הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים 2025: אורחי הכבוד, אירועים מיוחדים וקצת על ״אלפא״ של ז׳וליה דוקורנו

הערב ייפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל אביב, במהדורה מספר 27 שנדחתה מאז יוני. המערכה עם איראן הסיטה ממסלולו את הפסטיבל שמזוהה יותר עם תחילת הקיץ מאשר עם סופו. אז אמנם חלפו כמעט חודשיים מהמועד המקורי, אבל שבוע של קולנוע קצר (וגם לא) מתחיל בסינמטק תל אביב ובמוקדים נוספים ברחבי העיר. הפסטיבל, שמנוהל באופן מסורתי בידי תלמידות ותלמידי ביה״ס טיש באוניברסיטת תל אביב, הוא אירוע הקולנוע הקצר המרכזי בישראל ותמצאו בו סרטים מכל מוסדות הלימוד. לא רק בארץ, גם בחו״ל בזכות התחרות הבינלאומית. אם כי השנה אין סטודנטים מחו״ל שהגיעו להתארח, מלבד ישראלים שגרים הרחק, כך לפי בירור שערכתי.

על חלק מההיצע של הקולנוע הקצר תוכלו לקרוא אצל עופר בפוסט המלצות מקדים, ואני רק אזכיר שיש גם תחרות עצמאית עם שמות גדולים של יוצרים שימי הלימודים שלהם מאחור. יש גם הקרנות של סרטים באורך מלא, בעיקר סביב אורחי הכבוד של הפסטיבל אבל לא רק, ובכך יעסוק הפוסט שלי – רשימה חלקית של אירועים מיוחדים, היכרות מקוצרת עם האורחים הבינלאומיים ולבסוף חוות דעת קצרה על ההקרנה הכי שווה בפסטיבל בעיניי – טרום בכורה של ״אלפא״, הסרט השלישי של ז׳וליה דוקורנו אחרי ״נא״ ו״טיטאן״, הישר מהתחרות של פסטיבל קאן האחרון. ברשימת האורחים תמצאו את התשובה מדוע דווקא הוא מוקרן ועוד לפני שמתחילים רשמית, רציתי להודות לצוות וליח״צ על כל העזרה בהכנות. נתראה בסינמטק תל אביב, תהיה אווירה חגיגית מהרגיל לעונה.

אורחי כבוד

אמינם אמנם לא יגיע, אבל העורך של ״8 מייל״ דווקא כן

איב ז'ולאן – דוקומנטריסט צרפתי פורה. באתר הפסטיבל מתארים את עבודתו ״בין סרטי ארכיון לסרטי סינמה וריטה״. הידועים שבהם הם סרטים ביוגרפיים, אבל לאו דווקא על החברה הצרפתית, כפי שידגימו מושאים כמו ולודימיר זלנסקי מחד ומאידך צ’רלי צ’פלין. יש לו גם סרטים עלילתיים דוגמת "הנשיא" ו"אנשי לה מונד", אבל בפסטיבל בחרו בתיעודי הכי מוכר שלו ככל הנראה: "הכול אודות איב (מונטן)" מ-2021. אפשר לנחש על מה הסרט ואפשר גם לראותו בפסטיבל, בהקרנה לכבוד האורח.

נואה דברה – תסריטאי צרפתי צעיר, אבל עם חתיכת רזומה. תמצאו את שמו בסרט זוכה דקל הזהב של ז׳אק אודיאר, ״דיפאן״, בסרט האמריקאי ״מים שקטים״ של טום מקארתי, ובעוד שיתופי פעולה עם שמות כמו רומאן גברס (“The World is Yours”). כבמאי לדברה כמה קצרים לזכותו והחל מהשנה שעברה גם פיצ׳ר ראשון. בפסטיבל תוכלו לראות אותו תחת השם ״ילד טוב ירושלים״, שזה תרגום לשמו האנגלי בעוד בצרפתית הוא נקרא ״אחרון היהודים״. שם קצת קשוח לקומדיה בימינו, אז אפשר להבין.

ג'יי רבינוביץ – עורך סרטים אמריקאי בכיר. לאורך למעלה מ-20 שנה הוא שיתף פעולה עם ג'ים ג'רמוש (מאז ״מונית לילה״) לצד עבודה עם במאים ענקיים בסרטים בולטים שלהם: ״רקוויאם לחלום״ של דארן ארונופסקי, ״עץ החיים״ של טרנס מאליק, ״אני לא שם״ של טוד היינס ו״פגיעה״ של פול שרדר. עוד סרטים מוכרים ברזומה שלו כוללים בין היתר את: ״נשות סטפפורד״, ״כנגד כל הסיכויים״, ״רמפרט״, ״רוזווטר״, ״ג׳נקשן 48״, ״ילד מחוק״ ו״ארצות הברית נגד בילי הולידיי״. בפסטיבל תוכלו לראות דווקא את ״8 מייל״ בהקרנה מיוחדת בשיתוף פודקאסט "אוכלי סרטים", מתן שרון וסגול 59.

ז'אן-כריסטוף בוזי – עורך הקולנוע הצרפתי לא יגיע פיזית, כפי שתוכנן כשהפסטיבל נועד להתקיים בחודש יוני, אלא יעביר כיתת אמן מרחוק. זה מצער משום שהכי הייתי רוצה לפגוש אותו אישית ולשאול איך זה לשבת בחדר עריכה מול הדימויים המטרידים מכל סרטיה של ז׳וליה דוקורנו: "ג׳וניור״ הקצר, ואחריו "נא" שהיה סרט הפריצה שלה, "טיטאן" זוכה דקל הזהב, ועכשיו "אלפא" (עליו בהמשך). בוזי ערך גם הסרטים "בינתיים בכדור הארץ", "עיניים זרות" (סיו הואה יאו), "לולה ואחיה" ו"הסבך".

עוד אירועים מיוחדים – כיתות אמן עם כל הנ״ל, בנוסף או בנפרד מהקרנות סרטיהם; גם הקולנוען האוסטרי המנוח מיכאל גלאווגר יזכה למחווה, הכוללת מקבץ סרטים קצרים ושתי הקרנות של סרטים באורך מלא; פאנל ״אובדן ואינטימיות״ בשיתוף פרויקט הקולנוע הבלתי נתפס שקם אחרי שבעה באוקטובר; להבדיל, ערב סטנדאפ תחת הכותרת ״הפסטיבל מת מצחוק״; הקרנה שיכורה של ״נערות שעשועים״ של פול ורהובן, מושג שאומר בדיוק את מה שנדמה לכם ולכן שהוא אומר; ושוב להבדיל, הקרנה פעילה לסרט ״גריז״ לזכרה של מאיה פודר ז"ל; מקבצי סרטים קצרים זוכי פרסים מהשנים האחרונות, מכל שנות הפסטיבל, לפי נושאים כמו אנימציה, וכמובן פאנלים על נושאים לוהטים כמו שימוש בבינה מלאכותית ביצירה.

״אלפא״ – טרום בכורה לסרט של ז׳וליה דוקורנו

לרוב כשמגיע אורח בשיא תהילתו, למשל עם סרט חדש בפסטיבל קאן שמקדים מעט את מהדורת הפסטיבל, האירוח שלו לא כולל את היצירה האחרונה. מכל מיני סיבות זה היה המצב בשנים בהם פקדתי תדיר את הפסטיבל, ולכן היה מרגש במיוחד לקרוא לפני כמה שבועות שז׳אן-כריסטוף בוזי יגיע לא רק כדי לדבר על הסרטים הקודמים שערך לז׳וליה דוקורנו – אלא גם על הטרי-טרי שלהם, ״אלפא״. המלחמה טירפדה את הגעתו הפיזית אבל הטרום-בכורה הארצית של הסרט בכל זאת תתקיים בפסטיבל, לא בירושלים או בחיפה הגדולים יותר. בתור אחד הסנגורים הנלהבים של הסרט מפסטיבל קאן האחרון, אני שמח להתחיל את כתב ההגנה כבר עכשיו ומציע להתעלם מהאופן המעורב בו התקבל בצרפת. לא, זה לא עוד ״נא״ או ״טיטאן״, אבל זה מאוד חיובי בעיניי וזו עדות לצמיחה של דוקורנו כבמאית, מבלי לוותר על כל הדברים שהפכו אותה למי שהיא.

אלפא הוא שמה של גיבורת הסיפור, ילדה בת 13 בגילומה של מליסה בורוס. בפתיחת הסרט אנחנו נכנסים מתחת לעור שלה, באופן הכי מילולי שאפשר, בסצנת קעקוע מצלקת כמו שרק דוקורנו יכולה לביים. הקעקוע על זרועה, האות אלפא או איי באנגלית, מתבצע בשעה שהיא מעולפת במסיבת בית של בני גילה וכמה ילדים גדולים יותר. מצב בעייתי מאוד שרק מחמיר כשהיא חוזרת הביתה לאמא שלה (גולשיפטה פרהאני) שמגדלת אותה לבדה. האם מתחרפנת כצפוי, או בעצם קצת יותר, משום שהסרט מתרחש בעולם בו מגפה מסתורית הופכת אנשים לאבן. לא בבת אחת כמו המבט של מדוזה במיתולוגיה היוונית, אלא התקשחות איטית של הגוף תוך כדי התפוררות לאפר או אבק, בכל מיני צורות וצבעים. המחלה עוברת במחטים, ויחד עם האסתטיקה של סצנות פלאשבק אין שום ספק שאנחנו באלגוריה למגפה המכוננת של שנות השמונים – איידס. אבל דוקורנו לא מסתפקת בכך ומרחיבה את השדות המטפוריים ממש עד קו האופק, במובן שיכול להדהד כל מגפה או פשוט דעות קדומות בחברה.

מלבד פחד מהידבקות ותנאי התבגרות בעייתיים, הצרות של אלפא ואמה חסרת השם מחריפות אפילו יותר. זה קורה כאשר הדוד הנרקומן, לשעבר או שלא, מגיע לביקור. מגלם אותו טאהר ראחים, מינוס כעשרים קילו ממשקלו שגם ביום רגיל אינו גבוה, מה שמייצר אימה גופנית רק מלהביט בו או לראות אותו זז בכל מיני התקפים ופרכוסים. ראחים מעניק את ההופעה האקספרסיבית בסרט ולדעתי הוא גם מרגש, באופן ששווה צפייה בסרט כולו. שאר הקאסט טוב כצפוי, הילדה-שחקנית רק בסדר בעיניי, ובתפקידי משנה בולטים תמצאו את אמה מקי ופינגן אולדפילד שהם בריטים אבל יודעים צרפתית. עוד כיוון אתני מעניין בסרט, שרלוונטי לצופה הישראלי ובמיוחד ממשפחות בעלות מוצא צפון אפריקאי, הוא דינמיקות מוכרות סביב שולחן האוכל של קרובי הגיבורה שזה מוצאם. דוקורנו משלבת פולקלור צפון-אפריקאי בעלילה המתרחשת בצרפת עתידנית-בדיונית, סביב מיתוס ״הרוח האדומה״ שסבת המשפחה מאמינה שהיא הגורם לכל המגפות.

אמונה ומדע מתנגשים משום שהרפואה מעט חסרת אונים מול וירוס הסלעים, לכן אנשים פונים לכל מי שמבטיח להציל אותם. זו רק אחת הגישות הביקורתיות המעניינות בסרט שעוסק גם במה ילדים רואים וסופגים על אף שהמבוגרים מנסים להסתיר, כמו גם בחיים הפנימיים שלהם שנחבאים מעיני המבוגרים על אף שהיו פעם צעירים בעצמם. דוקורנו מצטיינת בכך כמו גם ביצירת דימויים עוכרי שלווה אך עם זאת מרהיבי עין, באופן שלא מאפשר להסיט את המבט – והכל מתכתב. כי זה בדיוק ההיפך מאיך שאנשים בחברה, כל חברה, נוהגים לעשות מול מי שסובלים מתווית של מצורעים אבל שלא באשמתם. כלומר, האנשים המאובנים האמיתיים הם לא החולים בסרט. לכן הפעם היא משתמשת בשפה הקולנועית העזה והבוטה שלה כדי למתוח ביקורת על כל הנ״ל, בסרט מלנכולי יותר ומבדר פחות מהקודמים שלה. אולי זה מסביר מדוע היו מי שמיהרו להפנות לו עורף, לי זה רק גרם לרצות להביט אל תוך הפצעים שמוצגים על המסך ולנסות להבין את מקור הדימום.