• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 16 – "זעקות ולחישות"

26 ביולי 2016 מאת עופר ליברגל

הקדמה לפרויקט: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרויקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

בפוסט זה אעסוק בסרט "זעקות ולחישות" (Cries & Whispers) שיצא בשנת 1972, סרט שהוא אחד מן הסרטים הגדולים ביותר של ברגמן עבורי.
עלילת הסרט פשוטה למדי: באחוזה מבודדת וגדולה, אישה בשם אגנס גוססת ממחלה קשה בעוד אחיותיה, קארין ומריה משגיחות עליה ביחד עם עוזרת הבית הקרובה, אנה. כל אחת מן הנשים גם נזכרת באירועים קודמים בחייה, בסרט שבו פלאשבקים נוכחים בהווה. זהו לא רק סרט על ארבע נשים (גם גברים נראים בו ומשחקים תפקיד חשוב) אלא גם סרט על מודלים שונים של נשיות אשר עומדים תחת מבחן, שלעתים מנפץ טאבואים ובוחן בצורה חדה וכואבת התרחקות וקרבה ביחסים בתוך המשפחה.

הסרט גם דן במושג האמהות והטיפול כאספקט אחד של נשיות, בעוד מיניות הינה מימד אחר. שני ההיבטים האלו זוכים ליחס ממספר רב של זוויות, חלקן נועזות יחסית למקובל בקולנוע בשנות השבעים וגם יחסית למקובל בקולנוע כיום. ייתכן שההקבלה בין טיפול ואמהות לבין מיניות אינה מדויקת, שכן לכמיהה למגע לקשר יש פנים רבות בסרט, כמו גם לצורך בריחוק, לעתים אף באכזריות. זהו סרט שבו לעתים הרצון לתמיכה משולב עם הפגיעה בזולת ולא מנוגד לו. בכך טמון חלק ניכר מכוחה של היצירה, שכן היא מטרידה ומזעזעת דרך מעשים אשר נראים מופרכים כאשר מתארים אותם באופן מבודד, אך הם מלאים בכאב ומעוררי הזדהות כאשר הם מהווים כחלק מרצף הסרט.

כותרת הסרט מבשרת גם היא על שינויים בטון – זעקות רמות מול לחישות, כאשר כל הזעקות והלחישות מבטאות גם כאב וגם רצון לתקשורת. אך לעתים דומה כי הזעקות רמות מדי והלחישות חלשות מדי, גם אם לא במובן הפיזי. מדובר לא רק בזעקות ולחישות באמצעות מיתרי הקול, אלא גם בהושטת יד למגע, או נטילת ידו של הזולת, או כל גופו – לעתים מתוך רצון ללטף והתחבר, אך לעתים ללא התחשבות, תוך פגיעה אשר נדמית מכוונת. הדמויות נוהגת כך לא רק ביחס לדמויות האחרות, אלא גם ביחס לעצמן. אבל הסרט מראה לא רק רגעי מוות וגסיסה, אלא גם רגעי חיבור ואושר. תמונת הסיום שלו מתארת סוג של שלווה, אשר דומה כי עבורה שווה לחיות, גם אם היא מוקפת בכל הכאב הזועק של האירועים המקיפים את אותו רוגע.

מעבר לעלילה מדובר בסרט שהוא גם חוויה חושית בזכות הדרך בה ברגמן משתמש בשפה הקולנועית ובדימויים, אשר חלקם מופשטים. הדבר הבולט הוא השימוש בצבע האדום – מעבר לכך שכל טירות האחוזה בה מתרחש כל הסרט מכוסים בטפט אדום, הצבע משתלט על המסך מספר פעמים במהלך הסרט. כמו פייד לשחור או ללבן, אבל לצבע אדום עז, כמעין חוצץ בין הסצנות. ברגעי מפתח בהם דמות עוברת מהלך רגשי, המסך יתמלא באדום ואז יתמזג בקלוז-אפ עם פני השחקנית, מקפיא אותה בזמן ומקיף אותה בצבע, אשר כמו כורך את כל הדמויות בגורל אחד. מדובר בצבע חזק, בולט לעין ובעיקר לא נייטרלי. העין לא רגילה לראות אותו באופן כל כך דומיננטי וזה לדעתי עיקר תפקידו. מעבר לכך, ניתן כמובן לטעון אותו בשלל משמעויות סימבוליות – זהו צבע של יצר, של מיניות, של סערה פנימית, לא של רוגע או חזות של כבוד עליה מנסות לשמור הדמויות, אשר לובשות בגדים קרים יותר, ובסצנות מפתח כולן לבושות לבן או שחור. זהו גם צבעו של הדם, ולכך יש משמעות רחבה בסרט – גם נוזל החיים, גם סמל לפגיעות הגוף ולכאב. את הדיון בסצנה הכי בולטת מבחינת השימוש בדם אשמור לשלב מאוחר יותר בניתוח זה.

אלמנט חזותי נוסף אשר בולט בסגנון של הסרט לעומת רוב הסרטים של ברגמן ובטח לעומת מה שמקובל בקולנוע של ימינו, הוא השימוש הרב שעושה ברגמן בעדשת הזום. עבורו, השימוש בהתקרבות הפתאומית לדמויות מאפשר לשנות את הפוקוס הרגשי ולהדגיש את אחת מן השחקניות. כמו תצלום הקלוז-אפ החביב על הבמאי, אבל דרך השמת הדמות בתוך הסצנה קודם לכן, הפרט בתוך מכלול הדמוית אשר כולן עוברת מהלך של שבירה מסוימת ורצון לאהבה, כל אחת בדרכה. חקלים שונים בסרט מוקדשים לדמויות שונות והזום הוא אחת מן הדרכים של ברגמן לשנות מוקד עניין, או להעביר כי ברקע של סיפור אחד ישנם גם סיפורים אחרים, זעקות שהן אמנם רגעיות אך גם יש בהן משהו נצחי, גם אם הן נתונות בעבר.

מדובר גם בסרט שמימד הזמן אשר חלף וחולף מהווה בו נושא חשוב. הסרט לא מתרחש בשנות השבעים בהן צולם, אלא בסוף המאה ה-19/ראשית המאה ה-20, תקופה אשר קרובה לילדותו של ברגמן, דבר אשר מעניק לסרט מימד מעט נוסטלגי. דומה כי "זעקות ולחישות" מתאר עולם של מעמד גבוה אשר חדל להתקיים באופן זה, בערך במקביל לתקופה בה הוא נולד במאי הסרט, מה שהופך סרט זה ליצירה המזכירה מעט במראה שלה את "פאני ואלכסנדר", שיצר הבמאי כעשור מאוחר יותר. הזמן נוכח גם על ידי כך שכל אחת מן האחיות זוכרת אירוע מתקופה מוקדמת ביותר בחייה, ובדרך זו או אחרת חווה אותו מחדש. כאשר אצל שתי האחיות שאינן חולות, גם הזיכרון עצמו קשור בניסיון לשחזר קסם מעבר רחוק יותר.

יש בסרט גם נוכחות גדולה של צלצולים שונים, בעיקר של שעונים. שעונים נוכחים במיזנסצנה של הסרט, לעתים מקבלים צילומי תקריב, ודומה כי הם סופרים קדימה ולאחור בו זמנית. חיים של דמות אחת עומדים להסתיים, אך גם השהות של שאר הנשים באחוזה והקרבה בניהן מצויה על זמן שאול, מין הפוגה רגעית מחיי השגרה לצורכי טיפול, הפוגה שייתכן ואינה מאפשרת מגע מעמיק ומתמשך. קולות הצלצולים מלווים את הסרט, מחלקים אותו לאפיזודות שונות יחד עם הצבע האדום והתנודות בצילום, אך גם נוכחים בצורה דיאגטית, דרך השעונים אשר מצביעים על כך כי עוד זמן חלף אך דבר מה גם נותר תקוע, שכן לפחות דמות אחת מצויה בגסיסה ממנה אין מוצא, אולי גם לא במוות.

criesandwhispers1

בדקות הפתיחה של הסרט, ברגמן מנסה להעביר לנו תחושה כמעט ללא מילים ובלי דיאלוג של ממש, במשך כעשר דקות. לאחר הקרדיטים (על רקע אדום, כמובן) אנו עוברים למספר צילומי חוץ המתבוננים על האחוזה בה מתרחש הסרט. זה מתחיל מפסל בסגנון יווני הנראה מאוחר, דבר המצביע הן על המעמד הגבוה והן על קשר עם תרבות מסורתית, שכן מדובר בפסל של אדם האוחז כלי נגינה. הצילומים הבאים של החצר מדגישים ערפל ומעט קרני אור, של שעת דמדומים כלשהי. בטרם נראות דמויות אנושיות, הסרט מתמקד בכמה שעונים, אשר מצביעים על כך שעוברות מספר שעות. הדמות האנושית הראשונה אשר מתעוררת היא דמותה של אגנס (הארייט אנדרסון), האחות הגוססת. לאחר שניכר כי היא סובלת מכאבים עזים היא קמה מהמיטה וניגשת לכיוון שעון שאינו עובד, מחזירה את עצמה לקיום במימד בו הזמן מתקדם. היא ערה לפני יתר הדמויות שאמורות להשגיח עליה, פותחת את החלון ומסתכלת על העולם החיצוני, כנראה מבינה שהאפשרות לצאת אליו במצבה הפיזי רחוקה ממנה. המלל הראשון של הסרט הוא כתיבה שלה ביומן, אשר נותנת לקהל את ההקשר של הסרט – היא סובלת מכאבים, העוזרת אנה ואחיותיה משגיחות עליה.

האופן בו השלוש משגיחות מרמז על האופי הכללי שלהן, עמו יעומתו במהלך הסרט. הראשונה היא מריה (ליב אולמן), שנרדמה בעודה אמורה להשגיח על אחותה. במריה יש משהו פחות אחראי, נותר בה סוג של עדינות וגם קשר לתקופת הילדות (היא מתבוננת בבית בובות כאשר היא שבה לחדרה) והיא לא ממש מקבלת על עצמה אחריות. השנייה, קארין (אינגריד טולין), היא האחות הגדולה והקשוחה יותר. היא זו אשר מחלקת הוראות לעוזרת ודומה כי היא עצורה רגשית ומנסה להפגין שליטה על הסיטואציה בהתאם לכללים הנוהגים בחברה, כאילו הכאבים של אחותה ומותה הצפוי גם הם סוג של טקס.

אנה היא התומכת וגם הנחותה מול האחיות. היא שילוב של משרתת, אחות סיעודית ודמות של אם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהיא מתפללת לאלוהים שישמור על בתה, שכנראה נמסרה בטיפול בשעת המחלה של אגנס. מריה וקארין לא מתייחסות לילדיהן בשלב זה. היחס של אנה לאגנס הוא הרבה יותר קרוב ויש בו אינטימיות אשר בשיאה כוללת מעמדים אשר נראים אימהיים, כולל הנקה והתמסרות טוטאלית. היא גם קשורה יותר לדת וההתנהגות שלה מצביעה על היותה ממעמד נמוך יותר. היא קרובה יותר לאגנס מקרובי הדם שלה, ודומה כי עבורה העינוי על מותה הוא הגדול ביותר. אך היא גם זו אשר בסוף הסרט תיזנח על ידי יתר הדמויות, שכן ההקרבה שלה לא תזכה להערכה הראויה. היא סוג של חריגה בעולם המשפחה – היא זו אשר שהתה באחוזה במשך שנים ברצף בניגוד לאחיות, אך מעולם לא הייתה חלק אינטגרלי מן הפאר שלה. אולי לכן היא מגולמת על ידי קארי סיילוון, השחקנית היחידה בסרט שאינה אחת מן השחקניות הקבועות של ברגמן (היא הופיעה מאוחר יותר בסרט נוסף שלו) ולמעשה היא רקדנית-שחקנית שמיעטה להשתתף בסרטים. סיילוון איננה פנים מוכרות לקהל, בניגוד לשאר השחקניות אשר הבמאי עבד עמן היטב ובנה להם סוג של תדמית קולנועית (בשלב מוקדם של הפרויקט, ברגמן שקל ללהק לתפקיד את מיה פארו, שחקנית שהיא זרה לעולמו אך מוכרת לקהל).

הפלאשבק הראשון בסרט מתבצע דרך דמותה של אגנס, והוא שונה מן הפלאשבקים הבאים במספר אופנים. אגנס מלווה אותו בקולה (את הסיטואציה בגיחות הבאות לעבר יתאר קולו של ברגמן עצמו, בקול נטול רגש גלוי) והיא לא הדבר המרכזי בו היא נזכרת. היא נזכרת בדמות אמה, אשר מתה צעירה לפני כעשרים שנה והייתה עבורה מעט בלתי מושגת – היא הרבתה להתבודד והייתה קשורה יותר למריה, לפחות לפי החוויה של אגנס. לכן, ליב אולמן שמגלמת את מריה מגלמת גם את האם, משום שאגנס מקנא בקשר בין האם ומריה ורואה אותם כקשורות בקשר היא לא תבין, עד שייתכן כי הן מתערבבות במוחה, אף כי לאם שיער שחור אסוף בניגוד לשיער הבלונדיני הארוך של מריה. ההיזכרות מלווה בקטע פסנתר של שופן, אשר ייתכן והוא מנוגן על ידי אחת מן האחיות (אף כי לא רואים זאת), מה שמוביל למסע אל העבר.

בסצנה הבאה אגנס מקיצה עם בואו של רופא (ארלנד יוזפסון) אשר בא לבדוק אותה. כאשר הוא מניח את ידו על בטנה החולה, היא אוחזת בידו ומקרבת אותה אל לבה. היא כבר לא מאמינה במרפא, רוצה ליטוף וחמלה אנושית. מעט מאוחר יותר, גם מריה תאחוז בידו של הרופא ותקרב אותה לעבר החזה שלה, אך עבורה מדובר במחווה שהיא כולה מינית, בניגוד לרצון של אגנס. יש הקבלה ושוני בין האחיות, האחת מחפשת חמלה וחום אפלטוני, מריה מחפשת לחדש רומן מחוץ לנישואין, לכן היא מוארת בסצנה כאשר רוב פניה וגופה מצויים באפלה, לצד כתם אור קטן. היא אומרת כי עברו עידנים מאז ניהלו רומן.

הקשר בין הרופא לבין מריה מוביל לפלאשבק השני, בו היא מפתה אותו לבלות עמה את הלילה בעודה לנה באחוזה כאשר בעלה צפוי לחזור מן העיר למחרת. גם אז, מדובר בחידוש של רומן מן העבר והתוצאות שלו קשות – בעלה של מריה מנסה להתאבד לאחר ששמע כי הרופא לן באחוזה במהלך הלילה. אבל לא מדובר בחידוש רגיל של קשר אהבה (שלא ברור אם החל טרם נישואיה של מריה) אלא גם בבחינה של פגעי הזמן באהבה ובדינמיקה של המשיכה והרתיעה הדדית. לאחר ניסיונות הפיתוי (בהם מריה לבושה באדום, במקרה נדיר בסרט בו הצבע מופיע גם בלבוש, דבר המסגיר את הרצונות המיניים של הדמות), הרופא מעמת אותה עם רגשותיו מול החזות שלה, כאשר הוא מבקש ממנה לגשת לצידו אל המראה ואומר:

"התבונני במראה, מריה. את יפהפייה, אולי יותר מפעם. אבל השתנית, אני רוצה שתיראי שהשתנית. עיניך פוזלות בחופזה. מביטות לצדדים, מחשבות. נהגת להישיר מבט, פתיחות, ללא מסיכות. פיך מביע חוסר שביעות רצון ורעב. הוא היה כה רך. גוון פניך חיוור, את נעזרת באיפור. מצחך המעודן והרחב העלה ארבע קמים מעל כל גבה. לא תראי זאת באור שכאן, תוכלי לראות זאת באור יום. התדעי מדוע הקמטים? אדישות. הקו העדין מן האוזן לסנטר. אינו כה מושלם כפי שהיה. הוא מעיד על דרכיך הנלוזות והבטלות. הסתכלי על שורש האף, מדוע את זועפת לעתים כה קרובות? התראי? את זועפת לעתים קרובות מדי. תחת עינייך הקמטים סמויים, חדים, של שעמום וחוסר סבלנות"

כאשר היא שואלת אותו האם הוא באמת רואה זאת כאשר הוא מתבונן בדמותה, הוא עונה כי הוא חש זאת בנשיקה. בעוד מריה משיבה כי הוא מבחין בדברים אלו בעצמו ולכן מצליח לאבחן, שכן הוא והיא דומים. אולי משום שהרומן בניהם אינו קבוע. פניה של אולמן מצויים כל הזמן בקלוז-אפ ופניו של יוזפסון מופיעות לפרקים, מנסה לפרק את הסיבות מדוע ברגמן מרבה להשתמש בקלוז-אפים ארוכים, מנסה לחדור למשמעות שמבעד לפנים, אל פגעי הזמן אשר נגרמו לא מזקנה, אלא מניסיון חיים ומנישואין נעדרי תשוקה. כפי שאמרתי, במריה יש קשר מסוים לילדות והאכזבות מחייה נובעת מכך שהעולם הבוגר דורש ממנה חזות אחרת, מה שהופך אותה לפחות-טהורה ואף פגומה. אבל באותו פלאשבק, הרופא בכל זאת שוכב עמה, בניגוד להווה של הסרט. ייתכן והוא נמשך לאותם פגמים. אבל לטקסט שלו יש משמעות רבה יותר – הניתוק של מריה מן הרגש ומן המציאות בולט יותר כאשר היא צריכה לטפל באגנס, מחוייבות רגשית המורכבת יותר משאיפה מינית. בעיקר בולט חוסר היכולת שלה להישיר פנים למציאות, לפעמים באופן מופגן. בעוד אחותה קארין מישירה פנים בצורה הפגנתית ומתמודדת כמעט עם הכל, מריה בורחת בגלוי מן החלקים הטעונים של הטיפול וזועקת אף היא. החדירה מבעד לשריון של קארין היא אטית יותר וקשה יותר, ולכן גם קיצונית יותר בדרך בה היא באה לידי ביטוי.

Cries-And-Whispers-2

זה קורה רק לאחר המוות של אגנס, המוצג תחילה דרך הפלאשבק השלישי והאחרון בסרט. לאחר ארוחת ערב נטולת אינטימיות וקשר על בעלה, קארין לוקחת שבר כוס זכוכית ששבר בעלה ובהיותה לבדה מחדירה אותו לאיבר מינה. סוג של אוננות המלווה בכאב מאזוכיסטי, רגשות חיים וסוערים אשר נטולים מחייה, דם מתפרץ, זעקה של עונג וסבל יחדיו. היא לוקחת את דמה ומורחת אותו על פניה לעיניי בעלה, כסוג של התרסה מול היעדר מסוים של חיות ופראיות בחייהם, אף כי ייתכן ולרוב קארין עוצרת את התשוקות שלה ואת עולמה הפנימי לא פחות מבעלה. לאחר הסצנה הזו היא מטפלת בפרטים בטכניים הקשורים בלוויה ובמכירת האחוזה לאחר מותה של אגנס, בעוד מריה מנסה ליצור עמה קשר רגשי ותוהה מדוע כבר אין ביניהן חברות, מבקשת לתקרב.

תחילה מריה פוגעת באחותה, אבל לאחר רגע של שבר נוצרת התקרבות של ממש. זו מתחילה לאחר שקארין קוראת ביומנה של אגנס: "הוענקה לי המתנה הנפלאה ביותר האפשרית בחיים. למתנה זו שמות רבים – סולידריות, חברות, מגע אנושי, חיבה. לדעתי קוראים לזה חסד" המצלמה עוברת אל אנה השומעת את הדברים בחדר סמוך, על מנת להבהיר למי התכוונה אגנס בדברים. אבל המוקד של הסצנה הוא אחר, שכן בין האחיות החיות אפשרי סוג דומה (אך שונה) של חסד. תחילה קארין אומרת כי היא נרתעת מכל מגע, אבל מריה מוסיפה להתקרב, ללטף, לנשק. קארין פורצת בבכי שכן היא אינה רוצה שמריה, או כל אדם אחר, יהיה טוב אליה. אך מריה מגלה כלפיה חסד, גם מול צעקות מתפרצות, חסד שהוא בעל מימד מיני, אבל יש בו גם צדדים אחרים, פחות יצריים או ניתנים להגדרה. מאוחר יותר היא מתנצלת על ההתפרצות שלה וחוזרת לקרירות.

אבל קארין נפתחת שוב בפני מריה, מדברת על שאיפת התאבדות. משהו בחזות המכובדת והקרירה שאימצה לא מאפשר לה לחיות באמת. היא נעה בין מה שהיא רוצה להציג לעולם לבין מה שמסעיר אותה בפנים. היא מדברת בבוז ובשנאה על הניסיונות של מריה לחיבה ועזרה, אבל ייתכן כי מבין האשמות הקשות הוא חושבת את ההיפך המוחלט. המונולוג מטיח את האשמה של קארין ומותיר את שתי האחיות במצב של בכי, של זעקה. אולי אצל קארין זה מול חוסר היכולת לכנות. בסופו של דבר היא מתנצלת ויוזמת שוב מגע בין האחיות, וכשהן מלטפות, מלטפת אותן גם מוזיקת צ'לו של באך. זו הפעם השנייה בלבד בה נשמעת מוזיקה בסרט והפעם הראשונה בה המוזיקה אינה יכולה להיות דיאגטית. היא מכסה על שיחת השלמה בניהם, על דברי אהבה. רק מילות הזעם והרתיעה נשמעו בבירור, באהבה יש משהו מופשט יותר, המועבר דרך מחוות גופניות. ברגמן רוצה שהקהל ידמיין בעצמו את המילים, אחרי שהוא העביר בדיאלוג מילים שקשה יותר לשמוע מכל תיאור.

לאחר סצנה זו, מגיעה הסצנה הכי מופשטת בסרט, סצנה שהיא חצייה חלום, אבל רובה אמת. אנה שומעת בכי חרישי ולא מבינה של מי. היא ממששת את פני מריה וקארין לפני שהיא מבינה כי הבכי הוא של אגנס המתה, אשר עבורה זהו אינו חלום. היא זקוקה לחסד אחרון, לחיבוק, לבכי הדדי. אנה מעניקה לה את כולה, לאחר ששתי האחיות לא מסוגלת לכך – קארין שוב עוטה על עצמה חזות קרירה, מריה בורחת כאשר אגנס מנשקת אותה. אנה חולצת שד ועוטפת את מריה בתנוחה אשר מזכירה ציורים נוצריים – היא הקדושה אשר מטפלת בקורבן, חמלה אחרונה למי שמתה על מנת שהאחרות יוכלו להמשיך לחיות.

סיום הסרט הוא חזרה לשגרה, שכולה אכזבות. הבעלים של מריה וקארין מגיעים ומנהלים את מכירת האחוזה – כולל פיטוריה של אנה בלי פיצויים. מריה מסתגלת במהרה לחזרה לשגרה, רגילה לכבוש את הסערות שלה. היא מסרבת לבקשה של קארין להמשך האינטימיות ביניהן ודומה כי כל הדמויות הפסידו. אבל ברגמן לא נותן רק לטון הקודר לסיים את הסרט. קטע יומן נוסף של אגנס מתאר שלווה, אושר. אגנס שוב מביעה תודה על מה שזכתה לקבל בחייה הקצרים. קטע זה קודם לקטעים האחרים בתאריך, ומתאר את תחילת הביקור של האחיות, בטרם הטיפול הפך לשגרה. כהקבלה לפתיחה, המצלמה יוצאת מן האחוזה ומתארת את החצר, בה האחיות ואנה מהלכות לבושות בלבן. וביומן כתוב:

"חריפות של חורף באוויר, למרות זאת נעים ונחמד. אחיותיי קארין ומריה באו לביקור. אני גם מרגישה טוב יותר. אפילו יכולנו ללכת לטיול קצר יחדיו. זהו אירוע מיוחד בשבילי. במיוחד משום שלא הייתי בחיק הטבע זמן רב. רצנו צוחקות לנדנדה שלא ראינו מאז היינו ילדות. ישבנו בה כמו שלוש אחיות טובות ואנה נדנדה אותנו, לאט ובעדינות. כל כאבי ויגוני נעלמו. האנשים החביבים עליי ביותר בעולם כולו היו איתי. יכולתי לשמוע אותן משוחחות, יכולתי לחוש בנוכחות בגופן,חום ידיהן. רציתי לאחוז ברגע ולחשוב – יהיה מה שיהיה, זהו האושר. לא אתפלל למשהו טוב יותר. עכשיו, לרגעים מספר, אחווה לשמות. אני אסירת תודה לחיי, שנתנו לי כל כך הרבה"

המצמלה מתקרבת באיטיות, בניגוד לזום המהיר, אל פניה של הארייט אנדרסון, אשר נראות שלוות ויפות בניגוד לכאב אשר הביעו במשך רוב הסרט. אכן, רגע של שלווה ויופי, אשר עומד מול כל הכאב של שאר הסרט. גם אם הוא נקטע לטובת צלצול נוסף וכתובית סיום – "כך גוועות הזעקות והלחישות" – האחוזה נמכרה, שתי האחיות החיות חוזרות לשגרה של רעיות מכובדות. הסרט מתאר תשוקות כמוסות אשר מתפרצות ברגע של כאב, מתאר יופי שקשה לאחוז בו, עולם שלם אשר כבר נעלם. אך משהו בו נותר חי וסוער.

cries_and_whispers_4

תגובות

  1. שאול הגיב:

    תודה רבה על ניתוח מבריק, חכם ורהוט לסרט מורכב זה. אם בכל זאת תוספת קטנה אומר,
    לעניות דעתי לא הייתה מספיק התייחסות לדת המוצגת בסרט כתובענית, שמרנית וקשה. סצנת הכומר בה הוא מבקש בהתרגשות שהמוות של אגנס יהיה לרווחת הקרובים החיים ולתועלתם, מעוניין שאגנס תבקש עליהם רחמים וזאת באמצעות הסבל הפיזי שחוותה, יש לזה משמעות מטלטלת.
    כמו אנה האימהית, הצייתנית והמסורה, דמות טהורה, המסיימת פרק משמעותי בחייה, גם לאגנס המאמינה באל ומכבדת את החוקי הדת, (יותר מהכומר עצמו כפי שהוא מודה) לא מובטח קבלה שלווה במעבר.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.