבמאי סרטים מצליח בשם סלבדור מיאו (אנטוניו בנדרס) אשר עקב כאבים פיזיים רבים מרגיש כי אינו יכול לביים יותר. לבקשת הסינמטק הספרדי, הוא מסכים להציג עותק מחודש של סרט ישן שלו יחד עם כוכב הסרט, אלברטו כרספו (אסייר אטקסיאנדיה). העניין הוא שהבמאי והכוכב לא דיברו מאז בכורת הסרט מכיוון שכרספו גילם את הדמות לא כפי שהיא כתובה. הפיוס בין השניים מוביל גם את סלבדור להשתמש לראשונה בחייו בסם הרואין ולהתמכר אליו. דומה כי סם זה מופיע גם כי הוא נותן את הטון לסרט – בניגוד לסמים הממריצים אשר הופיעו בסרטיו המוקדמים של אלמודובר, ההרואין בסרט הוא בעיקר משכך כאבים ומשתק.

השימוש בסם כמטאפורה יעיל, אולם הסרט לא ממש מטפל בו היטב מן הבחינה הריאליסטית וכתוצאה מכך, בחלק הראשון של הסרט הקטעים המתרחשים בהווה פחות מרתקים מקטעי זיכרונות מילדתו של סלבדור. בקטעים אלה מודגש הקשר של הילד לאם דומיננטית (פנלופה קרוז) שמנסה להעניק לבנה חיים יותר טובים משהיו לה. אף על פי האהבה בין הילד לאם, כבר בשלב מוקדם יש להם רצונות שונים: הוא מעדיף להיות בקרבתה גם במחיר של עוני, היא נוצרייה מאמינה אבל הוא כבר בגיל צעיר מעדיף כוכבי קולנוע ופופ. גם בגלל שקטעים אלו נראים יותר כמו רגעים קטנים מן החיים מאשר סיפור מתמשך, הם נהדרים לכל אורך הסרט.

הסיפור של סלבדור הבוגר מתעורר לחיים ברגע שנחשפים למחזה בתוך הסרט. אלברטו מוצא טקסט גנוז ומעבד אותו להצגה הכוללת גם את האהבה של סלבדור לקולנוע אבל גם וידוי הקשור למשהו אחר מעברו. המחזה מביא אל הסרט דמות מפתח המגיע רק לסצנות ספורות, מגולמת בידי לאונרדו סבארליה, שהסצנות עמו מביאות את היצירה לשיא וגם מוציאות מבנדרס את רגעיו הטובים ביותר כשחקן. רוב הסרט, בנדרס משחק דמות עייפה וכואבת בצורה המוציאה צד אחר ממנו, אף הסצנות עם סבארליה מראות לפתע איזה שחקן דרמטי כריזמטי ומגוון הוא מסוגל להיות (לרוב אצל אלמודובר) ומסבירות את זכייתו בפרס השחקן בפסטיבל קאן. הסרט כולל עוד מספר שיאים רגשיים, פנים מוכרות לחובבי הקולנוע המוקדם של הבמאי, וסצנה על חוויה מינית שמסתכנת בחציית סף הבוטות אבל מוליכה למקום שונה לחלוטין. "כאב ותהילה" אינו סרט מושלם ולפעמים חוסר מקוריות מותיר אותו חשוף לביקורת – אבל רגעיו החזקים יותר ממאזנים את החסרונות עבורי. עבור חסידי הבמאי, סרט זה יכול להפוך לאחד מן הסרטים האהובים ביותר שלו.

הקרנות נוספות:
שני | 29.07.19 | 21:30 | לב סמדר
שלישי | 30.07.19 | 21:45 | תאטרון ירושלים

עלובי החיים
Les Misérables

סרט הביכורים של הבמאי הצרפתי ממוצא אפריקאי לאדג' לי, מתחיל ברגע של חג והתרוממות רוח עבור צרפת. קבוצה של ילדים ונערים מרובע מצוקה בפריז עוטים על עצמם את הדגל הלאומי ומגיעים למרכז העיר על מנת לצפות עם ההמונים בזכייה של צרפת בגביע העולם 2018, זכייה בה הנבחרת הצרפתית יצרה אחדות של שחקנים ממספר מוצאים ודתות, והחגיגות ברחובות מראות את בני המהגרים כחלק מן הלב הצרפתי. אלא שאחרי פרולוג זה (שסביר להניח שאולתר במידת מה במהלך הפקת הסרט אשתקד), אותם נערים וילדים חוזרים לפרבר בו כתב ויקטור הוגו את הספר שנתן את כותרתו לסרט. הספר נכתב לפני למעלה ממאה השנה והדבר שהשתנה היא רק הזהות האתנית של העלובים בחברה הצרפתית והנחיתות שלהם מול המשטרה. אותה שכונה היא שכונה של זרים, אבל היא מעוצבת באופן שמסביר עד כמה היא הפנים של צרפת כולה, כולל מנהיג קהילה בפועל שלובש חולצה של נבחרת צרפת בכדורגל ועליה מודפס הכינוי הרשמי שלו "ראש העיר".

אף כי הסרט ממשיך ללוות את את הילדים לצד עוד מספר אירועים בשכונה, ציר העלילה המרכזי עוקב דווקא אחרי כוחות השיטור, בתבנית הלא נדירה של חבר צוות חדש הנדהם מן השיטות האלימות והלא ממש חוקיות של חבריו. במקרה זה מדובר בשוטר מנוסה, אך כזה המגיע מעיר פחות גדולה והוא לא מוכן לעבור בשלום על הפרת זכויות הפרט כמו אלימות בחיפוש בלי סיבה נראית לעין על חבורת נערות. גם אם ניכר כי הצוות המנוסה אליו הוא מצטרף מקבל כבוד בשכונה ויודע כיצד לעבוד עם הכוחות הרבים בה ואחד מן השוטרים בו הוא בעצמו מוסלמי ממוצא אפריקאי. מה שמתסיס יותר את המתח הוא אירוע שדורש עימות בין הילדים/נערים לשוטרים, אירוע שכולל גם בעל חיים שלא הייתם מצפים למצוא באזור פריז.

לאדג' לי מביים את הסרט בביטחון טיפוסי למי שקורא לסרט הביכורים שלו בשם של אחד מן הרומנים הצרפתיים המוערכים ביותר, כאשר הוא מתכתב עם הנושאים שלו ולא עם העלילה, אך דומני כי הוא פחות מקורי הן בבחירת הנושא והן כטכניקה ממה שהוא חושב. רוב הזמן הסרט אפקטיבי מאוד ומסמן את היוצר כבמאי מבטיח, אבל הדמויות לא ממש מורכבות וחלק ניכר מן העימותים צפויים ולא ממש מוסיפים למסר של הסרט או למתח שהוא בונה.

בסופו של דבר, הסרט מתנקז אל רגע שיא גדול. כאמור, עיקרו מתרחש יום אחרי הזכייה בגביע העולם, אך הסרט ממשיך גם ליום העוקב ובלי לחשוף יותר מדי, שם נמצא חומר הנפץ הגדול, עם סיקוונס מרשים בעשייה ומטריד במתרחש בו. זהו סיקוונס אשר מטשטש את גבולות ההזדהות של הקהל ונותן תחושה של תסכול לא רק ממה שמתואר בו, אלא גם מהבנה על הגורל קשה של רבים באירופה. בשילוב עם הציטוט המסיים את הסרט, ניכר כי הבמאי למד לא רק מוויקטור הוגו, אלא גם מן הבמאי האפרו-אמריקאי אשר חולק עמו שם משפחה. אף כי סרט זה אינו יצירה שלמה כמו "עשה את הדבר הנכון" היא מצליחה להגיע למהלך מסיים דומה ביעילות המטלטלת שלו.

הקרנות נוספות:
שני | 29.07.19 | 19:00 | תאטרון ירושלים
חמישי | 01.08.19 | 12:45 | לב סמדר

האדמה מתחת לרגלייך
The Ground Beneath My Feet

סרטה של מארי קרויצר האוסטרית מגיע לתחרות עם מעט פחות באזז בינלאומי משני הסרטים הקודמים, וגם העלילה שלו לא נראית על פי התיאור היבש כיוצאת דופן במיוחד. לולה ויגינשטיין היא אישה נמרצת המקדישה את עצמה לקריירה שלה בחברה המייעצת לחברות על תהליכי ייעול, חברה אשר גורמת לכך כי בפועל היא גרה בגרמניה יותר מאשר בעיר הולדתה, וינה. מחויבות למשפחה דורשת ממנה הקרבה מסיומת בקריירה והרצון לתפקד במקביל בשני העולמות גורר מחיר שעלול להפיל אותה בכל החזיתות, בעודה מסרבת, על פניו, לקבל עזרה.

אופי האתגרים הן בעבודה והן במשפחה נותן לסרט טון מעט יותר ייחודי. לולה מנהלת רומן על הבוסית שלה, אשר מבטיחה לה קידום עתידי, הבטחה שמטילה ספק על פני כל הקשר. המשפחה של לולה היא למעשה אחותה הגדולה, סכיזופרנית שבראשית הסרט כמעט מתה מבעילת כדורים, עם או בלי מטרה למות. אותה אחות טוענת כי מתעללים בה במוסד בו היא חוסה ולולה לא יודעת עד איזו מידה להאמין לה. במהלך הסרט, מבלי שהבמאית תעשה שימוש במבע קולנועי השובר את תחושת המציאות, גם השפיות של לולה עצמה תעלה בספק.

במספר מקרים, הסרט מראה כי גם בעידן בו גברים מעריכים נשות קריירה מצליחות, נשים עדיין חוות הטרדות ויחס לא שווה, גם במקרים בהם הדבר נעשה בצורה מנומסת. יש לציין כי גם ברגעים בהם דומה כי לולה מאבדת שליטה על חייה, מובהר כי היא מאוד מוכשרת במקצוע בו היא עוסקת וכי למרות האכזריות בעבודה שמשמעותה גם המלצה את מי לפטר, היא מצליחה להכניס למשרה גם חמלה. אולם, הלב של הסרט הוא מערכות היחסים בין הנשים מערכת היחסים התלותית והטעונה בין האחיות, שכוללת החלפת האשמות ורגשות אשם תמידיים, נראית ככזו בה סודות יתגלו. אף כי אנו לומדים יותר על העבר, מה שגדלה עם הסרט היא התחושה כי יש שם אהבה שהאחיות לא ממש יודעת כיצד לבטא. מערכת היחסים המינית מרתקת אף יותר, שכן דומה כי גם לנשים עצמן לא ברור האם מדובר ברומן סודי, או בניצול מיני שלא כולל היכרות אמתית או רגש. במקרים בסרט בהם לולה צריכה תמיכה רגשית אמתית, לא ברור האם הבוסית/מאהבת רוצה או מסוגלת להעניק לה אותה.

הסרט נפתח ומסתיים במונולוג דמוי שירה של הגיבורה, אשר מבקשת למצוא את הכוח הפנימי או את הנתיב לשפיות שלה. הדבר מסמל את היצירה ככזו אשר מציגה את העולם מבעד לעיניה, אף כי כאמור השפה הקולנועית לא מנסה לבטא נקודת מבט אישית אלא סוג של יעילות בדרך העברת הסיפור, גם ברגעים היותר מלחיצים שעוברת הגיבורה, בגלל האירועים אשר מתרחשים בסביבה או בתוכה. עיקר ההצטיינות כאן היא של שלוש השחקנית – ולארי פכנר היא לולה, פיה הירזגר ההיא האחות, מאבי הורביגר הבוסית – ושל המשחק של הבמאית עם הדמיון בין שלוש השחקניות. זה אומר שהמאהבת דומה לגיבורה לא פחות מן האחות, ואף כי אף מערכת יחסים בסרט לא נהנית מתקשורת טובה, דומה כי גם בעולם הפנימי יש דמיון רב בחוויות של הנשים. לא מדובר בסרט שמרגיש יוצא דופן במהלך הצפייה, אלא באחד שהמהלכים החכמים שלו נחשפים בחשיבה שאחרי. זה אולי לא אחד משיאי הפסטיבל, אבל בהחלט סרט מגובש שמתעלה על רוב הדרמות האירופאיות שמוצגת בקולנוע המסחרי בארץ.

הקרנות נוספות:
שלישי | 30.07.19 | 14:00 | סינמטק 1
שישי | 02.08.19 | 19:45 | יס פלאנט 7

ריי וליז
Ray & Liz

השעה 10 בבוקר התגלתה כמעט קשוחה מדי לצפייה בסרטו של ריצ'ארד בילינגהם האנגלי, סרט מרשים אך תובעני מעט בקצב האיטי של חלקים ממנו. הסרט מתאר משפחה בריטית מאוד לא מתפקדת, החיה על פיצוי הפיטורים של האבא ריי ובעיקר תוך הסתכמות על שירותי הרווחה בשלב מסוים. מבנהו עובר בין שלוש נקודת בזמן. סיפור המסגרת מציג את ריי הזקן חי לבדו בחדר כמעט בלי לקום מן המיטה, פרט לשתיית אלכוהול תוצרת בית אשר מסופק לו על ידי עובד המטפל בו. מנקודה זו הסרט חוזר לשני ימים מיוחדים בהיסטוריה המשפחתית, המתוארים באריכות.

הראשון מתרחש בשנות ה-70 ומציג יום בו אחיו הלא-בדיוק מתפקד של ריי נדרש לשמור על הילד הקטן של הזוג. השני מתרחש מספר שנים מאוחר יותר, כאשר ניכר שהמצב הכלכלי התדרדר ועמו גם היכולת של ההורים לשמור על הילדים. סימני אהבה תמיד נראים במשפחה, אך המצוקה דוחפת ילדים ומבוגרים כאחד למתיחות/משחקים אשר מעמידים את הזולת בסכנה ממשית. גם ברגעים הקשים ביותר, בילינגהם שומר על גישה לא מתנשאת לגיבורים שלו. ניכר כי הוא ספג לא מעט השראה ממייק לי בכל הנוגע להארכת הסצנות עד למציאת האנושיות הייחודית של כל אחד מן השחקנים המופיע בסרטו.

רובד נוסף הוא הנוכחות הגדולה של ציורים בריטים בסרט, באופן הערוך לתוך ההתרחשות, מה שמראה שהמשפחה שהתדרדרה למצב זה אינה מנותקת מן התרבות הגבוהה, וגם מייצר מימד פיוטי ומופשט יותר לסרט, החובר לגישה הריאליסטית לכאורה של השהיית התקדמות הנרטיב. הסרט מציג מציאות קשה וענייה, אך הוא לא מהסס להיות יפה מבחינה חזותית עם צילום (של דניאל לנדין שצילם את "מתחת לעור") ועריכה שאינם מהססים לוותר על ייצוג המציאות לטובת הבעת תקווה למציאת אור בחיים, אף כי האור הזה יכול להוות רק קור בעייתי.

גם סרט מרשים זה סובל מחוסר אחידות ברמה – באופן ספציפי, סיפור המסגרת של ריי המבוגר, שמפוצל לשלושה חלקים שונים, מעט חוזר על עצמו ונופל לקלישאות של קולנוע אמנותי מעט יותר משני החלקים הארוכים המשולבים בתוכו. כפי שציינתי, זה סרט מעט כבד להתחיל עמו את היום, אבל חובבי קולנוע בריטי שחושף את הצד העני יותר של החברה ימצאו הרבה מה לאהוב בסרט – הן בדרכים בהם הוא מתכתב עם המסורת של הקולנוע הבריטי (לא רק מייק לי, יש בסרט גם הדהודים ללין רמזי) והן בדרכים בהם הוא מייצר משהו מקורי משלו.

הקרנה נוספת:
חמישי | 01.08.19 | 17:00 | יס פלאנט 7

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    האם זהו הנראטיב המקובל בקרב המבקרים, שאלמודובר כבר "לא פוגע"? היה לו סרט אחד גרוע אבל חוץ מזה לא היו לו ממש נפילות וחולייטה היה לגמרי return to form (סצינת חילופי השחקניות שמגלמות את הגיבורה היתה הרגע הקולנועי המרשים ביותר בעיני בשנים האחרונות). טוב שהוא לא מביים באותה תדירות כמו בשנות התשעים. זה הופך כל סרט שלו לאירוע ומשמר את מעמדו בשורה הראשונה של הקולנוע האירופי.

    1. זה תחושה אישית שלי – בתקופת "דבר אליה" הוא היה הבמאי האהוב עלי ומאז הוא לרוב שומר על רמה טובה, אבל לא מבריק. בגדול חושב היצירה שלו בעשורים האחרונים פחות פרועה מעבר ורק בסרט הזה הוא מצא דרך לברוא את עצמו כיוצר בוגר. "חולייטה" סרט מאוד בעייתי מבחניתי עם רגעים טובים לצד בחירות תמוהות

      1. Patrick Murray הגיב:

        תודה על התגובה עופר. חזרתי עכשיו מהסרט ואני עוד מנסה לעכל את מה שראיתי. מסכים איתך שהחלק הראשון פחות טוב מהחלק השני והשהסרט מתעורר לחיים רק כשהמחזה מתחיל. אבל נדמה לי שהיה צריך את ההקדמה הארוכה והמיגעת קצת בחצי הראשון של הסרט כדי שהחצי השני יהיה יותר אפקטיבי. מעניין מאוד מה שכתבת על הסרטים שבתוך הסרטים של אלמודובר… בהחלט לא הייתי מתנגד לראות גירסה מלאה של "התשוקה הראשונה" עם פנלופה קרוז בתפקיד הראשי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.