• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

״טיטאן״, ניתוח משותף

23 באוקטובר 2021 מאת מערכת סריטה

כבר כמה חודשים שאי אפשר להפסיק לשמוע או לדבר על ״טיטאן״ (Titane). סרטה השני באורך מלא של הבמאית הצרפתיה ז׳וליה דוקורנו החל את דרכו בתחרות הראשית של פסטיבל קאן באמצע יולי, אז כתב עליו אורון בהתרגשות ראשונית. את הפסטיבל סיים הסרט עם דקל הזהב, הפרס היוקרתי של עולם הקולנוע לדעת רבים, שהוענק זו הפעם השנייה בהיסטוריה לסרט של במאית (הראשונה הייתה ג׳יין קמפיון עם ״הפסנתר״). בשל התכנים והסגנון זו הייתה הפתעה מסוימת, אם כי יו״ר חבר השופטים ספייק לי פלט אותה בתחילת הערב מרוב בלבול. ככה זה כשסרט שחומק מהגדרות נוקשות של ז׳אנר או ארטהאוס, מצליח לשגע אפילו את בכירי הקולנוענים שהתכנסו להעניק פרסים על הבמה המרכזית. עוד לפני שהספקנו לתהות מתי נראה את הסרט הקיצוני הזה גם בישראל, פסטיבל ירושלים הקרין אותו בבכורה, ולמי שפספסו אותו שם היה את פסטיבל חיפה.

ההקרנה הכפולה הזו גם היא די נדירה והיא השאירה את השיחה סביב הסרט בחיים גם בישראל עד סוף ספטמבר, בדיוק בזמן להקרנות המסחריות בבתי הקולנוע. ״טיטאן״ מצוי כבר שבוע שלישי על המסכים בארץ, פוגש קהל שאינו בהכרח שוחר פסטיבלים מחד או חובב סרטי אימה אלימים מאידך, אבל יש לקוות שהוא יודע לאן נכנס. לפחות בערך. מאוד לא פשוט לתקצר את הסרט הזה בלי ספוילרים, לכן אפילו לא ננסה. במקום זאת נקדיש את הפוסט הזה לחפירה ארכיאולוגית בחוויה המסעירה שהיא ״טיטאן״. בפעם הקודמת שעשינו דבר דומה, עם סלין סיאמה (בת ארצה של דוקורנו) וסרטה ״דיוקן של נערה עולה באש״, בעצם קיבלתם וקיבלתן כאן סקירה משולבת ומחולקת לפי כותבים. גם הפעם הטקסט יצלול לכל מיני נושאים ודיונים שהסרט מעלה ויהיה מחולק לפרקים, אבל כמחווה לסרט הפלואידי נשתדל לנזול מנושא לנושא ומכותבת לכותב מדי כמה פסקאות.

זה אומר שניתן לעצמנו קרדיט רק בסוף כל סגמנט, כאשר השם בסוגריים מתייחס לכל מה שמעליו כמובן (לא רק לפסקה בודדה). זה גם הזמן לתת קרדיט לשחקנית הראשית אגאת רוסל המגלמת את אלכסיה, לשחקן הראשי ונסן לנדון שמגלם את ונסן, ולתמונות של צלם הסרט רובן אימפנס (שצילם גם את ״נא״ של הבמאית), המעטרות את הפוסט בתקווה להעביר משהו מהאווירה. למקרה שזה לא הובהר, הטקסט הנ״ל מיועד בעיקר למי שכבר צפו ומחפשים לנסות להעמיק יחד איתנו, ולכן הוא גם מלא בספוילרים חמורים. ספק אם הוא יהיה מובן למי שלא ראו את הסרט, אבל אנחנו מבטיחים לנסות לבאר את היצירה עבור מי שכן. נתחיל עם המרכיב שהוא אולי הכי מתעתע משום מה – הנראטיב.

סיפור של אש ושל (מתכת קרה כ)קרח

לפני שהוצג הסרט בבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן, במקום שורת תקציר קידמה את הסרט הגדרה מדעית למדי של המתכת טיטניום, ששמה כשם הסרט בצרפתית. נכתב שם כי טיטניום היא ״מתכת בעלת עמידות גבוהה לחום ולחלודה, עם סגסוגות בעלות חוזק מתיחה גבוה״. מה שנראה כמו ספק הטרלה, דווקא מתאר לא רע את הגיבורה, המאווים שלה והמכשולים שבדרכה. דוקורנו היא סטוריטלרית מצויינת והיא בונה סרט כל-כך מפתיע ועשיר בדימויים עד כי קל לפספס כיצד דבר מוביל לדבר ונוצר סיפור חזק כמו פלדה.

אלכסיה היא מתכת, מהשוט הראשון ממש. הסרט מתחיל אמנם בתוך מה שנראה כמו קרביים של מנוע רכב, ואכן נחשף שסצנת הפתיחה מתרחשת ברכב נוסע. אבל במבט נוסף אפשר אולי לומר שקיבלנו הצצה אל הבפנוכו של אלכסיה כילדה. היא מבצעת חיקוי של רעש המנוע, מה שמעצבן את אביה ולבסוף גורם לתאונה, אחריה היא רצה ומנשקת ומחבקת את המכונה שכמעט והרגה אותה. אולי היא מרגישה יותר קרובה אליה עכשיו כשגם היא זכתה בלוח טיטניום שתקוע בראשה, אחרי ניתוח מציל חיים. היא קצת יותר מתכת גם כלפי חוץ. כל סיקוונס הפתיחה הזה, לפני שמגיעה כותרת הסרט, מספר הרבה על הדינמיקה המשפחתית ועל העתיד הצפוי של הגיבורה במינימום מילים מיותרות ומקסימום קולנוע.

המשיכה של אלכסיה אל מתכות והסלידה שלה מבני אנוש בשר ודם ממשיכה גם אחרי שנפגוש אותה בעבודה. הריקוד לצלילי ״Doing It To Death״ של הקילז מיועד לרכב עליו מתבצעות התנועות לא פחות, או אולי יותר, מאשר לקהל האנושי. קודם לכן היא אפילו מושכת אודם במראה של רכב אחר, בקריצה אלינו אבל בעצם לאוטו עצמו. באופן טבעי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הפלירט שלה מוביל למחזר אנושי. אלא שהוא הופך לתוקף ומשם לקורבן שלה, מה שמוביל אותה חזרה למקלחות להישטף. אז מגיעה סצנת פיתוי הפוכה – הפעם הרכב הוא זה שקורא לה ואפילו מקפץ לכבודה. שום דבר בסיקוונס הזה לא קונבנציונלי מבחינת מה שקורה, אבל מבחינת האיך זו אמנות סיפור הסיפורים במיטבה – אף סצנה לא יכולה לבוא לפני או אחריה חברתה, הסדר הוא הנראטיב והוא מה שמחזיק את הקהל איכשהו בכל זאת בתוך הסרט שנהיה יותר ויותר משונה.

כמתואר בהגדרה לטיטניום, אלכסיה לא מחלידה ולא נשחקת מהעבודה ולא מהשגרה אצל הוריה, מפגינה קרירות מתכתית כלפי כל דבר אנושי. אם כי ייתכן שאת זה היא קיבלה דווקא מהצד של אבא. הסצנה של הארוחה הזוגית אך בודדה שלהם, בזמן שבטלוויזיה מחפשים ביובש חדשותי אחר רוצח או רוצחת, אומרת לקהל כמעט כל מה שצריך לדעת על הפסיכולוגיה של הדמות אבל משאירה מקום למסתורין. את המגע שהיא צריכה אלכסיה מוצאת אצל הקולגה שלה (המגולמת בידי גארנס מרילייה), בה היא מגלה עניין רק אחרי שהיא לומדת על פירסינג באיזור אסטרטגי. בסצנה אינטימית ביניהן היא מתעניינת יותר בחתיכת המתכת מאשר במי שמחוברת אליה ואף מתקשה לשלוט בעצמה. גם הנשק עימו קוטלת אלכסיה את הקורבנות שלה מתכתי, ולגבי מה שיש לה בבטן וזהות האב (אם אפשר לקרוא כך לקדילק), אין ספק מהו הצד הדומיננטי. החיבור בינה ובין סוג אחר של מתכת, מעוטרת להבות מצויירות, יוצר סגסוגת שיכולה להיות חזקה משתיהן.

האש של הסרט, באופן קצת אירוני, היא מי שאמור לכבות אש למחייתו – ונסן. הוא יכול להיות חם ואבהי, להקרין אהבה ממיסה, אבל גם להתלקח מרוב עצבים ואפילו לשרוף גשרים. הוא נכנס אל חייה של אלכסיה כפתח מילוט, כמו האש שהבעירה בבית הוריה כשרק רצתה לשרוף ראיות, אבל הוא יצית בתוכה דבר מה נוסף שלא השכילה לעשות עד כה בחייה. האיש שרק רוצה לאהוב, פוגש אישה שלא יודעת לאהוב אלא רק להרוג, ומתייחס אליה כאל בנו האובד עד שהיא בכל זאת תימס. אלכסיה עוברת בסרט מטמורפוזות קיצוניות, כיאה למתכת כמו טיטניום שהיא גמישה אבל חזקה, אבל המפגש עם החום היציב של ונסן מייצר ריתוך שמחבר ביניהם.

״אני אהרוג את מי שיפגע בך, אפילו אם זה אני״ הוא מתחייב מולה במפגש הראשון ביניהם, כשהיא מנסה לברוח ממכוניתו, ובכך מדבר בשפתה. הוא זקוק למישהו או אפילו מישהי שתהיה בנו, קצת כמו שלהבה צריכה חמצן כדי לא לכבות. שום דבר לא יותר חזק מהסיפור הזה שהוא מספר לעצמו, עד לסיום בו היא משחקת באש באופן מטפורי ובריקוד שחושף אותה, מה שמוביל אותו לשחק באש באופן מילולי ולהצית את בטנו. כל זאת בזמן שהבטן של אלכסיה עומדת להתפקע, ורגע החיבור המושלם ביניהם יהיה הרגע בו המתכת נבקעת והאש כבה – ואז ניצתת שוב.
(אורון שמיר)

לידה של משהו חדש

בראיון שנערך איתה לכבוד "טיטאן" הבמאית ג'וליה דוקורנו מספרת על מחסום הכתיבה שלפת אותה אחרי ההצלחה של "נא". היא חשה שציפו ממנה לייצר סרט שני באורך מלא לקולנוע באותו כיוון רק עם יותר דם ואלימות. כי בניגוד להילולת היח"צ סביבו שכללה חלוקת שקיות הקאה בכניסה לאולם אחרי דיווח על קיא או התעלפויות או שניהם, אין בו הרבה סצנות קשות לצפייה. היא מתארת כיצד במשך שנה שלמה פתחה מקלדת מול מסך מחשב כל יום, וסיימה עם דף ריק. בשלב מסוים היא הצליחה. היא שחררה את כל הכעס שצברה מול הציפיות ומול העלבון שחוותה מענייני הקיא. "את משקיעה את הלב שלך במשהו ואנשים אומרים לך שהוא עושה להם בחילה", אמרה למרואיינת, ושילבה חלום שהיה לה על כך שהיא יולדת חלקי מכונית מתכתיים.

העלבון והזעם של דוקורנו מובנים, כי "נא", לחובבות וחובבי אימה, הוא אכן לא זוועתון כה קשה, אפילו שיש בו כמה סצנות (לא רבות!) של אימת גוף. הוא מטריד ברמה הרעיונית, אם כבר. ובמרחק הזמן, גם אני, כמו עופר – זוכרת בעיקר את הסיום שלו, ולא את הרגעים שהיו אמורים לזעזע אותי שהובילו אליו. אנחנו רגילות לצפות בהשלכות של נשים כועסות על המסך בסרטי אימה. זה רעיון שחוזר על עצמו על כך שלנשים יש כוח, וככל שידכאו אותן יותר, בסופו של דבר הוא יתפרץ ומי שפגעו בהן ישלמו את המחיר. בהרבה מקרים משלמות את המחיר גם הנשים עצמן וגם מי שיקרים להן, עיינו ערך "קארי" וחלק ניכר מסרטי האונס והנקמה. מתברר שאנחנו מפחידות מאוד את מי שמנהלים את העולם המערבי, כי יש לנו רחם ואת היכולת המבעיתה והבלתי נתפסת מבחינתם – להביא חיים לעולם. הכישור הביולוגי נחשב לכוח אדיר ומאיים, עד כדי כך שצריך לדכא אותו ללא הרף. עד שאנחנו מתפרצות, אם אנחנו דמויות בסרט אימה.

למרות שאלכסיה מוצגת בפנינו במלוא תפארתה המגוונת והפלואידית, למרות שהיא מקבלת את עצמה החדשה בהתרסה כשהוא רוקדת מול חבורת גברים שמזדעזעים כאילו לא חיככו לפני רגע שרירי חזה מיוזעים זה בזה, סצנת הלידה מתקפת את יחסי הכוח הבינאריים המגדריים כאילו כל זה לא קרה עכשיו. וזה מעבר לעובדה שאפשר לקרוא את אלכסייה כדמות שפעילה מינית ולכן נענשת למוות בשמרנות המכעיסה בסרטי אימה קלאסיים. תיקוף החלוקה של יחסי הכוח, גבר מול אישה, מתרחשת ברגע שהוא תמצית של כוח וחולשה, של אימה ופליאה וכאב בלתי נתפס: הלידה.

זה משהו שעשוי היה לחמוק מעיניי אבל במקרה קראתי קצת על לידות בשבועות שהובילו לאחת שחוויתי בעצמי. מי שמתעניינות ברצון ללדת במה שנקרא "לידה טבעית", כלומר, בלי משככי כאבים בסגנון אפידורל, לרוב תתרגל תזוזה רבה במהלך הלידה. זו לידה, אם היא מתאפשרת ואם היולדת רוצה לעבור אותה כך, השונה ממה שראינו בטלוויזיה ובקולנוע עד לאחרונה. נשים בצירי לידה מסתובבות, נמתחות על חבלים, נכנסות ויוצאות מאמבט או בריכה, ויורדות לכריעת שש בחלק מהצירים, בדיוק כמו שאלכסייה עושה כשהיא מתחננת לעזרה ומבוהלת. ברגעים האלו היא בלידה שנראית כמו המוסכמה של לידה טבעית.

ברגע שונסן מתגבר על עצמו ובא לעזור לה, הוא למעשה לא מתגבר על עצמו בכלל. הוא פועל במה שנראה והוא ככל הנראה מיומנות של איש רפואה והצלה. הוא הופך אותה על הגב, מפסק את רגליה ואומר לה לדחוף, והלידה ממשיכה כשהיא נראית ומתנהלת יותר כמו ההליך הרפואי שאנחנו מכירות ומכירים גם מהמוסכמות, וגם מכל מי שעברה לידה עם אפידורל או לידה שהצריכה התערבות רפואית. בבת אחת, ונסן תופס פיקוד ואת מקומו המסורתי במאזן הכוחות כגבר. הוא לוקח ממנה את ההובלה של הסיטואציה הנשית ביותר בעולם, ומשתלט עליה. הוא אפילו מקבל מה שיכול להיראות כפרס על כך – את הוולד. ואלכסייה? היא כבר לא איתנו.

ברגעים הראשונים שלאחר הצפייה חששתי שיש כאן מסר שפונה, בכוונה או שלא, נגד נשים. כי הנה, תראו מה קרה לה, לזו שלא מתיישרת לפי המוסכמות. אבל באותה נשימה החלטתי לחשוב על זה קצת, מתוך מתן קצת יותר קרדיט ליוצרת שעומדת מאחורי הסרט. וכשם שלדעתי לא מדובר בסרט טרנסופובי, "טיטאן" הוא גם לא סרט מיזוגני. להפך. הוא משקף לנו את הכוח העצום שבנזילות מגדרית, בחיבור לנשי ולגברי באופן שמורד במין שלנו, ובאופן שמתעקש לטשטש גבולות ומוסכמות תוך כדי שימוש באותן פרקטיקות גם ברמת הייצוג המגדרי וגם ברמת הייצוג שלו כסרט ז'אנר. והוא משקף גם את היעדר המוכנות של חלק מהאנושות לקבל את הפלואידיות, ואת המחיר שהחלק האחר משלם עליה.
(לירון סיני)

אימה גופנית מרתיעה, אבל גם מפרקת הגנות

הדברים אשר הופכים סצנות מסוימות לקשות לצפייה לקהל מבחינת הדימויים שלהן, משתנים מאדם לאדם. אולם אין ספק כי "טיטאן" מעורר שיח גם בגלל שהוא נחשב לסרט קיצוני באלימות ובדימויים שלו, אף כי בכל הקשור לסצנות אלימות, אלו מופיעות בעיקר בחלקו הראשון ולפחות אחת מהן קומית במופגן. מה שקשה בסרט זה קשור לאופן בו דוקורנו מצלמת את הגוף האנושי לאורך הסרט – החל מן הניתוח שעברה אלכסיה בתור ילדה, דרך ההפרשה הלבנה בסצנת הרצח הראשונה (היחידה שהייתה ממש קשה לצפייה עבורי) ודרך מבט על הגוף של שני השחקנים הראשיים. מה שמפחיד בסרט הוא האופן בו הגוף מצולם מקרוב, כמעט מבפנים, וגם מצולם בצורה לא מחמיאה החושפת פגמים, הן במקרה של השחקן המבוגר והן במקרה של השחקנית הצעירה. מן הסתם, סרטי אימת גוף (Body Horror) הם לא עניין חדש וגם סרטה הקודם של דוקורנו שוייך לז'אנר. אולם, התחושה שלי הייתה למרות כל הקטעים הלכאורה-קשים לצפייה, הסרט נע בכיוון אשר הופך את הגוף, גם במצב המעוות שלו, לפחות מאיים.

למעשה, הנרטיב של הסרט מציג שני גיבורים אשר נאבקים במגבלות הגוף שלהם. עבור ונסן המאבק הוא ריאלסטי יותר והוא המאבק בזקנה. אומנם השחקן ונסן לינדון נראה בסרט זה שרירי מן הרגיל, אך הוא גם זקן וחשוף ממה שכוכבים בני גילו נוהגים להראות בקולנוע. דמותו נאבקת בכך כי הגוף שלו הוא לא מה שהיה פעם, מה שמצריך ממנו לקבל זריקות ועבורו המגע עם המתכת הוא לא דבר חיובי. אולם כפי שהוא אומר במהלך הסרט, הוא אינו חולה, אלא רק זקן. המגע עם דמותה של אלכסייה מקרבת אותו לא רק למגע אינטימי מחודש עם משפחה, אלא גם להכרה במגבלות הגוף שלו חרף השינוי הלא רצוני שהוא עובר עם הזמן.

המאבק של אלכסיה בגופה הוא לכאורה כפול. הגוף שלה הוא בשר אנושי ורק חלק קטן ממנו הוא מתכת, בעוד היא נמשכת למתכת ואולי מרגישה קרובה יותר למתכת מאשר ליצור חי באופן מסורתי. כמו כן, היא נאלצת להעמיד פני גבר וגם להעמיד פנים שהיא/הוא/הם מצויים בשלהי גיל ההתבגרות כאשר בפועל היא מבוגרת יותר. בסופו של דבר, כאשר היא לומדת לקבל יותר וגם מפתחת קשר רגשי לאדם אחר (כנראה לראשונה), היא גם מגיעה לשלב של הכרה והשלמה עם הגוף שלה, בעוד זה מתפרץ דרך התחבושות ונחשף בכל זאת כאנושי, נשי ושופע. אך בו בזמן הוא גם מתכתי ופגום.

כמובן, המקצוע של אלכסיה בראשית הסרט הוא גם גופני, אך דומה כי בעוד עבור הקהל העיקר בריקוד היה הגוף שלה, עבורה העיקר היה התקשורת עם המתכת ועם הדימוי של האש. באופן זה, הריקוד שלה בסוף הוא גם חזרה לעבר שלה אבל גם שלב חדש בהכרה שלה – היא אמנם שוב רוקדת מעל רכב, אולם הפעם מדגישה את המגע עם הגוף האנושי שלה ולא את המגע עם המתכת. כתוצאה מכך, לאחר מכן היא לא רק חושפת את עצמה, אלא סבורה כי המגע עם ונסן אותו היא מקבלת ומכילה צריך להיות מגע מיני. אולי מפני שזו האינטראקציה האנושית אשר היא מכירה מן הסביבה ומן הדרך בה גברים ונשים אשר חשקו בה התנהגו כלפיה. בפועל היא נמשכת אל ונסן כי הוא היה עבורה אב אוהב, וייתכן כי לא היה עבורה מודל כזה בחייה.
(עופר ליברגל)

לרקוד ולצחוק באמצע הגיהנום

על הצדדים המצמיתים, המטרידים והקשים לצפייה של ״טיטאן״ אין מה להתווכח, כל צופה והקווים האדומים או הטריגרים שלו ושלה. אבל בשתי הפעמים שראיתי את הסרט, עם שני קהלים די שונים בתגובות לכל רגע, היה קטע אחד שבו כולם הרגישו בנוח לשחרר צחקוק. כולל אותי. זה קורה בסצנה שהיא דווקא שיא הרצחנות והטירוף של אלכסיה, בבית של הסטוץ שלה. אחרי שהיא משפדת אותה ומפגישה בין עוד שותף לדירה ושרפרף, באופן שלא ידעתי שאפשרי, השותפים ממשיכים לצוץ מכל מיני חדרים. למרות שמדובר בהגזמה קומית, עדיין לא נוח לצחוק. אלא אם תגיבו בצחוק של מבוכה או שחרור למראה הברוטאליות של מפגשים בין עצמים שונים לגוף האדם בסרט ובסצנה זו במיוחד. או כשהגיבורה מתעברת מקדילק.

לכן ועבור כל קהל שהוא, הבמאית ממש מדליקה את השלט ״צחקו כאן, זה בסדר!״ ברגע שבו מגיע השותף הנוסף, שכאילו יצא מסרט קומדיה. זה אחד הרגעים היחידים בסרט בו שינוי הטון, ויש המון כאלה, ממש מורגש משום שהוא נעשה בחדות ומנער את הצופה. הכל בסצנה העקובה מדם הזו פתאום מצחיק, החל מאמירת המחשבות של הקהל בקול רם (״כמה אנשים גרים פה?!״), המשך בשמות הכינוי המגוחכים והמתחרזים של השותפים, ועד להופעה החמודה והתמימה של השחקן (דיונג-קבה טאקו), שאכן מקבל חיבוק מאלכסיה לפני שהוא פוגש את גורלו. בכל זאת, חשוב להיפטר מראיות. הסצנה הזאת מגיעה כמעין שיא ראשון של טירוף לפני שאלכסיה תשנה את חייה בכל מובן אפשרי, ולדעתי היא חשובה כי זו הפעם הראשונה שמותר היה לפרוק קצת את הזעזוע מדקות הפתיחה. הכל בזכות הרמת בלם ביד באמצע הכביש לכיכר דם, מה שמוכיח שליטה מוחלטת של הבמאית.

אני לא לרגע לא בא לטעון שזו צפייה כיפית או קומדיה מלאת דאחקות, אבל אולי יש בסרט עמוס הביזאר הזה רגעים שבמנותק מההקשר היו יכולים לשעשע (סצנת בדיקת שמן מנוע, למשל). ואני בהחלט מאמין שהייתי חווה באופן שונה את המתרחש בהמשך אם לא היה ״מותר״ לצחוק לרגע באמצע הגיהנום שמתלקח בסרט. באופן אישי זה קרה לי בצפייה הראשונה רק עוד פעם אחת בסצנת המקרנה. ההומור פה אפילו עוד יותר שחור, כי הוא רכוב על גבה של סצנה בה הכבאים מנסים להציל חיים, אבל הכל בה משוחק באופן קומי-טרגי: מהתגובות של האם לבנה הגוסס ועד לבחירת השיר לליווי ההחייאה. הביצוע של ונסן לנדון הוא מעתה הביצוע האהוב עליי (והקאנוני) לשיר הבלתי נסבל או נסלח הזה. כל זה בסצנה מלחיצה בה יש מתח אמיתי (האם יצילו את הקורבן המעולף) וגם פריצת דרך מרגשת ביחסי האב-בן בין ונסן ואדריאן, על רקע הקנאה שמתחילה לפעפע בין אדריאן לכבאי היחיד שמעז לצאת נגד הבלוף ואף חושד שמדובר ברוצחת נמלטת. גם הסצנה הזו מסתיימת בחיבוק, אבל כמה שהוא שונה מהקודם שהזכרתי, שונה כמו חיים ומוות.

כל הדינמיקה בין ונסן ואדריאן/אלכסיה מוזרה מלהכיל עד שמתרגלים אליה, ולפלוט גיחוך של מבוכה מדי פעם מאוד עוזר בעיניי. בהקרנה השנייה הבחנתי שזה קורה לצופים מסויימים בשלבים שונים, הבולט שבהם הוא הרגע בו ונסן נחשף לחזה הנשי של מי שהוא מאמין כי הוא אדריאן, ופשוט מכסה אותו במגבת וממשיך לשמור את הסוד, או להעמיד פנים. בהנחה שעדיין מקבלים את המניעים של חלק מן הדמויות כריאליסטיים, זה רגע בו המציאות מתנגשת חזיתית באמת אבל העמדת הפנים נמשכת. זה כלי קומי מובהק שקשה לא לצחוק מולו. האפשרות השנייה היא לגלגל עיניים אבל רק אם נאחזים חזק מדי בהנחה שוונסן בטוח שאלכסיה היא באמת אדריאן שלו. לדעתי חבל לבטל את ההנחה שהוא יודע טוב מאוד מה קורה כאן מהתחלה (ולכן מזדעק למשמע בדיקת ד.נ.א. כשהוא בא לאסוף את ״בנו״ מתחנת המשטרה). באופן גורף, מומלץ לא להחזיק חזק בשום דבר בסרט הזה ולהיזרק מצד לצד בסיבובים.

אמצעי נוסף השאול מסוג אחר, על פניו, של סרטים הוא סצנות ריקוד. גם בו משתמשת הבמאית כדי לאותת לקהל דבר אחד ולתקשר ישירות דבר אחר. שלושה ריקודים מרכזיים בסרט ממחישים זאת היטב. הראשונה היא כמובן הסצנה בה מוצגת לנו אלכסיה הבוגרת, שמתחילה בשוט שעוקב אחריה ברחבת התצוגה הניאונית של המכוניות ומסתיימת בריקוד פיתוי על מכסה המנוע. זו אלכסיה כפי שהיא באמת – מפלרטטת עם המכונה ולא עם האנשים סביבה, לפני שהיא מעניקה לה סוג של לפ-דאנס. הסוגיות עם הגוף שלה מתחילות להיות מטרידות יותר ויותר בהמשך, כך שלא נראה אותה רוקדת כמו עצמה עד כמעט לסיום.

אולם, באמצע הסרט ונסן מזמין את אדריאן לריקוד בדירתו. מבחינתו זו יכולה להיות צורת תקשורת עם מי שלא פוצה פה. מבחינתה, יש ודאי פחד שהיא תיחשף באמת. הריקוד שלהם כוחני, גמלוני, לא שיוויוני (תפקידים לגבר ואישה) ולכן הופך לקטטה. אלכסיה לא מרשה לעצמה להיות אישה ברגע בו היא אמורה להעמיד פני גבר צעיר, אלא נשענת על ריקוד שנחשב אולי גברי יותר בעיניה – בן שמתקוטט בצחוק עם אביו. אלא שגם זה צד של אלכסיה שראינו בעבר, שפורץ ממנה ונהיה לניסיון לפגוע וממש להרוג את ונסן. למזלה, הוא לא רק חזק ממנה פיזית אלא גם מגיב כמו אב שהולך מכות עם בנו, מה שמוביל לתוצאה המיוחלת מבחינתו. עכשיו הם כבר יכולים, אולי, לרקוד יחד במסיבת הכבאים.

את השבר של ונסן, הרגע בו הוא מפסיק להאמין שאלכסיה היא אדריאן, אנחנו חווים אחרי סצנת הריקוד האחרונה בסרט, שיש לה כמה שלבים. הראשון הוא ריקוד פוגו אלים וגברי, שלא לומר הומו-אירוטי באופן נטול מודעות, בו כבאים מעורטלים למחצה מתנגשים זה בזה במהלך השתוללות לצלילי רעש שכנראה נחשב למוזיקה בחוגים מסוימים. הדינמיקה היא איפשהו בין ״עבודה טובה״ של קלייר דני לכמעט-כל-סרט של נדב לפיד. אדריאן לא לגמרי בנוח עם הריקוד הזה אבל ימצא עצמו בהמשך הסצנה על גג של כבאית ועם מוזיקת פתיינית. זה המקום הטבעי של אלכסיה, שהייתה משתלבת נהדר במצעדי גאווה – עם מכונית לרגליה וצופים גברים סביבה. והיא עושה את מה שהיא עשתה בתחילת הסרט, אבל הפעם בתור אדריאן. לראות גברים מאצ׳ואיסטים מתבלבלים ונבוכים מגילוי מיניות נשי אצל מי שהם תופסים כגבר, הוא אחד משיאי הנזילות המגדרית ואולי גם ההומור של הסרט. את ונסן זה מביך. אין לו בעיה שבנו לובש שמלות, כפי שראינו בסצנה מוקדמת, או שיש לו שדיים. אבל הריקוד שהופך את אדריאן לאלכסיה שובר בו ובאשליה שלו משהו, עד כדי מחשבות אובדניות בסצנה הבאה ובעזרת אש. אנחנו בכל זאת עדיין בסוג של גיהנום.
(אורון שמיר)

final girl שהיא הרוצחת – והפטריארכיה בכל זאת מנצחת

דוקורנו מכירה את עולם התרבותי בו היא פועלת היטב כשם שהיא מכירה את הגוף האנושי, כבת לגינקולוגית ודרמטולוג. היא הושיבה את השחקנית שמגלמת את אלכסייה מול הקלטות של רוצחים פסיכופתים ומול סרטים של דיוויד קרוננברג ודיוויד לינץ'. והיא לוקחת במיומנות את מוסכמות קולנוע האימה שאנחנו מכירות ומכירים היטב, כמו גם כמה הנחות מוקדמות על דמויות מסוימות ומה הן אמורות לשקף, והופכת את הציפיות שלנו על הראש פעם, ועוד פעם, ועוד פעם עד שנפנים שיש כאן סרט שהוא חיה חדשה לגמרי.

כבר בהתחלה היא מציגה לנו ילדה בלתי נסבלת. בסדר, זה משהו שקורה לכל הילדים מדי פעם, אבל כאן יש ניכור שלא נוכל להתחמק ממנו. כשהילדה גדלה, אנחנו מנסות להזדהות עם אלכסייה, היא מסומנת כגיבורה שלנו, מוקפת במעריצים שחומדים אותה כשם שהם חומדים את המכונית עליה היא מלהטטת בריקוד ארוטי. אנחנו במתקפה חושית שמסמנת לנו אותה כגיבורה בסכנה. אפשר לנחש לאן זו הולך. החשפנית שנאלצת להגן על עצמה ותסתבך בגלל שהעזה לא לוותר לגבר שרצה לפגוע בה.

ובכן, רעיון נחמד, מוכר, ולא הכיוון אליו הסרט הולך. תוך דקות ספורות מה שמתחיל כמו סצנת אונס הופך לחיסול בידיה המיומנות של אלכסייה וסיכת הראש החדה שלה שנתחבת באופן מדויק עמוק לתוך האוזן של המעריץ המסוכן הורגת אותו בעודו פולט נוזל לבן, רירי ומקציף עליה. כאן עוד אפשר להתייחס לרצח כאל הגנה עצמית, והוא ממשיך ונחווה כאונס ברמה הסמלית שלו, כשאלכסייה מגיבה לנוזל הלבן שנשאר עליה ברתיעה ומנקה את עצמה ביסודיות אחריו. אבל עוד קצת התקדמות וחשיפה לניכור הורי של אב שלא מסוגל לגעת בה אפילו כדי לבדוק אותה, ואמא שמשחקת את התפקיד של האישה בבית שאמורה להפגין חיבה ורכות מלאכותית כלשהי, ומתברר שאלכסייה שלנו היא שורדת כזו מעולה, כי היא רוצחת סדרתית, גם אם קצת גמלונית.

יש סרטים, חלקם מוכרים, שמצמידים אותנו לנקודת המבט של הרוצח או הרוצחת. למשל "Henry Portrait of a Serial Killer" ו"Angst", או "רוצחים מלידה" הפופולרי הרבה יותר. אבל אלכסייה אחרת, כי היא מקבלת, גם אם בהדרגה, את רוב התכונות הטיפוסיות של מי שתפקידה המסורתי הוא לעמוד מול הרוצחים. זו הנערה השורדת, "Final Girl" באנגלית, מסרטי הסלאשרים. בספרה של קארול ג'יי קלובר "Men, Women and Chainsaws" שיצא לאור ב-1992 אחד הטיעונים המרכזיים שלה הוא שהנערה השורדת (תרגום חופשי שלי למונח) היא דמות שצופים גברים אולי נהנים לראות סובלת בתחילת הסרט, אבל גם מזדהים עם הפחדים שלה ועוברים לצד שלה לגמרי, מריעים לה כשהיא הופכת מניצודה לציידת. היא בת הזדהות כי לפי הפרשנות של קלובר היא עוברת סוג של חניכה לגבריות, בזמן שהיא לרוב חושפת את הגבריות הכושלת של הרוצח. זו דמות שפעמים רבות מתהדרת בשם שיכול לעבור כשם גברי, בסלאשרים הקלאסיים היא זו שמתעסקת פחות בסקס כמו הדמויות שמחוסלות הרבה לפניה, אפילו מיניות מודחקת. בהמשך היא מפגינה תושייה תוך כדי שימוש בחפצים פאליים שונים שמאפשרים לה לתת דרור לכל מה שהודחק תוך כדי שהיא חודרת או כורתת איברים מהרוצח, עם קולב (לורי של "ליל המסכות") או כל דבר יעיל אחר.

קלובר כותבת שהשורדות האחרונות הן נשים שמשתמשות בפאלוס (כל דבר שמזכיר לנו פין, נו) כדי להגביר את הכוח שלהן. זו אולי גם הסיבה שצופים גברים יכולים להזדהות עם הכאב שלהן בהתחלה, מתוך ידיעה רגועה שהן יהיו חזקות בהמשך. היא גורסת שהן למעשה מגלמות מופע נזילות מגדרית או דואליות, גם גבריות וגם נשיות, אם תרצו. היא כותבת גם על נקודת המבט של הצופות הנשים וגם על הערבוב המגדרי של הרוצח ואומרת שבסרטי אימה המין שלך לא קובע את המגדר שלך, אלא ההתנהגות שלך, או ה"מופע" שלך. וזה דיון שמתרחש הרבה לפני פוליטיקת הזהויות שבה אנחנו חיות וחיים היום.

והנה באה דוקורנו ולוקחת את טשטוש הגבולות שתיארתי ומעלה אותו שלב. למה לדבר על נערה שורדת ועל רוצח בנפרד, אם הם יכולים לחיות בגוף משתנה אחד? אלכסייה משתמשת בסיכה הפאלוסית שלה כדי לחדור אל הקורבנות שלה למן ההתחלה. הסצנה הראשונה בה היא לוקחת חיים נגמרת כמו סצנה אחרונה בסרט סלאשרים. הסוף הוא ההתחלה כאן, בכמה וכמה מובנים. היא מפגינה כוח ברוטאלי ומנותק רגשית כאישה, היא מפגינה פגיעות וחיבור לבן אדם אחר כנער. בניגוד לנערה השורדת הקלאסית, היא כן מפגינה מיניות מתפרצת כבר בסצנות הראשונות שלה כאישה בוגרת, על גבי ועם מכונית, וגם מול אישה אחרת. ועל כך היא תשלם את המחיר הקלאסי של מי שעוסקת בפעילות מינית בסרט סלאשרים בהמשך.

אלכסיה היא רוצחת שמתנהגת כמו שורדת אחרונה, כולל סצנה מבדרת כשם שהיא אלימה בה היא רודפת אחרי הקרבנות המזדמנים שלה, שמתגלים עוד ועוד מהם בבית בו היא שוהה. היא עושה את אותם מהלכים טיפוסיים: מתחבאת, עולה במעלה המדרגות כמו שראינו גיבורות מבועתות עושות כל כך הרבה פעמים לפניה, נראית כאילו שהיא זו שבורחת כשלמעשה היא זו שצדה. והיא הופכת אחר כך לגיבור, נער בהריון שמפגין גבריות פגומה, רגישה, כמו מחווה שמפרקת ומרכיבה את הרוצח הטיפוסי. הוא נתפס לרוב כגבר פגום בסופו של דבר, הרבה פעמים מתנקם בנשים בגלל כשל בהוכחת הכוח שלו מול אמא שלו, או נשים משמעותיות אחרות בחייו, ומסיים אותם מחורר או מסורס סמלית בעצמו. הנער או הגבר הצעיר שאלכסייה מתחזה לו, במופע שהאב, ונסן, מחליט להשהות את חוסר האמונה בו כאילו הוא בעצמו צופה בסרט, לא מגדל שיער פנים. הוא גם זוכה לניכור מהאם, במקרה הזה כי היא לא בוחרת להישאר כשחקנית אקטיבית במופע שלפנינו. ובאופן הכי מובהק, הוא אמנם מסתיר אותם עד כאב מוחשי שעובר היטב מהמסך אל הצופות והצופים, אבל הוא עדיין חובק סממני מין של נקבה – השדיים הדולפים שמן מנועים וההריון.

בסרטי סלאשרים, כותבת קלובר, ובטח שמתן ושמתם לב, הקורבנות הגברים שאמורים להושיע את הנערה השורדת נשחטים לא פעם בעודם משמיעים צעקות או חרחורי גסיסה בעצמם, מנוקבים, מחוררים ונחדרים בדיוק כמו הנערות שלא שורדות. מהבחינה הזו אפשר להסתכל על אלכסייה בתור דמות אחת שמגלמת גם רוצח/רוצחת, גם נערה שורדת, וגם גבר או נער בסרטי אימה שמחוסל. היא כל המרכיבים של דמויות בסרטי סלאשרים בתמצית אחת, בתוספת טיטאניום. אליו אפשר להתייחס בתור היסוד של מי שהיא, אולי, משהו שהוא לא בחירה אבל כן זהות שהיא מאמצת, משהו שמגרד מתחת לכסות העור של המגדרים שהיא לובשת. טיטאניום היא מתכת חזקה וקלה מאוד, יסוד של כוח וגמישות, אם נרצה. אבל כבר כתבתי מה קורה לנשים ולמקור הכוח שלהן. והגורל של אלכסייה, למרות כל הפירואטים המגדריים והמופעים השונים שהיא עושה, לא שונה.
(לירון סיני)

האב המקריב/הקר, והבן-בת החריג-ה

בשביל הטענה בפסקה הבאה אני צריך להיכנס לתחום הספוילרים לא רק לגבי "טיטאן", אלא גם לגבי סרטה הקודם של דוקורנו "נא", אז מי שלא רוצה לדעת דבר על עלילת "נא" וכיצד הסרט מסתיים מוזמן לדלג פסקה אחת. אני עושה זאת כי מה שמעסיק אותי הוא בעיקר הסיום של שני הסרטים.

ספוילר ל״נא״ (לא ״לטיטאן״) מכאן
"נא" הוא סרט מרשים טכנית לכל אורכו ואיכשהו בעל עומק רגשי עבורי רק בסצנה האחרונה שלו, הסצנה בה מבינים את הזהות של אב המשפחה וההקרבה שהוא עושה למען הנשים בחייו. הקרבה שכוללת לא רק הכרה בחריגות שלהן (אוכלות בשר אדם), אלא גם חיתוך פיזי מתמשך בגופו למענן. זוהי דמות של אב (וגם בעל, אבל בעיקר אב) עדין אך גם נחוש, ובעיקר כזה שמעמיד את טובת הנשים שהוא אוהב לפני טובתו שלו. בעוד הסרטים של דוקורנו מציגים נשים פושעות וניתן לראות בהם ביקורת גם על מקום הנשים בחברה והציפיות של הקהל מדמויות נשיות, אני מוצא כי בשניהם הדמות עימה בסופו של דבר מזדהים רגשית יותר היא הגבר.
-סוף ספוילר-

מבחינה זו, ב"טיטאן" רואים הרבה יותר מן האב המקריב מעצמו עד לנקודה בה הוא הופך לגיבור שווה ערך ביצירה, תקווה להמשך ואולי לגיבור היחיד של הסיפור. ונסן הוא דמות טרגית: הוא מגדיר את עצמו דרך ההורות והדאגה לאחר, אבל הוא לא מצליח לשמור על הקרובים לו ובסופו של דבר אין לו את מי לאהוב. בנו הראשון נעדר והספק חיזיון שהוא רואה במהלך סימולציית כיבוי אש רומז לכך כי ייתכן והוא חושב שהוא מת (ובפירוש הכי אפל: יודע שהוא מת, אולי בגלל שהוא חי קרוב לתחנת הכיבוי ולמתחם האימונים). אשתו עזבה אותו למרות שהיא עוד אוהבת אותו ואת אלכסיה הוא לא מצליח להציל. האופטימיות היחסית של הסיום מגולמת בנכונות שלו להמשיך, להיות אב לתינוק הטיטאן שנולד. הוא מכריז שהוא כאן בשבילו ויש לקוות כי הוא ימצא איך בדיוק מאכילים אותו. אולי קוקטייל של מטרנה ושמן מנוע.

הרבה בסרט לא מוסבר והוא נותר פתוח לפרשנות. למשל, הסיבה לכך שאלכסייה סולדת מבני אדם ומתנהגת כסוציופאטית/פסיכופטית (אני מתנצל על חוסר דיוק במונחים הקליניים). סצנת הפתיחה רומזת שזה היה כך לפני התאונה לה היא גרמה, אולם לפעמים ילדים משתוללים בנסיעה. ניתן גם להסביר זאת בקרירות הכללית במשפחה ולראות באב הביולוגי שלה את מקור הצרות, אולם גם לכך אין יותר מדי סימוכין בסרט והכל יכול לנבוע מהרגלי צפייה של הקהל/מחשבות מוקדמות על דמויות של רוצחים סדרתיים. במיוחד בסרט של במאית שלא נמנעת מקלישאות ז'אנר, ולפעמים משתמשת בהם מבלי לשבור אותן, אבל נמנעת לדעתי מהסברים חד משמעיים. ייתכן שאלכסיה היא פשוט ככה. נולדה עם משיכה למתכות עוד לפני שגופה הפך למכיל מתכת. סבלה מחוסר יכולת להתחבר לבני אדם/רצתה לא להתחבר לבני אדם, עד שלא הייתה לה ברירה ואז היא גם גילתה את זה.

הליהוק לדמות של האב הביולוגי יכול להיות הסבר נוסף, אך גם להדגיש כי בפועל אין הסבר. את האב מגלם הבמאי הצרפתי ברטן בונולו, במאי אשר רוב סרטיו עוררו מחלוקת בצורה זו או אחרת. בחלק מסרטיו הדמויות עושות דברים שנחשבים לא מוסריים והקולנוע המוקדם שלו גם כלל הרבה מיניות בוטה, כולל הצגה של ניצול נשי בסרטים כמו "הפורנוגרף" ו"בית הסובלנות" (אודות בית זונות), שני סרטים אשר באופן מופגן לא הציגו אך ורק שיפוט ביקורתי. עוד דבר שבונולו נוטה להתחמק ממנו בסרטיו הוא צלילה להסברים פסיכולוגים או להסברים בכלל. בסרטו "נוקטורמה" הוא מראה סדרת פיגועי טרור בלי לעסוק במניע או אפילו ברקע של הדמויות. יש גם הרבה הבדלים בין בונולו לדוקורנו – בתור התחלה, דוקורנו מניעה את העלילה בקצב הרבה יותר מהיר ומספרת את הסיפור בצורה לינארית (גם אם תוך שימוש בדילוגים). אבל ייתכן שהוא גם סוג של אב רוחני שהיא מנסה להרוג, לנעול ולשרוף את ההשפעה שלו, או להציב לו אלטרנטיבה.
(עופר ליברגל)

מפגשים, ניגודים והפכים משלימים

בשביל ליצור את מסלולי ההתנגשות של כוחות מנוגדים ומשלימים, מפגשים שיוצרים דבר מה חדש, צריך לרוב לאפיין היטב את שני הקטבים ולקרב אותם עד גיצים. ״טיטאן״ הוא בהחלט סרט על התנגשויות כאלה, וזה לא רק עצם ההריון העל-אנושי שבמרכזו, שהבמאית מזכירה בראיונות כהריון השואב השראה מהמיתולוגיה היוונית והטיטאנים. ישנם המפגשים בין אש ומתכת שהוזכרו לעיל, לא מעט פגישות מהסוג שדארן ארונופסקי אוהב לצלם בין בשר למתכת (פירסינג, מסרגה, מזרק, לוח הטיטניום), וגם מפגשים אקראיים יותר. הרגע הראשון בו המעריץ של אלכסיה פוגש את מושא ההערצה שלו, הוא הרציחה הראשונה שלה בסרט ומאותת לנו לאן באמת נכנסנו. הפעם הראשונה שוונסן רואה את אלכסיה בתור אדריאן, כגוזל פצוע אחרי מה שעוללה לעצמה כנגד הכיור, מכניסה אותו כדמות חדשה לסרט והופכת את הקערה על פיה מבחינה עלילתית. הסרט כמו משיל מעליו עוד שכבה ככל שהוא מתקדם ובכל פעם שהוא נתקל באירוע או דמות חדשים.

יש הרבה אלמנטים ספציפיים בסרט המתאפיינים בתכונות סותרות ותלויות שימוש. זה חלק מעניין שבירת הציפיות המתמיד של דוקורנו, שמקפידה למשל לצלם את ונסן בוורוד (אלכסיה מזוהה עם הצבע הצהוב שהוא יותר נייטרלי מגדרית אבל אולי מסמל דעות קדומות). השריפה שהציתה אלכסיה בביתה כדי להיפטר ממשפחתה, מובילה אותה באופן אירוני אל כבאי שיהווה לה משפחה חדשה. הצלת החיים שמתבצעת בסרט בנוכחות ונסן מתרחשת ללא שום גיץ בוער, בעוד בסיטואציות הנוספות שכוללת דליקות בסרט אובדים חיים – בסימולציה בה ונסן מדמיין דמות קטנה ומכודררת תחת שולחן (כנראה בנו האמיתי), ובשריפה בה הוא מעניק בלון גז קטלני לדמות שמכנה עצמה ״המצפון״ (המגולם בידי לאיס סלאמה) ובכך משתיק בכוח יותר ממצפון אחד. אש יכולה להעניק חיים חדשים, כבאי מסוגל להצית אש ואפילו לקחת חיים.

את עיקרון הניגודיות כשבירת ציפיות אפשר גם לראות בסרט דרך אמצעי המרפא בו משתמשת כל אחת מהדמויות הראשיות. אף אחת מהן לא חולה אלא רק מסתירה, לכן המרפא גורם לכאב וחולשה. אלכסיה נעזרת לאורך רוב הסרט בתחבושות, תכשיר רפואי שאמור להביא מזור, כדי להסוות את הסממנים הנשיים שלה. אך בכל פעם שהיא מורידה אותן, מתגלה שהחבישה חרצה את בשרה בכאב. ונסן מזריק לעצמו מעין סטרואידים שאמורים לשמור את גופו חזק, אבל בפועל גורמים לו רעד ועילפון עד אפיסת כוחות. המלחמה שלו במושגים מיתיים כמו מוות או זמן היא חסרת סיכוי, כי הם חשוכי מרפא. לעומת זאת, בכל פעם שהוא מאפיין עצמו דרך האבהות שלו, הרוח גוברת על הגוף. כולל בסיום בו הוא חובק תינוק מיתולוגי ומניחו אותו על הבטן שלו, מלאת הכוויות. הכל באותו הסיקוונס בו הבטן של אלכסיה מעניקה חיים לאחר וגוזלת אותם מעצמה.
(אורון שמיר)

על פניו, שני גיבורי הסרט מנוגדים: מול רוצחת אשר נרתעת מכל מגע אנושי (רגשי או פיזי), ישנו איש כוחות הצלה שכל תפקידו, וגם הרצון שלו בחיים, הוא להציל את הזולת ולחיות למען האחר. אלא שאלכסיה מוצאת את עצמה שוב ושוב בחברת אנשים אשר נמשכים למראה שלה, ובחלק השני לסיפור הרקע הבדוי שהיא בונה. ונסן הוא בסופו של דבר בודד כל הזמן, אולי עד לסיום. אולם, הם מנוגדים כמו אש מתכת, שני המוטיבים החוזרים בסרט. כלומר, הם לא בדיוק הפכים ולא בדיוק מנוגדים. האש החיה והחמה מצויירת על המתכת הקרה, נטולת הפגמים והקבועה – המכונית שהיא גם אש וגם מתכת היא האחראית ל"נס" של הסרט. אולם, אש אינה ההיפך של מתכת ואלכסיה היא לא ההפך של ונסן. כי בעולם של הסרט אין הפכים, יש רק גמישות סביב ההגדרות והציפות של הקהל.

להשקפתי, אם יש משהו שהסרט יוצא נגדו הוא לא זהות מינית או מגדרית כלשהי, אלא היצמדות להגדרות יבשות או הליכה על פי הצפוי. אם הסרט אינו תקין פוליטית, זה מפני שהוא יוצא נגד הכפפה של חיים לתקינות או לתקן, שכן לדברים יש שכבה נוספת, או דרך נוספת להביט עליהם. המציל והרוצחת יכולים דווקא לשתף פעולה. המשפחה הקרירה של אלכסיה מגיעה דווקא מן הדרום הצרפתי, הנחשב לחם ומשפחתי יותר (לעומת פריז). גם הז'אנרים בהם פועל הסרט נעים בין סוגים שונים של קולנוע: בין אימת גוף וקצב איטי לפרקים, לסצנה אלימה על רקע מוזיקת פופ המאפיינת קולנוע הוליוודי עכשווי. כל זה בלי מעברים חדים ובלי להבדיל בין אלמנטים המזוהים עם קולנוע גבוה וקולנוע פופולרי. הסרט הזה בהחלט מזמין קריאות וניתוח מכל זווית אפשרית, אבל בו בזמן הוא מזכיר: החיים הם לא בדיוק מה שמופיע בנתונים סטטיסטיים או בניתוחים, הניגודים הם לא מוחלטים.
(עופר ליברגל)

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    עבודה מרשימה ומרתקת. תודה!

  2. the dibuk הגיב:

    סרט מרשים.סקירה חזקה.

  3. ד הגיב:

    תודה על המאמר המעולה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.