• ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • סקירה כפולה: ״תצילו את עצמכם!״ ו״הייתי פה״
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1
  • שמש
  • פסטיבל ניו יורק 2020: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל ניו יורק 2020: האנתולוגיה של סטיב מקווין
  • רצח אמריקאי
  • ״דיק ג׳ונסון מת״, סקירת נטפליקס
  • הנערים בחבורה
  • אימת החודש - ספטמבר 2020

פסטיבל חיפה 2020: המלצות ואזהרות

27 בספטמבר 2020 מאת מערכת סריטה

לרגע זה נראה כאילו זה הולך לקרות. פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה יצא בהודעה לעיתונות שהאירוע אכן יתקיים, כמו בכל שנה, במהלך סוכות, במתכונת שכוללת און-ליין וגם במקומות מיועדים באוויר הפתוח. קשה להסביר כמה התרגשנו לקראת החדשות האלו, כי באמת שעשרת ימי חיפה השנתיים הם משהו שאנחנו בסריטה מחכים לו בקוצר רוח.
אבל אז הדברים שוב השתבשו, קצת כצפוי, וסגר חגים חסר פשר נחת עלינו, מונע כל סיכוי להקרנת פיזיות. עם זאת, בחיפה החליטו שלא לתת לכל העבודה הקשה לרדת לטמיון, והמשיכו עם מהדורת האון-ליין. ממש כמו שדוקאביב עשו (בהצלחה יתרה). ההבדל המרכזי הוא שהשנה לא תתקיים תחרות ישראלית לסרטים עלילתיים באורך מלא.

וכעת אנחנו עומדים מול עוד פסטיבל סרטים מקוון, על יתרונותיו וחסרונותיו, וכמובן שאין סיכוי שנוותר על פוסט ההמלצות והאזהרות המסורתי שלנו. אז בעזרת היח"צ הנפלא של הפסטיבל (תודה!), שלושה מחברי סריטה (עופר ליברגל, אורון שמיר, אור סיגולי) פינו מקום כדי לראות כמה מהסרטים הכי מסקרנים ומעניינים, והתוצאות לפניכם. בסקירה הזו תוכלו לקרוא על 19 סרטים שונים, המסודרים בסדר אלפב"תי.
שימו לב שמתחת לכל טקסט על סרט כתוב מי האחראי על הדעה, ככה תדעו אולי איך לנווט את טעמכם האישי.

פסטיבל חיפה 2020 יתקיים בין ה-3 ל-10 באוקטובר, ממש בנוחות ביתכם. אנחנו בינתיים נתפלל חזק חזק שב-2021 נפגש שוב בכרמל הסתווי לחגיגת הקולנוע הזו. אינפורמציה רבה תוכלו למצוא באתר הפסטיבל, כמובן, והנה לכם קישור: https://www.haifaff.co.il/

המלצות ואזהרות (והרבה איפשהו באמצע)
לפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה 2020

לפני הטקסטים החדשים, דעו שיש שלושה מסרטי הפסטיבל שכבר זכו לאיזכורים סריטתיים בעבר:
"על כיסא הבמאי יושבת אישה" הוזכר כחלק מהסקירה שלנו לפסטיבל קולנוע דרום.
"לבן על לבן" היה חלק מפסטיבל ונציה 2019 שם היה עופר.
"רליק" הופיע באימת החודש של יולי, שם אור יותר מהמליץ עליו.

"אבינו"
Padrenostro

עוד לפני שמתחילים לדבר על הסרטים, אפשר להוריד את הכובע בפני פסטיבל חיפה על שהספיקו להביא סרט מפסטיבל ונציה שהתקיים ממש החודש. ולא סתם אלא את זוכה פרס השחקן הטוב ביותר, שהוענק לפיירפרנצ'סקו פאבינו. זו הייתה סיבה בפני עצמה לבדוק את הסרט, או יותר נכון לתהות מחדש האם האיטלקים מחוייבים להעניק לעצמם גביעים בפסטיבל שלהם, ממש כפי שהיה בשנה שעברה עם ״מרטין עדן״ שזכה באותו הפרס. כי בעוד ההופעה של פאבינו בהחלט טובה ואפילו ממגנטת, הדמות שלו אינה גיבורת הסיפור ודקות המסך שלה הן כנראה איפשהו במקום השלישי או הרביעי בסרט של שעתיים. קשה לי להאמין שאף שחקן ראשי בסרט אחר לא הצטיין יותר בתחרות של ונציה השנה. אבל אולי הוונציאנים כן יודעים על מה הם מדברים ואין ספק שהסרט הזה משוחח אחרת לגמרי עם הצופה האיטלקי.

סרטו של קלאודיו נוצ'ה, לא של מני יעיש למרות השם הזהה, נפתח ברכבת תחתית עכשווית אבל חוזר אחורה אל אביב 1976. הדמות הראשית היא ילדון בלונדיני וכחוש בן 10, ולריו, ששגרתו מוצגת די מהר והוא מאופיין בדמיון פורה ואפס חברים. חייו מתהפכים בעקבות אירוע שקורה לאביו (פאבינו) ומנקודה זו ננסה להבין יחד עם הילד מיהו אבא שלו, במה הוא עוסק, ומה פשר הסודיות האופפת אותו. הסרט נצמד לנקודת המבט של הילד וכך מוסתר או מתגלה מידע, התמונה נותרת חלקית עד שהיא מתבהרת. אולם, זו ההחלטה האמנותית היחידה שנשמרת לאורך הסרט, שמזגזג בטון, בסגנון הצילום ובדגשים הנראטיביים. אם זה לא רמז עבה מספיק שהיוצר לא בוטח בקהל או ביצירה של עצמו, המוזיקה כל הזמן מבשרת על דרמה שלא תמיד קיימת על המסך. הרגשתי את הסרט הולך ומתרחק ממנו ככל שנקפו הדקות, כפי שהעלילה נודדת ממרכז רומא העירונית אל איזור כפרי שמזכיר את הווילה של ״קרא לי בשמך״. קצת קלקלתי לעצמי את הצפייה עם תיאוריה שפיתחתי וחיכיתי שתיחשף כטוויסט. הסרט אמנם הלך לכיוון מעט אחר, כך ששמחתי להיות מופתע, אבל מופתע לרעה.
(אורון שמיר)

"אירינה"
Irina

זה יישמע כמו השחרה, אבל לא באמת: "אירינה" הוא כל מה שאתם חושבים עליו כשאתם שומעים את המונח "סרט פסטיבלים". או שאולי יהיה נכון להגיד "סרט פסטיבלים מאז המהפך של האחים דארדן": סיפור קטן, אנשים קשי יום, מחסור בפרנסה, בתים מתפוררים, אלכוהול זול, מצלמה רועדת, קאטים מפתיעים, תאורה חיוורת, אם יש מוזיקה היא מתחבאת מתחת סאונד של צעדים או נסיעה, דמות ראשית מבודדת שמוצאת את עצמה על הקצה, וחיבה לסיום פתוח.
הסרטים האלה מצליחים אצל האוצרים וזוכים בפרסים כל שנה ושנה, כך שכן יש פה משהו שמדבר אל אנשים. אני חושב שהסיבה לכך היא מכיוון שעל אף שהם מזכירים זה את זה, יש בהם אמת מאוד גדולה. יש משהו כן בסרטים האלו שאולי אנחנו מתגעגעים אליו ביצירות המסחריות יותר. לא יודע, זו תאוריה.
אירינה מסרטה של נדז'רה קוסבה, בהופעה מצוינת של מרטינה אפוסטולבה, היא אישה צעירה שעובדת במזללה מגעילה עם בוס מגעיל, גרה בבית קטן ולא מתוחזק עם בעלה והתינוק שלהם, כשלפחות להסקה הם לא צריכים לדאוג כי יש להם מכרה פחם לא מוכרז מתחת לבית. אבל באקט מכוון או אלוהי, ערב אחד המכרה מתמוטט על בעלה ומותיר אותו ללא רגליים. היא גם מפוטרת מהעבודה בדיוק באותו זמן. וגם מגלה שבעלה בוגד בה. כדי למצוא הכנסה, היא מחליטה להיות אם פונדקאית לזוג אמיד, אבל גם זה לא ממש פותר לה את הבעיות. למעשה, אני די בטוח שהיא מותקפת על ידי דבורים באיזשהו שלב.
"אירינה" הוא לא סרט רע, פשוט ההרגשה שלי הייתה שראיתי כבר עשרות כאלה. גם את ההתנהגות של הגיבורה לא תמיד הבנתי ולפעמים זה נראה כאילו היא עושה דברים רק כדי שהסרט ימשיך. מצד שני, אם אתם פחות ציניקנים ממני, כן כדאי לבדוק אותו כי הוא באמת איזושהי הצצה לחיים שכדאי להכיר.
(אור סיגולי)

"אשה מבוגרת"
An Old Lady

השיטה שלי בבחירת סרטים בפסטיבל קולנוע קובעת שאם יש סרט קוריאני, קודם כל מסמנים אותו ורק אחרי זה קוראים את התקציר. והתקציר במקרה הזה מבטיח פרובוקציות, כמצופה מקולנוע קוריאני, אז חשוב להדגיש שזה ממש לא המצב. יחסית לנושא, מדובר בסרט מפתיע בעדינותו. סרט הביכורים של לים סון-אה מתחיל עם מסך שחור ודיאלוג בין מטפל ומטופלת. לא רק שאנחנו לא רואים את הדוברים, בעיקר מוסתר מאיתנו מה שקורה ביניהם ועל זה נבנית היצירה כולה – המאושפזת מתלוננת כי האח המטפל אנס אותה. כיוון שהיא בת 69 והוא בן 29, השוטרים האחראים על המקרה מתקשים לשלוט בסרקזם שלהם. הרי מדובר בגבר צעיר ואשה מבוגרת, כפי שמציעה הכותרת (בזו הקוריאנית מצויין הגיל שלה). כיוון שהבמאית לא הראתה לנו מה באמת קרה בפתיחה, נאלץ לעבור את המסע מלא הספק והאשמה של הקורבן יחד איתה.

עוד לפני שהגיבורה, בגילומה של יה סו-ג'נג המהממת, מגיעה אל תחנת המשטרה, נלמד להכיר אותה ואת סביבתה. זה קריטי לא רק לתהליך הנפשי שהיא עוברת אלא גם להיכרות עם הדמות המרכזית הנוספת, בעל חנות הספרים (ג'י ג'ו-בונג) המעסיק את הגיבורה ואף חולק עימה מקום מגורים (ואולי רגשות שמעבר לכך). הוא הופך משותף תומך רגשית במסע שלה למתודלק ברגשות צדק ונקמה גברית, שאינה בהכרח האופן בו המתלוננת מבקשת לטפל במקרה. אולם, כל מי שיכול לעזור לה הם גברים, כולל בלש המשטרה (קים ג'ונג-קי) שהופך מלועג לאמפטי. הסרט הוא לא רק תהליך ההתמודדות הבירוקרטית עם תלונה על אונס בדרום-קוריאה, החל מתחנת משטרה עם תור של קופת חולים והמשך במילוא הפרטים והבזקי הזיכרון שהופכים לטראומה יומיומית. זהו גם סרט על סרט על זיקנה ודעיכה, על המבט השקוף או המעליב של הסביבה כלפי האוכלוסיה המבוגרת. לא ממש מותחן, בטח לא פרק רגיל של סדרת ״אונס-נקמה״ שכותבת לירון, אלא יותר דרמה אנושית בדגש על בדידות לעומת משפחתיות ואחווה. לדמויות המרכזיות סודות משפחתיים והתמודדויות נוספות מלבד זו שפותחת ומסיימת את היצירה המפתיעה נראטיבית, מרובת הניואנסים והעשויה היטב בכל רמה.
(אורון שמיר)

"בית הזאב"
The Wolf House

מכל הסרטים שראיתי בשלב ההכנות, זו כנראה ההמלצה הכי מוחלטת מטעמי, אז שימו לב. לא שזה סרט מושלם, הוא פשוט כל כך שונה מכל דבר שראיתי לאחרונה, עם יומרה כל כך מפוארת ודרך ביצוע שפרקה אותי לגמרי, שבאמת הייתי עם פה פעור לא מעט פעמים במהלך השעה וקצת שלו.
אני לא לגמרי בטוח איך לכנות את הסגנון של "בית הזאב" מעבר ל"הנפשה", אבל זה כל כך יותר מזה שאני מרגיש שהמונח הזה הוא בגדר רדוקציה. יש פה אנימציה ידנית, סטופ-מושן, בובות, טריקים מטורפים של מצלמה, משחקים של סגנונות ציור, כמעט כל דבר שאתם יכולים להעלות בדעתכם, וכל אלו גויסו לטובת סיפור אגדה אפל, עם קריינות מהסוג שעושה צמרמורת.

הסיפור הוא הכי האחים גרים שיש. נערה, או ילדה אפילו, נענשת על ידי הקהילה שלה בגלל שלא עשתה את המטלות שלה כראוי, והיא נמלטת ליער הסמוך שם היא מבינה שחייה בסכנה בגלל זאב מפחיד המשחר לטרפה. היא מוצאת בקתה ומחליטה להסתתר בה, ואז קורים דברים. נגיד חזירים שהופכים לילדים, נגיד קניבליזם, נגיד האנימציה הכי מטריפה שראיתי.
סרטם הצ'יליאני של חואקין קוסיניה וקריסטובל לאון ממוסגר כמו סרט הדרכה לכת הגרמנית קולוניה דיגנידאד שפעלה ביערות צ'ילה ובה התרחשו דברים מחרידים במיוחד (סרט תיעודי על הכת, "שירים של דיכוי", גם הוא חלק מהפסטיבל השנה. אם הצלחתם לראות אותו עד הסוף ספרו לי מה דעתכם), ובאיזור הזה קצת קשה לדעת מה הנמשל ומה עמדת היוצרים, אבל זה רק מוסיף לתחושת החרדה הממכרת של הסרט הזה.
(אור סיגולי)

"ברלין אלכסנדרפלאץ"
Berlin Alexanderplatz

חלקכם ודאי יודעים עלי שאינני טהרן גדול של החוויה הקולנועית באולמות. המסך הגדול הוא אחלה וזה, אבל סרט טוב הוא סרט טוב ולא משנה לי לרוב באיזו דרך אני צורך אותו, כל עוד התמונה והסאונד באיכות טובה. לכן מאוד הופתעתי מעצמי כשבמהלך הצפייה ב"ברלין אלכסנדרפלאץ" החדש (על הטלוויזיה הלא קטנה שלי, בדירה מוחשכת וללא הפרעות) מצאתי את עצמי מתגעגע לראשונה אל המסך הגדול. הצילום של הסרט הגרמני הזה כל כך מדהים שהיה ברור לי שאני מאבד משהו מהחוויה הכללית שלו. אז אמנם יש לי הרבה הסתייגויות מהסרט הזה, אבל מבחינתי יש לו מקום של כבוד ב-2020, כי הוא הסרט הראשון שגרם לי עצב על כך שכפי הנראה לעולם לא אראה אותו בקולנוע, ואני נאלץ להסתפק בגרסה משונמכת.

אז שתי פסגות יש לעיבוד המודרני הנוכחי לקלאסיקה הספרותית של אלפרד דובלין (לה כבר נעשה עיבוד מונומנטלי של ריינר וורנר פאסבינדר ב-1980, ששווה כל שנייה מ-15 השעות שלו): הראשון הוא כאמור הצילום של יושי היימראת אותו היללתי לפני שנייה, והנוסף הוא השחקן אלברכט שוץ', המגלם את ריינהולד, האנטגוניסט של הסרט. זאת, בלי תחרות בכלל, ההופעה הטובה ביותר שראיתי ב-2020. אני מתפתה לראות את "מחוץ למערכת" המהולל סוף סוף רק בשביל שיהיה לי עוד זמן איכות אתו. משהו לא יאומן.
על פניו, שני אלו הם סיבה מספיק טובה לראות סרט, נכון? הצילום הכי טוב של השנה, וההופעה הכי טובה של השנה. נראה כאילו אין פה על מה לשבור את הראש. ואם "ברלין אלכסנדרפלאץ" היה חלק מפסטיבל רגיל, כלומר כזה המתקיים באולמות, הייתי פחות מסויג. אבל מכיוון שזה לא המצב, ורובכם תראו אותו על מסך מחשב או טלוויזיה, אני לא לגמרי בטוח שאני יכול להמליץ עליו. מדובר בשלוש שעות לא פשוטות, ועלילה ידועה מראש שהולכת במעגלים ולא באמת משתנה. וכן, אני יודע שזה חלק מהקטע. הסיפור על פרנץ שמנסה להשתלב בחברה (בספר הוא אסיר משוחרר, בסרט החדש הוא פליט אפריקאי) הוא מעשייה מעגלית על מישהו שכל הזמן רק משתדל אבל העולם מכשיל אותו, שוב ושוב. הבנתי. אחלה. אבל את זה אפשר להעביר היטב גם בשעתיים. הזמן המופרז שלקח לעצמו הבמאי בורהאן קורבני מחליש את האופרציה המרשימה הזו, ואני הייתי מוכן שזה יסתיים הרבה לפני הסוף.
(אור סיגולי)

"גוף האמת"
Body of Truth

הקונספט של הסרט הדוקומנטרי מאת אוולין שלס נשמע מבטיח: ארבע אמניות בינלאומיות, כולן ממקומות טעונים פוליטית, משוחחות על היצירה שלהן בדגש על השימוש בגוף הנשי. את מרינה אברמוביץ׳ אני מניח שאין צורך להציג, ובעיניי יש משהו שאפשר להרגיש עד העצמות בעבודות שלה. עוד שם מוכר יחסית שייך לאיראנית הגולה שירין נשהאט, במאית בעצמה וגם צלמת, המציגה את גוף האישה כשדה קרב אידאולוגי ותיאולוגי. הקהל הישראלי יכול לזהות את סיגלית לנדאו הירושלמית, בעוד אני מודה שהכרתי רק את הצילום שלה של אבטיחים בים המלח, ובזכות הסרט הזה שמחתי להתוודע לעוד ממגוון יצירתה. מי שלא הכרתי כלל לפני כן היא קתרינה סיוורדינג הגרמנייה, שהתפרסמה עם פורטרטים מטשטשי מגדר של פנים אנושיות. בסרט היא דווקא עובדת על משהו אחר, ובעיניי יוצאת קצת לא שייכת לקבוצה. בהנחה שתקבלו אותן כקבוצה.

הסרט עושה כל שביכולתו בשביל לחבר בין האמניות השונות, תוך כדי שהוא מציג את הייחוד וההיסטוריה הפרטית של כל אחת. אבל מלבד שיחה משותפת בין אברמוביץ׳ ונשהאט, שתיהן מתגוררות בניו יורק, התחושה היא דווקא של נתק או של קישורים אקראיים ומאולצים (למשל הדימוי הכאילו-משותף שלהן בשחור-לבן עם מבט למצלמה). בשל כך, הסרט לא התגבש עבורי למכלול יצירתי והתקשתי להבין את החזון של הבמאית. מלבד הצגת עבודות שיש ביניהם הקשר, למשל גרימת סבל פיזי של האמנית לעצמה כדי לעסוק בטראומה לאומית. כך שבעיניי, מדובר רק במבוא להיכרות עם יוצרות מעניינות. לא שיש לזלזל בזה.
(אורון שמיר)

"גלות"
Exile

לכאורה, ג'אפר היגר בהצלחה מקוסובו לגרמניה. הוא עובד בתפקיד שנראה די בכיר בתאגיד עסקי, נשוי (פלוס 2) לאישה גרמנייה יפה ומשכילה שעובדת על הדוקטורט שלה. אלא שהוא לא חש כחלק של ממש מהחברה וחולדה מתה שהוא מוצא על שער ביתו גורמת לו לחוש נרדף בעקבות המוצא שלו הן בעבודה והן בחיי המשפחה. שורה נוספת של תקריות קטנות, או פחות קטנות, מראה כי אכן יש צדק מסוים בדבריו, אם כי הסרט תמיד מטיל ספק בסיבה לכך. בנוסף, דומה כי הוא מגיב בצורה תקיפה ואף אלימה גם במקרים בהם איש אינו רודף אותו, או אפילו להיפך. למשל, דומה כי ההתנהגות שלו גורמת לסיוט גדול אף יותר עבור אשתו אבל הוא כבר לא מסוגל לראות אותה עקב תסביך הרדיפה שלו. בלב סרטו של הבמאי ויסאר מורינה עומדת תחושת הזרות, גם בתוך אירופה שנראית כמקבלת, והיא משולבת בסאטירה על העולם העסקי. כזה שמהווה בסיס לכמה סרטים גרמניים בולטים מן השנים האחרונות, בהם גם "טוני ארדמן", שנראה כהשראה לסרט זה גם בגלל כמה שמות שחוזרים על עצמם בקרדיטים של הסרטים (השחקנית סנדרה הולר, מארן אדה שביימה את "טוני ארדמן" היא אחת המפיקות). אך ההשוואה הזאת לא בהכרח משחקת לטובת הסרט הנוכחי.

"גלות" נסוב סביב גיבור שקשה מאוד לחבב, גם כשהוא עובר דברים קשים. אין ספק כי זה מכוון, אך רוב הזמן זה לא לגמרי עובד. הסרט כן כולל מספר רגעים משעשעים ודרמות מתוחות הן במשרד והן בבית, אך במהלך החצי הראשון, וקצת אחר כך, זה מרגיש יותר כחיקוי ופחות כיצירה מקורית. אולם, בערך שעה וחצי לתוך הסרט יש רבע שעה של הפתעות בנרטיב ובשימוש בעריכה ותנועות מצלמה על מנת לחשוף או להעלים מידע, מה שמקפיץ את הסרט בכמה דרגות. זה קורה רגע לפני המערכה האחרונה, בה אנו למדים מספר פרטים משלימים לגבי הסיפור וגם זוכים בהצצה רחבה יותר לסיפור של הגירה טיפוסית יותר, שרוב הסרט נותרת ברקע. כל זה הופך את הסרט ליותר ראוי להערכה, אך עדיין לא להמלצה חד משמעית מבחינתי.
(עופר ליברגל)

"ג'מבו"
Jumbo

מכל סיפורי האהבה המשונים של הקולנוע, זה של "ג'מבו" הוא כנראה מהבולטים ביותר. בכל זאת, לא בכל יום נתקלים בסרט שמספר על בחורה שמתאהבת במתקן שעשועים בלונה פארק המקומי. ועוד כזה שעליו נרמז בכותרות הסרט כי הוא מבוסס על סיפור אמיתי.
נואמי מרלו, הזכורה לנו מתפקידה ב"דיוקן של נערה עולה באש" משנה שעברה, היא ז'אן, צעירה שכנראה נמצאת איפשהו על הספקטרום האוטיסטי, החיה עם אמה היחידנית, ומתחילה לעבוד כשומרת לילה בפארק השעשועים של העיירה שלה. מנהל המשמרת של המקום מנסה להתחבב עליה, אבל ז'אן, מסתבר, לא פנויה רגשית כי היא כבר פיתחה אובססיה לקרוסלה בשם ג'מבו, והיא לחלוטין מאמינה שהמתקן מחזיר לה אהבה גם.

נואמי מרלו מחזיקה את הסרט על כתפיה, וזה קשה שבעתיים לא רק כי היא צריכה להיות אמינה באהבה שלה לגוש מתכת, אלא כי היא צריכה להתמודד בלא מעט סצנות עם עמנואל ברקו ("המלך שלי") שמגלמת את אמה. ברקו היא תופעה, כידוע. שחקנית מדהימה עם עוצמות של הוריקן, והתפקיד הנוכחי יושב עליה נפלא. שתיהן איכשהו מצדיקות את הסרט הזה של זואי וויטוק, כי האמת שמעבר להן די הלכתי אתו לאיבוד. על פניו יש פה כאילו סיפור מרגש ומעורר השראה על פיו לאהבה אין גבולות, וכל אחד יכול ללכת על פי צו לבו. מצד שני, באובססיה שלה, ז'אן מסכנת את עצמה ואחרים כשהיא מתנהלת באופן לא אחראי מול המתקן, והסרט לא לגמרי משכנע שהיא במצב נפשי ראוי. ככזה, הסוף הטוב כביכול של הסרט מאוד משונה. אמנם יש פה שלום בית, ואמא של ז'אן מקבלת אותה והכל יופי טופי, אבל הבחורה זקוקה לעזרה.
(אור סיגולי)

"דיגר"
Digger

סרט הביכורים של ג'ורג'יס גריגוראקיס מדגים מאבק בין ישן וחדש בנוף של צפון יוון. הוא עושה זאת גם דרך העלילה וגם דרך הנוף שהוא בוחר לצלם. ברמה העלילתית, העימות נסוב סביב חווה המצויה בתוך חורש. ניקיטה הוא חקלאי שחי ועבד בה במשך שנים והוא אהוד בקרב סוחרים וכפריים באזור. אף כי בניגוד לחוואים האחרים, הוא לא הסכים למכור את אדמתו לתאגיד המשתלט בהדרגה על כל הסביבה ולא בוחל באמצעים על מנת לגרום לו לחוש בחוסר נחת. החיים של ניקיטה מתערערים עם ההגעה למקום של בנו הביולוגי, אותו לא ראה מאז היה ילד קטן. הבן הוא אופנוען תחרותי מצליח ואין לו ממש עניין בחיים חקלאיים, אבל הוא בא לדרוש בעלות על חצי מן החווה שירש מאמו המנוחה. הדרישה הזו הופכת את היחסים בין האב לבן למתוחים, אף כי דומה שכל אחד מהם מבין את האחר יותר ממה שהוא מוכן להודות. עצם השהות המשותפת גורמת לניקיטה לבחון מחדש את עמדתו ולבן למצוא קסם, או לפחות אופציה רומנטית, בסביבה אותה הכיר רק בתור ילד.

הקשר בין הסיפור לסביבה נובע מן הניגוד בין צפיפות הטבע בחווה לשוטים של אדמה מעובדת בכרייה באזורים הסמוכים, או צילומים של עצים נכרתים מבלי שנראה האדם אשר כורת אותם. השינוי הפיזי של הסביבה מאיים גם על השטח שלא נמכר ולמעשה מראה כי משהו מן העולם אשר ניקיטה נלחם עליו כבר חלף. אולם, לא מדובר בסרט חד מימדי לחלוטין בתיאור הדמויות או ביחס לקידמה. למעשה, הוא מראה כיצד הישן והחדש מעצבים זה את זה, פרט לכמה נקודות בהן נראה כי העימות מוביל לתוצאות קשות במיוחד, או עלול להוביל לכך. גם בסצנות השלוות יותר, התחושה היא כי הבמאי בונה לקראת משהו גדול יותר בדקות הסיום – ומשהו כזה אכן מגיע.
(עופר ליברגל)

"האף או הקונספירציה של החלוצים"
The Nose or Conspiracy of Mavericks

לשוחרי התרבות הרוסית מומלץ לא להחמיץ את הסרט הזה, אפילו אם הם נרתעים מסרטי אנימציה או מסרטים המשלבים אלמנטים ניסיוניים.
דקות הפתיחה מציגות מטוס בו כל נוסע צופה על מסך בקטעים מסרט גדול אחר מן הקולנוע הסובייטי, בדגש על סרטים עם אלמנטים חתרניים כלשהם. השיחות במטוס דנות גם בתחומי תרבות אחרים ודרכם עולה לדיון הסיפור הקצר המבריק של ניקולאי גוגול, "האף". משם הסרט יוצא למה שמוגדר כ"שלושה חלומות" המסופרים דרך אנימציה של גזרי נייר וקטעי ארכיון מצולמים. במקביל, מועברת ההפקה הראשונה של האופרה של דמיטרי שוסטקוביץ' על פי אותו סיפור קצר, והיחס של השלטון הסובייטי לאמנות על כל סוגיה – זה שהחל כהערצה לכל מה שחדשני וניסיוני בשנות העשרים, ועבר לכפייה של תכנים וסגנון בידי סטאלין, כולל חיסול של אמנים שלא התיישרו לפי הסגנון.

הבמאי אנדריי כרז'נובסקי מתאר הן את האופרה והן את העבודה עליה מאחורי הקלעים, ומדי פעם גם מציץ לאחורי הקלעים של הסרט שהוא מביים דרך שוטים קצרים. המחוות שלו יוצאת מן האופרה הספציפית לאמנים אחרים שהיו קשורים אליה בצורה ישירה ועקיפה, כמו במאי התיאטרון פורץ הדרך וסבולוד מיירהולד, תלמידו במאי הקולנוע סרגיי אייזנשטיין, ובשלב אחר בסרט את סיפורו של הסופר מיכאיל בולגקוב. הסרט לא קורס תחת עומס הנושאים והערבוב בין חומרי ארכיון, קטעים מצולמים ואנימציה, ויוצא למסע שמתחיל מחווה מלאת הומור ליצירת אמנות לקינה כואבת לדיכוי אמנות ובני אדם בידי המשטר. כך שעל אף שאני מניח שפספסתי הרבה מאוד מן ההרמזים התרבותיים ביצירה הזו, הדבר לא פגם בהנאה.
(עופר ליברגל)

"זו לא קבורה, זו תחיה"
This Is Not a Burial, It's a Resurrection

את הקולנוע של הבמאי למוהאנג ג'רמיה מוזסה (הוא הבמאי של הסרט הזה, גם אם באתר הפסטיבל כתוב אחרת כרגע) הכרתי לראשונה בפסטיבל דוקאביב אשתקד עם סרט המסה הסימבולי שלו "אמא, אני נחנק. זה הסרט האחרון שלי עליך". הסרט ריתק אותי וגם עורר הסתייגויות שאיכשהו באו לביטוי גדול בטקסט שלי לגביו. אולם, סימנתי לעצמי לנסות ולבדוק שוב את סרטיו בהזדמנות הבאה. בפסטיבל ונציה מספר חודשים מאוחר יותר, מחוייבויות אחרות מנעו ממני את הצפייה בסרטו הנוכחי שמגיע כעת לחיפה, ומתגלה כיצירה מפוארת בהרבה. כל הרכיבים שהרגישו לי מאולצים או קלישאתיים בסרטו הקודם נראים אותנטיים ואפקטיביים בסרט זה, שעצם קיומו די סותר את ההצהרה מהסרט הקודם של נטישת האם שהיא עבורו יבשת אפריקה. זאת משום שהסרט החדש שלו עוסק כולו באם אפריקאית ובקשר ליבשת עצמה.

מוזסה עושה סרטים על מולדתו, לסוטו, ועל האזורים הכפריים ביותר בסרט החדש. הכפר בו מתרחש הסרט קרוי על שם נצרת והתושבים שלו חיים באמונה אדוקה הן באורח החיים המסורתי והן בנצרות שהגיעה למקום. הסרט הוא למעשה מאבק בין שתי המסורות לבין אילוצי החיים, והוא מסופר כאגדה אפריקאית עתיקה המתרחשת בימינו. הסגנון הקולנועי חורג מן האסתטיקה של הקולנוע המערבי ומביע את התשוקות של הדמויות, כמו בשוט נהדר בפתיחה: הוא מציג את הגיבורה המצפה לשובו של בנה מעבודת כרייה בדרום אפריקה, עובר לקבלת הידיעה על מותו, נע רגע לשמיים וחוזר לטקס הלוויה.
אותה אישה חווה טרגדיות וכעת היא מבקשת לארגן את הקבורה שלה, אולם נתקלת בבעיה מעבר להתנגדות הסובבים אותה לחפירת קבר לאישה שעדיין חיה. השלטון בונה סכר שעתיד להציף את בית הקברות ואת הכפר כולו, וכל התושבים למעשה צריכים להיערך למעבר לשיכון בעיר שלא ממש יכול להכיל את אורח החיים שלהם. מה גם שלא ברור אם יש ביכולת של השלטון לספק להם קיום כלכלי ראוי במיקום החדש ועדויות של אנשים שעברו פינוי דומה אינן מעודדות.
זהו בערך כל הנרטיב בסרט, עליו מולבשים מוטיבים נוצריים סימובליים אבל גם הבנה של המציאות בת זמננו. הכותרות והסגנון הקולנועי של הבמאי מייצרים סוג של רוחניות דתית-אפריקאית שייתכן ותהפוך את הסרט למפצל דיעות עבור הקהל שמחפש יצירה מיינסטרימית. למי ששואף לקולנוע פוליטי שהוא גם רוחני או להצצה לקולנוע של העולם השלישי, זה צפוי להיות אחד מסרטי הפסטיבל.
(עופר ליברגל)

"מקס ריכטר – שינה"
Max Richter's Sleep

להירדם בקונצרט, או בסרט, לרוב מלווה בתחושת אשמה או לפחות בניסיון להסתיר עד כדי הכחשה שזה מה שקרה. אבל יש גם הופעה שלא רק מזמינה את הקהל שלה לישון במהלכה, אלא נועדה לכך. יצירה מוזיקלית תזמורתית שאורכה שמונה שעות, שנכתבה במיוחד כדי לתקשר עם החלק החולם של האדם ושמבוצעת בלילה שלם מול קהל המכורבל במיטות מאולתרות וציוד שינה שהביאו מהבית.
על האירוע הלא שגרתי הזה חתום המלחין המבריק מקס ריכטר, כפי שאפשר להבין מכותרת סרטה התיעודי של נטלי ג׳ונס. את המוזיקה השמימית של ריכטר שמעתם בהמון סדרות וסרטים – ״ואלס עם באשיר״, ״הנותרים״, ״חוש מושלם״, ״הנסיך הירוק״, ״החברה הגאונה שלי״ ועוד עשרות. אלה רק יצירות שהלחין במיוחד לסרט או סדרה, לא כולל כאלה ששובצו בפסקולים של עוד כמה עשרות. ״שינה״ היא יצירה קצת אחרת אבל עדיין מאוד ריכטרית, באופן בו היא מבקשת לערסל את המאזין ולתקשר עם מקומות עמוקים בתודעה שלו כדי ליצור אפקט רגשי. במקרה זה, האפקט שהמלחין והמבצעים מבקשים להשיג הוא שינה ערבה.

הסרט עצמו הוא אינו תיעוד מוחלט רק של הקונצרט, כפי שנוגן במקומות ספורים בעולם, אלא גם דוקומנטרי מעט שגרתי יותר, עם הצצה אל חייו של המלחין ואל תהליך העבודה שלו בכלל ועל היצירה הזו בפרט. זה תענוג לשמוע את ריכטר מדבר על העבודה שלו באופנים שנעים בין האינטלקטואלי והפילוסופי לבין האמוציונלי והמחוייך, על הקשר בין מדע ואמנות. לשמוע את החוויות של באי הקונצרט היה מרתק קצת פחות. באופן שיישמע אולי מוזר, הרגעים הכי חזקים בסרט הם דווקא אלה בהם מצולמים אנשים זרים ישנים אלה לצד אלה בחלל גדול, משל היו פליטים ולא משלמי כרטיס להופעה מוזיקלית (או כאילו אנדי וורהול לא עשה זאת לפני 55 שנה עם יצירה בעלת כותרת זהה). המחשבות, גם של הצופה, אמורות לנדוד והמוזיקה בהחלט נוסכת תחושה מרגיעה שכה נחוצה בימים אלה. לא הייתי מרחיק לכת וממליץ לצפות בסרט בזמן שאתם מנסים לישון, אבל כן הייתי מציע לראותו רק לפני השינה ולא באמצע היום. ובניגוד לסרטים אחרים בתוכניה שעוררו געגוע לחוויית צפייה משותפת באולם קולנוע, כאן יש סרט שנחמד לראות בבית (עם סאונד היקפי) ולהימרח קצת.
(אורון שמיר)

"סאמרטיים"
Summertime

תחרות שירה לתלמידי תיכון לא נשמעת כמו משהו שמי שאינו קרוב משפחה של המשתתפים ירצה להיות נוכח בו, ובטח שלא כמו בסיס איתן לסרט עלילתי. הבמאי קרלוס לופז אסטרדה מוכיח אחרת.
בעזרת 25 משוררים צעירים שלקחו חלק בתחרות שנערכה בלוס אנג'לס, הוא בונה סרט הבורא בהדרגה תחושה של קסם מן היצירה ומכוחו של הביטוי האישי להתגבר על נסיבות חיים קשות. תחילה, עושה רושם שהמבנה מזכיר סרטים כמו "רוח החופש" או "סלאקר" – סרטים בהם כל אפיזודה עוברת לאפיזודה אחרת בגלל נוכחות באותו חלל, לרגע ובלי קשר נרטיבי. אולם, בהדרגה מה שנראה כאפיזודות לא קשורות המגישות יצירה אמנותית בדרכים שונות (מוזיקה בסגנונות שונים, גרפיטי והרבה ספוקן-וורד שמספק על המסך הרבה יותר מאשר במציאות) מתחבר לנרטיב על מספר אנשים במצוקה המוצאים עזרה דרך חיבורים מפתיעים הנוצרים ביניהם, במהלך יום אחד בלוס אנג'לס. אם כי יש לציין שבמהלך היום האחד הזה שתיים מן הדמויות חוות קריירה אמנותית מצליחה באופן שחייב היה להתפרש על פני מספר שנים.

אסטרדה, שביים גם את "תקופת מבחן" המשובח, מתגלה כבמאי נהדר בעטיפת יכולת הביטוי של אמנים אחרים, כפי שעשה בשני סרטיו הארוכים והמיוחדים. שניהם סרטים המשלבים אסתטיקה וקצב של קליפים עם מבט איטי ונוגה על המציאות בקליפורניה. יש בסרט קטעי שירה נהדרים וקטעי שירה בינוניים, אבל כולם זוכים למעטפת קולנועית שמשרתת אותם היטב, בסרט המשלב אלמנטים פנטסטיים בעלילה. כאשר נראה כי הסרט מתמסר באופן מוחלט לאשליה, מגיע קטע שירה ריאליסטי ונוקב בו משוררת צעירה מטיחה באדם אחר ובקהל שורה של בעיות ביחסים בין בני אדם ובחברה כמכלול. הסרט הוא דיוקן אוהב של לוס אנג'לס בקיץ: יש בו ערבוב אתני, עוני לצד אושר, אמנות לצד תסכול, פודקאסטים בעלי חשיבות עצמית, הורים המגבילים את הילדים, דירוגי אתרים באפליקציות, ונער התוהה לאן נעלמו כל מסעדות ההמבורגר (התשובה: עברו לתל אביב). בסופו של דבר, הכותרת של "יולי 2019" מקבלת מימד של הספד לסוג של תרבות בילוי בחוץ שלפני עידן הריחוק החברתי, או הגרסאות החריפות יותר של השריפות באזור שהכו גם בסוף הקיץ שעבר וביתר שאת השנה.

בעוד סרטו הקודם של אסטרדה שיקף את המתחים הבין-גזעיים שהובילו למחאות הפוליטית בארה"ב השנה, הסרט הנוכחי מציע סוג של הנהגה אלטרנטיבית של צעירים מן השוליים, שיוצרת גרסה פנטסטית של ארה"ב שלא יכולה להתקיים במציאות. זהו קולנוע צעיר ברוחו, עתיר בהמצאות אך גם בצילומים של פנים אנושיות שההבעות שלהן אומרת יותר מן הטקסט. לוקח קצת זמן להיכנס לראש של הסרט או להבין מה בדיוק הוא מנסה לעשות, אבל בסופו של דבר המאמץ שווה את זה.
(עופר ליברגל)

מי שיבחרו בסרט הזה (וכאמור, כדאי לכם) יוכלו לראות בתומו שיחה של אור סיגולי שלנו עם הבמאי קרלוס לופז אסטרדה, שהוקלטה מראש.

"סוג של גן עדן"
Some Kind of Heaven

פלורידה ידועה בזכות לא מעט דברים, אבל עבור האמריקאי הממוצע זהו המקום אליו פורשים לגמלאות. כמות הקשישים במדינה הממוקמת בדרום-מזרח ארה״ב היא ככמות הבדיחות על גיל האוכלוסיה הממוצע בה. הם מפוזרים לאורכה או מרוכזים בבתי אבות מפוארים, הגדול שבהם הוא מקום ההתרחשות של הסרט התיעודי הנ״ל. מעין דיסניוורלד של בומרים שרוצים לחיות כמו בקולג׳ – כאילו אין מחר. עבור חלקם זו עלולה להיות המציאות והם יודעים לצחוק על זה כשם שהם יודעים לעשות חיים. המקום נקרא ״דה וילג׳ס״ ומאכלס 130 אלף דיירים, 20 אלף מתוכם רווקים ורווקות, הפרושים על פני שטח של אינסוף דונמים ופעילויות ספורטיביות או סתלבטיות. אין צורך לצאת מחוץ לכפרים כדי לאכול במסעדת יוקרה, לפזז במועדון או לשחק מיני-גולף, הכל כלול. המקום אמנם הוקם באייטיז אבל הומצאה לו היסטוריה אלטרנטיבית כדי לחזק את הסימולציה.

נקודת המוצא ההזויה אך נוגעת ללב הזו היא הבסיס עליו בונה לאנס אופנהיים את סרטו הראשון באורך מלא, עם קצת עזרה ממפיקים בעלי השפעה (דארן ארונופסקי, למשל). הבמאי לא מקמץ בהומור, נשען על אנשים מופרכים שגאים בכך, ואפילו משיג כמה וכמה העמדות קומיות. כל זאת לצד סיפורים עצובים ורגעים כואבים שנלכדים בעדשתו, וההישג של הסרט הוא שלפעמים האחד נראה כמו השני – הטרגי כקומי ולהיפך. את רוב הרגשות שהוא מייצר משיג הסרט בעריכה חכמה, יודע מתי להיות סוער ומתי מנומנם, אבל המתועדים הם שנותנים לו את החומרים. ככה זה כשמושאי התיעוד לא שמים קצוץ ופשוט חיים את הרגע. ארבע הדמויות שהסרט חוזר אליהן מייצגות לכאורה ארבע אפשרויות לחיים במקום: זוג נשוי, אלמנה טרייה ורווק הולל. אך בפועל, שום דמות אינה מה שהיא נראית, שכן הסרט בונה מצגי שווא ומהתל בצופה עם תגליות מרעישות. חבל להרחיב על הדמויות אפילו קצת שכן זה יגרע מן החוויה שמציע הסרט, שהוא לא רק המלצה לחסוך מספיק כדי לסיים את החיים במגה קאנטרי קלאב שכזה, אלא דומה לנסיעה פרועה בקלנועית שדוהרת ב-10 קמ״ש – וזה לא אוקסימורון.
(אורון שמיר)

"ספוטניק"
Sputnik

מכיוון שאנחנו לא נתקלים ביותר מדי סרטי אימה מרוסיה – או סרטים מרוסיה באופן כללי (שאינם עם החותמת של זוויאגינצב) – "ספוטניק" יצר עניין כמעט אוטומטי, וזה עוד לפני התגובות החיוביות שקיבל מחו"ל. הוא די מהר הפך לאחד הסרטים הכי מסקרנים של השנה, מבחינתי.
זהו סרט הביכורים של איגור אברמנקו שהספיק להיות חלק מפסטיבלי טרייבקה וסיטג'ס. הוא מתחיל בצמד אסטרונאוטים שחוזרים לכדור הארץ לאחר משימה חללית, אבל משהו משתבש, וכנראה שאחד מהם הביא עמו משהו מבחוץ. הוא נכלא במתקן חקירה, אליו מובאת פסיכולוגית עם שיטות חקירה מעט מפוקפקות (אוקסנה אקינשינה המצוינת, מ"זהות במלכודת") כדי להבין מה קורה אתו. יחד הם מגלים שהוא בעצם מארח של חייזר היוצא ממנו בעת לילה, והוא לא רק בעניין של לשחק בקוביות.

לפני הכל יאמר שההפקה של "ספוטניק" מרשימה מאוד. אמנם יש לפעמים מעידות בנוגע לאפקטים הממוחשבים של החייזר, אבל זה לגמרי בקטנה. בתסריט יש גם כבר מוטיבים מעניינים של חרטה והתמודדות עם כאב מהעבר (הרי לא חשבתם שזה רק סרט על חייזרים, נכון?) והיצור שמסמל טראומה שמקוננת בך ויוצאת רק כשאתה מאבד שליטה. הכל טוב ויפה. פשוט ככל שהסרט מתקדם הוא הולך למקומות מאוד מוכרים וידועים מראש שקצת מדללים את ההצלחות שלו.
לי היה קשה להישאר מרוכז לקראת סופו כי פשוט ידעתי מה הולך להגיע בכל רגע. אז בהמשך להמלצה שלי עם "בית הזאב" ו"ברלין אלכסנדרפלאץ" – אם בחרתם לצפות בו, אנא מכם עשו לכם ולו טובה, ואל תראו אותו על המחשב במרפסת. מצאו טלוויזיה טובה עם סאונד ראוי. אחרת הסיכוי שתחוו ממנו הנאה מאוד נמוך.
(אור סיגולי)

"ערבה"
Steppe

תגידו עם זה נשמע לכם מוכר: אדם מבוגר שחי בסביבה כפרית נדרש לפנות את ביתו עקב בנייה של סכר חדש; כל תושבי הכפר כבר הסכימו לשינוי והבנייה בעיצומה. בנו של האדם, אשר חוזר לכפר הולדתו לאחר שנים רבות של נתק מאביו, מנסה למצוא דרך לשכנע את האב השתקן להתפנות בכל זאת.
סרט הביכורים של עלי אוזל מזכיר בדרך פלא בעלילה שלו שניים מן הסרטים עליהם כתבתי בפוסט זה ממש. אולם, הבעיה שלו היא לא הדמיון בנרטיב לסרטים הללו. הבעיה שלו היא הדמיון להרבה מאוד סרטים בקולנוע הטורקי האמנותי. דמיון זה בא לידי ביטוי בקצב האיטי, בסגנון הצילום ובעימות בין הכפר הטורקי לקידמה המודרנית, שימוש בשיחות ארוכות בין גברים, ובנשים המבינות את המצב טוב מהם אך נדחקות מעט לשוליים. אין ספק כי הבמאי מבצע את הסגנון הזה ביעילות, תוך בניית דמויות מרשימה ושילוב של אלמנטים קומיים בדרמה הבין-דורית והבין-תרבותית; אבל לפעמים קצת קשה להשתחרר מן התחושה שזה מה שמכונה לייצור סרט טורקי שזוכה בפרסים בפסטיבלים (ולסרט יש כמות גדולה של פרסים) הייתה מייצרת.

למי שלא חובב את תת-הז'אנר הספציפי הזה בצורה מיוחדת, היו הזדמנויות להיתקל בסרטים דומים מרשימים יותר בעבר. אולם אני מאוד אוהב את הקולנוע הטורקי ולכן לצד ההסתייגות הזו עלי להודות: יש בסרט כמה רגעים שרק עבורם שווה לצפות בו. גם אם במאים כמו מוסטפה קארה, סמיח קפלונוגלו, או ריאה ארדם, עשו זאת טוב יותר. שלא לדבר על ג'יילן.
הקשר של הגיבור למקום הופך מקשר למקום מגורים לקשר לקבר הספיצפי של אשתו. דומה כי הוא מדבר עם האישה המתה יותר ממה שהוא מדבר עם האנשים החיים ודי באיפיון הדמות הזה על מנת להוסיף עניין, במיוחד כאשר הקבר הופך לנקודה חשובה גם בהתפחות העלילה. דקות הפתיחה של הסרט, המציגות רק את האדם המבוגר עובד בחושך בעבודה פיזית שהסיבה לביצועה נחשפת בהמשך, די שבו אותי. גם אם התחרקתי מעט מן הסרט בחלקו האמצעי, הסיום אשר מתכתב עם הפתיחה הנ"ל חותם את הסרט באופן ראוי ואף מרהיב. לא מדובר באחד מן הסרטים הכי טובים בפסטיבל, אבל בימינו דומה כי כל פסטיבל בינלאומי זקוק לקולנוע טורקי פיוטי, וייתכן כי זו הדוגמה הכי טובה לכך שנקבל השנה.
(עופר ליברגל)

"שמות הפרחים"
The Names of the Flowers

סרטו של הבמאי האיראני בהמן טאווסי מתבסס על המיתוס (שהוא כנראה נכון בחלקו) על אחד מן המפגשים האחרונים של צ'ה גווארה, כאשר הוחזק המהפכן בבית ספר בהרי בוליביה אחרי שנתפס בטרם הוצאה להורג.
הסרט העלילתי הזה נראה כהכלאה בין הקולנוע האיראני (עם רגעים בהשראת קיארוסטמי) לדרום-אמריקאי. הסיפור מערבב בין תיעודי לבדוי דרך סאטירה פוליטית ואילו חלק מן הפריימים נראים כציורים/צילומים במסורת האמנות הסוציאליסטית בדרום אמריקה.

הסרט מתרחש סביב חגיגות 50 שנה למותו של צ'ה גווארה, שעם השנים הפך מאויב האומה למקור גאווה לבוליביה, שגאה שהאיש המכובד והנודע מת דווקא בשטחה. בית הספר בו הוחזק המנהיג עומד במרכז ומסתבר כי מורה מקומית נוהגת להגיע למקום ולספר את סיפור המרק והשיר שקרה לה. מארגני הטקס מעוניינים בסיפור, אולם לאישה יש בן שמצוי בכלא והיא עצמה לא בדיוק נראית ייצוגית. מה גם שיש נשים אחרות שטוענות שהסיפור קרה דווקא להן. לכן, בעוד על האישה עמה נפתח הסרט נאסר להגיע לבית ספר, יוצאים המארגנים לחיפושים אחר אישה אחרת שתספר את הסיפור בצורה ייצוגית יותר. כל זה על רקע ההכנות לטקס שכוללות תליית פוסטרים ענקיים ודגלים מרחבי העולם, אבל עם מעט מאוד התייחסות לערכים עבורם צ'ה גווארה לכאורה לחם, או איזושהי ביקורת ואזכור לטבע האלים של חייו. בנוסף, הסרט משלב מדי פעם צילומים של צבא, המדגישים כי מי שעומד מאוחרי הטקס הם לא בדיוק ממשיכי הדרך של המורד המפורסם.
הפרחים מן השיר חוברים גם לפרחים שהם חלק מן הדימוי שהדמויות, הן מצד המורה והן מצד הממסד, מנסים לייצר. אלא שהסרט מראה את הזיוף מאחורי יצירת תמונות מסוג זה הן כביטוי לכוח של הממסד והן כביטוי לחיים אותנטיים. ככל שהסצנות האלה נמשכות, יש יותר שבר ונבילה מאשר פרחים ואחדות.

מהדברים הללו ניתן ללמוד כי הסרט שופע ברעיונות טובים, אך אני בכל זאת מצאתי את עצמי מנוכר מן היצירה במידה מסוימת. הביקורות הפוליטית ברורה אך גם נטולת ברק חלק מהזמן, והצניעות המסוימת שמאפיינת את העבודה של הבמאי מתגלה כמכשול בכל הנוגע להחזקת העניין. הסרט היה יכול להיות מבריק בתור סרט קצר, או אולי בתור סרט ארוך עם פיתוח רחב יותר של הסיטואציות האבסורדיות הנוכחות בו.
(עופר ליברגל)

"שן בינה"
Wisdom Tooth

הסרט הסיני הזה נראה תחילה כמכיל רכיבים של סרט חברתי על מציאות קשה: הגיבורה שלו היא גו שי, צעירה שמבחינה רשמית לא קיימת (כנראה עקב היותה ילדה שנייה במשפחה רגע אחרי תחילת אכיפת מדיניות הילד האחד) דבר המשפיע על יכולתה לעבוד ולנהל חיים נורמליים, אף כי יש לה משרה בבית מלון יוקרתי. בנוסף, היא ואחיה מתפרנסים/משיגים מזון גם דרך דייג, אך דליפת נפט הופכת את המלאכה הזו ללא רלוונטית באזור בו הם חיים בצפון סין.
עם זאת, הבמאי ליאנג מינג לא מייצר סרט על מצוקה חברתית או סרט שמתאר את חיי העוני. מפגש אקראי עם אישה סמוך לתחילת הסרט משנה את חיי האח והאחות – האישה הופכת לבת הזוג של האח ובזכות מצבה הכלכלי והמשפחתי הוא מוצא עבודה שמשפרת את מצבה הכלכלי. אולם הנוכחות של אותה אישה גורמת לגו שי לחוש רגשות קנאה – הקשר עם אחיה היה עבורה הקשר המשפחתי/חברתי המרכזי וכעת יש לה תחרות. האישה החדשה בחייו מעוררת בה רגשות מנוגדים של משיכה ורתיעה, עם או בלי קשר לנוחות הכלכלית שהיא מציעה או למקור הכסף של משפחתה שהוא אינו לגיטמי.

שן הבינה מהכותרת היא גם מקור לכאבי גדילה של הגיבורה, אשר חווה כאבים גם בגלל ההבנה כי הזהות שלה כאישה בוגרת עשויה להיות מנותקת מאחיה או אפילו מן המקובל בחברה הסינית. הסרט מתרחש בסוף שנות התשעים, דבר המעניק למכשירי הקלטה והאזנה ישנים תפקיד מפתח בעלילה, אשר לפעמים נעה לתוך התודעה של הגיבורה ולפעמים נפרשת לעלילת פשע רחבה יותר. ככל שהסרט נצמד יותר לחוויה של הגיבורה הוא מרוויח, גם בגלל שחלק מן העלילה סביבה נראה מעורפל, במתכוון או שלא. רוב הזמן הבמאי אכן הולך עם הגיבורה שלו ומייצר דרכה סצנות דרמטיות חזקות, שהטובות בהן קשורות במפגשים בינה לבין האישה החדשה.
(עופר ליברגל)

"שרירים"
Muscles

הדבר החיובי ביותר שאני יכול לומר על סרטו של ג'רארד ג'ונסון, הוא שבכל פעם שחשבתי שאני יודע לאן הוא הולך, הוא הפתיע אותי ושבר את ההגה למשהו אחר. בכל רגע נתון יש הרגשה שבסרט הזה כבר היית, אבל אז פתאום משהו משתנה. זה לא מעט, אני אהיה הראשון להודות, אבל עדיין היה לי קשה להחזיק עניין ב"שרירים", אולי בגלל שהדמויות היו מאוד קשות לחיבור ואהדה. אבל רגע, בואו נתחיל מההתחלה.
סיימון (קאוון קלרקין) הוא גבר במשבר רציני. הוא עובד בטלמרקטינג שהיא כמובן המקבילה התעסוקתית לנפש מתה בקולנוע, גר בעיירה משעממת וגנרית, יש לו אי אלו קילוגרמים עודפים (ממש לא שום דבר מעבר לנורמלי) והוא נשוי לאישה שבאופן די ברור לא סובלת אותו יותר. סיימון מחליט לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל להתאמן, עושה מנוי בחדר כושר טחוב ומעופש איפשהו בעיר. שם הוא נתקל בטרי (קרייג פיירבס), אחד הקבועים של המקום, שמציג את עצמו כמאמן. סיימון מתפתה להסכים, למרות שטרי יצור די מחליא בגדול. מכאן עדיף לא להסגיר יותר מדי, כדי לא להרוס אם בכל זאת תחליטו לצפות בסרט, אבל הרבה דברים יוצאים משליטה.

גברים נעבעכים שמאמצים גבריות רעילה דרך כושר איננו סיפור חדש, מ"מועדון קרב", "אמריקן ביוטי" ועד "אומנות ההגנה העצמית", אז בתחום הזה "שרירים" לא מחדש יותר מדי. כן יש לו אווירה פסימית מעניינת בזכות הצילום בשחור לבן והליהוק יוצא הדופן של הדמויות, אבל גם זה בסופו של דבר לא מוביל לשום דבר מספק במיוחד. לקראת הסוף הסרט בכלל איבד את האחיזה שלו, ואפילו לא לגמרי הבנתי מה קורה. אבל, כמו תמיד, ייתכן והאשם הוא בי.
(אור סיגולי)

כל התמונות הן באדיבות יח"צ פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.

תגובות

  1. Shai הגיב:

    אין סיכוי שמישהו יעשה חזרה לעתיד כדי להשתתף בפסטיבל שנערך בין 3 ל-10 בספטמבר. אני מניח שהכוונה היא אוקטובר.

    1. אור סיגולי הגיב:

      לזמן אין יותר משמעות

  2. סטארק הגיב:

    לצוות הסריטה שלום, דווקא בתקופה כה קשה לתעשיית הקולנוע והדוקו הישראלית חשוב לפתוח בסקירה של כל הסרטים הישראלים התיעודיים שמשתתפים. לפרגן ליוצרים/טת, לצוות, להרים, לעודד, לסקור ולהמליץ. המאמץ/המאבק של היוצרים לסיים את הסרטים ולהציגם תוך הקרבה הירואית וויתור על חלום חיים להקרין בפני קהל והפרמיירה על מסך גדול ראויה לכל שבח, עידוד וקידום. זה המעט שכל מבקר/ת קולנוע יכול/ה לעשות כעת למענם ולמען היצירה הישראלית.

    1. אור סיגולי הגיב:

      את יוצאת מנקודת הנחה שיוצרי הסרטים הישראלים רוצים שיכתבו על הסרטים שלהם לפני הפסטיבל, עוד לפני שסרטיהם נחשפו לקהל. יש לי חדשות בשבילך. זה רחוק מלהיות המציאות. אנחנו לרוב לא מקבלים סקרינרים לסרטים האלה, ולכתוב דברי שבח רקים על משהו שלא ראינו איננו מקובל עלינו.

      בנוסף, אדבר פה בשם עצמי – אני מעריך את כוונותייך הטובות, אבל לא מאוד מעריך כשאומרים לי מה המעט שאני יכול לעשות על תפקיד שמתבצע אך ורק בזמני החופשי ונטול שכר. ומלבד זאת, התפקיד שלנו הוא לייצר דיון ועניין, לא לפרגן, להרים או לעודד. אכן, כולנו תדהמה על ההקרבה ההירואית וויתור חלום חייהם של היוצרים, אבל כנראה שאנחנו רואים את המטרה לשמה התכנסנו קצת אחרת.
      גמר חתימה טובה.

  3. איתן הגיב:

    מעניין (לפי הביקורת של אור) שמי שגונבת את ההצגה גם בגרסה המחודשת החדשה ל״ברלין אלכסנדרפלאץ״ היא דמותו של ריינהולד. בגרסה של פסבינדר הוא ליהק לדמות הזו את השחקן הקבוע הכי מהפנט שלו, גוטפריד ג׳ון, שהוא תמיד היה מבחינתי סיבה מספיק טובה לצפות בסרטיו (למרות שרחוקה מלהיות הסיבה היחידה). פשוט שחקן מרתק. אני תוהה אם דמותו של ריינהולד היא ממש juicy או שסתם יצא במקרה שגונב ההצגה בשתי הגרסאות של הסיפור הזה היא של הדמות הזו.

  4. נעמה הגיב:

    אור, כתיבה נהדרת וביקורת מדויקת. נכנסתי כדי להתרשם מהסרטים בפסטיבל ונשארתי כי היה מעניין, ממש. תודה רבה

  5. גלית הגיב:

    תודה רבה על פוסט עשיר ונהדר

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.