• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

פסטיבל ירושלים 2019: "רעידות", "עיניים שלי", "אגם האווזים הפראי", "מסע ארוך אל תוך הלילה"

28 ביולי 2019 מאת אור סיגולי

כמעט לא יאומן באיזו מהירות חולפות השעות בפסטיבל ירושלים. לא תמיד במהלך הסרטים עצמם, שם לעיתים הדקות משתהות הרבה יותר מן הראוי, אבל מרגע היקיצה פתאום תוך דקה מגיעים הצהריים ואז נוחתת השקיעה, ולא משנה כמה סרטים הספקת תמיד יש את הרצון לעוד, בטח כשצריך גם לנצל את הזמן לבירות ושיחות עם אנשים שלא רואים כמעט במהלך השנה, כמו גם למצוא את הזמן גם לכתוב על מה שראינו – כי זאת בעצם אחת הסיבות העיקריות שאנחנו פה.

עופר כבר פתח עם שתי סקירות יומיות ואני מצטרף עכשיו לזו הראשונה מתוך שתיים באחריותי, הבאה תגיע ביום שני. בפוסט הזה תוכלו לקרוא את רשמי משני סרטים סיניים, אחד מגוואטמלה ואחד ממסגרת תחרות הקולנוע הישראלי. בנוסף לאלו גם הספקתי את "בליינד ספוט" ו"דיוקן של נערה עולה באש" עליהם עופר כבר כתב אז אפסח עליהם, רק אומר שבעיני אלו שני הישגים נפלאים אך בסופו של דבר אני נותרתי בסטטוס של מעריך מהצד בשונה ממאוהב (לא רחוק מהחוויה של עופר); "החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו" שהוא נכון לרגע זה בקלות הסרט הכי פחות חביב עלי מבין כל מה שראיתי, וזאת על אף סצנת הפתיחה הנפלאה שלו המתייחסת לסיפור המיתולוגיה האהוב עלי "אורפאוס ואורידיקה" (מוטיב שמופיע גם ב"דיוקן של נערה עולה באש"); ו"השורקים" שבוודאי יופיע באחת הסקירות הבאות שלנו, בין אם בשלי או של עופר.

כמובן שכמו בכל סקירות הפסטיבל שלנו, לסרטים האלו לרוב מגיעה התייחסות רחבה ומעמיקה יותר ממה שיש לנו את המקום לפרט כאן, ואולי אפילו נזכה להרחיב בעניינם בעתיד.

"רעידות" – Tremors / Temblores

על אף שאנחנו לא נתקלים בו מחוץ למסגרות פסטיבליות, כבר זמן מה שהקולנוע הגוואטאמלי עושה רושם של אחד המעניינים בעולם. אני רואה את זה כל שנה בסקירת הסרטים הזרים שנשלחים לאוסקר, כאשר השנה בירושלים גם יש לנו את ההזדמנות לראות את הזוכה הגוואטאמלי של "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן האחרון, "האמהות שלנו" עליו המלצתי בפוסט המקדים שלנו.
את "רעידות" ביים וכתב חאירו בוסטמנטה, שייצג את גוואטאמלה באוסקר עם "הר געש", גם הוא הוקרן בירושלים, וסרטו החדש מגיע לבירה אחרי פסטיבל ברלין. זהו סרטו השני בסך הכל, אבל כבר מעכשיו אפשר לסמן אותו כאחד מהבמאים הצעירים הטובים והמסקרנים שפועלים כיום.

הסרט סובב סביב דמותו של פבלו (אדגר טנמבאום, אבל אם הייתם אומרים לי שמדובר בג'סטין ת'רו כנראה שהייתי זורם אתכם), עורך דין מצליח ואיש משפחה למופת, שאנחנו פוגשים ממש שעות ספורות לאחר שהחליט לעזוב את אשתו ושני ילדיו על מנת לעבור לגור עם בחור בו התאהב (מאוריציו ארמאס זבדואה, שלחלוטין גונב את ההצגה). העניין כמובן רחוק מלעבור בשקט, ופבלו מוצא את עצמו בגיהנום מוחלט בו הוא מאבד את כל מה שיש לו לטובת האמת שלו, ומבין שהמחיר שעליו לשלם אולי גדול מנשוא.
בוסטמנטה מעצב את "רעידות" כסרט לחוץ ותזזיתי, עמוס ומבעבע. הוא מקרב אותנו לחוויה של פבלו בצורה הכי אינטימית שאפשר בזכות בניית פריימים מרהיבה (הייתם צריכים לראות את הבעת התדהמה שלי כשלאחר ההקרנה מפיקת הסרט סיפרה לי שהסרט צולם במצלמה דיגיטלית ולא בפילם. לא הייתי מאמין אילולא הייתי שומע את זה ממנה). הופעות השחקנים של כל הצוות, מהדמויות הראשיות ועד המשניות ביותר, נפלאות ואמינות בכל רגע, והכאב והתסכול, כמו גם רגעי ההתעלות שמגיעים כאשר פבלו "נאלץ" להיות נאמן לעצמו, הופכים את "רעידות" לסרט נהדר.

הצרה המרכזית שלי בסרטים כאלו הוא שאני מתמלא בכל כך הרבה כעס על הדמויות החשוכות או השמרניות – ובסרט הזה רובן כאלו – ורק לאחר דקות ארוכות שם לב שהאצבעות שלי היו כל כך קפוצות שהמפרקים מתחילים לכאוב. זה סופר מתיש. אבל גם את הרגעים האלו ידע בוסטמנטה לאזן עם מבט ביקורתי אמנם, אבל גם אנושי, על אלו שמפוררים את פבלו לרסיסים דקה אחרי דקה. ושוב אני חייב לחזור להופעתו של מאוריציו ארמאס זבדואה, שמביא פה את אחת הדמויות הכי מקסימו ושלמות שראיתי לאחרונה, שנמצא תמידית בהתנגשות פנימית בין הרצון שלו לחיות ולאהוב לבין הפחד והכאב ממה שעובר על בחיר לבו.
"רעידות", כמו הרבה סרטים בפסטיבל, מרגיש שהיה יכול לעבור הידוק פה ושם, ויש בו רגעים שהמתח נופל, אבל ככלל הוא באמת עוצמתי.

וגם, היה מאוד משעשע לראות בקהל את הבמאי (והשחקן המועמד לאופיר, החל מהשנה) דובר קוסאשווילי, שלא מעט רגעים ב"רעידות", ובמיוחד סצנת הסיום, הזכירה לי מאוד את סרט הביכורים המהולל שלו, "חתונה מאוחרת".

הקרנות נוספות:
שני | 29.07.19 | 19:00 | לב סמדר
חמישי | 01.08.19 | 16:00 | סינמטק 3

"עיניים שלי"

לסרט שפתח את התחרות הישראלית כבר יש תואר אחד שלא יילקח ממנו – הוא ההפתעה הגדולה ביותר של פרסי האופיר 2019. סרטו של ירון שני, בהפקת סער יוגב ונעמי לבארי, נכנס לחמישיית המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, עוקף סרטים שאני הייתי בטוח שיש להם יתרון עליו. הוא גם אחד משני הסרטים הבודדים בחמישייה שמועמדים בקטגוריית הבימוי, ובנוסף הוא מוזכר גם בקטגוריות הליהוק והשחקן הראשי – ערן נעים, שלא אהיה מופתע אם יסיים גם את הפסטיבל הזה וגם את עונת האופיר עם עיטורים לפרס השחקן הטוב ביותר.

לחלוטין במקרה, "עיניים שלי" מזכיר מאוד את "רעידות", הסרט הראשון בסקירה הזו. שניהם יותר קלחת מבעבעת מאשר סרט, ושניהם עוסקים באיש משפחה שמוצא את עצמו, באשמתו וגם לא, טובע בביצה שחונקת את ריאותיו (וריאות הצופים, על הדרך) וככל שהוא מנסה לצאת ממנה, גם הוא שוקע יותר.
הפעם מדובר ברשי, קצין משטרה שעוסק בעיקר בתיקים הקשורים לקטינים, שחייו מתחילים בתהליך מהיר של התפוררות לאחר שמוגשת נגדו תלונה במח"ש ובד בבד מערכת היחסים עם אשתו ובתו החורגת יוצאים ממסלולם.

"עיניים שלי" הוא חלק שני בטרילוגיית "אהבה" של הבמאי והתסריטאי ירון שני, שאת חלקה הראשון, "עירום", פגשנו בפסטיבל חיפה אך הוא טרם יצא לבתי הקולנוע. אין צורך לראות אותם לפי הסדר כי כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו, אבל בכל זאת יש כמה רגעים קטנים חופפים, עדות לתהליך העבודה יוצא הדופן של שני וצוותו. החלקים שכבר הושלמו, כמו גם זה שיבוא בעתיד, צולמו לפי הבנתי כסרט אחד, תוצר של חודשים ארוכים של חזרות ובניית דמויות עם השחקנים שליהקה מאיה קסל, ולאחר כמות החומר הגדולה הוחלט להפרידם לשלושה סיפורים שונים. האמת היא שבהתחשב באינטנסיביות של "עירום" ו"עיניים שלי", כנראה שמדובר בהחלטה חכמה – כל אלו בסרט אחד היו אולי מעמסה רגשית גדולה מדי על הצופה.

מעבר לסגנון הריאליסטי והאפקטיבי של הסרט, כמו גם הופעות השחקנים שאני יכול לנסות למצוא שבחים לתאר אותם אבל אני לא בטוח אם יש לנו זמן ומקום לכולם, בעיני החוזק והעניין הגדולים ביותר של "עיניים שלי" הם בעיצוב הדמות של רשי. הוא מוצג לנו רוב הזמן בתור איזה gentle giant, איש שנראה מאיים למראה אבל בעצם הוא כולו לב ורצון טוב, זאת בזמן שהשיטות שלו הן בחייו המקצועיים והן האישיים רחוקות מלהיות קונצנזוס. האירוע שבגינו נפתחת נגדו חקירה למשל, הוא לא סתם ציד מכשפות בעיני, אלא באמת תוצאה של התנהלות מאוד מאוד לא הולמת מצדו. כך שבזמן שאנחנו לומדים לאהוב אותו ולדאוג לשלומו, עדיין ישנה מורכבות ביחס אליו, כעס ורתיעה לעיתים, כך שגם אם לעיתים האסונות שבאים אליו בהחלט מגיעים לו (לדעתי אין אפילו סצנה אחת בלי אסון פוטנציאלי או ממשי) אנחנו בכל זאת יכולים ללכת אתו את המסע המפרך ולהתכווץ בכל פעם שהבור גדל. זאת כמובן גם עדות להופעה של ערן נעים, שכבר היה צריך לזכות באופיר על הופעתו במועמד לאוסקר "עג'מי", אם אתם שואלים אותי, ופה אפילו מתעלה על זה. האנושיות שהוא מביא גם לאינטרקציה עם האנשים סביבו אפילו מצליחה ליצור סיטואציות קומיות מוצלחות שקצת מקלות על המועקה.
באופן אישי מצאתי את עצמי יושב מרותק בסרטו של שני, מכיר בכך שמדובר באחת החוויות החזקות שהביא לי הקולנוע הישראלי לאחרונה.

אבל, כל הדברים שנאמרו עד עכשיו, אני נאלץ להודות, תקפים למאה הדקות הראשונות שלו. זאת מכיוון שממש ברגעיו האחרונים, בשניות האחרונות אפשר אפילו לומר, מתרחש משהו שכל כך הכעיס אותי שאני מאז הצפייה ועד עכשיו מנסה לסלק אותו מזיכרוני כדי להמשיך ולאהוב את הסרט. זה גם מכניס אותי לבעיה קלה כרגע, כי מצד אחד זה לא הזמן להיכנס לספויילרים ולהתייחס לכל דקה בו, אך מצד שני אני לא יכול פשוט לזרוק את זה וללכת. לכן אנסה קצת לרקוד סביב זה.
ברגע האחרון של הסרט מתרחש אירוע שאני, ומתנצל על הדרמטיות, חוויתי כבגידה. בגידה בגיבור, בגידה בתימות של הסרט, בבניית הדמות הראשית, ובצופים. האקט האחרון של רשי, בעיני (ויש כאלו שיתווכחו אתי, חשוב לציין) הוא נגד כל מה שחשבתי שלמדתי על הדמות הזו עד אותו הרגע, והפעולה הזו עברה אצלי כלא אמינה להדהים, ויותר מזה, כזו שמפקיעה את הסרט מהחוויה האנושית שלו והופכת אותו לסיפור מוסר. לא הרגשתי ש"עיניים שלי" בנה לקראת הדבר הזה, אם זאת הייתה כוונתו, וייתכן ואפילו יצאו מפי בקול רם איזה "לא לא לא לא" כשהדבר התרחש.
אז, כאמור, זה בהחלט מקום לפרשנות ולדיון, ובטוח שלחלק משמעותי מהקהל הרגע הזה היה נכון, אבל אני לא יכולתי להיות פחות בכיוון. אותי זה הרתיח. מעבר לזה – יצירה מטלטלת שקשה לי להאמין שאשכח את עוצמתה בזמן הקרוב.

"אגם האווזים הפראי" – The Wild Goose Lake

הישר מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן מגיע לירושלים סרטו של דיאו ינאן, "אגם האווזים הפראי" (המכונה אצלנו בצחוק "עץ האווז הפראי", אם כי קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר בין זה וסרטו של נורי בילגה ג'יילן), דרמת מתח סינית שמתחילה בסכסוך בין כנופיות גנבי אופנועים והופכת למרדף ומצוד, שישאב אליו מספר דמויות מכל צדי החוק.
"אגם האווזים הפראי", הקרוי כך על שם לוקיישן מרכזי בסרט המביא אליו את עלובי החיים של סין ובו מתרחש עיקר המצוד, הוא סרט מאוד משונה כי נדמה שהוא מין שילוב של עשרות סגנונות. הקרבות למשל, ערוכים לעיתים כמו סרט אקשן הונג-קונגי ולעיתים כמו מה שנראה כמו מחווה לקולנוע של ז'ול דאסן, ויש בו רגעים מרהיבים ומסוגננים לעילא במקביל לשוטים של עליבות וטינופת. ובזמן שאהיה חייב להודות שעל אף העלילה הדלה באופן יחסי אני לא תמיד הצלחתי לעקוב אחר המתרחש – לעיתים באשמתי ולעיתים באשמת הסרט על הנראטיב המפורק כרונולוגית שלו (לא בטוח אם בצדק) ועל אופן הסיפור הרופף שלו – כל אלו לא הפריעו לי כלל.

ההנאה שלי מסרטו של ינאן (ש"פחם שחור, קרח דק" שלו הוקרן בירושלים וזכה לשבחים גם פה בסריטה) הייתה שלמה ומוחלטת. הסרט הזה באמת ובתמים מדהים ויזואלית, וינאן בורא כמה סיקוונסים עמוסים הברקות ויזואליות שהוציאו ממני קריאות התפעלות וצחקוקים של סינפיל חנון שמודה לבוראיו על כך שהוא רואה אותן על המסך הגדול. גם ברגעים שלא לגמרי הצלחתי להבין מי נגד מי והדמויות לא באמת זכו בחיבתי, הייתי כולי בתוך העולם של "אגם האווזים הפראי".
בהחלט היה אפשר להדק וליישר כמה פינות, ואתוודה שהצצתי בשעון פה ושם, אבל כאשר הסרט שוב בנה איזה סט-פיס של מרדף פרנואידי ללא מילים, רק בשימוש של תמונה וסאונד, או התפרץ ברגע אלים במיוחד, אני לגמרי הייתי שלו.
לא מדובר ביצירה שלמה או מושלמת, אבל היא כן עוד הוכחה חותכת לנחיצות של פסטיבלי קולנוע בחיינו, כי באמת שדבר כזה מאוד קשה לנו למצוא במסגרות אחרות.

הקרנות נוספות:
שלישי | 30.07.19 | 11:30 | סינמטק 1
שישי | 02.08.19 | 22:15 | יס פלאנט 7

"מסע ארוך אל תוך הלילה" – Long Day’s Journey into Night

יותר מהכל, הצפייה ב"מסע ארוך אל תוך הלילה" גרמה לי לשמחה גדולה מכיוון שהסרט הפיג בי איזה חשש שהחל לקנן בי מאז תחילת הפסטיבל. זאת מכיוון שאת רוב הסרטים שראיתי, בין אם מדובר באלו בסקירה הזו או ב"דיוקן של נערה עולה באש" וב"בליינד ספוט", חוויתי כרצף של הברקות אמנם, אבל שאורכם מכביד עליהם והם מתארכים באופן מלאכותי. אחרי כל כך הרבה סרטים שהשפיעו עלי אותו הדבר, התחלתי לחשוב שאולי משהו בסבלנות שלי השתבש והאשם הוא בי. אבל בעקבות הסרט הזה בטחוני חזר אלי, מכיוון שבזמן שהוא הארוך ביותר שראיתי בפסטיבל ובטח זה שהנראטיב שלו ערטילאי ופחות ממוקד יותר מכולם, אין ספק שהוא האהוב עלי ביותר. כמו כן, על פי פיסות משיחות הקהל ששמעתי בדרך החוצה מהאולם, נדמה שאני במיעוט.

את "מסע ארוך אל תוך הלילה", שלמיטב ידיעתי אין לו דבר במשותף עם המחזה המפורסם של יוג'ין אוניל, כתב וביים בי גאן שזהו סרטו השני בסך הכל, והוא הוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן. ולא רק מדינת המוצא שלו משותפת ל"אגם האווזים הפראי", אלא גם ג'וינגסונג דונג, שצילם את סרטו של דיאו ינאן והפעם חתום כצלם השלמות, משהו שלגמרי הופך אותו למועמד מוביל לרשימת אנשי השנה של סריטה בדצמבר. הקרדיט הרשמי על עבודת המצלמה בסרט הזה ניתן לשניים, הסו צ'י-יואן ולים גלונג, ואני סמוך ובטוח שעוד יגיע יום בו אפגוש אותם ואלחץ את ידם בהתרגשות.

אני מתפתה להשתמש במילים כמו "יצירת מופת" או "סרט חד פעמי" אבל האמת היא שהטקסט הזה נכתב רק כמה שעות לאחר הצפייה, כאשר הסרט הזה עדיין פועם בדמי, ויכול להיות שהתלהבותי תשכך עם בוא פרסום הפוסט בבוקר שאחרי. אבל בינתיים תנו לי להינות מזה. "מסע ארוך אל תוך הלילה", צפייה לא פשוטה ומאוד מאתגרת, משול אצלי כמו לשקוע אל תוך חלום בהקיץ ממנו קשה להחליט האם להתעורר או לשהות בו כמה זמן שאפשר. קשה לי לחשוב על מחמאה גדולה מזו.
הסיפור, ואפשר לומר שהשימוש במילה הזו הוא נדיב בהקשר הזה, מתרחש על פני שתי נקודות זמן. האחת הוא של גבר המנסה לאתר אהובה ישנה שלו שלא לגמרי בטוח האם הייתה קיימת או שמא היא הפרזה של זיכרונותיו, והשנייה היא פלאשבקים לסיפור האהבה שלהם שגם באמיתיותו אפשר לפקפק. וזה בעצם חלק הארי של הסרט, שמנסה לטשטש את הגבול בין זיכרון ומציאות, בין אמת ובדיה. "ההבדל בין סרט וזיכרון הוא שסרט הוא כולו שקר, וזיכרון מערבב בין שניהם" נאמר באיזשהו שלב, ובתוך איזור המטא הזה מנתב גאן את הנראטיב שלו, שבמחציתו הופך לתלת ממד, מכניס אותנו לשוט אחד שאורכו שעה ועשר דקות (או לפחות מעניק את האשליה של שוט רציף. אני הצלחתי לספור קאט סמוי אחד. אני מניח שהיו עוד) שהוא כולו חלום או הזיה בתוך בית קולנוע, מערבב שוב את חווית הצפייה בקולנוע והזיכרון האישי.

אני לחלוטין אמפטי לצופים – וכאמור, נדמה שמדובר ברבים מהם – שמצאו את הסרט מעניש ולא מתגמל. הוא בהחלט לא עושה חיים קלים לאף אחד, ואפילו לעיתים מתעקש להקשות. ובזמן שאני יכול להבין אותם, אני גם יכול לספור על יד אחת את הפעמים בהן נלקחתי באופן הזה לעולם שאינני מכיר, לחוויה קולנועית שהיא מעבר לנורמלי. "אל תוך הריק" של גאספר נואה היה כזה. "מצב רוח לאהבה" בהחלט. "סינקודכה ניו יורק". "תא קטלני". "אפסטרים קולור". "כביש אבוד". "שלום לפונדק הדרקון". "אלפנט". "מלאכים בשמי ברלין". אתם יודעים… דברים כאלה.
לצערי אני יכול להשתמש במילים חווייתיות ולא קונקרטיות בהקשר הזה, אבל מצד שני אין ספק שלשם הסרט הזה ניסה לקחת אותי, וכפי הנראה הצליח.
ההמלצה הזו, אין מה לעשות, מסוייגת בהחלט כי ברור לי שלא מדובר במשהו לכל אחד, אבל אם אחרי יום שכלל שלושה סרטים לפני מהבוקר עד הערב, כשכבר רציתי לעזוב הכל ולקחת זמן מנוחה, יצאתי מסרט של 140 דקות אל הרוח הירושלמית המפתיעה של סוף יולי ולא יכולתי לעשות דבר זולת לחשוב על הפלא שהוא הקולנוע – כנראה שמשהו טוב קרה שם.

הקרנות נוספות:
שלישי | 30.07.19|  11:45 | יס פלאנט 7
רביעי | 31.07.19 | 22:15 | סינמטק 3

מחר תוכלו לקרוא פרק נוסף מקורותיו של עופר בפסטיבל, ואז אני אתן את רשמי משלושה סרטים נוספים. תישארו בסביבה, כן?