• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 61: "איש הגשם" (1988)

8 בינואר 2018 מאת אור סיגולי

אחרי ארבע שנים של זוכי פרס הסרט המתרחשים מחוץ לגבולות ארצות הברית, החזירה האקדמיה האמריקאית את האוסקר לסיפורים מבית. "איש הגשם" (Rain Man) שזכה בשנת 1988, הוא לא רק סרט שעוסק באמריקה של אותה שנה, אלא הוא גם סרט מסע, כזה שחוגג את הנופים רחבי היריעה של דרום-מערב ארה"ב. לא ראינו נופי פרא אמריקאים בזוכי האוסקר מאז "צייד הצבאים" עשרים שנה קודם לכן. למעשה, הזכייה הזו פתחה רצף של חמישה זוכים, כולם מספרים על אמריקאים.

הזוכה ה-61 היה לסרט המסע השלישי שזוכה באוסקר (אחרי "זה קרה לילה אחד" ו"מסביב לעולם ב-80 יום") ולמנצח הראשון שעוסק באופן מרכזי בדמות הסובלת ממוגבלות – ריימונד, גבר מבוגר שמתויג כאוטיסט בתפקוד גבוה. "איש הגשם" היה גם לדרמה המשפחתית הרביעית שלוקחת אוסקר מאז 1979, שזה בערך פי שתיים מכל הדרמות המשפחתיות שניצחו עד כה, וגם אז זה קרה בתחילת שנות הארבעים ("מה יפית עמק נוי", "גברת מיניבר"). בנוסף לכך, הופתעתי מאוד לגלות שהזוכה של 1988 לא היה סתם הצלחה, הוא היה להיט משוגע. עם תקציב של 25 מיליון, "איש הגשם" סיים את ימיו בבתי הקולנוע עם מעל 350 מיליון ברחבי העולם, והיה לסרט המרוויח ביותר בארה"ב באותה שנה, עוקף את "מי הפליל את רוג'ר רביט", "ביג" ו"מת לחיות".

"איש הגשם" ניצח קבוצה די מרשימה של סרטים: "יחסים מסוכנים", "נערה עובדת", "תייר מזדמן" ו"מיסיסיפי בוערת" (שכנראה היה מקבל את ההצבעה שלי), והוא נחשב לאחד הזוכים האהובים בתולדות הפרס, ולאחת הדרמות המשפחתיות הטובות ביותר שיצאו מהוליווד. במרכז העלילה ניצב סוחר מכוניות יוקרה בשם צ'רלס בביט (טום קרוז), שהוא התגלמות היאפיות הקפיטליסטית של שנות השמונים – אלו שייצרו את הסרט "וול סטריט" והספר "אמריקן פסיכו" – וככזה גם היה רלוונטי מאוד לתקופתו. אנחנו פוגשים את בביט בתקופה בה העסקים שלו אינם ממש בשיאם, ואם זה לא מספיק הוא מגלה שאביו, עמו לא דיבר שנים, נפטר. בליווי חברתו (ואלריה גולינו) הוא נוסע להלוויה ושם מתבשר שאביו לא הוריש לו דבר מלבד מכונית אספנים ואת שיח הורדים של הבית. כל הונו של אביו של צ'רלס הלך לדוקטור ברונר, ידיד המשפחה המנהל מוסד לאנשים בעלי מוגבלויות. בביט, שממש צריך את הכסף, נוסע להתעמת עם אותו דוקטור ברונר ושם נדהם לגלות שהוא לא היה בנו היחיד של אביו, ושיש לו אח גדול, ריימונד (דסטין הופמן), אחד מדיירי המוסד, וירושת אביו מיועדת להגיע אליו. צ'רלס עושה את הדבר שכל אחד מאתנו היה עושה, בהנחה שכולנו מפונקים וחסרי מצפון, וחוטף את אחיו מהמוסד כדי לקבל את כספי הירושה. מכיוון שריימונד מפחד מטיסות, שני האחים יוצאים למסע ברכב של אביהם כדי להגיע ללוס אנג'לס, ובדרך… ובכן, קורה מה שקורה בסרטי מסע של שני אנשים שמתחילים כזרים בדרכים.

"איש הגשם" הוביל את רשימת המועמדים של האוסקר ה-61 עם שמונה קטגוריות וזכה בארבעה פרסים: לסרט, הבימוי, התסריט המקורי והשחקן הראשי לדסטין הופמן. זהו זוכה האוסקר השלישי בכיכובו של הופמן הענק (אחרי "קאובוי של חצות" ו"קרמר נגד קרמר" שהחזירה את הדרמות המשפחתיות למעמד פרס הסרט הטוב ביותר), והאוסקר השני שלו כשחקן. נורא ברור ומובן מדוע הופמן לקח את האוסקר באותה שנה, כפי הנראה בלי הרבה תחרות. אי אפשר שלא להעריך את היעלמותו בתוך הדמות של ריימונד, הקול שאימץ לעצמו, התנועות הגופניות והיכולת שלו להעביר עולם ומלואו במילים רפטטיביות ומבט מתחמק. זו באמת דמות בלתי נשכחת, והוא גבר על ג'ין הקמן ("מיסיסיפי בוערת"), טום הנקס ("ביג"), אדוארד ג'יימס אולמוס ("לסניור באהבה") ומקס פון סידו ("פלה הכובש"). כפי ששמתם לב, מי שלא היה חלק מקטגורית השחקן הראשי של אותה שנה, הוא שותפו של הופמן לסרט, טום קרוז. וזה משהו שצריך לגעת בו.

זאת הפעם השנייה בה קרוז הוא השושבינה. בשנת 1986 הוא כיכב בסרט "צבע הכסף" שהעניק לשותפו פול ניומן את האוסקר התחרותי היחיד שלו, כאשר הוא עצמו לא היה מועמד. באופן משעשע, בשני הסרטים האלו דמותו של קרוז גם הסתבכה בענייני הימורים. שנתיים לאחר מכן, עם "איש הגשם", קרה בדיוק אותו הדבר, וההצגה נגנבה מקרוז, שכבר אז היה כוכב גדול בזכות סרטים כמו "אהבה בשחקים", "שעשועים מסוכנים" ו"קוקטייל" גם הוא משנת 1988. אולי בגלל שהיה נחשב לסמל מין, אולי בגלל שהיה אז רק בן 26, האקדמיה לא התייחסה אליו, וזה עוול גדול.
לא רק שקרוז הוא הדמות הראשית האמיתית של "איש הגשם", הוא השחקן שמופיע בכל סצנה וסצנה, והתהליך הרגשי האמיתי הוא של דמותו, אלא שההופעה שלו באמת נפלאה. הוא נותן פייט מעולה להופמן למרות שהוא קיבל לידיו דמות שפחות קל להרשים איתה, הוא מנתב את הסצנות שלו באופן נהדר ועובר מדוש אייטיז מרגיז לדמות שאנחנו נורא בעדה בצורה מעוררת השתאות.
"איש הגשם" היה לסרט היחיד בכיכובו של קרוז שאי פעם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אם כי הוא השתתף בכמה מועמדים לאורך השנים. קרוז, כידוע, הפך להיות אחד השחקנים החזקים והפופולריים בהוליווד, למפיק עוצמתי, ויש שיאמרו שהוא כוכב הקולנוע האחרון – כלומר, בתקופה בה המותגים הם האלמנט המרכזי שמביא קהל, קרוז הוא אחד השחקנים הבודדים שהמונים יקנו כרטיס בשביל לראות אותם, אם כי בהינתן היחס הקר שלו זכו סרטיו האחרונים ("המומיה", "תוצרת אמריקה") גם זה כבר ניתן לוויכוח.
שנה לאחר אכזבת המועמדות על "איש הגשם", קרוז הגיע לראשונה לאוסקר הישר לקטגורית השחקן הראשי ב"נולד בארבעה ביולי" (שם כנראה היה קרוב לזכייה, אבל לא באמת יכל לעמוד מול שחקן אחר שגילם בעל נכות – דניאל דיי לואיס ב"כף רגלי השמאלית"), ומאז היה מועמד פעמיים נוספות על "ג'רי מגוויר" (1996, הפסיד לג'פרי ראש) וכשחקן משנה על "מגנוליה" (1999, הפסיד למייקל קיין). כיום קרוז עסוק יותר במותגי קיץ ריווחיים כך שאין עוד מועמדות נוספת בעתידו, לפחות לשנים הקרובות. עם זאת, אין מניעה שעוד עשור או שניים הוא יזכה בפרס על מפעל חיים.
גם ואלריה גולינו בתפקיד חברתו של צ'רלס יכלה בקלות להיות מועמדת לפרס שחקנית המשנה של אותה שנה, אבל האקדמיה פסחה גם עליה שלא בצדק. לאחר הסרט הזה היא כיכבה ב"לרקוד עם טייסים" והמשיכה לפתח קריירה נפלאה כשחקנית באיטליה (לאחרונה ראינו אותה ב"הון אנושי"), ובשנת 2013 גם ביימה את סרט הביכורים שלה, "דבש" שאפילו הוקרן בארץ.

"איש הגשם" העניק מועמדות ראשונה להאנס זימר הגרמני, שמאז הפך לאחד המלחינים המוכרים והעסוקים ביותר בקולנוע. הוא הלחין שני זוכי אוסקר רצופים – "איש הגשם" ו"הנהג של מיס דייזי", אך על זוכה 1989 לא היה מועמד. הפעם הבאה לאחר "איש הגשם" בה הוזמן לטקס הייתה בשנת 1994, אז גם זכה על המוזיקה של "מלך האריות", שנותר האוסקר היחיד שלו למרות שהיה מועמד שמונה פעמים נוספות לאחר מכן.
ב-1988 זימר היה חתום לא רק על "איש הגשם" אלא גם על עוד שישה סרטים נוספים ומיני סדרה, והקצב המטורף הזה ימשיך לאפיין אותו גם להבא. זימר הוא המלחין של "ימי הרעם", "תלמה ולואיז", "מלכודת אש", "ליגה משלהן", "צעצועים", "רומן על אמת", "הפריצה לאלקטרז", "נסיך מצרים", "גלדיאטור", "הצלצול", "בלאק הוק דאון", טרילוגיית "האביר האפל", "איש הפלדה", "התחלה", "בין כוכבים", "בלייד ראנר 2049" ו"דנקרק", וזו רשימה חלקית בלבד.
המוזיקה של "איש הגשם" בהחלט יפה וסוחפת, אבל אני לא הצלחתי להבין מדוע היא כולה מתבססת על אלמנטים של מוזיקה אפריקנית. שני השירים הראשונים בפס הקול הם מזמורים בסגנון אפריקאי, והמוטיב הזה ממשיך לכל הסרט. לא הצלחתי למצוא לזה הצדקה מבחינה עלילתית או תמתית, אז אולי זה סתם היה טרנד לוהט באותן שנים.
זימר היה לאחד מארבעת המפסידים של "איש הגשם" בטקס ה-61. מועמדויות אחרות שלא הגיעו למעמד הזכייה היו לצילום של ג'ון סיל, לעיצוב האומנותי (מועמדות תמוהה לחלוטין), ולעריכה של סטו לינדר. בהקשר של מועמדויות אחרות שהיו צריכות לקרות, מעבר לקרוז וגאלינו, הייתי גם מציין את עבודת המיקס והסאונד. לסרט אין אלמנטים קוליים שבדרך כלל מביאים למועמדויות. אין בו פיצוצים, מרדפים, קטעים מוזיקליים או אפקטים מסוימים, אבל אני חושב שעריכת הדיאלוגים בו הייתה אתגר קשה במיוחד שהמיקסר ריצ'רד ברייס גודמן (שהיה מועמד על "המרדף אחר אוקטובר האדום" וגם חתום על "גרין מייל", "הנוסע השמיני: התחדשות" ו"צעקה") עמד בו בגבורה. המלמולים של הופמן שתמיד נכנסים לדבריו של קרוז ושאר הקאסט הם משימה מאוד קשה לעשות בו סדר כדי שהאוזן של הצופים לא תתחרפן. האקדמיה העדיפה סרטים אחרים כמו "מת לחיות", "מי הפליל את רוג'ר רביט", "גורילות בערפל", "מיסיסיפי בוערת" ו"בירד" שגם זכה. קשה להאשים אותם – זו קבוצת מועמדים מרשימה מאוד.

את "איש הגשם" הפיק מארק ג'ונסון ("היומן", והמפיק האחראי של "שובר שורות" ו"סמוך על סול"), כתבו רונלד באס ("החתונה של החבר שלי") ובארי מורו, וביים בארי לבינסון, אז בן 46.
לבינסון הוא אחד מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה הבולטים של סוף המאה העשרים. הוא התחיל כתסריטאי לטלוויזיה ולסרטי מל ברוקס, ולאוסקר היה מועמד לראשונה על כתיבת "וצדק לכל" ב-1979. הוא חזר לאוסקר שוב ככותב ב-1982, הפעם על הסרט הראשון שביים "דיינר", ואחרי האוסקר על בימוי "איש הגשם", הועמד שוב על כתיבת "אוואלון" ובימוי והפקת "באגסי". בקולנוע הוא חתום גם על בימוי "צעצועים", "חשיפה", "ספירה", "סליפרס" ו"לכשכש בכלב" (מועמדותו האחרונה נכון להיום של הופמן, ובהתחשב בעדויות על ההטרדות המיניות שלו, סביר שהאחרונה אי פעם) בין היתר.
עם זאת, סרטיו האחרונים לא זכו להצלחה גדולה ונחשבו לזניחים למדי. בשנת 2012 הפתיע את כולנו כאשר פנה לביים סרט אימה פאונד פוטג' בשם "המפרץ" שהתגלה כיופי של דבר. אך בזמן שבקולנוע איבד מניות, לבינסון פרח בעולם הטלוויזיה. במהלך שנות התשעים היה אחראי על אחת הסדרות הטובות של אותה תקופה "רצח מאדום לשחור" (עליה זכה בפרס האמי לבימוי), ובסוף אותו עשור שינה את פני הטלוויזיה עם "אוז", שבישרה את תור הזהב הנוכחי של המסך הקטן (בחסות HBO), זו שקיבלה חותם סופי עם הופעת "הסופרנוס". כיום הוא ממשיך להפיק סדרות גדולות ולביים סרטי טלוויזיה נחשבים כמו "פיל ספקטור", "אתם לא מכירים את ג'ק" ו"אשף השקרים".

אחת ההצלחות הגדולות של לבינסון בעבודתו על "איש הגשם" היא האלגנטיות הרבה שבה ביים את הסרט, והיכולת שלו להתחמק ממלכודות הקיטש העצומות שסיפור האיחוד בין שני האחים טומן בחובו. זהו סרט מרגש מאוד, אבל לא כזה שלוחץ בכוח על הדמעות שיצאו כבר, הוא עובר יחסית חלק בין הקלישאות ההכרחיות של הז'אנר ואפילו מתייחס אליהן (לקראת הסוף שואל מישהו את צ'רלס משהו בסגנון "אז במשך בסך הכל שבוע למדת להכיר ולפתח קשר אמיתי עם אח שלך שלא פגשת מעולם?", ואפילו הוא נאלץ להודות שזה נשמע מעט מופרך). אין פעלולים קולנועיים ב"איש הגשם" אבל על פני מעל שעתיים הוא לא מרגיש נמרח ובאמת שתהליך ההתחברות בין צ'רלס וריימונד מתקדם באופן מדוד ויפה. גם כמובן שצריך לתת ללבינסון קרדיט על ההופעות המעולות, שכמו שאר הסרט, נמנעות מלהיות מוגזמות או דרמטיות מדי.

"איש הגשם" הוא בהחלט בחירה מעולה לזכייה בשנת 1988 וממשיך להוכיח שהאייטיז באוסקר לא היו נוראיות כמו שנוטים לחשוב. מעבר לסרטים שכבר הוזכרו במהלך הפרק, 1988 נתנה לנו גם את "קפה בגדד" המקסים; וודי אלן הציג את "אישה אחרת"; טים ברטון שימח אותנו עם "ביטלג'וס"; קרוננברג החריד אותנו עם כל מיני כלי רפואה מטרידים ב"תאומי המריבה"; באותה שנה יצאה גם אחד הסרטים הידועים ביותר שעוסק בקשר שבין אונס ומשפט עם "הנאשמים"; מסחטת הדמעות האהובה למבוגרים "חופים" ומסחטת הדמעות האהובה לילדים "המסע לעמק החלומות"; אחד הסרטים התיעודיים החשובים ביותר "הקו הכחול הדק" של ארול מוריס; סקורסזי זעזע את הקתולים עם "הפיתוי האחרון של ישו", וזאת גם הייתה שנה מוצלחת לקומדיות עם "דג ושמו וונדה", "נשואה למאפיה", "מלכות הכיתה", "מעריצה צמודה" ויותר מכולם – "האקדח מת מצחוק" האחד והיחיד.
סרטים בולטים שנעשו מחוץ להוליווד באותה שנה היו "ההיעלמות" מהולנד, "אקירה" היפני, וכנראה שני הסרטים האהובים עלי ביותר מאותה שנה – "שעת הצוענים" של אמיר קוסטורציה, ויצירת המופת המטלטלת של תיאו אנגלופולוס, "נוף בערפל".
ישראל שלחה את "הקיץ של אביה" כנציג מטעמה לפרס הסרט בשפה זרה, אך האוסקר לא בא למומולודת.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-61:
הסרט הטוב ביותר: מארק ג'ונסון – "איש הגשם"
השחקן הראשי הטוב ביותר: דסטין הופמן – "איש הגשם"
הבימוי הטוב ביותר: בארי לבינסון – "איש הגשם"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'ודי פוסטר – "הנאשמים"
שחקן המשנה הטוב ביותר: קווין קליין – "דג ושמו וונדה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ג'ינה דייויס – "תייר מזדמן"
התסריט המקורי הטוב ביותר: רונלד באס ובארי מורו – "איש הגשם"
התסריט המעובד הטוב ביותר: כריסטופר האמפטון – "יחסים מסוכנים"
הצילום הטוב ביותר: פיטר ביזיו – "מיסיסיפי בוערת"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: סטוארט קרייג וג'רארד ג'יימס – "יחסים מסוכנים"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'יימס אייצ'סון – "יחסים מסוכנים"
העריכה הטובה ביותר: ארתור שמידט – "מי הפליל את רוג'ר רביט"
השיר הטוב ביותר: קארלי סימון – "נערה עובדת" (תנו לנהר לזרום)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: דייב גרושין – "מילאגרו"
הסאונד הטוב ביותר: לס פרשולץ, ריק אלכסנדר, וורן פור, ווילם ברטון – "בירד"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: צ'רלס קמפבל ולואיס אדמן – "מי הפליל את רוג'ר רביט"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: קן רלסטון, ריצ'רד וויליאמס וג'ורג' גיבס – "מי הפליל את רוג'ר רביט"
האיפור הטוב ביותר: וי ניל, סטיב לה-פורט ורוברט שורט – "ביטלג'וס"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: בילה אוגוסט – "פלה הכובש" (דנמרק)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: מרסל אופיולוס – "מלון טרמינוס: מותו וזמניו של קלאוס ברבי"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: וויליאם גוטנטג ומלקולם קלארק – "אתה לא חייב למות"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ון לאסטר ו-וויליאם ריבס – "צעצוע הפח"
הסרט הקצר הטוב ביותר: דין פאריסוט וסטיבן וורייט – "הפגישות של דניס ג'נינגס"
פרס מיוחד על בימוי אנימציה: ריצ'רד וויליאמס – "מי הפליל את רוג'ר רביט"
פרס מיוחד: איגוד הקולנוע הלאומי של קנדה, חברת איסטמן קודאק

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "פלאטון" (1986)
22. "אנשים פשוטים" (1980)
23. "כחום הלילה" (1967)
24. "אמדאוס" (1984)
25. "אוליבר!" (1968)
26. "רבקה" (1940)
27. "כנפיים" (1927)
28. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
29. "איש הגשם" (1988)
30. "גבירתי הנאווה" (1964)
31. "הקיסר האחרון" (1987)
32. "סיפור הפרברים" (1961)
33. "קרמר נגד קרמר" (1979)
34. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
35. "אדם לכל עת" (1966)
36. "כל אנשי המלך" (1949)
37. "סוף השבוע האבוד" (1945)
38. "גברת מיניבר" (1942)
39. "טום ג'ונס" (1963)
40. "תנאים של חיבה" (1983)
41. "העוקץ" (1973)
42. "גראנד הוטל" (1932)
43. "מרטי" (1955)
44. "ג'יג'י" (1958)
45. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
46. "המרד על הבאונטי" (1935)
47. "הדירה" (1960)
48. "גנדי" (1982)
49. "המלט" (1948)
50. "פאטון" (1970)
51. "מרכבות האש" (1981)
52. "סימארון" (1931)
53. "תהלוכה" (1933)
54. "זיגפלד הגדול" (1936)
55. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
56. "ברודווי מלודי" (1928)
57. "החיים של אמיל זולא" (1937)
58. "אמריקאי בפריז" (1951)
59. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
60. "הולך בדרכי" (1944)
61. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)