• אימת החודש - נובמבר 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים

פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: מדריך מקוצר והמלצות

6 ביוני 2022 מאת מערכת סריטה

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל-אביב חוזר למתכונת מלאה. אירוע הקולנוע הקצר, מיסודה של אוניברסיטת תל אביב אבל בהשתתפות מחלקות קולנוע מכל רחבי הארץ וגם מהעולם, יתקיים בין יום ראשון ה-12.6 ועד מוצאי שבת ה-18.6 ויכיל הקרנות, פאנלים, סדנאות, אירועים ומסיבות סביב סינמטק תל-אביב ומוקדים נוספים בעיר. הפסטיבל צעיר לנצח בזכות העיסוק בקולנוע קצר וסטודנטיאלי, אבל אטרקציה מרכזית שלו לקהל הרחב חוזרת השנה – אורחים מחו״ל. אנשי ונשות קולנוע בעלי שם שיקרינו מבחר מסרטיהם ויעבירו כיתות אמן. נקדיש להם סגמנט ייעודי בפוסט לפני שנפנה להמלצות ספציפיות של עופר ליברגל ואורון שמיר על סרטים שהספקנו לראות מבעוד מועד, ותודה גדולה ליח״צ על האפשרות לעשות זאת ועל התמונות בפוסט. ברשימה לא כלולים סרטים שכבר כתבנו עליהם בהזדמנויות אחרות: ״הגיע הזמן שתמותי כבר״ (מקבץ 3 בתחרות הסרט העצמאי) או ״הילדה שלא ידעה מה לעשות״ (מקבץ 1 בתחרות הסרט העצמאי).

עבור קולנוענים מקצוענים כחובבים יתקיימו מגוון אירועי תעשייה, החל מסדנאות לז׳אנרים כמו מותחן פסיכולוגי או מדע-בדיוני, דרך דברים ספציפיים כמו ״איך מביימים סצנת סקס?״ ועד ״איך להתפרנס מיצירה קולנועית״. רוב הפוסט שלנו יוקדש לסרטים עצמם אך מקבץ שלא הספקנו לדגום הוא התחרות לקולנוע נסיוני. בדיוק בשביל זה יהיו גם דיווחים מהפסטיבל עצמו, כנראה אחרי טקס הפתיחה בגן הפסגה ביפו שם יוקרן כמיטב המסורת פרויקט ״קצר על הדרך״, ויהיו גם אינספור דברים שלא נספיק לכסות. לכן, ההמלצה האמיתית היא פשוט לבחור יום או יותר ולהגיע לספוג את כל מה שיש לפסטיבל להציע. לשם כך כדאי להיעזר באתר הפסטיבל ובתוכניה, שננסה להבליט מתוכה כמה וכמה אופציות. אחת המחשבות שלנו הייתה גם לנסות ולכסות כמה שיותר מקבצים ותחרויות, במקום לרכז המלצות לאותו מקבץ או אותה תחרות.

זה גם הזמן לציין או להזכיר שאורון עבד בארכיון של ביה״ס טיש ועופר עדיין עושה זאת, אבל אין לנו השנה קשר ישיר לפסטיבל שמנהלות מיכל חג'ג' וחן שמואלי. בכל זאת שמחנו לראות בתוכניה אירועים כמו ״מאוצרות הארכיון של ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש״, לכבוד חגיגות היובל למה שהיה קרוי פעם החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, כמו גם את ערב ההוקרה ליוצר ולמורה ראובן הקר. אולם, כפי שאפשר לראות בהמשך מבחינת מבחר, זו לא רק חגיגה פרטית או אפילו ארצית, אלא פיאסטה בינלאומית של קולנוע קצר וקולנוע בכלל. אחרי שנתיים של מתכונות שונות ומשונות, זה בדיוק הזמן לשוב אל הפסטיבל שהוא מסיבה קיצית ומתמשכת, אז נתחיל עם אלו שיבואו לעשות זאת מרחבי תבל ונעבור להמלצות של כל אחד מהכותבים.

אורחות ואורחים

צלם הקולנוע הטורקי גוקהן טיריאקי (במרכז) עם הבמאי נורי בילגה ג׳יילן

שימו לב שיש כמה וכמה שמות גדולים נוספים שיגיעו רק כדי לכהן כשופטי המסגרות השונות ודווקא אותם כדי לפגוש משום שמדובר במנהלי קרנות ופסטיבלים מן העולם. משבצת האורחים הקלאסית יותר מתייחסת לאנשי ונשות קולנוע שיזכו לפוקוס על יצירתם, כולם יעבירו סדנה ואף יהיו נוכחים באחת מן ההקרנות של סרט אחד שלהם לשיחה של אחרי הצפייה, אז מומלץ לוודא לפני כן האם זו ההקרנה שמעניינת אתכם ואתכן.

מיה הנסן-לאב – הבמאית הצרפתייה שמגיעה הישר מפסטיבל קאן. סרטה החדש-חדש אמנם לא יוקרן אבל את הסרט הכי מזוהה עימה, ״עדן״, תוכלו לראות בהקרנת חוף. יוקרנו גם האחרונים שלה, ״האי של ברגמן״ ו״העתיד לבוא״, וסרט שלה עליו לא כתבנו, ״להתראות אהבה ראשונה״.

סבסטיאן לליו – הבמאי הצ׳יליאני הקווירי המהולל מוכר בזכות ״גלוריה״ (שזכה לרימייק אמריקאי אבל שימו לב שזהו המקור), ״אישה פנטסטית״ מפיל המחיצות, ו״שאהבה נפשי״ (דובר האנגלית). שלושתם יוקרנו ועל שלושתם אפשר לקרוא עוד בלינקים.

ג'ואי סולווי – היוצר-ת של הסדרות ״טרנספרנט״ ו-״I Love Dick״ הצטרפו לפסטיבל בתור אורח-ת בהפתעה, מה שאומר שעולם התוכן לטלוויזיה מקבל תגבור רציני. וסליחה שעבור א-בינארים אני מתעדף מקף מחבר בין אותיות ולא נקודה באמצע מילה, אני מתקשה לקרוא את זה.

אלברט סרה – הקולנוען הקטלוני הפרובוקטיבי והמאתגר שפועל בצרפת וחתום על סרטים מפלגים דוגמת "מותו של לואי ה־14". גם הוא הציג יצירה חדשה בקאן אבל בפסטיבל יוקרנו צמד סרטים אחר שלו, "הסיפור על מותי" מ-2013 ו"חירות" מ-2019.

ננה אקבטימישווילי – סופרת/במאית שהסרטים שיצרה יחד עם בן-זוגה, סימון גרוס, הם מן הבולטים בקולנוע הגיאורגי העכשווי. בפסטיבל יוקרנו ״משפחתי המאושרת״ שהוא המוכר מבין עבודותיה וגם ״מלבלבות״ שהיה סרט הביכורים שלה ב-2013.

אנגלה שנלק – יוצרת ברלינאית חידתית שאולי תזהו בסרטיה שחקנים מסרטי כריסטיאן פצולד, למשל, שכן היא משתייכת לאותו זרם אמנותי. היא קטפה את פרס הבימוי בפסטיבל ברלין ב-2019 עבור ״הייתי בבית, אבל…״, שיוקרן, כמו גם סרט מוקדם שלה בשם ״מרסיי״.

גוקהן טיריאקי – הצלם הקבוע של נורי בילגה ג׳יילן ושם דבר בקולנוע הטורקי העכשווי. וגם איש השנה של סריטה ב-2015 אם זה מעניין. יוקרנו שני שיתופי הפעולה האחרונים שלו עם המאסטר, ״שנת חורף״ ו״עץ האגס הפראי״, וכיתת האמן שלו חובה לצלמים ולצלמות.

Para One – או ז'אן־בטיסט דה לאובייר כמו שאמא שלו קוראת לו, הוא מוזיקאי צרפתי שנודע בזכות הפסקולים שלו לסרטי סלין סיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש", "אמא קטנה") אבל בפסטיבל יוקרן סרט באורך מלא שהוא ביים אשתקד ונקרא ״ספקטר: שפיות, שגעון והמשפחה״.

חמש המלצות של עופר

פרידה

פרידה – Frida
(התחרות הבינלאומית, מקבץ 2)
הסרט קרוי על שם אחת מן הדמויות בו ורק בעברית התעתיק שלו זהה למילה "פרידה". משהו במקריות הזו מתאים לאווירה של הסרט, אף כי אין בו בפועל עיסוק ישיר בפרידה, אך יש בו אווירה מלנכולית ותחושה של קשר שיש בו מימד של פספוס גם ברגעים בהם הוא אינטימי ותומך. סרטה של הבמאית אלכסנדרה אודיק (האקדמיה הגרמנית לקולנוע וטלוויזיה בברלין) מתרחש בגרמניה ועוקב אחר קשר בין אחות למטופלת צעירה בבית חולים, בלי שיש בו הרבה התרחשות או הצהרה במילים על כך כי יש בקשר גוון שאינו רק טיפולי.
דרך מבט על חיי האחות גם מחוץ לטיפול ושימוש מדוד בשפה ובהתקרבות דרך הצילום, הבמאית יוצרת תחושה של תשוקה לצדדים הלא ממומשים של הקשר בין שתי נשים. אחת מהן נוגעת בשנייה בצורה הכי קרובה, אבל כל מהלך שמעבר לטיפול יהיה בעייתי מבחינה אתית, שלא לדבר על כך כי האישה המרתקת את האחות עלולה למות בקרוב. רבים מסרטי הפסטיבל השנה מציגים דרמה דרך שתיקות ופרטים קטנים, אבל דומני כי סרטה של אודיק מבצע זו בצורה טובה ביותר. בתפקיד האחות משחקת ויקי קריפס, אחת השחקניות העסוקות בעולם בתקופה האחרונה. ראיתי חמישה מן הפיצ'רים בהם השתתפה בשנה שעברה ולדעתי היא מבצעת בסרט זה את התפקיד הטוב ביותר שלה באותה שנה (במקום השני "האי של ברגמן", סרט באורך מלא שיוקרן גם הוא בפסטיבל).

ניאון פנטום – Neon Phantom
(התחרות הבינלאומית, מקבץ 8)
תראו, זה מיוזיקל ברזילאי על שליחים במקבילה המקומית של ״וולט״, והוא משלב בין מה שנראה כמו תיעודי, דוקו-דרמה ונאמברים של שירה וריקודים על הבמה וברחוב. התקציר לבד צריך להבהיר לכם אם אתם רוצים לראות את זה או לא. אני רציתי ובהחלט לא התחרטתי.
הבמאי לאונרדו מרטינלי (האוניברסיטה הקתולית בריו דה ז'נרו) מצליח לחבר בצורה יעילה שני סוגים שונים מאוד של קולנוע ובו בזמן לייצר ספקטקל קולנועי, ולהעמיד בחזית את היחס הבעייתי לשליחים שהפכו לחיונים לחברה בזמן המגפה. החלום למציאות טובה יותר מאפשר לחבר בין מה שנראה כקטבים בסרט שמראה את הצדדים המוכרים והלא-מוכרים בברזיל, ויש בו גם גוון אוניברסלי. דומה כי כל העולם הזמין אוכל, או עבד כשליח, בשנים האחרונות.

ֿטיול לילי
(התחרות הבינלאומית, מקבץ 4)
אחד מן הנציגים הישראלים בתחרות הבינלאומית הוא סרטו של אורי בירגר. הוא מתחיל בנסיעה מחיפה לתל אביב וממשיך בטיול ברחובות של תל אביב במחול תמידי של סכנה, פיתוי וגילוי עצמי של נער, המוצא את עצמו נמשך לרקדן שראה במופע אותו נסע לראות ביחד עם אימו. זהו סרט אסתטי וחושני בצילום שלו, באופן המתכתב עם הנושא והתהליך שעוברת הדמות. מעבר לסיפור האישי, הסרט מצליח ללכוד את תל אביב גם כמקום שגרתי המכיל אנשים משכבות שונות בחברה, אך במקביל הוא מדגים היטב מודע המקום מכיל אלמנטים של פליאה בעיניים של נער.

שתי נשים
(תחרות הסרט העצמאי, מקבץ 2)
יובל קמינסקי עיבד סיפור קצר של עמוס עוז, בסוג של מחווה לדרך החיים בקיבוץ של פעם וגם לשפה של פעם. זו מובעת דרך חילופי מכתבים בין שתי נשים המגולמת בידי טלי שרון ונעמי לבוב, כאשר בעלה של אחת עזב אותה לטובת השנייה, אולם הסרט מתרחש אחרי הדרמה העזה, או לצדה. מדובר בסרט של מחוות קטנות הרומזת על סערת נפש, השלמה וחיבור עז המשלב יריבות וקירבה. התמונה בסרט לא חופפת לנאמר בפסקול, דבר המייצר רבדים נוספים וגורם לקהל להשלים את התמונה. הצילום בשחור-לבן מספר משהו על התקופה והדמויות אפילו ללא המלל הנלווה.

שארות
(התחרות הישראלית, מקבץ 3)
סרטה של אורין כדורי (ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת ת"א) היה הנציג הישראלי הרשמי היחיד השנה בפסטיבל קאן. הוא עוסק בקשר טעון בין אישה צעירה לאביה, אך גם בחוסר הרצון להתחיל בחיים מחוץ לבית. האישה הצעירה בסרט חיה בדירה ביחד עם האב והיא מקנאה כאשר הוא מתחיל קשר רומנטי עם אישה בת גילו. היחסים בין הצעירה לאב קרובים גם במובן הפיזי, באופן מטריד ושובר טאבויים, וחלק מכוחו של הסרט נובע מכך שלאורכו הקהל צריך גם להכריע עד כמה גילוי עריות מבוצע בפועל, בעבר או בהווה.
חלק מן הסרט כולל ניסיונות ישירים של הצעירה לפתות את אביה או לעורר את קנאתו, בעודו מנסה להשתחרר מעט מן הקשר שעושה רושם שמזיק לגיבורה, אך היא נאחזת בו כמכורה. כדורי מעניקה לחלק מן ההתרחשויות זמן מסך גדול יחסית לסרט קצר, דבר המגביר את תחושת חוסר הנחת אך גם את הסקרנות. כמו כמה מטובי הסרטים בפסטיבל השנה, דומה כי הדרמה מצויה גם במה שלא נכלל בסרט ומצוי רק בנפשן של הדמויות. זאת בעוד הסרט לפרקים מתמקד בנגיעות קטנות או ניואנסים של התנגדות, אף על פי שהוא גם מראה כמה מן הדימויים היותר פרובוקטיביים בפסטיבל. לרוב, מלאכת השיפוט נשארת עבור הקהל הצופה בסרט.

חמש המלצות של אורון

בין לבין

בין לבין
(התחרות הישראלית, מקבץ 4)
שיעור שאני לא יודע עד כמה מדגישים בבתי ספר לקולנוע אז הנה – השוט הפותח של סרט חייב להיות קולנועי. מוכרח לספר סיפור בתמונה, דימוי, תנועת מצלמה, משהו. אותי זה שובה מיד ולכן הייתי עם הסרט של בר כהן (ביה״ס טיש) למן הפתיחה. תנועת המצלמה או הדימוי ממש לא היו בומבסטיים, זו לא כוונתי. הם היו נוכחים, צלולים ונכונים לסיפור – מראה מלאה אדים ובבואה מטושטשת. אני כבר יודע שלפניי סיפור על זהות והצופה הסקרן שבי הופעל.
הבמאית גם כתבה את התסריט ואף מגלמת את הגיבורה, איה, שעוד לפני הדיאלוג הראשון אנחנו יודעים המון על מצב הרוח שלה, לפני יציאה עם חברתה הטובה (ליעוז לוי). השיחה ביניהן חושפת שתי נשים בטוחות בעצמן ומלאות הומור עצמי, בעיקר סביב הסוגייה שמטרידה את איה: הבדידות שלה, הנובעת מחוסר היכולת להחזיק קשר עם גבר מרגע שהוא מגלה כי היא אישה טרנסית. עם הסטייט אוף מיינד הזה השתיים יוצאות לשתות ולרקוד, כאשר מפגש עם בחור אותו איה מזהה מעברה מציף אצלה את אותן חרדות, מעורבבות בכמיהה להפיג את הבדידות.
השימוש המופגן אך נטול הרהב באמצעים הקולנועיים ממשיך ברגעים המרוממים את הסרט. המצלמה של מיה קפלן (במאית ״הביקור״ שהיה בפסטיבל הקודם) מטיילת על רצפת הבר בדרך לרחבת הריקודים, שם כל זוגות הרגליים שוות אבל לעשות את הצעד הבא עשוי להרגיש כמו לקפוץ ראש לבריכה בלי לבדוק שהיא מלאה. כשחקנית, כהן מעבירה היטב את הפגיעות והעוצמה של דמותה, בעוד לוי, ששיתפה עימה פעולה גם ב״ריקוד חסידי״, הקודם של הבמאית, היא סטארית אפילו בתפקיד משנה. נדמה לי שחלק מאורחי הפסטיבל יעריכו במיוחד את העיסוק במיניות ובחיי הרגש של גיבורה טרנסית, אבל זה לא רק סרט של ועל קהילת הלהט״ב. התחברתי אל איה בזכות המורכבות בה היא מוצגת – המתח בין תסכול מבעבע לקבלה עצמית, המסע הפנימי של דמות שבטוחה שהיא כבר יודעת הכל אבל לומדת משהו חדש על עצמה.

המזמור החמישים
(התחרות הישראלית, מקבץ 2)
באי פסטיבל ירושלים האחרון אולי כבר נהנו מסרטם של חמד שרוף ופאדי קובטי (מכללת תל חי), כעת יוכלו לעשות זאת גם צופי פסטיבל הסטודנטים. כותרת הסרט מתייחסת כמובן למזמור מספר תהילים, אך כיוון שהוא עוסק בערבים-נוצרים זהו המזמור שביהדות נקרא נ״א. ספציפית, מהדהד בסרט הפסוק המבקש חסד ורחמים מאלוהים בעוון פשע, חטא שהמתחנן יודע שביצע. הדת ממלאת את היומיום של הדמויות, פיטר המסייע לסבתו בכנסייה ורוג׳י מתקין ארונות הקבורה. השניים הם שכנים וגם נאהבים, בסתר, שכן רוג׳י הוא גבר נשוי. פיטר לא מסוגל לסבול יותר את הצפייה דרך החלון בשכנו ומאהבו לצד אשתו האוהבת, מבקש את רוג׳י לבחור בו. הסרט משעין את מלוא כובד משקלו על הסמליות שבסיפור על נגר נוצרי וארונות קבורה, משתמש בסביבה כדי לאפיין את הדמויות. את עולם הרגש של הסרט יוצרים השחקנים: מועתז מלחיס בתור פיטר שנראה כאילו הוא מבעבע מבפנים, ובתפקיד רוג׳י עלא דקה, שחקן שחצי מבט שלו זה סרט קולנוע באורך מלא.

מהפכה מפוארת – Glorious Revolution
(תחרות בינלאומית, מקבץ 3)
חלק מהסרטים הבינלאומיים מגיעים אף הם מפסטיבל כאן, ביניהם סרטה של מריה נוביקובה. היא תלמידת בית הספר לקולנוע בלונדון אבל צילמה את סרטה במולדתה, אוקראינה, ונטעה את העלילה באירוע ההיסטורי הקודם שפקד את המדינה למודת הקרבות והסבל. בפברואר 2014 התקיימו הפגנות ענק בכיכר העצמאות בקייב, מאידאן, עקב הפלישה הרוסית אל חצי האי קרים. אירועי מאידאן תועדו בסרטים, ביניהם סרטו של סרגיי לוזניצה שקטעי סאונד ממנו שימשו את הבמאית, המצטרפת מצידה אל שימוש בסיפורי המהפכה לטובת קולנוע עלילתי.
הסרט נפתח עם הגיעה של סבטה לזהות את גופת בנה, אותו היא מחשיבה כגיבור שהקריב את חייו למען המולדת. המסע הקפקאי שלה ושל האחיין שלה למציאת מקום קבורה עבור המת, ישנו את תפיסת עולמה כלפי הנסיבות בפרט והמדינה שלה בכלל. הבמאית מתמקד בבירוקרטיה של אחרי המוות ובסגנון קולנועי הנוטה אל הפרוצדוראלי הוא מנווטת ביד בוטחת את המסע של אם להכרה – הכרה של המדינה ופקידיה בבנה או ההכרה שלה עצמה במציאות. כיוון שהסרט עשוי פשוט נהדר אני חש את הצורך להמליץ עליו, אם כי הוא עצוב כמו אלף הלוויות.

מגיפה
(תחרות הסרט העצמאי, מקבץ 1)
לפני שתספיקו להגיד ״סרט קורונה״, סרטו של תום מדר (״בפה פעור ובאוזניים עצומות״) הולך רחוק יותר אל מחוזות הדיסטופיה. וכל סרט ז׳אנריסטי בתחרות הרי זה משובח, גם המינימליסטיים שבהם. העלילה מתרחשת בדירה אחת, בגרסת הסיוט של סיטואציה שרובנו כבר הספקנו להדחיק. דמיינו את הסגר הראשון אבל עם עוצר יציאות מוחלט, חלוקת מצרכים מחוץ לדלת, הפסקות חשמל יומיומיות ואיומים חוזרים ממערכת כריזה בחוץ על מאסרים למפרי החוק. באווירת ״1984״ נזרקות גם סיסמאות דוגמת ״אהבה זה ריחוק״. התחושה היא של זיכרון שכבר הספקנו להדחיק לבין משל על כמה יותר גרוע היה יכול להיות.
הגיבורה, בגילומה של אביגיל קובארי (״פרה אדומה״, ״גאולה״), מטפלת בעצמה במאמץ ניכר ומתגעגעת אל בנה לו היא כותבת ביומן, ויש לה גם סוד שהיא מחביאה במרפסת. יש כמה הפתעות בסרט, כולל רגע אחד שהפתיע אותי בצרימה שלו, אבל במחשבה שלאחר הצפייה הוא מסתדר היטב עם המסרים העולים מהיצירה. כי זה סרט המדגים כיצד שלילת זכויות בסיסיות מוביל לא רק לאכיפה מהודקת ותחושה של השגת מטרות, אלא אולי גם השחתה מובנית של מערכת האכיפה. יותר מכך, המדרון עלול להוביל לוויתור על זכויות בסיסיות ואפילו לאובדן צלם אנוש.

ג'וניור – Junior
(מקבץ סרטים קצרים של במאיות גדולות)
לא בשום מסגרת תחרותית תוכלו למצוא את סרטה הראשון בהחלט של ז'וליה דוקורנונא״, ״טיטאן״), אשפית האימה הגופנית החדשה של הקולנוע הצרפתי. כבר ב-2011 היא הדגימה את המשיכה שלה אל מסתורי הגוף הנשי ואת היכולת שלה למתוח, לסקרן, להבהיל ולהגעיל. ג׳וניור הוא הכינוי של ז׳וסטין (גאראנס מרילייה), טומבוי מחוצ׳קנת וממושקפת שאוהבת להסתובב עם הבנים ומחביאה את גופה תחת שכבות ביגוד. נפגוש אותה בסצנה שמעוררת בו זמנית את הרצון להיות בחברתה ולצעוק ״איכס יא דוחה״. בתחילת הסרט היא לא מרגישה היטב ובהמשכו הגוף שלה יעבור תהליכים מהפכי קרביים, כאשר השאלה האם בסופם תגיח מפלצת או שמא פרפר.
דוקורנו מצלמת באהבה קשוחה כל פצעון וכל רגע משפיל בחיי המתבגרת, שאי אפשר שלא להזדהות עם כאבה. בין אם כשהיא מתעקשת להיות היא עצמה לא משנה מה חושבת הסביבה המדכאת או כשהיא מגרדת את עצמה עד כדי פציעה. הבמאית מיטיבה לתאר את התחושה כאילו את היצור המגעיל בעולם בתחילת גיל ההתבגרות, כמו גם את היחסים הקיצוניים אך ספק-תמימים בין הדמויות בגילים הללו. המטפורה שבחרה מתאימה בדיוק לאורך הסרט (22 דקות) ולמי שמחפשים כאן את הניצנים של ״נא״, זו לא רק השחקנית הראשית המשותפת לסרטים. יש אפילו בדיחת מכוניות, אם לדמיין שכבר אז הכילה בתוכה את ״טיטאן״, אבל זו בעיקר תצוגת כישרון בימוי במינימום אמצעים שלא רק מבשרת על במאית עתידית אלא גם עומדת בפני עצמה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.