• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שלישי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

פסטיבל ירושלים 2019: הזוכים וסיכום התחרות הישראלית

2 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ירושלים מתקרב לקראת סיומו שיגיע ביום ראשון, ואתמול בערב נערך טקס הפרסים של הפסטיבל. את רשימת הזוכים המלאה תוכלו לקרוא מיד, כולל דאבל של חבר שופטים ופרס חביב הקהל לסרט שמאוד אהבתי. אחרי הזוכים, סקירות על סרטים ישראלים שטרם כתבנו עליהם, הן בתחרות העלילתית והן בתחרות התיעודית, בתוספת סרט תיעודי ישראלי נוסף שהוקרן מחוץ לתחרות. פוסט סיכום שלי על החלק הבינלאומי של הפסטיבל יעלה מחר לקראת הערב.

רשימת הזוכים

״עיניים שלי״, זוכה שלושה פרסים בתחרות הראשית

תחרות חג׳ג׳ לקולנוע ישראלי עלילתי
הסרט הטוב ביותר: ״עיניים שלי״, בימוי: ירון שני, הפקה: סער יוגב, נעמי לבארי, מיכאל רויטר
סרט הביכורים: ״נולדתי בירושלים ואני עדיין חי״, בימוי: יוסי עטיה (במאי שותף: דוד אופק)
תסריט: גור בנטביץ׳, ״קצפת ודובדבנים״
שחקן: ערן נעים, ״עיניים שלי״
שחקנית: נעמה פרייס, ״אלוהי הפסנתר״
צילום: לורן ברונה, ״מאמי״
עריכה: בעז פרנקל, ״ככה את אוהבת״
מוזיקה: יוסי מר-חיים, אהוד בנאי, דודו טסה וניר מימון – ״מאמי״
חביב הקהל: ״עיניים שלי״

תחרות ון ליר לקולנוע ישראלי תיעודי
הסרט הטוב ביותר: "מאה אחוז". בימוי: רונן זרצקי ויעל קיפר, הפקה: יעל קיפר
בימוי: "פאראנו", אריאל סמל
חביב הקהל: "פישטייל", עמנואל מאייר
פרס Other Israel (לסרט הטוב ביותר המאיר אוכלוסיות מיעוטים): "פישטייל"

התחרות הבינלאומית
הסרט הטוב ביותר: "עלובי החיים", לאדג' לי (צרפת)
סרט הביכורים: "יונק הדבש", קים בו- רה (קוריאה הדרומית)

תחרות ון-ליר לקולנוע ישראלי קצר
הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: "אשמינה", דקל ברנסון
ציון לשבח לסרט עלילתי: "אוסלו", שאדי סרור
הסרט התיעודי הטוב ביותר: "תמונת ניצחון", עדי משניות
סרט האנימציה הטוב ביותר: "הדוב שאיתי", דפנה אוודיש

תחרות ״ברוח החופש״ לזכרו של וים ון ליר
הסרט העלילתי הטוב ביותר: ״תן לי חופש״, קיריל מיכנובסקי (ארה"ב)
הסרט התיעודי הטוב ביותר: "משפחת חצות", לוק לורנטזן (ארה"ב, מקסיקו)

פרסי ״החוויה היהודית״ בתרומת מיכאלה וליאון קונסטנטינר
פרס ליה לסרט העוסק במורשת היהודית: "M", יולנד זאוברמן (צרפת)
פרס אבנר שלו יו"ר יד ושם: "היימאט הוא חלל בזמן", תומאס הייסה (גרמניה, אוסטריה)

נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

סרטם של יוסי עטיה ודוד אופק זכה בפרס סרט הביכורים, עם כי זה המצב רק לגבי עטיה. בעיניי מדובר בסרט  מרגש ומקסים המשולב בתוך סרט בו שום דבר לא ממש עובד. עטיה עצמו מגלם את רונן, ירושלמי שמחליט להעביר סיורים ברחוב יפו באתרי פיגועים שהתרחשו במקום, כאלטרנטיבה לסיורים המספרים את ההיסטוריה היותר רחוקה/הירואית של העיר. רונן המדריך משלב בסיורים דיונים על האנדרטות, לצד הפעלות הקשורות לחיים באותה תקופה, כמו הצורך להתקשר להודיע שהכול בסדר בטלפונים ניידים ישנים, או השאלה מתי מותר לצאת לבלות. חלק זה של הסרט בעיניי עשוי היטב ומשלב טוב בין הומור שחור לתיאור כן של הכאב בעקבות הטראומה. החלקים הראשונים של הסרט היו למעשה סרט קצר שעטיה ביים לבדו, אך הוא מפתח ומעשיר את הסיורים בגרסת הפיצ'ר, ומגיע בצורה טובה יותר גם אל אתר פיגוע מפורסם אשר מושמט תחילה מן הסיור.

הבעיה היא שעטיה ואופק הרחיבו את הסרט גם מחוץ לסיורים, דרך שלושה קווי עלילה שכולם סובלים מחולשות. אביו של רונן מסרב לצאת מן הבית אבל לא בגלל מצב בטחוני, והבן לא ממש מצליח להשיב אותו לחיים. קו עלילה דומה הופיע השנה ב"בגרות" של מתן יאיר ובוצע שם טוב יותר, בעיקר מכיוון שניתן יותר זמן מסך לדמות של האב ולהסבר אפשרי להסתגרות שלו. קו עלילה אחר עוסק בשותף לדירה אשר רוצה למסחר את הסיור, בעוד רונן לא רוצה לגבות כסף על מה שהוא רואה כשליחות ובטח שלא רוצה לקחת כסף על חשבון השכול. קו עלילה זה לוקה לדעתי בחוסר אמינות ואף שורה שנאמרת בו לא מרגישה טבעית.

קו העלילה המשני שתופס את מירב הזמן הוא סיפור אהבה בין הגיבור לבין אסיה, ירושלמית לשעבר שחזרה לעיר לאחר מגורים בספרד ומצטרפת לסיור שחוזר אל חלקים מעברה. למרות שהשחקנית ליהי קורנובסקי מצליחה להעביר הרבה כאב דרך הדמות שלה, ומספקת את תצוגת המשחק הטובה בסרט, קשה מאוד לקנות את קו העלילה הזה. זה נכון לרגעי ההתאהבות או לרגעי המשבר, אשר נראים שהוכנסו כי צריך ריב בתסריט ולצורך הריב דומה כי אסיה מתעלמת מסימנים ברורים למצב נפשי רגיש של בן הזוג. בסופו של דבר דמותה לא חורגת מן התבנית של מאניק-פיקסי-דרים גירל וכאשר היא אמורה להיות הפתח לשינוי האמתי בחיי הגיבור, הדבר מרגיש נדוש ולא מגובש מבחינת ההנמקה בתסריט.

אלוהי הפסנתר

סרט זה יכול אולי היה להיות סרט מתח מהודק בסגנון של קלוד שברול. אולם, בסרט הביכורים שלו בוחר איתי טל ללכת בכיוון מעודן אף יותר ולתת למוזיקת פסנתר לדבר גם ברוב המקומות היותר אפלים של היצירה. וזהו סרט עם גיבורה בעלת צד אפל מאוד. אם לצמצמו למילה אחת, זהו סרט על אובססיה. אבל מאוחרי המילה הזו מסתתר משהו ספציפי יותר – אובססיה של הורה להצלחה של ילד בתחום מסויים שהאם בחרה עבור בנה עוד לפני שנולד. מדובר באם שמכונה לעשות הכל לטובת הייעוד של בנה והאופציה של בדיקת רצון הילד לא ממש עוברת בראשה.

בסצנה הראשונה רואים את ענת (נעמה פרייס, שזכתה בצדק בפרס השחקנית) מנגנת על פסנתר בעודה בהריון, ולא מפסיקה גם כאשר המים יורדים. בנסיעה לבית החולים, אביה ואחיה משוחחים על מוזיקה וניכר כי במשפחה אין ממש מקום לנושא אחר. אביה של ענת הוא מורה מוערך למוזיקה, אך ענת מייעדת לבנה גורל אחר, שיהיה הדבר היחיד שטרם היה במשפחה המורחבת: מלחין גאון. האם דוחפת את בנה, עידן, ללמידה במוסד יוקרה ולקשר עם המלחין/פסנתרן הנערץ על כל הדורות במשפחה. היא עצמה לא שבה לנגן וההקרבה העצמית שלה היא מוחלטת וגם אם יש סצנות בהן היא מציבה גבול להקרבה, מהר מאוד היא מבינה כי המטרה חשובה יותר.

אפשר לטעון כנגד הסרט כי הוא מזניח את הטיפול בדמות של הילד עצמו ובדמות בעלה של ענת, אך מדובר ביצירה הנצמדת לחוויה של דמות אחת וכל הדמויות האחרות הן בעיקר פוטנציאל לעזרה או מכשול שיש לעבור. הדבר נכון גם לגבי עידן, שרוב הזמן ניכר שהוא נהנה מלימודי הנגינה וההלחנה בלי הפסקה, אך ברגעים בהם הסרט מקדיש לו מעט יותר זמן, נראה כי חסרים לו גם חלקים אחרים בילדות ולצד הרצון להצלחה, הוא מונע גם בידי פחד מאמו. ענת רואה בהצלחת הילד כהוכחה לגדולה שלה כאם ושל המשפחה כולה. לעומת זאת, אביה של ענת מתגלה כדמות יותר מורכבת. עבורו, הנחלת אהבת המוזיקה למשפחה היא לא על מנת לפאר את שמו ואת שם צאצאו, אלא למען המוזיקה כדבר אלוהי. הוא רואה את האלוהות הזאת כדבר מנותק ממנו, כך שהוא מנסה לחפש את הכישרון במקומות אחרים.

גם כסרט שממוקד בדמות אחת, ״אלוהי הפסנתר״ סובל לפעמים מחוסר היכולת להרחיב על יתר הדמויות, שרבות מהן מעוררות טעם של עוד, אודות לליהוק נכון ומדויק. יש בסרט כמה סצנות שבהן האיפוק היחסי בבימוי ובכתיבה מפנה את המקום לטובת מלודרמה ישירה יותר (ובסרט על מוזיקה, מלודרמה היא דבר טבעי), אך השחקנים מחזירים את הסרט למקום אנושי יותר. מבין שחקני המשנה בלט עבורי לטובה שמעון מימרן, שבסצנות קצרות בתור פסנתרן גאון מצליח בו זמנית לשדר חזית צנועה ונחמדה ומניעים פנימיים אגואיסטים. אבל זה קודם כל סרט של נעמה פרייס שמצליחה לשדר את הנחישות של הדמות והן את היכולת שלה להעמיד פנים כי יש לה גם מניעים אחרים, על מנת לבצע את המהלך הגדול.

בחלקו האמצעי של הסרט יש תחושה מסוימת של חזרה על סצנות דומות והתפתחות לא מספיק משכנעת, אבל הסרט מכפר על כך בעזרת סצנות חזקות במקומות מדויקים ביצירה. הדבר נכון בעיקר לגבי דקות הפתיחה של הסרט ובסצנת הסיום, סצנות בהם האיפוק בבימוי והמשחק הופך את מה שיכול להיות מופרך ומוגזם לאמין ונוגע.

מאמי

קרן ידעיה היא אחת מן הבמאיות היותר נועזות בקולנוע הישראלי, מכיוון שכל סרט שלה פונה לכיוון שונה מקודמו ובכולם יש גם בחירות אמנותיות שלוקחות סיכון ולא בטוח מראש אם יעבדו. "מאמי" הוא לדעתי סרטה הניסיוני ביותר. הבמאית לוקחת אופרת רוק שכתב הלל מיטלפונקט – יצירה שהפכה למחזה פולחן בשנות השמונים ומאז עלתה מחדש בעוד הפסקול המקורי שלה הפך גם הוא לאלבום רוק מוערך – והופכת אותה לסרט אשר כמעט כל הדיאלוג בו מועבר רק בעזרת השירים המקוריים. רוב הזמן, אך לא כל הזמן, הרקע מנסה לייצר תחושה אמינה של ישראל של ימינו ולהצביע על כך שהמחאה של שנות השמונים נותרה רלוונטית מתמיד. הסרט הזה לרגע לא מתפשר על הקו האמנותי שלו, למשל בדרך העשייה אשר כוללת הקלטת השירים על הסט, מה שיוצר אתגר בהקלטת הסאונד. "מאמי" הוא בו זמנית סרט שמנסה לדבר על ישראל של עכשיו וגם סרט מנותק מזמן ותחושת מציאות, אך לא מנותק ממקום התרחשות.

העניין עם סרטים ניסיוניים טמון בשמם ולא תמיד הניסוי עובד. במקרה של סרט זה, ההצלחה לדעתי היא חלקית. לפני שאפרט על הסיבות, אציין כי מדובר בסרט מאוד מפצל ואיני מצליח לחזות מי יאהב ומי לא. על מנת ללכת לגמרי עם הסרט, צריך להיות מסונכרן עם כמה בחירות אמנותיות של הבמאית, שכל אחת מהם מרגישה לי מנומקת היטב. זה סרט שמי שאוהב אותו מעריץ אותו, ורבים מאלו שלא אוהבים סולדים ממנו בצורה גורפת.

הדבר הבולט ביותר הוא השינוי המוזיקלי מן המקור. בהחלטה שמתאימה לרוח הזמן וגם מתכתבת עם הזהות האתנית של הגיבורה שעל שמה קרויה היצירה, אופרת הרוק שהסתמכה על תופים וגיטרות רועשות נמה שהיה נהוג במוזיקה הישראלית, הפכה להיות אופרה של מוזיקה מזרחית המנוגנת בידי הרכב כלי מיתר. השירים המקורים שהלחינו יוסי מר חיים ואהוד בנאי עובדו בידי דודו טסה בשיתוף עם ניר מימון (כל הארבעה זכו בפרס על המוזיקה), בתוספת מוזיקה מקורית שכתב טסה, מה שהעשיר את הפן המוזיקלי. אין ספק כי טסה עשה עבודה מרשימה הן בלחנים המקוריים והן בעיבוד, אך אני בכל זאת הרגשתי מונוטוניות מסויימת בחלק מן השירים, מה שיכול לנבוע משרידים של מוזיקת הרוק המתבססת על לחנים פשוטים. ההחלטה להקליט את המוזיקה על הסט תורמת לכך שהכאב אותו מבטא טסה בתור דמות מופשטת של מספר, ובעיקר הכאב של השחקנית הראשית נטע אלקיים, עובר כחזק מאוד בחלקים מן הסרט. ברגעים האחרים התחושה היא של מאמץ יתר ושל מבט מנוכר על המציאות.

עוד החלטה מכרעת היא להתבסס אך ורק על השירים ועל המראה החזותי על מנת להעביר את הסיפור, מה שלפעמים מקשה לעקוב אחר העלילה. מאמי היא עובדת בתחנת דלק שזמן קצר אחרי חתונתה בעלה נפצע בצבא והופך לצמח. היא לוקחת אותו לתל אביב שם היא עוברת שורה של חוויות משפילות וניצול מיני אשר מתדרדר מסצנה לסצנה, עד שהיא מגיעה למה שנראה כתהום ואולי אף מוות. אך הדבר מהווה למעשה לידה מחדש ומאמי יוצאת לכבוש את הפוליטיקה הישראלית. יש לציין כי במחזה המקורי היו מונולוגים שהסבירו פערים בעלילה שהשירים לא לגמרי סגרו, והדבר הקל אחר המעקב. בסרט, התמונה מציעה את ההסבר אך הוא לפעמים נותר עמום ומופשט מדי.

כמעט כל הסרט שומר על הטקסט המקורי של מיטלפונקט, כאשר רק שיר אחד מקבל גם מילים חדשות אשר הופכות אותו ליותר אקטואלי לישראל של ימינו. לדעתי היה אפשר לשנות קצת יותר, בעיקר בכל הנוגע לשירים המתארים את הצד האפל של תל אביב, שהשתנה במהלך השנים (למשל זהות אתנית של זונות), לצד דברים אחרים בהם עוסק המחזה שנותרו פחות או יותר אותו הדבר. טקסט אחד שמצליח עדיין להטריד הוא השיר "האונס", שבזמן שנכתב ניבא במידה רבה את האינתיפאדה הראשונה ואת הזעם של הפלסטינים, שביצירה מובע בדרישה לאנוס את מאמי כנציגת כל הציוניות. זאת למרות שהיא טוענת לא רק שאינה אשמה, אלא שבתור נציגת עיירה בדרום היא רחוקה מן הממסד. ידעיה מעבירה את השיר כסוג של דיון על ה״זכות״ לאנוס, ולא כהתרחשות אלימה בפועל. במקרה זה חשתי כי הקולנוע לא מצמרר כמו הטקסט המקורי, בעיקר עקב הפער בין הניסיון לסביבה מציאותית לצד המלאכותיות שהיא חלק אינטגרלי מכל סרט מוזיקלי.

עבורי, ככל שהסרט הופך לפרוע יותר בעלילה ומנותק מן המציאות – הוא משתפר. השיא שמגיע בסצנה אשר מצולמת במה שנראה בבירור כאולפן מלאכותי שנבנה עבור היצירה, אך בתוכו מוקרנים קטעי חדשות אשר מדברים לא רק על מלחמה בדיונית אלא גם ובעיקר על מלחמות אמיתיות בישראל הממשית. בגלל השונות של הסרט מכל בחינה שיהא, קשה לי לנבא את גודל הקהל שהסרט הזה ידבר אליו, או האם יצליח לעורר דיון בעד ונגד גם בקרב הציבור ולא רק בקרב אנשי קולנוע. באותה מידה, קשה לי לדעת עד כמה הדיון יגיע גם לעיסוק הפוליטי-חברתי של הסרט ולא יתמקד רק בניסיון הצורני.

מאה אחוז

דבר נדיר בתחרות לקולנוע תיעודי – סרט מעורר תקווה ואמונה באדם, אבל לא רק בשל כך מדובר בזוכה ראוי בתחרות. סרטם של יעל קיפר ורונן זרצקי מתמקד בדמותו של מורה בכפר הדרוזי בית ג'אן, שלוקח על עצמו כשליחות בחינת כיתות של תלמידים שנכשלו בחטיבת הביניים, תוך שהוא מנסה בכל מחיר להוביל למצב שיקבלו תעודת בגרות. הוא דורש מן התלמידים 100 אחוז השקעה: הגעה לבית ספר גם במצבים של מחלה או אירועים משפחתיים, וגם ימי למידה מרוכזים באכסניית נוער, שם אחרי לימודים מן הבוקר ועד 11 וחצי בלילה הוא מגיע למצב בו הציונים הפוכים מנכשל למצטיין. הסרט גם מציג את חיי התלמידים בבתיהם שבכפר המסורתי ובסופו של דבר מראה כי למרות המחיר הכבד, כולם יוצאים נשכרים מן הגישה של המורה. התלמידים שמחים לעמוד בהישג והכפר הממוקם סמוך לפסגת המירון ניצב במפתיע במקום הראשון באחוז הזכאים לבגרות, מה שמעניק לכותרת הסרט משמעות נוספת. בהמשך, הסרט גם די מפריך טענות גזעניות לפיהן ההישג הוא רק בגלל רמאות בישובים לא יהודיים.

אולם, לא מדובר בסרט שכולו תקווה. הסיבה שהתלמידים נדחפים לעבר תעודת הבגרות היא הידיעה כי גם עם תעודה שכזו הם יחוו אפליה מול יהודים בהמשך הדרך. כאשר תלמיד משיב למורה שישראל היא מדינה דמוקרטית המורה מעמיד אותו על הטעות: זה אולי מה שצריך לכתוב בבחינה, אך לא המצב בשוק התעסוקה. רגע השיא בסרט מרשים ומעציב מסיבה אחרת – תלמיד (שפניו לא נראים בסצנה) מספר ליועצת על הקשיים שהוא חווה בעקבות ההבנה לגבי זהותו המינית, ואין לה יכולת להגיד לו שהוא לא יסבול חברתית בצורה קשה בכפר עם יצא מהארון. השגת תעודת הבגרות היא אולי צעד ראשון ומעורר השראה, אך הסרט מנציח לא רק התגברות על אתגר, אלא גם קיפוח אשר מייצר אתגר גדול יותר. קיפר (שגם ערכה והפיקה) וזרצקי (שגם צילם, יחד עם הרחפנים שקשה לוותר עליהם בהרים הגבוהים של הגליל) הם יוצרים מנוסים שיודעים כיצד לבחור את הגיבורים שיש לעקוב אחריהם, בסוג יצירה המתארת מספר היבטים במקום מסוים או בתופעה חברתית.

ליבר-מן

נורית קידר היא מן היוצרות התיעודיות הוותיקות והמוערכת בארץ ולכן סרטה החדש על אביגדור ליברמן עורר סקרנות גם מעבר לנושא הטעון שלו. אולם, דומה כי בסופו של דבר ליברמן התגלה גם כתחמן גדול ממנה: הסרט מצהיר על רצון לפתור את החידה שלו, אך לא מלמד עליו דברים שלא ידענו. למעשה, דומה שהוא נכנע לנרטיב שליברמן עצמו, חובב גדול של קולנוע שאף שאף להיות במאי, מבקש לייצר. אף כי הראיון שלו לקידר הוא רק חלק קטן בסרט, עולה תחושה כי היצירה מנסה שלא להעליב אותו יותר מדי.

רוב הסרט עושה שימוש בחומרי ארכיון וככזה הוא יכול להיות יצירה משלימה ל"קינג ביבי". במקרה זה, התזה של קידר היא אחידה: ליברמן ונתניהו עלו לגדולה יחד כי הם אנטי-תזה לאליטה הישראלית. לפיה, התקשורת הישראלית מפחדת ושונאת את ליברמן לא רק בגלל העמדות שלו, אלא גם בגלל היותו של זר למנגנונים הישנים של הכוח. דומה כי דברים שפחות מתיישבים עם הסיפור לא ממש נמצאים בסרט – העיסוק בתיקים הפליליים של ליברמן לא נכנס בעובי הקורה וחלק מן הפרשיות היותר מטרידות לא מוזכרות, כמו גם הסיבה שעזב את תפקידו כשר הביטחון. אומנם הסרט מציג אמירות גזעניות של ליברמן, אבל אזכורן רק יכול לתרום לאהדה שלו בקרב הקהל שלו. היבטים אחרים בעמדות הפוליטיות שלו, למשל בכל הנוגע למאבק בכפייה הדתית, פשוט לא נוכחים. יש בסרט יותר מדי קטעי ראיונות עם מתנגדים לפוליטיקאי על מנת שיהיה ניתן להגדירו כתעמולה, אבל דומה כי ליברמן עצמו יכול לחוש בנוח עם התוצאה.

אין בהכרח פסול בסרט אשר מציג את ליברמן כדמות לגיטמית, אבל הסרט גם לא ממש עוסק בצדדים אחרים באישיות שלו: האהבה שלו לקולנוע למשל, הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי גדול יותר. המוטיב החוזר של עיסוק בטניס או טניס שולחן אמור להראות אותו כלוחם בודד ונחוש בקרב, אבל זה לא מתחבר למסר על היותו זר בחברה, או מייצג של ישראל השנייה.

מתחם חסן ערפה

בראשית סרטו של יואב גורפינקל, אחד מן המתועדים ביצירה נותן לו עצה: לצלם סרט לבד לא נותן את הקשר ואת מלוא הסיפור של המקום, לא לגבי גואה בהודו ולא לגבי מתחם חסן ערפה במרכז תל אביב. ״אתה צריך להוסיף לסרט קריינות על ההיסטוריה של המקום״ אומר יצחק, גבר אשר חי במשך עשורים רבים במתחם, שטח הפקר של מוסכים ומבנים מאולתרים בסמוך לקריית הממשלה בתל אביב. זהו מקום שגם נמצא בלב של מרכז הארץ ובו בזמן הוא בלתי נראה, עד למצב בה לקח למדינה הרבה זמן להחליט לשפץ אותו ולשים לב שאנשים שנפלטו מן המערכת מכל מיני סיבות שוכנים בו, עם או פרנסה.

גורפינקל לא ממש משתמש בעצה של המתועד. קולו של הבמאי לא נוכח בסרט ודברי ההסבר הכתובים על המסך מצומצמים מאוד. את הסיפור של המקום מספרים בעיקר האנשים שחיים ועובדים בו – לצד יצחק חסר הבית יש גם נוכחות בולטת למתי, בעלים של מסגרייה ונגריה במתחם, אשר נלחם תמידית בפינוי הצפוי (בקיאים בגאוגרפיה של תל אביב יודעים כיצד הסיפור הזה מסתיים). בעיקר בולטים שני דיירים אקראיים ממוצא רוסי, דמויות מרתקות שממחישות כישלון בקליטת העלייה. אנדריי הוא מאייר מצליח שכיום חי רק עבור אלכוהול וסמים אחרים, ומישה שמקלל את היום בו עלה לארץ, מסתתר מהנושים שלו ובונה סירה שתשוט תחת דגל רוסיה ותשיב אותו לעולם המתורבת, בו הבניינים לא בנויים עקום.

גורפינקל גם צילם וערך את הסרט והוא מצליח לייצר קומפוזיציות מחושבות גם במתחם אשר במבט מרוחק נראה שהוא כולו הרוס אפילו מבלי שההריסה שלו יוצאת לפועל. היעדר הקריינות מסמל גם את הרצון של הבמאי לתת להתנהגות האנושית לספר בעצמה את הסיפור: יש בחסרי הבית הרבה יותר מאנשים חסרי מזל. הסרט גם לא חוסך מן הקהל אמירות לא תקינות פוליטיות של חלק מן המתועדים, דבר שאולי מוסיף מידה של אמינות. הוא לא מצדיע למתועדים שלו, רק מנסה לחדור לתוך המקום המוזר בו הם חיו.

חיים רגילים

התחרות התיעודית נפתחה ב"פישטייל", שעסק במהגר עבודה אשר חולם על עבודה טובה יותר במולדתו. ״חיים רגילים״ הוא סוג של סרט משלים וגם מנוגד לו, אשר מציג נרטיב שונה של הגירה וסוג אחר של חלום. זהו סיפורם של פליטים שעדיין מרגישים את הכאב של ההגירה וחוסר מציאת הבית, ובעיקר של שתי נשים מארצות שונות ובארצות שונות, אשר מוצאת משמעות לחייהן בעזרה לפליטים אחרים. אחת מהן היא פליטה סומלית החיה בברלין, שם מדיניות הדלת הפתוחה של אנגלה מרקל איפשרה לה לזכות במעמד קבע, וגם בסוג של תמיכה בפרויקט שלה שעוזר לקלוט פליטות אחרות, אשר חוות קשיים במעבר בתוך חברה גזענית. השנייה היא אריתראית שמנסה למצוא מקום עם בעלה בתל אביב, כאשר תכנית הגירוש של הממשלה מאיימת על מצבה ועל מרכז תמיכה לפליטים ממולדתה שהיא מנסה לנהל בהתנדבות לצד העבודה שלה. שתי הנשים מנהלות מרוחק קשר של ייעוץ ותמיכה הדדית וכך הסרט מתפקד כיצירה שלא רק מספקת תמונה על מצב הפליטים, אלא גם סיפור של חברות נשית והיכולת של נשים להתחבר ולצבור כוח בימינו, על מנת לספק עזרה שאף אחד אחר לא מוכן לספק להן.

תחילה נדמה כי הסרט של אפרת שלום דנון וגילי דנון יוצר ניגודים סביב המצב הפוליטי גם באמצעות ההבדלים בין הנוף הגרמני המסודר והמואר, מול אי הסדר האפל של דרום תל אביב. ככל שהיצירה נמשכת התמונה מתגלה כמורכבת יותר ממדינה אחת שמקבלת פליטים ואחרת שמסרבת להכיר במצוקה בארצם: הפגנות ענק נגד מהגרים קיימות בשתי המדינות וגם בגרמניה נחווים הרבה גילויי גזענות; עובדי ובעלי המסעדה הטרנדית בה עובד בעלה של הפליטה מאריתראה מנסים לעשות כל שביכולתם בעזרה לזוג, כולל מציאת דרך לקבל מעמד פליט. בכך הסרט מסמן פער בין פוליטיקאים ומפגינים אשר באים במגע רק עם הפליטים כמושג מופשט ובין אלו אשר פוגשים בני אדם ומבינים עד כמה ההגירה לא הייתה האופציה המועדפת עבורם, וגם עד כמה נחישות יש להם להפוך את העולם למקום טוב יותר, לא רק עבור אנשים בודדים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.