• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • Confess, Fletch :מחכים לתרגום
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

פסטיבל חיפה 2022: "במערב אין כל חדש"

16 באוקטובר 2022 מאת אור סיגולי

בטקס האוסקר השלישי, שהוענק לסרטי 1930, בחרה האקדמיה האמריקאית להעניק את פרס הסרט הטוב ביותר של השנה ל"במערב אין כל חדש". בשנים שהקדימו אותו זכו "כנפיים" המצוין ו"ברודווי מלודי", שני סרטים שנשכחו עם השנים, ולכן כפועל יוצא קיבל סרטו של לואיס מיילסטון גם תואר נוסף, כיצירה הקאנונית הראשונה שהאוסקר זיהה בזמן אמת. מאז נשמר סרט המלחמה ההוא כאחת מנקודות השיא של הקולנוע, מעמד שרק מתבצר יותר ויותר בכל צפייה בו. זה באמת אחד הסרטים הגדולים.
"במערב אין כל חדש" מבוסס על ספרו הגרמני של אריק מריה רמארק, שיצא לאור ב-1928 ותיאר את חוויותיהם האיומות של החיילים הגרמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. הבחירה של הוליווד לעבד דווקא אותו הייתה מאוד יוצאת דופן, מכיוון שארה"ב נלחמה בגרמניה. הרצון לקרב אותנו דווקא לפנים והשמות שמרכיבים את מחנות האויב של העולם החופשי, ולהפוך את חייליהם לאנושיים ומעוררי הזדהות, איננו משהו שקורה יותר מדי, ואכן היו קולות שהתנגדו לו.
49 שנה לאחר זוכה האוסקר עובד הספר שוב על ידי האמריקאים, הפעם לסרט טלוויזיה, בבימויו של זוכה האוסקר דלברט מאן ("מרטי") ובהשתתפות ארנסט בורגניין, דונלד פלזנס, איאן הולם ופטרישיה ניל בין היתר. בפרסי האמי של 1980 זכה בפרס העריכה ושניים משחקניו (בורגניין וניל) היו מועמדים.

ארבעה עשורים נוספים חלפו, והנה הגיע עיבוד מצולם נוסף לספר המלחמה המפורסם. עם זאת, בשונה מהאחרים, הפעם זוהי לא מדינה זרה שמבקשת להחזיר אותו למסך, אלא גרמניה עצמה, בהפקה רהבתנית במיוחד ובחסות ענקית הסטרימינג נטפליקס. "במערב אין כל חדש" (All Quiet on the Western Front / Im Westen Nichts Neues) עובד על ידי שלושה תסריטאים, ביניהם גם הבמאי אדוארד ברגר (המיני סדרה "פטריק מלרוז" עם בנדיקט קמברבץ'). בגרמניה כנראה היו כל כך מרוצים מהתוצאה, שעוד לפני הבכורה של הסרט בפסטיבל טורונטו הכריזה המדינה כי זהו הנציג שלה לאוסקר הבינלאומי הקרוב. ממש מאותו הרגע הוא נרשם כמוביל במרוץ, בהיעדר אופציה משמעותית אחרת (בלגיה וצרפת נושפות בעורפו. מצד שני, הדרך עוד ארוכה).

במערב אין כל חדש

בשונה מהרבה עיבודים חוזרים ליצירות ספרותיות, הפעם קל יותר לענות על השאלה למה אנחנו זקוקים עוד גרסה. לא רק שהעיבוד הקולנועי הקודם מתקרב לחגוג יום הולדת מאה, ומופלא ככל שיהיה אפשר להמר שצופים רבים לא נחשפו אליו, אלא גם שהסיפור עדיין רלוונטי, השנה אפילו יותר מאי פעם. לצערנו סרטים על זוועות המלחמה לא רק שחשובים, אלא גם מוכיחים את עצמם ככאלו שלא מתיישנים, ואימת מלחמה מתחילת המאה הקודמת זהה לחלוטין לכזו שמתרחשת עכשיו.
ל"במערב אין כל חדש" נקודתית יש כמובן אמירה נוספת, בכך שהוא כאמור מקרב אותנו אל החיילים מהצד הלא נכון של ההיסטוריה. כך הוא מזכיר לנו שיעור חשוב שבחזית, בתוך הזוועה הבלתי נתפסת הזו, כולם בדיוק אותו דבר, כולם מפוחדים, אבודים, ונלחמים בשביל מישהו אחר שמחזיק את גורלם בידו. אנחנו רואים את זה בדיוק עכשיו במזרח אירופה.
עוד יתרון בהפקה חדשה ל"במערב אין כל חדש" היא כמובן היכולת הטכנית להרים שדות קרב רחבי ידיים ועמוסי גופות, סצנות קרב עצומות שמתהדרות באפקטים מיוחדים שלא היו קיימים בימיו הראשונים של הקולנוע. אם כי, ואולי זה סתם הסינפיל שבי מדבר, בעיני גרסת 1930 עדיין מרשימה ולא נופלת מאף הפקת סרט מלחמה אחר מאז. למעשה, היא מטלטלת אפילו יותר מרובם.

הסרט הגרמני החדש מתחיל שלוש שנים אל תוך מלחמת העולם הראשונה, ב-1917 (ממש כמו סרט המלחמה הגדול האחרון, וכמה שזה החדש עושה לו בית ספר), כאשר גרמניה כבר מבינה שהיא הפסידה אבל ממשיכה להאכיל את אדמת צרפת הכבושה בבשר תותחים. אל החזית מצטרפת קבוצת מגוייסים חדשים, בראשם פול, צעיר שמזייף את חתימת הוריו כדי להתגייס. הם נזרקים אל השוחות ותוך רגע מבינים את גודל האימה, ושרובם לא יחזרו הביתה. פול מתחבר לחייל ותיק יותר, קאט, ויחד הם מעבירים את החודשים הארוכים תחת אש, מתקדמים לאיטם אל תוך צרפת, ומנסים לשמור על צלם אנוש. במקביל, הסרט לוקח אותנו אל צמרת הפיקוד הגרמני, שם מתנהלים מאבקים פנימיים האם להכריז על תבוסה או להמשיך להקריב את צעירי המדינה למטרה שאין לה תכלית.

את הספר לא קראתי, אז לא אוכל להעיד על נאמנות למקור, אבל מהתרשמותי בין שתי הגרסאות הקולנועיות אין הרבה דברים זהים. החדש נפתח במונטאז' מדהים שמזכיר לנו את סיקוונס הנעליים הנפלא שמופיע באמצע הסרט הישן, סצנת המכתש כמובן נמצאת ומקבלת מתיחת פנים אגרסיבית ומהפכת קרביים, וסצנת סחיבת קאט חזרה אל המחנה היא גם כזו שאני זוכר משתי הוורסיות. לעומתם, סצנות העורף אותן מוביל השחקן דניאל ברוהל ("להתראות לנין", "ממזרים חסרי כבוד") שגם חתום כמפיק, לא היו בגרסת מיילסטון. ברגר גם בחר להסיר את אחד הרגעים העוצמתיים ביותר מהחומר המקורי, בו פול חוזר לחופשה ומגיע לבית הספר הישן שלו, שם הוא מתעמת עם המורה שהרעיל אותם למלחמה. גם כל מה שקשור לבנות צרפת הוסר מהגרסה הנוכחית.

עם זאת, ההבדל המהותי בין שני הסרטים הוא שאם ב-1930 היה דגש לא רק על זוועות המלחמה, אלא גם לא מעט על האבסורד, הכאוס והטירוף של הקונספט בו צעירים משתי מדינות, להם אין דבר וחצי דבר זה נגד זה, מוצאים את עצמם רוצחים אחד את השני בגלל פקודות, "במערב אין כל חדש" גרסת 2022 מסתער רק על עניין הגיהנום עלי אדמות.
אני לא הולך להכריז עליו כאחד מסרטי המלחמה הקשים ביותר אי פעם ("להציל את טוראי ראיין", "פלאטון", "מטאל ג'קט" ו"אפוקליפסה עכשיו" לדעתי קשוחים ממנו), אבל בהחלט נראה שהמטרה היא אחת ואחד בלבד – להציג את המלחמה כסיוט מיותר.
ככזה, יש בסרט מן האכזבה. הוא מהותית פחות מורכב או מעניין ממה שעשה מיילסטון לפני 92 שנה, מה גם שהסצנות מחוץ לשדה הקרב שטוחות והאג'נדה שלהן משתלטת על הנראטיב (מעבר חד מהרג וטינופת בחזית אל צלחת מלאה כל טוב של המפקדים זה לא שיא התחכום, ובסרט הנוכחי זה קורה יותר מפעם אחת) אבל על אלו הוא מחפה בהפקה פשוט מדהימה מבחינת גודל וראוותנות.

אין אלמנט אחד ב"במערב אין כל חדש" שאיננו מפואר. הצילום של ג'יימס פרנד והעיצוב האומנותי של כריסטיאן מ. גולדבק הם חומרים לאוסקר, משהו שאגב אני חושב שעוד יכול לקרות; הסאונד כמובן לא יאמן והמוזיקה מבשרת הרעות של פולקר ברטלמן (שגם הלחין את נציג נורבגיה לאוסקר השנה, "מלח מלחמה", אז כנראה יש לו קטע עם סרטי חיילים) אפקטיבית בכל תו ותו. מרשימה גם הירידה לפרטים בסרט, כשבמיוחד בולט הדגש על האיפור ובעיקר שיני החיילים. זה נשמע אולי הכי איזוטרי, אבל זה חלק חשוב מהעולם הזה. בשונה מרוב סרטי המלחמה אי פעם, לבחורים בסרט הזה, שנמצאים בחזית כבר כמעט שנה, אין שיניים של מישהו שכרגע יצא מהטריילר הממוזג שלו. ובזמן שאי אפשר באמת לדבר על קרבה למציאות המלחמה (אף סרט לעולם לא יצליח), זה מוסיף עוד רובד של אמינות.
ייתכן והתגובה שלי לסרט הזה, כלומר פעירת עיניים נטולת מצמוצים במשך שעתיים וחצי, הייתה כתוצאה של קונטקסט. ראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה, ואחרי שבעה ימים של סרטים על גבר שתקן שגוסס לאטו בתוך בקתה הררית במשך שלוש שעות, הקולנוע של "במערב אין כל חדש" הימם אותי. כך או כך, אני בכל מקרה ממליץ לנסות לתפוס אותו על המסך הגדול ביותר ולא להסתפק בסטרימינג של נטפליקס.

את פול, החייל שאתו אנחנו עוברים את המסע, מגלם פליקס קאמרר בהופעתו המשמעותית הראשונה בקולנוע. אמנם הדמות שלו כתובה בצורה יחסית דלה מבחינת אפיונים, אך במקביל גם נדרש ממנו המון עבודה פיזית והוא זה שצריך לתווך לנו את החרדה והסבל. קאמרר מנצח את זה, ומעניק הופעה מצמררת שמשלבת בין הצורך לשמור על אנושיות גם אחרי שכמעט ולא נותר בו כלום. גם שאר חיילי הפלוגה עושים דברים יפים עם מה שניתן להם, אבל את ההצגה גונב אלברכט שוך בתפקיד קאט, שכבר חי את המלחמה הזו יותר מדי זמן. ישי קיצ'לס (ישראל היום) השווה אותו בפייסבוק לטום הארדי, ובעיני זה מדויק.
את שוך ראיתי לראשונה בעיבוד האחרון ל"ברלין אלכסנדרפלאץ" שם גילם את ריינהולד הנבלה והוא הפיל אותי לרצפה. הסרט עצמו בעייתי אבל שוך נתן שם את אחת ההופעות הכי טובות של 2020, ומאז אני מחכה ששאר העולם יגלה אותו. כנראה זה יקרה עכשיו, יש לקוות.

ל"במערב אין כל חדש" של 2022 אין איזו אמירה חדשה, והוא לא מציג את המלחמה בזווית שונה. כנראה שאפילו לא מתיימר לעשות זאת. אבל את מה שהוא כן עושה, הוא עושה באופן הכי טוב שיש (סצנת הטנקים היא אחת המטורפות של השנה, בקלות). זה קולנוע עצום, סוחף, מטלטל ומרשים בכל רגע, וגם אם הוא באמת נטול סאבטקסט או שכבות, בעיני זה בסדר גמור. אנחנו צריכים סרטים כאלה בשביל להזכיר לנו את מה שקל לשכוח, להזהיר אותנו מפני הרוע של המלחמה, ואם זה גם בא בכזה הוד והדר קולנועי אז מה טוב.
ובכל זאת, כן יש רגע מבריק אחד. יציאה גאונית, בעיני. זה קורה עם שם הסרט, שמופיע ככותרת ממש בסיום, אחרי שהדברים הכי נוראיים קרו אל מול עינינו. במערב אין כל חדש נאמר לנו בכתוביות גדולות. כך הסרט מזכיר לנו שאנחנו באותו הבוץ הארור הזה כבר מעל למאה שנה.