• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • ״הוולווט אנדרגראונד״, סקירה לסרטו של טוד היינס
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

פסטיבל קאן 2021: ״A Hero״, ״Petrov's Flu״, ״Titane״

16 ביולי 2021 מאת אורון שמיר

פסטיבל קאן כבר מוכן לקפל את מהדורת 2021 ולהכריז על הסרטים הזוכים, בזמן שאני השלמתי רק דיווח אחד. חוויתי פסטיבל מעט משונה, גם משום שלא הייתי כאן שלוש שנים וגם כי כמויות הלוגיסטיקה והבירוקרטיה סביב ענייני נגיף הקורונה היו מטרידות ומתישות. ראיתי רק כמחצית מסרטי התחרות, בשל מחויבויות אחרות שאולי גם עליהן אפרט בפוסט אחר, ולכן לא הרגשתי בנוח לדווח בזמן אמת. אולם, עם הסוף המתקרב מדגדג בכל זאת לשתף במחשבות ראשוניות על תחרות הקולנוע היוקרתית בעולם, שכנראה תפתיע בערב חלוקת הפרסים במוצאי שבת, כמו תמיד. בטח ובטח אם לוקחים בחשבון חבר שופטים בראשות ספייק לי. לא אסקור את כל מה שיצא לי לראות, אבל על שלושה סרטים שאהבתי מאוד אביע דעה. על כמה מהאחרים חשבתי לפחות להסביר בקצרה מדוע לא מצאתי זמן או צורך לסקר כאן בסריטה, כל זאת בזמן שחבריי לבלוג מסתדרים כל-כך טוב בלעדיי עד ששקלתי לעבור לריביירה הצרפתית לעד.

בגזרת האכזבות, הפסטיבל נפתח עם ״Anette״ של לאוס קארקס, שהוכיח בפעם המי יודע כמה שבמאי ענק יכול להוציא סרט מעניין גם מתסריט רע. הבעיה היא שהתסריט של האחים רון וראסל מייל, הלא הם להקת ״ספארקס״ הוא לא סתם רע אלא החומר ממנו עשויים הסיוטים שלי כמבקר. אחרי אדגר רייט ועכשיו קארקס, אני מתפלל לאלוהי הקולנוע ששני הנודניקים חסרי המושג האלה יעזבו במנוחה במאים שאני אוהב ויפנו את האנרגיות המביכות שלהם לאפיקים אחרים. לאורך כל הפסטיבל אני מתחלחל כשמזכירים בפניי קטעים מהסרט הזה, שעינה אותי ארוכות.
המקרה של אילדיקו אניידי וסרטה החדש ״The Story of my Wife״ מורכב יותר. לדידי, הסרט מורכב מכל החומרים של יצירת מופת אבל אינו מתגבש לאחת. קולנוע גדול בטעם של פעם עם אימג׳ים בארוקיים מרהיבים, שכמעט שום דבר במימד האודיאלי לא מסתדר בו. זה יצריך דיון ארוך וכנראה ספוילרים, אז אמתין או אניח לזה, אבל ההחלטה לצלם באנגלית פגעה אנושות באמינות המשחק והסיפור בעיניי, על רב חובל (חיס נאבר) שמחליט להינשא לאישה הראשונה שנכנסת לבית הקפה (ליה סיידו). גם העובדה שהסרט נושק לשלוש שעות ומחולק לפרקים באופן מעט ספרותי מדי, מפחיתה מעט מן ההנאה.
לבסוף, החדש של ז׳אק אודיאר, שנקרא ״Les Olympiades״ במקור הצרפתי ו״Paris, 13th District״ באנגלית כדי להסביר לקהל הבינלאומי היכן מתרחשת העלילה. כידוע (או שלא) אני מאוד אוהב את הקולנוע של אודיאר, והציוות שלו עם שתי תסריטאיות (סלין סיאמה, ליה מיסיוס) ומקור קומיקסי העלו את הציפיות. הבעיה היא שאין לי מושג מה ראיתי ולא הבנתי שום החלטה של היוצרות והיוצר – לא את הצילום בשחור-לבן לסרט על צעירי פריז של היום, את הפסקול ה״עכשווי״ מלפני שני עשורים, ובטח שלא את היעדר העלילה והדמויות הקלושות עד לא קיימות. אם תרצו לראות לראות צעירים וצעירות עושים את זה על המסך בשלל תנוחות ולאורך שעה ושלושת רבעי, אני מניח שהסרט הזה יופץ בארץ בהמשך.

עוד סרטים שאני לא בטוח שזה הזמן והמקום לכתוב עליהם הם אלו שמיועדים לקהל רחב אבל מצאו עצמם בתחרות. למשל ״Casablanca Beats״ של נביל עיוש, גרסת מרוקו ל״ג׳נקשן 48״ (פיצוח של אבנר שביט, לא שלי) עם עלילת סרטי מורה מרדן ותלמידים מרדנים עוד יותר, מ״סיכון מחושב״ ועד ״ללכת שבי אחריו״. או ״שלוש קומות״ (Tre Piani) של נני מורטי, שהעתיק את עלילת ספרו של אשכול נבו לשכונה בורגנית רומאית. או אפילו ״האי של ברגמן״ (Bergman's Island) של מיה הנסן לאב, שאמנם מתפקע מאהבת קולנוע אבל בליבו הוא סרט מערכות יחסים קלאסי. עם ויקי קירפס וטים רות׳ כזוג יוצרים המתארחים באי ״של״ אינגמר ברגמן. באופן אישי, אלו לא הסרטים שאני נהנה לראות בקאן, לעומת אלה שאכתוב עליהם כעת ופנו אל הסינפיל שבי בכל מיני דרכים מגוונות. השמות בעברית, עד כאן ומעכשיו, הם ממש לא רשמיים אלה תרגומים מילוליים למטרות נוחות. בתמונה שצילמתי לעיל: יש כאלה שהעדיפו לראות ״מהיר ועצבני 9״ על החוף, וזו לא הפעם האחרונה שאזכיר את סדרת הסרטים הזו בפוסט.

A Hero
גיבור

Image Credit: AmirhosseinShojaei

אחרי עוד הרפתקה בשפה שאינה פרסית, אסגר פרהאדי חוזר אל מולדתו וחוזר לכושר. הקריירה של הבמאי האיראני נעה בין שיאים וזכיות באוסקר (״פרידה״, ״הסוכן״) וגיחות לביים באירופה בין לבין, בין אם ב״העבר״ המוצלח יחסית או ״כולם יודעים״ הכושל למדי, שפתח את פסטיבל קאן ב-2018. פרהאדי גם חוזר לתחרות ואולי ייקח סוף סוף את דקל הזהב שמגיע לו כבר שנים, אם כי נראה לי שהוא מרחק פרס תסריט אחד מזכייה כמעט-אוטומטית. כמו חוק ״שלוש קורות פנדל״ בסטנגה שכונתי, אם זה רק היה עובד ככה גם בקולנוע.

כצפוי, התסריט הוא שוב החלק האיתן ונטול הפגמים ביותר גם בסרטו החדש, עם עלילה מפותלת ומרובת דמויות והתרחשויות שהבמאי מנווט ביניהן ביד אמן. כמות החלקים הנעים במנגנון המשומן הפעם היא הגבוהה בקריירה של פרהאדי, ממה שיצא לי לראות, מה שמוביל לתלונה הבודדה שלי – גודש של עלילה ודיאלוגים שאמנם מעניק לכל דמות, ניצב או חפץ דומם אישיות מורכבת ועגולה, אבל גם מכביד מאוד על הצפייה. עם זאת, בהחלט ראוי לצאת עמוס מחשבות כבדות מהסרט הזה, ששואל שאלות פונדמנטליות על יושר, צדק, ערבות הדדית ומהם הדברים החשובים לאדם.

הגיבור מן הכותרת הוא ראחים סולטני (אמיר ג׳דידי, בחירת ליהוק מעניינת) שלא נראה כגיבור כלל. בתחילת הסרט הוא יוצא לחופשה מבית הסוהר בו הוא מוחזק על עבירת חוב, מבקר את משפחתו ואת אהובתו הסודית, לה אינו יכול להינשא בשל חוקי איראן. היא מפקידה בידיו שק מטבעות זהב, שלא מוסבר איך הגיע לידיה אבל עשוי למחוק לפחות חלק מהחוב שלו ולשחרר אותו לחופשי. ראחים מחליט דווקא להשיב את התיק והזהב לבעליו החוקיים, והופך בכך לגיבור מקומי – בית הסוהר מקל את תנאיו, ערוצי הטלוויזיה והרשתות החברתיות מהללות אותו. היחיד שלא משתכנע הוא הנושה של ראחים, קרוב משפחה שחש נבגד. נדמה שהוא הרע בסיפור, זה שבגללו חייו של הגיבור לא ישובו למסלולם או לסוג של נורמליות, אבל בהמשך מתגלה שזה לא סיפור על טוב ורע, או על בחירות נכונות ולא נכונות בחיים. העיקר הוא מה שאתה מציג לעולם לעומת מה שנותר חבוי.

פרהאדי נוטש בסרט זה את המעמד הבינוני באיראן, אותו היטיב לתאר לתאר ביצירותיו הקודמות שהפכו אותו מיוצר מוערך בארצו למאסטר עולמי. הוא עוסק הפעם במעמד הנמוך, באנשים שאין להם דבר מלבד מילת הכבוד שלהם, אבל שכבות של אינטרסים והתגוששויות או התחמקויות ממערכת החוק והצדק האיראנית גורמים גם לישירים ביותר להתעקם מעט. אפשר להתעכב על הדקויות והניואנסים שהבמאי-תסריטאי מגיע אליהם, אבל קטונתי מלהבין את המרקם החברתי באיראן עד כדי כך. מה שקיבלתי כצופה מערבי הוא סרט ענק של אחד מגדולי ההומניסטים שפועלים כיום בקולנוע, שאצלו כל הופעת משחק משכרת (חפשו את הבת שלו, סרינה, הילדה מ״פרידה״ שכבר גדלה) וכל שורת דיאלוג עלולה להתגלות כהרת גורל בהמשך. דקל הזהב? אם זה היה תלוי בי, בהחלט אופציה ראויה, גם אם זה כנראה לא הסרט הכי טוב שלו. אבל הגיע הזמן.

Petrov's Flu
שפעת פטרוב

Image Credit: Hype Film

קיריל סרברניקוב שוב נעדר מקאן. הבמאי הרוסי הפורה, שסרטו ״קיץ״ הוקרן כאן בלעדיו לפני כשלוש שנים והיה החביב עליי בתחרות, נשאר במולדתו ופקד את הפסטיבל מרחוק. קטן עליו, אחרי שביים מספר אופרות בשלל ערים אירופאיות בזמן מעצר בית. הסרט החדש שלו היה זה שחיכיתי לבואו יותר מכל סרט אחר בקאן, והוא התגלה כהזיה מוחלטת ונהדרת. התפצצות על זיקוקין דינור קולנועיים על המסך, במשך כשעתיים וחצי שהולמות בצופה ללא רחמים ובעזרת כל אמצעי המבע. הייתי זקוק לסרט כזה כמו חמצן אחרי כמה ימים של דרמות מנומנמות יחסית, אבל גם בתור מעריץ אני חייב להודות שזה היה הרבה יותר מדי מהכל. סיימתי את הצפייה מזוכך אך מותש לחלוטין ולא הייתי מסוגל לצפות בדבר נוסף באותו ערב. אני תוהה ומקווה שיש לסרט הזה קהל מלבד סינפילים הארדקור או אולי רוסים שאין להם בעיה עם הוצאה להורג של הממסד שלהם על המסך.

פטרוב מן הכותרת הוא אמן קומיקס ומאייר, שבתחילת הסרט סובל מראשיתה של שפעת. אחרי וואן-שוט פתיחה באוטובוס חלוד ומטונף התמסרתי לחלוטין לקולנוע של סרברניקוב, שבתמורה לא הוריד את הרגל מהגז עם המצלמה והעריכה, או הנמיך את הווליום מתחת למחריש אוזניים, עם כמויות דיאלוג של רומן עב כרס ואגרסיות שבקעו מכל רמקול. מצבו הרפואי של פטרוב מחריף לאורך הסרט וחום גופו גורם לו להזיות, מה שמטלטל את הסרט בין דמיון למציאות – תחילה בהדרגה ועם הבחנה ברורה, אבל בהמשך בלי שום דרך או סיבה לדעת מה קרה באמת ומה נשפך ממוחו הקודח של החבר פטרוב. במיוחד כי הטיפוסים שהוא פוגש בדרך הם הזיות מהלכות על שתיים בפני עצמם, ואל חלק מן הסיפורים שלהם נתוודע. או שמא אל הדרך בה פטרוב מדמיין את חייהם, כאמור. ובמיוחד כשחוזרים אל ילדותו של פטרוב בשלל דרכים או חודרים אל נבכי מוחו ונפשו מתוכם בוקעים ונובעים ייצוגים והאנשות לכל מיני חרדות או חרטות שלו ממסע חייו.

שלא במפתיע, סרברניקוב סוגר כאן חשבון אחר חשבון עם מולדתו שכלאה אותו בבית על לא עוול בכפו (לכאורה?), החל מביקורת לא מוצנעת על ערב משוררים שהופך לאלים וכלה בנשיקה בין שני גברים, רק כדי שתהיה כזו על המסך וכי אסור. אצבע משולשת – ישר בעין. תקראו לזה ילדותי, בעיניי הסרט מרוויח בגדול כל רגע כזה, מה גם שרובם משליכים את הצופה והיצירה עצמה כנגד הקיר ופנימה והחוצה מז׳אנרים שונים. כלומר, בהחלט ציפיתי למצוא בסרט איזה רגע מוזיקלי או שניים, אבל ספרנית שיודעת אמנויות לחימה אפלות? זה היה קצת מפתיע, אפילו שכבר ראיתי את זה בטריילר. אפילו האישה שיכולה להראות לצופה את הגברים סביבה בעירום מלא לא הייתה הדבר הכי משונה שקורה על המסך.

בעיניי זה קולנוע מהסוג שחבל לנסות להבין עד הסוף, אבל מאוד קל להיסחף לתוכו. אין סיכוי שהבנתי אפילו אחוז מהרפרנסים התרבותיים. רק מיתולוגיה יוונית-רומית, קצת מפולקלור הנובי-גוד של רוסיה בדגש על דמותה של סנגורוצ'קה, ובדיחת צ׳יפולינו אחת. וזה בסדר בעיניי. ממש כפי שאין צורך בהיכרות מוקדמת עם שמות ברוסית, אבל זה יתרון. לדוגמה – העובדה שיש דמות אחת בשם פטרוב ואחת בשם סרגיי, מעוררת חשד שאחד הם. וזה לא ספוילר, אנחנו לא במועדון קרב, זו סתם תיאוריה שלי. היוצר מפתה להיגרר להיפר-אינטלקטואלית שלו, אבל גם רק להישטף בזרמים הסוערים של הסרט הזה הייתה חוויה עצומה. סרברניקוב מפליא בשוטים ארוכים, או יודע לחתוך בלי קאט, להחליף תפאורה מבלי משים וכמו בתיאטרון. הוא תחבולן ותיאורטיקן מבריק כשם שהוא הצליח לצמרר אותי אחרי שסיים לכתוש את הצופה ונזכר להוסיף עלילה. מפחיד לחשוב מה יקרה אם השלטונות יפסיקו להציק לו מבחינת שצף היצירה שלו – האם יירגע או דווקא יגעש? כך או אחרת, אהיה שם גם בסרטו הבא, שאולי יהיה נגיש יותר ונוח יותר להמלצה לכל.

Titane
טיטניום

Image Credit: Carole Bethuel

הקפיצה של ג׳וליה דוקורנו אל התחרות הראשית הייתה שוק חשמלי חיובי לאווירה המנומנמת. הבמאית ביקרה בקאן לראשונה עם סרט הביכורים שלה, ״נא״ מטיל האימה, שיש סביבו אגדות על הקרנה בה אנשים התעלפו. היות ונכחתי בבכורה של ״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן, ומישהי בצד השני של האולם חשה ברע עוד לפני הסרט ונזקקה לטיפול רפואי, זה לא כזה מרשים בעיניי. קאן זה מקום נהדר להתעלף בו מכל סיבה. אבל לעבור ממסגרת השבועיים של הבמאים ישר אל התחרות על דקל הזהב, זה כבר מעורר ציפיות. או תהיות במקרה והסרט היה נורא. דוקורנו לא רק שלא איכזבה אלא ממש העירה לחיים את התחרות המנומנמת, שהורכבה השנה (כמו תמיד) מריבוי של מאסטרים אירופאים מיושנים. ״טיטניום״ שלה הוא סרט חצות במלוא מובן המילה, אולי אלים מדי אפילו לשעה הנקובה, ולכן זה מרענן לחוות אותו כחלק מהטופ העולמי אליבא דקאן.

כיוון שכמעט כל דבר בעלילת הסרט תפס אותי בהפתעה מוחלטת, והיוצרת עצמה בחרה בהגדרה הכימית ליסוד טיטניום בתור התקציר לסרטה ושחררה טריילר חידתי, לא אפרט. אבל את רוב מה שצריך לדעת על הקשת הרגשית של הסרט אפשר ללמוד בפתיח שמגיע לפני כותרת היצירה. בסיקוונס זה, ילדה היושבת מאחורי אביה בנסיעה מחקה קולות של רכב מירוץ, בועטת בכסאו של הנהג וההורה שלה. קל לנחש איך זה נגמר והתוצאה היא לוח טיטניום שמוצמד אל גולגולתה של המסכנה הצעירה, כדי להציל את חייה. תגובה עם השחרור מן הניתוח הוא לרוץ ולחבק את המכונית שהביאה אותה למצב הזה, מה שמבסס את אופי הגיבורה, אלכסיה – היא מסתדרת יותר טוב עם מכוניות מאשר עם בני אדם, בדגש על הוריה ובמיוחד אביה. כל זה עוד לפני העלילה שתעקוב אחריה בבגרותה, אז מגלמת אותה הדוגמנית אגתה רוסל בבכורת מסך. היא מתפרנסת בעולם מירוצי הרחוב, ממשיכה לחקור את סלידתה מהאנושי ומשיכתה אל המכני, והיא עומדת לעבור מסע מחריד ומרהיב ולהשתחרר מכבליה הקרים עד שתלמד לקבל ולהעניק אהבה חמה.

רבע השעה הראשונה של הסרט (או קצת יותר, לא הצצתי לרגע בשעון) מיועדת לבחון את גבולות הטעם וסף הסיבולת של הקהל. כל מי שהסרט הזה לא בשבילו או בשבילה, נסו מן האולם בבהלה באחת מן הסצנות הברוטאליות ומהפכות הקרביים המשובצות בו בזו אחר זו. אך בדיוק כשנדמה שזה כל מה שעומד להתרחש על המסך, הבמאית זורקת פנימה רגע קומי אל תוך הזוועה ולפחות אצלי זה פתח צוהר להנאה. כשנכנסת לתמונה הדמות המרגשת בסיפור, בגילומו של ונסן לנדון (שעבר טרנספורמציה גופנית מרשימה של מסת שריר), כבר התחלתי להבין מה רוצה היוצרת מחיי ונשבתי בקסם המוזר שלה. זו ממש לא צפייה קלה, שכן דוקורנו היא מניפלטורית רגשית ומתייחסת אל גוף האדם כאל סדנת ניסוי לפירוק והרכבה. יש כאן כמה מן האפקטים, האורגניים או הממוחשבים, הכי מרתיעים לצפייה שראיתי בסרט לאחרונה. אבל כשהצורה משרתת את התוכן אפשר לספוג הכל, או קצת יותר.

״טיטניום״ מציע לא רק חוויה מרתיעה למראה אך גם כזו שקשה להסיר ממנה את המבט, אלא מעמיק לחקור מושגים בסיסיים בחברה – אנושי ומכני, גברי ונשי, הורה וילד-ה. היכולת שלה להטיח בכוח ואז להתיך את המושגים הללו יחד היממו אותי והובילו לקלישאה ״כזה עוד לא ראיתי״. אמנם מבחינת סגנון ואולי קצת עלילה, הסרט זכה להשוואות מוצדקות כ״קראש״ של קרוננברג פינת ״דוגמניות ושדים״ של וינדינג-רפן. אני מבין מאיפה זה בא ופלטתי בעצמי את השמות של שני היוצרים האלה בתום הצפייה, בשל האסתטיקה הניאונית ו/או הפטישיזם והכפיתיות בה הדמויות מתנהלות בעולם בלהות. אבל בעיניי דוקורנו יצרה פה משהו חדש מחומרים קיימים. ברמה המטא-קולנועית, הסרט הזה נחווה עבורי כהכרזה עצמית של הבמאית על לידתה שלה ככוח חדש, יצור כלאיים בעולם הקולנוע –זריקת טסטוסטרון שכולה נשיות, איכשהו. פסטיבלי ארטהאוס וז׳אנר כאחד עומדים לחגוג על הסרט הזה בתאווה, כשם שקהל רב ייגעל ממנו. אני מבין את שני הצדדים אבל לא אסתיר את חיבתי. ואם מפיקי ״מהיר ועצבני״ ישקלו את הבמאית הפריזאית לסרט הבא-הבא בסדרה, אני הראשון בתור לקופות הכרטיסים.

תגובות

  1. טאי הגיב:

    ז'אק אודיאר לדעתי הוא דוגמה מטורפת וממש יוצאת דופן לקולנוען שעושה קולנוע מדהים ומלא הברקות באנגלית דווקא ("האחים סיסטרס") ואני פשוט לא סובל את הקולנוע שהוא עושה בשפת המקור שלו צרפתית ממה שראיתי, אבל אני צריך להשלים חלק מהיצירות המשמעותיות שלו שטרם ראיתי למרות שכל כך אין לי חשק לזה אחרי סרטיו הצרפתיים שדגמתי לי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.