• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

פסטיבל ירושלים 2019: סיכום ודיווח אחרון

4 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הקולנוע של ירושלים יינעל היום ויותר מתמיד, הצלחתי לכתוב רק על חלק מן הסרטים בהם צפיתי. אם כי חבריי לבלוג תרמו לסיכום שלם יותר של המתרחש הן בתחרות הישראלית ובמסגרות הבינלאומיות, כך שנדמה לי כי כתבנו על כמעט כל הסרטים הבולטים והמדוברים, פרט לאלה שיגיעו לקולנוע בעתיד הלא הרחוק ועוד כמה שפשוט לא ממש אהבתי/אהבנו. פוסט זה יכלול עוד דיון קצר בכמה סרטים מסקרנים, אבל קודם כל, סיכום מזורז לפי קטגוריות אקראיות.

כל הפוסטים על הפסטיבל:
המלצות מקדימות (משותף)
ראשון
שני
שלישי (של אור)
רביעי
חמישי (גם של אור)
שישי
התחרות הישראלית

סיכום הפסטיבל

״מידסומר״, התווסף לתוכניה ברגע האחרון והפך למדובר מאוד

המפיץ הישראלי עם הכי הרבה סרטים: קולנוע לב מחזיק בזכויות ההפצה של 26 סרטים בינלאומיים חדשים שהוקרנו בפסטיבל (אלא אם פספסתי משהו). אחד מהם כבר יצא להפצות מסחריות (״כאב ותהילה״), אחר מופץ כבר בהקרנות בודדות (״מידסומר״). מבין האחרים, כמה בטוח יופצו בהמשך השנה (אולי בכפוף לבחירת הנציגויות לאוסקר לסרט הבינלאומי), כמה יצוצו בסינמטקים לעוד הקרנות, וכמה ימתינו לצפייה הביתית.

הסרט שתסכל אנשים שאמרתי שהוא הכי טוב בפסטיבל: "העצירה" של לב דיאז. למי שיש 4 וחצי שעות פנוית בראשון בערב (היום), ניתן עדיין לראות אותו (התמונה בראש הפוסט לקוחה מתוך הסרט).

הסרטים שהיו שיחת היום הצפויה: "עלובי החיים" ו"דיוקן של נערה עולה באש". שניהם סרטים צרפתיים שזכו בפרס בקאן, שניהם של קולנוע לב, שניהם בהחלט עומדים בציפיות.

הסרט שהכי מפתיע שהיה שיחת היום: "החדרנית". סרט מקסיקני קטן בלי הרבה עלילה ועם מספיק הומור על מנת שקהל המיינסטריים לא ישתעמם, בזמן שקהל הארט-האוס מתמוגג.

השוט הארוך הכי מרשים: "בליינד ספוט" צולם בשוט אחד, מילא אולמות וגרר התפעלות, אבל שוט התלת מימד הארוך ב"מסע ארוך אל תוך הלילה" מציב לעצמו הרבה יותר אתגרים בלתי אפשריים ועומד בהם בפאר.

הטריפ הקולנועי הכי טוב: זה היה אמור להיות "מסע ארוך אל תוך הלילה" בזכות אותו שוט תלת-מימד דמוי חלום, אך הטירוף של "מידסומר" מנצח עבורי.

הסרט הכי מצחיק: גם כאן "מידסומר" הוא מתחרה, אבל הסדרה הביזארית של ברונו דומון "קואה קואה והחוצנים" מנצחת בעזרת עיוותי פנים משעשעים.

הסרט הכי שנוי במחלוקת: "מידסומר" היה יכול לקבל ציון לשבח, אבל הקהל שבא לצפות בו ידע ברובו למה הוא נכנס. אבל גם לדעת למה אתה נכנס לא עזר במקרה של "הזמיר" של ג'ניפר קנט, ללא ספק סרט מאוד אהוד ומאוד מושמץ.

אתן לא לבד: הרבה מאוד נערות ונשים התאבדו בסרטי הפסטיבל, לרוב בקפיצה מגובה. לא אוכל לפרט על הסרטים על מנת לא להרוס, רק אציין כי הדבר קורא בעיקר לדמויות משנה, כולל דמויות שלא רואים על המסך אבל לומדים על מותם. תמיד תזכרו שיש עם מי להתייעץ.

עוד מיני טרנד: זומבים, אבל בקטנה ובלי איום על שלום העולם כולו. סוג זה של זומבים הופיע במספר סרטים, בהם "נערת זומבי" ועוד סרטים שלא אחשוף בגלל ספוילרים לרגעים קטנים.

הבמאי הצרפתי שהכי איכזב: אני לא יכול לרשום את פרנסואה אוזון כי נרדמתי ואז יצאתי באמצע מסרטו "ספוטלייט". אז אציין את מיה הנסן-לאב שסרטה "מאיה" התחיל מבטיח וכלל רגעים טובים באמצע, אבל חלק ניכר מהזמן היה גלוית תיירות בנאלית.

הבמאי שגדולתו בולטת כי לא היה סרט שלו השנה: גאי מאדין, במאי של פסטיבלים בלבד אך בלי סרט השנה, שחסרונו הורגש בזכות שני סרטים שדומה כי הוא האב הרוחני שלהם. שניהם הראו כי הוא עדיף על החיקויים: ל"פיתיון" לקח קצת זמן למצוא את הקצב שלו ואת הדבר הייחודי שיש לו להציע בעוד "ילדי האבדון" מרגיש בסופו של דבר כחיקוי גאי מאדין בלבד.

החלל הכי קטן בעולם: המקום שהוא כרגע מה שנותר מהסניף הירושלמי של "האוזן השלישית".

הסיבה שהמחשב הנייד שלי עובד רק כאשר הוא מחובר לחשמל: היא ללא ספק מחווה לזוכה המשובח של התחרות הישראלית, "עיניים שלי".

המסגרת הכי משובחת: סרטי הביכורים הם הימור בכל פסטיבל, אבל דומה כי בירושלים יודעים לבחור אותם. או לפחות הם יותר מסונכרנים עם הטעם שלי בבחירה. סרטי הביכורים השנה היו כמעט תמיד עדיפים על סרטים שהוצגו במסגרת "המאסטרים", ולדעתי נתנו פייט של ממש באיכות גם לתחרות הבינלאומית, שהייתה המיטב של השנה. לכן, רוב הפוסט האחרון הזה מוקדש למסגרת, עד שאסיים בכמה מילים על סרט אימה.

יונק הדבש
House of Hummingbird

הזוכה בתחרות סרטי הביכורים של הפסטיבל הוא סרט אשר מעדיף להראות סצנות בהן ההתרחשות היא מתחת לפני השטח, על פני הדגשת הדרמה הסוערת. לא שחסרים אירועים סוערים בסרטה של קים בו־רה, המתרחש בקוריאה הדרומית באביב-קיץ של 1994. המוקד הוא חייה של נערה בת 14 בשם יונהי, אשר חייה משלבים בין אתגרים מתמשכים כמו לחץ להצלחה בבית הספר ואלימות מצד אחיה הגדול, לבין התרחשויות דינמיות כמו מערכת יחסים רומנטית ראשונה וראשונית, משבר ביחסים עם החברה הכי הטובה, ומספר התמודדויות עם מוות בצורות שונות. יונהי מנסה להבין מי היא רוצה להיות, אך הלחץ של מה שמצופה ממנה ומה שהעולם מאפשר לה מכניע אותה.

לא במקרה, הסרט נפתח בסצנה בה יונהי מוצאת את עצמה נעולה מחוץ לבית המשפחה. הוריה תומכים בה, אך אין להם יותר מדי זמן להקדיש לה עקב העבודה שלהם והם בעיקר חסרי יכולת להבין את עולמה הפנימי או מדוע היא אינה הולכת בתלם בבית הספר, אשר נועד להעניק לה חינוך שיאפשר לה לקפוץ מעמד. יונהי חולקת חדר עם אחותה הגדולה אשר מפרה אף יותר את החוקים אך מצליחה לחמוק מכעס, ואחיה הגדול מהווה את התקווה הגדולה של המשפחה ולכן אלימות מצידו לפעמים מתקבלת. חברתה הבערך-יחידה של יונהי סובלת מאלימות קשה אף יותר במשפחה, מה שרק מעצים את תחושת האשמה הפנימית של הגיבורה, המרגישה שהיא סובלת בעוד אחרים אמורים לסבול אף יותר. האור בחייה הוא מורה חדשה לסינית אשר מדברת עליה כשווה ולא מסתירה ממנה שהכאב והבדידות לא עוברים עם הגיל. מערכת היחסים הזו מייצרת קרבה שקיים ספק אם היא עוברת על כללי האתיקה והיא מובילה בסופו של דבר לכמה מן הסצנות העצובות ביותר בסרט.

ההתמקדות לא רק בדרמה הסוערת מקנה לסרט תחושה ריאליסטית, אך הבמאית יודעת כיצד להשתמש בשפה קולנועית אישית ברגעים חזקים: מקומות בהם המצלמה מתרחקת מן הפעולה או כשחלק מן הדמויות יוצאת מפוקוס, לצד עריכה המעבירה את מוקד ההזדהות לדמות משנה לכמה רגעים. זוהי יצירה שדורשת סבלנות בטרם מגלים את העושר שלה וקל לראות מדוע זכתה בפרס סרט הביכורים הטוב בפסטיבל, אף כי ייתכן ואני הייתי מתלבט בינו לבין סרטים אחרים, כגון הסרט הבא בפוסט.

מחוץ למערכת
System Crasher

סרט הביכורים של הבמאית הגרמנייה נורה פינגשיידט עוסק בילדה בת 10 אשר לא מוצאת את עצמה באף מסגרת, ומכיל מספר הדהודים לסרטו הקאנוני של פרנסאוה טריפו "400 המלקות". אלא שבני, גיבורת סרטה של פינגשיידט, היא פצצת זעם אשר יש בה יותר אנרגיה מכל דמות אחרת של ילד או ילדה בקולנוע שאני מצליח להיזכר. סביר מאוד שהשחקנית-ילדה הלנה זנגל רצה בסרט הזה יותר ממה שטום קרוז רץ בסרטי "משימה בלתי אפשרית", ולפרקים היא נראית מסוכנת לסביבה בדיוק כמוהו.

בני סובלת מטראומה מילדות ומכך שהיא לא יכולה לגדול אצל אמה הביולוגית, שפשוט אינה מסוגלת לאתגר שבהתמודדות עם הילדה. רוב הזמן היא חמודה ואדיבה אך הזעם שלה על לעג מצד הסביבה, הצורך בעמידה בכללים או מעבר למקום לא רצוי, יכול להוביל בשניות לפעולה שתפגע בבני או בסובבים אותה. אמא שלה מגדלת שני ילדים קטנים יותר והסרט לא מאיר אותה, או אף מבוגר אחר, באור שלילי: כולם רוצים לעזור במפגש עם בני ודומה כי גם כולם מבינים אותה. אך הם אינם מבינים איזה מערכת תוכל להתמודד איתה ברמה שתאפשר לטיפול הפסיכולוגי הדרוש להתחיל.

אב צעיר שמקבל את תפקיד המלווה של בני לבית הספר מצליח להתקרב אליה מעט יותר מן האחרים, ולפרקים נדמה כי הוא מוצא את השיטות החינוכיות המתאימות על מנת לגאול אותה או להתאימה למערכת כלשהי. אך דווקא רגשות ההזדהות עמה גורמים לו לייסורים והופכת אותו לדמות טרגית אף יותר. בניגוד לבני הוא אינו פועל לרוב על פי אינסטינקט, מה שהופך אותו מודע יותר לחציית גבולות בטיפול ולחשש מן העתיד.

הבימוי של פינגשיידט דינמי וצעיר במתכוון, עם פריימים הנצבעים בוורוד ועריכה ששוברת את הקונבנציות של תיאור המציאות מסיבות שונות – לפעמים זה על מנת להיכנס לתודעה של הגיבורה, אך ברגעים המרשימים ביותר בסרט זה על מנת להראות את ההרס לו היא מסוגלת. הרגעים בהם היא ממש מאבדת שליטה הם החזקים ביותר בסרט, משום שהם גורמים לצופים להבין שגם הם בסופו של דבר לא היו מאפשרים לילדה הזאת להימצא בקרבתם, ובטח שלא בקרבת ילדים אחרים, עם כל האמפתיה אשר בני מעוררת.

אניארה
Aniara

גם הסרט השוודי הזה התמודד בתחרות הביכורים בפסטיבל, אבל זה לא ממש ניכר בסרטם של פלה קגרמן והוגו ליליה, בעיקר מבחינת התקציב. מדובר בסרט מדע בדיוני אפי אשר לרגע לא מרגיש כאילו חסכו משהו בהפקה שלו על מנת לייצר חללית יוקרה ענקית, בה מתרחש פחות או יותר כל הסרט, אם כי מחשבים בנו הרבה מן הרגעים היפים בו. אחרי שכדור הארץ הפך למקום בו קשה לחיות, חללית בשם "אניארה", המציעה אופציות בידוריות כמו של ספינת תענוגות, טסה אל עבר המושבה האנושית החדשה במאדים. מסע זה אמור להימשך כשלושה שבועות והוא כבר שיגרה עבור הצוות, עד שתאונה מוציאה את החללית מן המסלול לפרק זמן לא ידוע. מנקודת המוצא הזו, הסרט שמבוסס על שיר אפי משנות החמישים, מתפתח להרבה מאוד כיוונים: עולות בו סוגיות של משמעות האמת, התמודדות עם רודנות, אנושיות של אינטליגנציה מלאכותית, והכל בתוספת סיפור אהבה ומאבקי כוח פנימיים.

קו העלילה הראשי עוסק שמפעילה של מערכת "מימה" המדמה חוויות מכדור הארץ הישן, תוך התחברות לזיכרונות של הנוכחים בה. בשגרה, המערכת שנועדה לראשוני המתיישבים במאדים לא זוכה לפופולריות, אך עם המצוקה והעתיד הלא ידוע (למרות תקווה שנותן מפקד החללית), היא הופכת לכלי הבידור המרכזי במקום הנע, והמפעילה הבודדת קורסת תחת העומס. זו מתגלה כבעיה ראשונה בלבד, שכן עם גודש הזיכרונות, מערכת "מימה" מפתחת מודעות ורגשות והיא כבר לא מסתפקת בהקרנת מראות מעודדים וחיוביים. מפעילת המערכת הופכת לגיבורה חשובה בסרט, אך מדובר רק בשלב הראשון של המסע שכולל עוד הרבה עימותים על שליטה ושאלות של ערכים מתנגשים, כמו שמירה על אמת או שמירה על תקווה, או פעולה למען הווה או למען הדור הבא. גם דתות חדשות מתפתחות בעולם המשתנה בו העצם הנע מחליף למעשה את כדור הארץ. הבעיה העיקרית של הסרט היא גודש רעיונות במעט זמן, מה שמותיר חלק מקווי העלילה והדמויות לא ממומשים עד הסוף. מדובר ביצירת מדע בדיונית משובחת, גם אם רחוקה משלמות.

האשה השלישית
The Third Wife

סרט הביכורים הזה מגיע מווייטנאם ואפשר לראות בו סוג של הגרסה האסייתית ל"דיוקן של נערה עולה באש". יש בו דיון בצורך לפעול לפי נישואין שנבראו מנסיבות כלכליות ומסורתיות, העומדים בסתירה לרצון האישי בחיים ולזהות מינית מורכבת, וכל זה בסרט תקופתי הנותן דגש גם לאתר צילום פסטורלי ולכוחות הטבע השונים הפועלים בו. האישה השלישית מהכותרת היא בחורה צעירה המתחתנת עם עשיר לו כבר יש שתי נשים – אחת העניקה לו בן שעומד גם הוא להיכנס לנישואין שלא מרצון, השנייה העניקה לו רק בנות ולכן מעמדה נחות. גיבורת הסרט מגיעה לליל הכלולות עם ידע מיני כמעט ולא קיים, ולאורך רוב הסרט התמימות שלה הן לגבי מיניות והן לגבי ההתנהלות באחוזה בה היא חיה, היא מוחלטת. הקהל יכול להזדהות עם דמותה גם מפני שכמוה, רוב הדברים הם חדשות בשבילו והיא הכי זרה במקום, אף כי מעמדה בכיר מן המשרתים והאפשרות שתלד בן מעלה אותו אף יותר.

הבמאית אש מייפייר מסתמכת הרבה על דימויים בלבד, וסצנות רבות בסרט אינן כוללת דיאלוגים כלל. נושא המיניות, כולל משיכה לנשים, עולה בסרט בצורה שונה: לצד דיאלוגים ישירים, הסצנות המכילות מגע שומרות על עידון. הסרט מצד אחד ביקורתי מאוד ברמת הנרטיב כלפי המסורת המקומית, הן בגלל שיטת המעמדות והן בגלל המקום אשר ניתן לנשים (ולפעמים גם לגברים) לקבוע את הגורל הצפוי להן, אך גם מעריץ בדרכו את האסתטיקה אשר המסורת יצרה ומייצרת. מבעד ליופי ולמיניות יש בסרט גם לא מעט אלימות סמויה המאיימת להתפרץ ולשבור את גבולות המוסר, מבלי שהחזות השלווה והיפה נפגעת.

שיר ללא שם
Song Without A Name

הסרט הפרואני הזה נראה ומרגיש כמו שילוב של הרבה קלישאות ודברים מוכרים מסרטים אמנותיים על העולם השלישי בכלל והעבר האפל של דרום אמריקה בפרט: צילום בשחור לבן, ניגוד בין טקסים ילידיים מסורתיים בכפר לבין חיים בעיר עמוסה, ממשל דיקטטורי מושחת, חשיפת פשע אמתי בלתי ניתן להבנה, קצב התקדמות אטי. בימינו, גם היותו של גיבור משנה הומוסקסואל זה דבר די נדוש בסרטים מסוג זה. בקיצור, הבמאית מלינה לאון ממש לא ממציאה מחדש את הגלגל בסרטה הראשון, למרות שייתכן והיא חושבת שיש משהו מקורי ביצירה שלה, למרות שהצילום היפה בשחור לבן סימן את הסרט הזה כאפשרות לצפייה כבר במגע עם צילומי הסטילס מתוכו.

יש לומר, היעדר המגע המקורי הוא לא סיבה לפסול את הסרט הזה. גם לא היותו מבוסס על "סיפור אמתי חשוב". בתוך גבולות תת-הז'אנר של הקולנוע האמנותי, לאון בונה דרמה אנושית אפקטיבית. במרכז הסיפור, המתרחש בשנות השמונים, נמצאת מוכרת תפוחי אדמה בכפר עני ומנותק העומדת ללדת בפעם הראשונה ושומעת ברדיו בעיירה הסמוכה על מרפאה חינמית לנשים הרות עם יכולת כלכלית דלה. התינוקת שלה נעלמת מיד לאחר הלידה ואף אחד במערכת החוק לא ממש מוכן לעזור. התפרצות למערכת עיתון מובילה למפגש עם עיתונאי שנדרש לטפל בסיפור שלה גם על מנת שיעזוב פרשת שחיתות אחרת, והוא מגלה משהו מן האמת אבל לא נותן תקווה של ממש. הסרט היפה הזה היה יכול להרשים הרבה יותר אלמלא צפיתי כבר בהרבה מאוד סרטים בעלי סגנון דומה וסיפור לא מאוד שונה.

קוקו-די קוקו-דה
Koko-di Koko-da

סרטו של יוהאנס נייהולם הוא סוג של מעשיית אימה אשר מבוססת על רעיון של חזרה – מה שיותר מפחיד מן המוות האפשרי של הדמויות, הוא הצורך לחוות אירוע טראומתי שוב ושוב, תוך שהם מודעות ולא מודעות לאלמנט החזרה הלא טבעי. הדבר מועבר דרך מפגש עם שורה של דמויות ביזריות, אחת מהן מזמזת את השיר שנותן את כותרתו לסרט, שיר שלא ניתן להוציא מראש ומבוסס גם הוא על חזרה עם שינויים קלים, כפי שניתן ללמוד מן הכותרת. הדמויות הללו לקוחות בו זמנית מתוך אגדת ילדים ומתוך סיוט, והאלימות שלהן היא תמיד גם ילדותית וגם קשה וחסרת רחמים. מן המוות אולי ניתן לברוח, אך לא מהן. אך מה עומד מאחורי החזרה הנצחית?

התשובה של הסרט לא מאוד מעמיקה, אך היא מנומקת היטב – כניסה של מערכת יחסים לתוך שגרה, בשילוב עם חוסר יכולת להתמודד עם אירוע טראומתי קשה אשר הדמויות מדחיקות במקום לנטרלו דרך התקרבות. מלבד החזרה, האמצעי הבולט בחלקים שונים של הסרט הוא שימוש בתאטרון צלליות ובובות לצד ציור ומוזיקה, על מנת לשקף את העלילה כמשהו שהוא בין עיבוד, נבואה והסבר רגשי. הסרט הזה מתרחש בדנמרק ובשוודיה ויש בו מספר קווי דמיון לאחד מן הסרטים המדוברים של הפסטיבל, "מידסומר", אם כי שני הסרטים הולכים לכיוון שונה מאוד. "קוקו-די -קוקו-דה" הוא הצנוע יותר מבין הסרטים ולדעתי הוא מתחבר בסופו של דבר למשהו מעמיק יותר מסרט אימה קטן שלא מזלזל בקהל שלו, אבל גם לא מציע יותר מדי דברים מורכבים. כלומר, עד כמה שהדבר אפשרי בסרט שמבוסס על חזרה תמידית על אירוע דומה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.