• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 68: "לב אמיץ" (1995)

23 בפברואר 2018 מאת אור סיגולי

בניינטיז אהבו כוכבים. כל כך אהבו אותם, שהוליווד כנראה לא הסתפקה לתת להם רק פרסי משחק, אלא גם בימוי והפקה. בפעם השלישית מזה שש שנים, זכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר אפוס תקופתי של שחקן מפורסם וקופתי שביים את עצמו בתפקיד הראשי.
לאחר קווין קוסטנר ב"רוקד עם זאבים" (1990) וקלינט איסטווד של "בלתי נסלח" (1992), הגיע תורו של מל גיבסון, אז בן 39 (ושנה צעיר יותר מקוסטנר). אבל בשונה מהשניים שהקדימו אותו, גיבסון לא הועמד על הופעתו, אלא זכה לחיבוק המוזהב רק על עבודתו מאחורי המצלמה, בתחומי הבימוי וההפקה. עד הטריפל הניינטיזי הזה, זכייה של סרט בבימוי השחקן הראשי התרחשה רק פעמיים: לורנס אוליבייה עם "המלט" (1948) ו-וודי אלן ב"הרומן שלי עם אנני" (1977). לאחר מכן פעמיים נוספות, בדמות "מיליון דולר בייבי" (שוב איסטווד) ו"ארגו" (בן אפלק).
אמנם מחוץ לקטגורית סרט הטוב ביותר, אבל שווה לציין שמעבר לגיבסון, שתי שחקניות זכו באוסקר ה-68 מחוץ לתחום העבודה העיקרי שלהן. הראשונה הייתה אמה תומפסון על כתיבת "על תבונה ורגישות", והשנייה שחקנית הטלוויזיה כריסטין לאהטי בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר. כאמור, הכוכבים שלטו.

הסרט שהפך את אחד מהכוכבים הגדולים של הוליווד לזוכה שני פרסי אוסקר, הוא "לב אמיץ" (Braveheart), שבשנת 1995 היה לזוכה האוסקר ה-68, עם עשר מועמדויות וחמש זכיות, והחל מאותה שנה היה לאחד מהזוכים המושמצים ביותר בתולדות הפרס.
"לב אמיץ" ניצח את "על תבונה ורגישות", "אפולו 13", "בייב" ו"הדוור" האיטלקי, שהיה לגמרי הבחירה שלי באותה השנה. כפי שאתם שמים לב, זו איננה רשימת מועמדים מרהיבה במיוחד, ובאמת ששנת 1995 לא הייתה מוצלחת בצורה יוצאת דופן.

על פניו, "לב אמיץ" הוא אפוס היסטורי על סיפור חייו של וויליאם וואלאס, דמות מוכרת בהיסטוריה של סקוטלנד, שבמאה ה-13 היה הראשון להמריד את בני אומתו כנגד האנגלים ששלטו בהם ביד רמה ובאכזריות. אז הנה משהו שחשוב מאוד להבהיר כבר בהתחלה: אין ספק שמדובר באפוס, ואפילו יותר מזה – אפוס מרשים למדי מבחינה הפקתית, אבל כשזה מגיע להיסטוריה, סרטו של גיבסון הוא נכון עובדתית קצת פחות מפרק של "משחקי הכס".
הנה הדברים הנכונים בסרט, כך על פי תחקיר אינטרנטי קצר: אכן היה בחור בשם וויליאם וואלאס, הוא אכן המריד לפחות פעם אחת את הסקוטים כנגד הבריטים, והעונש שקיבל עליו היה אכן אותו עונש. זהו. מהנקודה הזו, לא רק שאין שום דבר מדויק היסטורית בסרט הזה, הוא כמעט כולו המצאות תסריטאיות, שכל קשר בינן ובין המציאות מסתכם בזה שסקוטלנד היא אכן מקום אמיתי. רוב הדמויות שמקיפות את וואלאס בכלל לא נולדו באותן שנים, את הוריו הוא איבד בגיל מאוחר הרבה יותר ממה שמוצג בעלילה, ואפילו ההלבשה של הסרט בכלל לא משקפת את אותה התקופה (מה שלא מנע מצ'רלס נוד להיות מועמד לאוסקר על עיצוב התלבושות). לצורך העניין, עיתון הטיימס טרח להכריז שזהו "אחד הסרטים הכי לא מדויקים היסטורית אי פעם".

לזכות היוצרים, צריך להיאמר שמלכתחילה הפן ההיסטורי של וויליאם וואלאס עניין להם את מה שיש מתחת לחצאית. רנדל וואלאס ביסס את התסריט שלו על שיר אפי של בחור בשם בליינד הארי, שיצא לאור כנראה איפשהו במאה ה-15, והיה בעיקר מזמור הלל הרבה לפני שהיה מסמך מגובה תחקיר. לא באמת היה פה ניסיון להביא ביוגרפיה קולנועית אמינה, אלא משהו אחר בתכלית.
מכיוון שצפיתי לראשונה בסרט כאשר יצא לבתי הקולנוע בארץ, בהיותי בן 12, לגמרי פספסתי מה הייתה כוונתו העיקרית של גיבסון. אך לקראת כתיבת הפרק צפיתי בו שוב, בפעם השנייה בסך הכל ולראשונה מזה שני עשורים, ופתאום זה היה ברור לי לחלוטין. יותר מזה, העובדה שפספסתי את זה בגיל 12 רק מוכיחה שהייתי ממש אהבל, או סתם לא ממש התרכזתי. זה הרי נורא ברור – כל "לב אמיץ" הוא תירוץ של גיבסון להביא למסך את הדבר שאליו התגלה כאובססיבי בהמשך הקריירה הבעייתית שלו.

גיבסון לקח סיפור של דמות מהפולקלור הסקוטי והפך אותו לסרט על ישו, כולל כל התחנות המוכרות של השאיפה לחיים הפשוטים, ההבנה שהוא נועד להושיע, סחיפת ההמונים, העלאת חמתם של נציגי השלטון, הבגידה של חבריו, (ספויילר) וההוצאה להורג שהפכה אותו למרטיר. זה אותו דבר בדיוק כמו שעשה תשע שנים לאחר מכן עם שובר הקופות "הפסיון של ישו" (רק שבניינטיז הוא עוד ניסה לעדן את זה. ואני משתמש בשורש ע.ד.נ בנדיבות), ובדיוק כמו שעשה בשנת 2016 עם הסרט שהחזיר אותו לחיק האוסקר, "הסרבן".
ההבדל הוא שפה, בשונה מסרט מלחמת העולם השנייה המשיחי שלו על הפציפיסט הראשון שקיבל עיטור עוז, הוא הביא את העמדה הכי רחוקה מישו – במקום להגיש את הלחי השנייה, וויליאם וואלאס מגיש נונצ'קות, כדורי ברזל, חניתות, שיפודים, אבנים בגדלים משתנים, חרבות, סכינים, חצים ולפידים. המרטיר של "לב אמיץ" אמנם מונע מאהבה (לאישה הפעם) אבל הוא רחוק מישוע שהוצג ב"בן-חור", לצורך העניין. וואלאס הוא אלוהי נקמות, ומנהיג שמונחים כמו "חמלה" או "חנינה" רחוקים ממנו כמו מרחק אדינברו מנצרת. ושלא תחשבו שמדובר כאן במין סיפור מוסר על אדם שמונע מנקמה שמעכלת אותו ולוקחת ממנו מחיר נפשי, א-לה "בן-חור" או "בלתי נסלח". הו, לא. ככל שוואלאס אלים ונקמן יותר, כך הוא גיבור יותר.
על אף שמדובר בלוחם חופש, וואלאס הוא מנהיג פאשיסטי לחלוטין, שחיי אדם הם לגמרי דבר זניח בעיניו אם הם מונעים ממנו להשיג את מטרותיו. הוא יקרא לזה "חירות", אבל באותה מידה זה היה יכול להיות "פטריוטיות" או "קדושת אדמה". וואלאס לא רק ששורף את האנגלים בעודם בחיים, אלא גם בקלות מקריב את חיי חייליו שלו על מזבח הלתת-בראש לבריטים, וישלח אותם לשבור את מבצרי יורק בידיעה מוחלטת שחלקם יקבלו מנת זפת רותחת משומרי המבצר.

באותן שנים, כאמור, גיבסון היה בשיאו. אמנם סרטו הראשון כבמאי, "איש ללא פנים", לא היה הצלחה גדולה, אבל זה לא פגע במעמדו כשחקן. הוא נתמך בהצלחות "צעיר לנצח", "נשק קטלני 3" ו"מווריק" כדי להשיג תקציב רב להפקה הזו שלו, שמומנה באופן עצמאי, ולאחר מכן הופצה על ידי פרמאונט בארה"ב ופוקס המאה ה-20 ברחבי העולם. במולדתו, הסרט לא היה הצלחה גדולה ובקושי כיסה את עלויותיו (כ-72 מיליון), אבל בשוק הבינלאומי הסרט הצליח בהחלט. כמובן שגם הזכייה באוסקר תרמה לכך.
גיבסון הוכיח בסרט שהוא יכול להרים הפקה אפית מרשימה, ובאמת נראה שדבר לא נחסך לטובת פאר והדר. סצנות הקרב, כולן עם פעלולנים שעושים עבודה מדהימה ואפקטים פרקטיים (ולא ממוחשבים), מדהימות גם היום; הצילום באמת עוצר נשימה (הצלם ג'ון טול הפך בזכות "רוחות של תשוקה" ו"לב אמיץ", לצלם השני בהיסטוריה של האוסקר, אחרי ווינטון הוך, שזוכה ברציפות שנה אחרי שנה. השיא הזה ישבר באלף החדש עם עמנואל לובצקי שיזכה שלוש פעם ברציפות); והמוזיקה שהלחין ג'יימס הורנר הפכה להיות אחד מפסי הקול הנמכרים ביותר. על אף אורכו הרב, הוא משעמם רק לעיתים רחוקות, וכסרט אקשן-היסטורי אלים למדי הוא מהנה למדי.

גיבסון עצמו מופיע רק 20 דקות לתוך הסרט, כוואלאס הבוגר שחוזר לכפר הולדתו שנים אחרי שנלקח משם על ידי דודו לאחר שאביו נהרג על ידי האנגלים. כאשר הוא מגיע ומתאחד עם קהילתו, נכנסת הסצנה בה גיבסון מציג את וויליאם כדויד שעומד להילחם בגוליית האנגלי. זוהי סצנה מאוד מרומזת ביחס לרפרנס התנ"כי שלה, בה וואלאס משתתף בקרב מול חברו גדול הגוף (ברנדן גליסן) ומנצח אותו בזכות אבן קטנה אותה הוא קולע במצח יריבו. באמת שמדובר בניואנסים דקים, שאפשר לפספס בקלות, וכמובן שזה מאפיין את שאר הסרט. עוד עדויות למגע הסאבטקסטואלי של גיבסון אפשר למצוא למשל במורכבויות והשכבות הרבות שמרכיבות כל דמות ודמות, ממלך אנגליה שהוא פסיכופט שהיה גורם לאמון גות מ"רשימת שינדלר" לתפוס אותו לרגע ולהגיד לו "חבר, יש מצב שאתה מגזים", דרך יורש העצר ההומו שהוא גם נשי וגם חסר עמוד שדרה, וכמובן הלורד הסקוטי הנכלולי שכדי שנדע שהוא חדשות רעות הוא סובל ממחלת עור שמעוותת את פניו, כי הרי כל האנשים הטובים הם יפים וכל מי שמכוער הוא רע ונורא. באמת שאפילו למירי רגב יש נאומים יותר מעודנים מהסרט הזה.

45 הדקות הראשונות של הסרט הן בעצם דרמה רומנטית, המציגה את סיפור האהבה בין וואלאס ובחירת ליבו מורון (קת'רין מקורמק היפה) – סיפור אהבה טראגי שיגרום לוואלאס להבין שהאנגלים האלו חייבים לחטוף מנה אחת אפיים. וקשה להתווכח אתו. על פי "לב אמיץ" כל האנגלים ללא יוצא מן הכלל הם חבורת חלאות, אנסים וסדיסטים. וזה עוד אפילו אמין יחסית לדבר שהכי קשה לעיכול בחלק הזה, העובדה שגיבסון לקח על עצמו תפקיד של גיבור רומנטי צעיר ושובב, ובגיל 39 הוא נראה כמו הכל חוץ מזה. הוא באמת מבוגר באיזה שני עשורים ממה שהדמות צריכה להיות בשביל לעבור כאמינה. זה בערך כמו ללהק את ג'ורג' קלוני לתפקיד של רומיאו השייקספירי. בהמשך הסרט, כאשר וואלאס הופך לשר צבאות זה כבר יותר מסתדר, אבל גם אז, אי אפשר להימנע מהמחשבה על כך שליהוק צעיר יותר לתפקיד הזה היה הופך את הסרט למעניין יותר, את הדמות למרתקת עשרות מונים ממה שהיא כרגע, וככזו גם טראגית לאין שיעור. הכריזמה, העיניים הכחולות והתזמון הקומי המוצלח של גיבסון בהחלט עושים את העבודה, ולא חדש לנו שהוא גיבור אקשן אדיר – מהטובים שהיו, הייתי מגדיל ואומר – אבל מה שעוזר ל"לב אמיץ" להיות סוחף כסרט פעולה, מחליש אותו מבחינה דרמטית.

אבל גיבסון לא לבד. באופן כללי, תחום המשחק איננו אחת הגדולות של "לב אמיץ", ומעבר לשחקנים הסקוטים שגיבסון רתם לסרט (חוץ מגליסן, אפשר למצוא פה את פיטר מולאן ובריאן קוקס צצים ונעלמים), רוב הליהוק לא ממש מוצלח. גם סופי מרסו, בתפקיד אשתו הצרפתייה של יורש העצר האנגלי (הדמות עליה היא מבוססת הייתה בת שלוש בתקופת המרד של וואלאס, כך מסתבר), לא ממש יכולה לפרוץ החוצה מהרעלות והצעיפים שמקיפים את פניה היפות. החלש מכולם הוא אנגוס מקפיידן בתפקיד רוברט ד'ה ברוס, דמות משמעותית במיוחד בסרט, שהולכת לאיבוד בגלל הופעה חסרת כריזמה.
לכן לא מפתיע ש"לב אמיץ" היה הסרט היחיד מבין חמשת המועמדים לפרס הגדול של האוסקר ה-68 שלא היה מועמד כלל לקטגוריות המשחק, ולזוכה הראשון מאז "הקיסר האחרון" שעשה זאת בלי תמיכת השחקנים. באותה שנה יוסדה בפרסי איגוד השחקנים הצעיר קטגורית "הצוות הטוב ביותר", ו"לב אמיץ" הוא מאז ועד נכון לפרסום הפרק הזה, הזוכה היחיד בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר שלא הוזכר בפרסי איגוד השחקנים בקטגוריה המרכזית.

הסרט יצא לקולנוע במאי 1995, שזהו איננו תאריך המאפיין סרטים המיועדים לאוסקר, ואכן, בזמן שבמהלך העונה ההימורים הלכו כולם ל"אפולו 13" או "על תבונה ורגישות", כשזה הגיע ליום הכרזת המועמדים הסתבר ששני אלו כלל לא מועמדים לפרס הבימוי, ויחד עם זכייה בגלובוס הזהב, הפך "לב אמיץ" למוביל העונה. כך שלא הייתה זו הפתעה גדולה כאשר הוכרז שמו של הסרט כזוכה בסוף הטקס, והביא לנו את אותה תמונה של גיבסון אוחז בשני פסלונים, תמונה שלהוליווד היה די קשה לעכל.
בשנים שלאחר הצלחת "לב אמיץ", גיבסון המשיך לשמור על מעמדו ככוכב קופתי. אמנם יעברו תשע שנים עד סרטו הבא כבמאי, אך כשחקן נחל הצלחות עם "כופר", "תאוריית הקשר", "נשק קטלני 4", "הפטריוט" ו"מה נשים רוצות" שהחזיר אותו חזרה לתפקיד הגיבור הרומנטי. אבל איפשהו בתחילת האלף החדש, אחרי "סיינס", משהו אצל גיבסון השתבש והוא הצליח להרוס את כל המוניטין שלו בהסתבכויות עם החוק, התבטאויות אנטישמיות, והתנהלות כללית של דוש. אחרי כמה שנים בהן כיכב בעיקר בצהובונים, הוא חזר לקולנוע עם "על סף תהום" ותפקיד מעולה בדרמה הלא מוערכת כראוי של ג'ודי פוסטר "החיים הכפולים של וולטר" שם גילם איש משפחה במשבר שנשלט על ידי בובת יד של בונה. הוא הצליח לקבל הזדמנות שנייה מהוליווד והשתתף בכמה סרטי פעולה לא רעים, והשיא היה בשנה שעברה כאשר האוסקר אימץ אותו שוב עם דרמת המלחמה הבוטה שלו, "הסרבן".

חמישיית החלומות שלי ל-1995 הייתה ודאי מורכבת מ"לעזוב את לאס וגאס", "12 קופים", "שושלת אנטוניה" שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, "הדוור", וכמובן הסרט הכי טוב של אותה שנה – "שבעה חטאים". זו הייתה השנה של "עיר הילדים האבודים", "אפרודיטה הגדולה", "קופיקאט", סרט הביכורים של מייקל ביי "בחורים רעים", "ימים משונים", "תשכחי את פריז", "מין מסוכן", "סידורים אחרונים בדנוור", "קרינגטון", "קלולס", "ג'ומנג'י", "קאדילק של סוף שבוע", "היט", "שומר הדרך", "הנשיא מאוהב", "עולם המים", "גבר מת מהלך", "קזינו", "החשוד המיידי", "סיכון מחושב", "ברוכים הבאים לבית הבובות", "תפוס את שורטי", "ניקסון", "פיתוי קטלני" שהיה הראשון שהוכיח שניקול קידמן יודעת לשחק מצוין, "נערות שעשועים", "הרוח במעטפת" היפני ו"פוקהונטס" גם הוא בהשתתפות מל גיבסון, אך רק בקולו. אי אפשר שלא להזכיר את זה ש-1995 העניקה גם כמה מהסרטים הגרועים ביותר בכל הזמנים, ביניהם "מורטל קומבט", "אהבה בין הכרמים", "אות קלון", "קונגו", "אייס ונטורה 2", והתחתית החדשה לאותה תקופה של עולם גיבורי העל, "באטמן לנצח".
נציג ישראל לאוסקר הסרט בשפה זרה היה "חולה אהבה בשיכון ג'". זה היה הניסיון השני של שבי גביזון אצל האקדמיה האמריקאית, אך התוצאות, למרבה הצער, היו זהות לאלו של "שורו".

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-68:
הסרט הטוב ביותר: מל גיבסון, ברוס דייבי, סטיבן מקאוויטי ואלן לאד ג'וניור – "לב אמיץ"
הבימוי הטוב ביותר: מל גיבסון – "לב אמיץ"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ניקולס קייג' – "לעזוב את לאס וגאס"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סוזן סרנדון – "גבר מת מהלך"
שחקן המשנה הטוב ביותר: קווין ספייסי – "החשוד המיידי"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מירה סורבינו – "אפרודיטה הגדולה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: כריסטופר מקווארי – "החשוד המיידי"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אמה תומפסון – "על תבונה ורגישות"
הצילום הטוב ביותר: ג'ון טול – "לב אמיץ"
העריכה הטובה ביותר: מייק היל ודניאל פ. הנלי – "אפולו 13"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: יוג'ניו זאנטי – "התחדשות"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'יימס אייצ'סון – "התחדשות"
המוזיקה הדרמטית המקורית הטובה ביותר: לואיז אנריקה בקלוב – "הדוור"
המוזיקה המחזמרית או הקומית המקורית הטובה ביותר: אלן מנקין וסטיבן שווארץ – "פוקהונטס"
השיר הטוב ביותר: אלן מנקין וסטיבן שווארץ – "פוקהונטס" (צבעי הרוח)
הסאונד הטוב ביותר: ריק דיור, סטיב פדרסון, סקוט מילאן ודיויד מקמילן – "אפולו 13"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: לון בנדר ופר האלברג – "לב אמיץ"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: סקוט אנדרסון, צ'רלס גיבסון, ניל סקנלן וג'ון קוקס – "בייב"
האיפור הטוב ביותר: פיטר פרמפטון, פול פטינסון ולואיס בורוול – "לב אמיץ"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: מרלין חוריס – "שושלת אנטוניה" (הולנד)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ג'ון בלייר – "לזכור את אנה פרנק"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: קארי אנתוליס – "ניצול אחד זוכר"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ניק פארק – "וואלס וגרומיט – גילוח למשעי"
הסרט הקצר הטוב ביותר: כריסטין לאהטי וג'אנה סו ממל – "ליברמן מאוהב"
פרס מיוחד על הישג: ג'ון לאסטר – "צעצוע של סיפור"
פרס מיוחד: צ'אק ג'ונס, קירק דאגלס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "מה יפית עמק נוי" (1941)
19. "צלילי המוסיקה" (1965)
20. "בן-חור" (1959)
21. "מעתה ועד עולם" (1953)
22. "רוקי" (1976)
23. "פלאטון" (1986)
24. "אנשים פשוטים" (1980)
25. "כחום הלילה" (1967)
26. "אמדאוס" (1984)
27. "פורסט גאמפ" (1994)
28. "אוליבר!" (1968)
29. "רבקה" (1940)
30. "כנפיים" (1927)
31. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
32. "איש הגשם" (1988)
33. "רשימת שינדלר" (1993)
34. "גבירתי הנאווה" (1964)
35. "הקיסר האחרון" (1987)
36. "סיפור הפרברים" (1961)
37. "קרמר נגד קרמר" (1979)
38. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
39. "אדם לכל עת" (1966)
40. "כל אנשי המלך" (1949)
41. "סוף השבוע האבוד" (1945)
42. "גברת מיניבר" (1942)
43. "רוקד עם זאבים" (1990)
44. "טום ג'ונס" (1963)
45. "לב אמיץ" (1995)
46. "תנאים של חיבה" (1983)
47. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
48. "העוקץ" (1973)
49. "גראנד הוטל" (1932)
50. "מרטי" (1955)
51. "ג'יג'י" (1958)
52. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
53. "המרד על הבאונטי" (1935)
54. "הדירה" (1960)
55. "גנדי" (1982)
56. "המלט" (1948)
57. "פאטון" (1970)
58. "מרכבות האש" (1981)
59. "סימארון" (1931)
60. "תהלוכה" (1933)
61. "זיגפלד הגדול" (1936)
62. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
63. "ברודווי מלודי" (1928)
64. "החיים של אמיל זולא" (1937)
65. "אמריקאי בפריז" (1951)
66. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
67. "הולך בדרכי" (1944)
68. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)