• סרטים חדשים: ״אחד בלב״ של טליה לביא
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

פסטיבל סאנדנס 2021 – סרטים תיעודיים: The Sparks Brothers, Summer of Soul, Street Gang: How We Got to Sesame Street

11 בפברואר 2021 מאת אורון שמיר

אחרי התייחסות לקולנוע האמריקאי העצמאי ואל סרטי הז׳אנר למיניהם שתפסתי בפסטיבל סאנדנס, אקדיש את הפוסט השלישי והלפני-אחרון לטובת הסרטים התיעודיים דוברי האנגלית. הקולנוע הדוקומנטרי סיפק לי את רגעי הגאות והשפל של הפסטיבל כולו. שני הסרטים שהכי אהבתי היו תיעודיים, ועליהם בדיווח הבא כי הם בינלאומיים, וגם הסרט שהכי סלדתי ממנו השתייך לקטגוריה. לא באמת הפתעה ענקית, בהתחשב בעידן הנוכחי של פריחת הדוקו או אפילו בשנה האחרונה, בה בכורות של סרטים תיעודיים חדשים היו תדירות, בזמן שהעלילתיים מחכים למשיח. אבל כיוון שהגעתי לפסטיבל בתקווה למצוא את ה״אף פעם, לעיתים רחוקות״ של השנה ורק אז את ״מדינת הבנים״ של 2021, בכל זאת הופתעתי מכמה התרשמתי יותר מההיצע התיעודי.

מכיוון שהפסטיבל היה מקוון, מצאתי את עצמי מול ארבעה-חמישה סרטים ביום בלי בעיה, בהיעדר מפגשים חבריים או עמידה בתורים שהם חלק מפסטיבל ממשי. בלי כוונה מראש, יצא שהתרכזתי יותר בקלות בזמן צפייה סרטי התעודה. מצאתי אותם מפקסים מיידית את תשומת הלב ושוטפים את כל מה שראיתי קודם לכן במהלך היום. זאת בעוד אל סרטי העלילה נשאבתי במאמץ, בעצלתיים או כלל לא. אולי זה קשור לאופנה של השנים האחרונות בז׳אנר התיעודי, של יצירת דקות פתיחה קצביות שהן כמעט טריילר באופי לפני שהסרט מוריד הילוך ופורש את משנתו בפירוט. חלק בטח נוגע להיותי חננה שאוהב להסתקרן מדברים וללמוד עליהם באופן ישיר יחסית. השורה התחתונה היא שבכל פעם שהגיע התור ללחוץ פליי על סרט תיעודי בסאנדנס השנה, היה לי פשוט יותר ולדעתי גם מתגמל יותר. אבל לא על כולם מעניין לכתוב באותה המידה.

דוגמה לסרט פשוט וטוב שאין המון מה להגיד עליו, לא לי לפחות, הוא ״Ailey״ – ביוגרפיה של הרקדן והכוריאוגרף האפריקאי-אמריקאי פורץ הדרך אלווין איילי. סרטה של ג׳מילה וויגנוט סוקר את פועלו של איילי משנות ה-50 ועד ה-90, זולג בין סיפור חייו האישי והמקצועי, דרך המון קטעי ארכיון וקצת ראשים מדברים, לבין פרשנות של ועל עבודותיו. בין לבין משולבות חזרות עכשוויות על מופע מחווה לכל שנות יצירתו, שנותנות לסרט ולמושאו חיים חדשים ואולי נצחיים. כך שיש כאן איזון נכון בין יומרה וביצוע, בזמן שהסרט עצמו ממש לא מנסה להיות מיוחד כמו מושאו אלא להוסיף רקע חברתי ולבחוש פנימה נושאים כמו היחס למיעוטים גזעיים או להט״ביים בארצות הברית לאורך התקופות המתוארות. לנסיונות של הסרט לרגש הגבתי פחות, אבל לעוצמה של קטעי המחול הגבתי ברמה גופנית ממש. אני לא מבין דבר במחול ועדיין יכול לומר שזה משהו אחר – מבחינת התנועות, הסיפוריות או אפילו עיצוב הבמה והתלבושות. כך שבתור מבוא להדיוטות שכמותי או הצדעה לאמנות המחול כפי שהביעה אותה איילי, הסרט מוצלח מספיק בכדי להיכלל בתוכניות של עוד פסטיבלים רבים.

את ״Life in a Day 2020״ ראיתי בלי יותר מדי חשק, כי גם לפני עשור לא באמת הבנתי את הרעיון. כזכור, הבמאי קווין מקדונלד, המפיק רידלי סקוט וחברת יוטיוב, הוציאו בזמנו קול קורא לכל אוכלוסיית כדור הארץ לצלם סרטונים בתאריך מסויים, ליצירת קומפילציה עצומה שהייתה ״החיים ביום אחד״. כי כולנו רקמה אנושית אחת ואין דרך טובה יותר להדגים זאת מאשר לראות אלף צילומי חובבים נטולי קונטקסט או סיפור. חוץ מ-300 אלף דרכים עדיפות. זה בערך מספר הפניות שקיבל אותו הצוות כעבור עשר שנים, כאשר ביקשו ממתעדי תבל לצלם את הנעשה ב-25 ביולי 2020 ולשלוח. התוצאה היא ״החיים ביום אחד 2020״ ואני מוצא את הרעיון עוד יותר חסר תועלת השנה, כי הנחתי שהיומיום של כולנו היה די זהה בחסות המגפה. מסתבר שלא והעולם עדיין נראה אחרת בכל מקום. הסרט דילג יפה בין נושאים גדולים כמו אהבה או מוות, לרגעים קטנטנים ואגביים. היה גם נחמד לראות את השינויים הטכנולוגיים שהובילו לסרט פחות כעור אסתטית מהקודם. למרות נוכחות מסיבית של נגיף הקורונה, הסרט הוא לא השתלט. אולם, מעבר להפרעת קשב וריכוז מתמשכת, אני עדיין לא מבין את הפואנטה של הפרויקט. בנאליות היא התוצאה האפשרית היחידה.

לפחות הסרט המיותר לעיל לא היה מכעיס. לא כמו הסרט הכי גרוע ומקומם שראיתי בזמן האחרון, ושמו ״Misha and the Wolves״. כיוון שהוא כבר נרכש להפצה על ידי yes דוקו ולכן יגיע לישראל בוודאות, אני מוכן לשמור את דעתי המפורטת מחוץ לבלוג עד שתהיה הזדמנות לקהל הישראלי לנסות בעצמו. ואני מבין מדוע סרט על עדות בלתי תיאמן של ניצולת שואה, שטוענת שחייתה ביערות בלגיה עם זאבים עד שמתגלה שהיא פשוט שקרנית – זה משהו שמאוד יעניין את הצופה הישראלי. העניין הוא שכבר חלקתי את דעתי ב״הארץ״ משום שהבמאי, סאם הובקינסון, התראיין בגלריה (לא אצלי). אבל אני לא יכול להפנות גם לשם משום שהראיון שלפני המיני-ביקורת שלי מפוצץ בספוילרים, שמייתרים את הצפייה לחלוטין. ואפילו לסרטים סנסציוניים, נצלניים, מניפולטיביים ומרגיזים, שנעשו על ידי יוצרים שלא החלטתי אם הם חסרי מושג או כשרון – אפילו לסרטים כאלה לא מגיע שיהרסו אותם לצופה הפוטנציאלי. אז אולי אפשר לחכות עם זה עד שהסרט יהיה זמין. מה גם שיש סרטים שהרבה יותר כיף להרים להם הייפ ואשכרה לצפות לבואם.

Street Gang: How We Got to Sesame Street

זה היה עניין של דקות, חבל שלא מדדתי כמה. מרגע שהתחיל סרטה של מרילין אגרלו ועד שהתפשטה בי תחושת זיכוך וחזרה לילדות, לא חלף כמעט שום זמן. זה אפילו לא שינה שבתור ילד ישראלי בכלל גדלתי על הגרסה המקומית (והמשובחת) של ״רחוב סומסום״, לא על זו שעם צילום של אחורי הקלעים מתוכה נפתח הסרט הזה. הרי על מסך ילדותי לא היו ציפורת ואוסקר הפרצופן (רק בספרים ועל המצעים) אלא קיפי בן-קיפוד ומוישה אופניק. ובכל זאת, היה משהו משובב נפש ומרומם רוח בצפייה ברגע בו גאוני בובנאות כמו ג׳ים הנסון ופרנק אוז מחייכים מתחת לבובות של אריץ ובנץ, כלומר ברט וארני. ההנאה שבעשייה נשקפה מן המסך והיה בה דבר מה מדבק.

בזכות הפתיחה, ועוד המוני רגעים כמוה בהמשך כולל פספוסים נדירים על רקע כותרות הסיום, ראיתי את כל הסרט ממרומי הרקיע השביעי, מסוקרן ומהופנט כמו ילדון שמגלה את חדוות הצפייה. במבט ביקורתי יותר אני יכול להצביע על חולשות וחוזקות בסרט (אין מספיק עוגיפלצת), נדמה לי שאפילו ממש לסמן היכן ההפקה המקיפה אך לא מעמיקה הזו של HBO הצליחה יותר או פחות. אבל באמת שאין בזה צורך בתקופה הנוכחית ובהתחשב בחוויה – כי בשנייה שהסומסום נפתח התמסרתי להקלה המבורכת שהציע העולם הקסום, הבשום, הנפלא.

הסרט מבוסס על ספרו של מייקל דייויס שנקרא ״Street Gang: The Complete History of Sesame Street״ וכפי שיעיד שמו המעט שונה של הדוקומנטרי הזה הוא מתמקד בהקמת ״רחוב סומסום״ ובשנים הראשונות של התוכנית בארה״ב. בכל זאת, מדובר ביצירה עם מעל ל-50 עונות שידור, אז הגיוני ששעתיים יספיקו להקיף בקושי את הצעדים הראשונים. הבמאית והמרואיינים שלה עושים עבודה מצויינת בהבהרת הסביבה בה נולדה התוכנית המהפכנית, שהייתה שונה מרוב ההיצע שהיה קיים בטלוויזיה האמריקאית של סוף שנות ה-60. הרעיון המנחה היה לדבר אל הזאטוטים בגובה העיניים תוך שימוש באסתטיקה ובמנגנוני פעולה של פרסומות, זאת כדי ״למכור״ תכנים חינוכיים כמו מספרים ואותיות כבר בגיל טרום בית ספר. האמצעי היה שילוב כוחות הפקתי בין אנשי טלוויזיה כמו ג׳ואן גנץ-קוני וג׳ון סטון, חדר כותבים מיומן שהיה בדיאלוג מתמשך עם אנשי חינוך ופדגוגיה, ואותם גאונים יצירתיים שהיו גם המוציאים לפועל, בין אם ג׳ים הנסון יוצר החבובות או ג׳ו ראפוסו על המוזיקה.

התגלגלות העניינים מתוארת בצורה קולחת ומהוקצעת מבחינה סיפורית, לצד רגעים שטופי נוסטלגיה בכל פעם שמופיע על המסך משהו שזיהיתי מגיל חד-ספרתי. בתור הערך המוסף ישנם אותם רגעים של ״הסטת הווילון״ וחשיפת המלאכה העצומה והחשיבה המאומצת שהושקעה בכל רגע ורגע בתוכנית. לעומת זאת, רוב הרגעים שוודאי יהיו מרגשים עבור הצופה האמריקאי, בהיכרותו את השחקנים בשר ודם שהופיעו לצד הבובות, חלפו לידי. אבל כמו ב״הלא תהיה שכני?״, אין צורך בידע מוקדם משום שיוצרי הסרט הצליחו ללכוד ולהעביר את הקסם והרגש הספציפיים שנלווה ליצירות האלה. להערכתי, ״חבורת רחוב סומסום״ (אם יורשה לי להמציא לרגע שם עברי שהוא ממש לא תרגום) יכול בהחלט לשחזר את ההצלחה של הסרט התיעודי על פרד רוג׳רס, שעדיין טרי בזיכרון. אפשר רק לקוות שהפעם זה יכלול גם את ישראל, בה המותג הנוכחי מוכר לכל וסרטים דוקומנטריים של HBO אינם מוקצים אלא רצים חופשי.

The Sparks Brothers

סרטו הדוקומנטרי הראשון של אדגר רייט. זה כל מה שהייתי צריך לדעת בשביל ללחוץ ״שמור מקום״ להקרנת הבכורה באפליקציה של סאנדנס. אפילו לא שמתי לב שהוא 140 דקות (חי חדקי!) או הספקתי להיזכר שכבר שמעתי על הספארקס האלה. זה היה בזכות סרט תיעודי אחר שנעשה עליהם, ״לעולם בעקבות הספארקס״ הישראלי, מאת לא פחות ממנהל התוכניה של סינמטק תל-אביב והבמאי פיני שץ. למעשה, חלק מן המרואיינים של שץ, או אלה שהבריזו לו, הם המרואיינים של רייט – מוזיקאים שחייהם השתנו בעקבות האזנה להרכב המוזיקלי של רון וראסל מייל. צמד האחים מאחורי הלהקה נעדרו מסרטו של שץ והתמסרו, שלא לומר השתלטו, על הסרט של רייט. קצת כמו הסרט לעיל על רחוב סומסום, גם ״האחים ספארקס״ פותח דלת לעולם שלא הכרתי – עולם מקביל וכמעט זהה לשלנו, חוץ מהעובדה שהלהקה הכי אהודה אך בלתי מוערכת, המשפיעה אך בלתי מורגשת, נקראת ספארקס.

בין אם אין לכם מושג מי אלה, שמעתם עליהם אך לא אותם, או שהאזנתם לכל דבר ודבר של המיילים מאז 1967 ועד היום, הבמאי הבטיח בהקדמה שהסרט הזה בשבילכם. את הסרט הוא פותח עם שורה של ראיונות פרונטליים, שצולמו כעת אבל בשחור-לבן ובחלל נטול זמן או תקופה, הנוגעים לכל השאלות הנפוצות ביותר הקשורות ללהקה. בהמשך, ולאורך כמעט שעתיים וחצי כאמור, ישוב רייט אל האולפן הזה אבל גם יסקור באופן כרונולוגי את תולדות רון וראסל מייל, שני קליפורנאים שעושים מוזיקה יחד כבר 54 שנים. זה אומר התייחסות ל-25 אלבומים ומאות שירים, מלבד אנקדוטות אינספור וקטעי ארכיון רבים. הסרט הוא גם מעין מסה בנושא ״הלהקה הטובה בעולם?״, וגם מדגים כיצד בכל פעם שהיה להם להיט ברחו השניים אל כיוון מוזיקלי אחר באלבום הבא. הדגש הוא על חלוקת העבודה בין האחים, שלכאורה הפכה אותם לצמד פופ מושלם: ראסל הוא הסולן בעל הבלורית המרשימה, חביב הקהל ובעיקר הנשים; רון הינו הקלידן וכותב השירים, שתמיד נראה כאילו מנותק מן המתרחש על הבמה, ומתחבא מאחורי שפם של…אה…צ׳פלין. לאורך השנים היו להם המון נגנים ושיתופי פעולה, אבל הספארקס שנותרו תמיד הם בעצם השניים.

רוקומנטרי על להקה שכדאי להכיר זה טוב ויפה, אבל איפה פה האדגר-רייטיות? האם הבמאי העלילתי לרוב הוא סתם מעריץ שעשה סרט על הלהקה החביבה עליו, או שהוא מצא דרכים חדשות להתבטא אמנותית בז׳אנר חדש עבורו? התשובה היא גם וגם. קל להבין גם מה משך אותו אליהם, שכן המוזיקאים והבמאי חולקים קווי אישיות ואפיון אמנותיים. מצד אחד, ניכרות השפעות סינפיליות עצומות על היצירה של האחים מייל, מהשירים עצמם דרך עטיפות אלבומים (יש להם אפילו אלבום בשם ״הפיתוי של אינגמר ברגמן״). הם גם היו מעורבים בפרויקטים קולנועיים שלא יצאו לפועל ואמורים לכפר על כך בשיתוף הפעולה המתקרב עם לאוס קארקס בסרטו המסקרן ״Annette״. מצד אחר, עירוב הסגנונות מוביל לא פעם לשתוטניקיות הנעשית ברצינות גמורה, משהו שאפשר להגיד על רייט והמיילים גם יחד. מצאתי עצמי צוחק בקול רם יותר מפעם אחת מההברקות של רייט, למשל כאשר בשלב מסויים הוא פשוט כותב על המסך ״משחקי מילים ויזואליים״ ואז מפגיז בשורה של דימויים שהאחים מייל ממחיזים על רקע קריינות רצינית. בעיניי זה הפך את הצפייה למאוד מהנה, למרות האורך.

יש רק בעיה אחת קטנטנה מבחינתי – הם נוראיים. כלומר, לאוזניי המאוד לא מקצועיות ולבינתי חסרת המושג המוזיקלי, הספארקס הם קקופוניה. כל שיר שלהם שהתנגן בסרט היה נשמע לי כמו טיוטה, דאחקה, או טיוטה לדאחקה. אני כמובן מקבל בהכנעה וביראת כבוד את דעת המומחים הרבים שמוכיחים כמעט אמפירית כמה להקות וסגנונות צמחו מתוך ובהשפעת המוזיקה של הספארקס לאורך הדורות. אבל הלוואי שהייתי יכול גם לשמוע את זה, יותר קל להאמין ככה. הצמד פועל בעיקר בטריטוריות של פופ פינת גלאם-רוק או מוזיקה אלקטרונית אייטיזית, במקרה כל הז׳אנרים השנואים עליי (עם יוצאים מן הכלל). יכול גם להיות שהם טעם נרכש, או מוזיקה למוזיקאים, אבל הובטחה לי התאהבות אינסטנט בזמן שבפועל נשארתי לכל אורך הדייט הראשון (והאחרון) בעיקר מתוך נימוס. לא נראה לי שאהפוך למעריץ של הספארקס בקרוב, אך נותרתי מעריץ של רייט והיה כיף לראות אותו כל-כך נלהב. יש לו גם סרט עלילתי השנה, מותחן אימה בשם ״אמש בסוהו״, אז אני משוכנע שעוד נסתנכרן שוב.

Summer of Soul

גם הדוקומנטרי הזה מוזיקלי ולא מאוד קצר, כמעט שעתיים, אבל איזה הבדל של שמיים וארץ מבחינתי כמאזין. זה סרט שפשוט אי אפשר לראות בישיבה, כי אין להתנגד לכמויות כאלה של פאנק, סול, בלוז, גוספל ועוד סגנונות של מוזיקה ״שחורה״ תוצרת 1969. מסתבר שבשנה ההיא, לצד אירועים היסטוריים בולטים הרבה יותר שקיבלו סרטים משלהם לאחרונה, התקיים פסטיבל מוזיקה חלוצי ונשכח. בפארק מאונט מוריס שבאמצע הארלם, בין הצד המזרחי למערבי של השכונה הניו-יורקית, התאספו מאות אלפי אנשים במשך כמה סופי שבוע רצופים לאורך כל הקיץ. הם באו לשמוע את סטיבי וונדר, נינה סימון, בי.בי. קינג, דייויד רופין ועוד הרכבים ומוזיקאים שחורים. הם באו לחגוג את המוצא והתרבות שלהם בתקופה שבה המרד האזרחי של האפריקאים-אמריקאים היה בשיאו, והם עשו זאת בחסות עיריית ניו יורק. האירוע, יוזמה פרטית של המוזיקאי טוני לורנס ליצור את ״Harlem Cultural Festival״ ושכונה מאוחר יותר ״וודסטוק השחור״, אפילו תועד במצלמות. אבל הפוטג׳ שכב במרתפים 50 שנה.

מי שהחליט לאוורר את החומרים הוא המוזיקאי אמיר ״קווסטלאב״ תומפסון, הלא הוא המתופף של The Roots בין היתר. הוא החליט לקרוא לסרט שנרקח מן החומרים, יחד עם העורך בעל הניסיון המוזיקלי ג׳ושוע אל. פירסון, בשם ״Black Woodstock״. לבסוף, הגרסה שהוקרנה החודש בסאנדנס זכתה לשם אחר ולא קצר במיוחד – ״Summer Of Soul (…Or, When The Revolution Could Not Be Televised)״. תסלחו לי אם אכנה את הסרט בתור ״קיץ נשמה״ וזהו זה, מה גם שהמילה ״נשמה״ היא כותרת ההרפתקה הקולנועית האחרת של קווסטלאב השנה, שכן הוא שימש כיועץ אמנותי וכמדבב בסרט של פיקסאר. נראה לי שג׳ו, הגיבור של ״נשמה״, היה נהנה מהסרט הזה. חגיגה של צבע, בכל מובן אפשרי, ושל החיים. מבחינה מוזיקלית אמנם לא התחברתי לכל מה שנוגן, אבל לרוב כן. בעיקר להרכב אחד שלא הכרתי קודם, לבושתי. נדמה לי שגם הקהל בסרט/הופעה לא הבין מאיזה כוכב נחתו Sly and the Family Stone אבל לא הפסקתי להאזין להם מאז הצפייה.

גם הסרט הנ״ל ממש לא קצר, כשעתיים גדושות בכל טוב. דמיינו סרט-הופעה באורך מלא, כולל קצת סיפורים בדיעבד על מאחורי הקלעים חוץ מההופעות עצמן, משולב עם מסמך חברתי על התקופה שאני באופן אישי מצאתי מרתק. קווסטלאב בהחלט נותן למופיעים להתבטא ווקאלית אבל לא מסתפק בכך, אלא שוזר בעזרת המרואיינים שלו פרשנות חברתית. כך שזה לא רק סרט על מוזיקה שחורה באותה נקודת זמן, המקבילה פחות או יותר לפסטיבל וודסטוק המוכר, אלא גם סרט מאיר עיניים על תרבות שחורה בכלל: הלך הרוח ברחובות, אוכל וקהילתיות, אופנה וביטוי עצמי וכן הלאה. השנה בה התרחש האירוע היא שנת מפנה בהרבה מן התחומים, שנת ההגדרה העצמית המחודשת של אוכלוסיות שלמות בארה״ב כ״שחורות״. לשמוע את זה ממקור ראשון היה עוד יותר רלוונטי. בנוסף, רואים שהבמאי הוא לא רק מוזיקאי ומספר סיפורים אלא גם תקליטן מיומן בקרוסים, שכן שום חיבור אינו מאולץ ונותר גרובי לאללה. החל ממרואיינים מרוגשים שחוזרים היום אל הפסטיבל בו היו, בקהל או על הבמה, ועד מומחים בתחומים שונים שמבארים את המצב התקופתי והמרקם החברתי.

בטקס הפרסים של סאנדנס, שמחתי שהסרט גרף את פרס חביב הקהל של התחרות התיעודית כי זה אומר שהייתי יכול לתפוס אותו בהקרנות היום האחרון שהוקדשו לזוכים. זאת לאחר שפספסתי אותו ביום הראשון, משום שהפסטיבל הציב רק סרטים מעניינים זה לצד זה בערב הפתיחה. בטקס, קווסטלאב עצמו התראיין זומית ממכוניתו והיה מופתע על אמת, טען שבכלל לא ידע שיש פרסים. כשהתקשרו אליו שנית לבשר לו שהוא הזוכה של התחרות התיעודית כולה, התדהמה הפכה לתודה. מבחינתו, עצם זה שסאנדנס בחרו בסרטו לפסטיבל זו ההכרה אותה ביקש לסיפור הזה. אז אפשר להבין את ההלם מהזכייה באהבת הקהל והשופטים כאחד. לכן, בחרתי לסיים את החוויה הסאנדנסית שלי עם הסרט הזה בערב האחרון. הסלון שלי הפך לפארק הומה אדם לכמה שעות, אבל לא יכולתי להפסיק לדמיין הקרנת חוצות ענקית, גם בישראל. נזכרתי אמנם שקהל ישראלי לא תמיד מתעניין בנושאים החברתיים של סרטים אמריקאים על גזע ואי-שיוויון, אבל מי יכול לסרב למסיבת ריקודים משוגעת.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.