• הרוכב
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

מי בכלל צריך ביקורת על "מחוברים לחיים": לבטיו של בלוגר קולנוע

22 במרץ 2012 מאת אור סיגולי

בינואר שנה שעברה קיבלתי טלפון מהעורכת שלי דאז ב"עכבר העיר און-ליין". זה היה בערך החודש השני להעסקתי שם ככתב לענייני אוסקר. "אור, אני חייבת הצלה דחופה," התחילה, "נפלה לי הביקורת שתכננתי ל'נאום המלך'. אני יודעת שאתה לא רוצה לכתוב ביקורות אבל אני חייבת שתעשה את זה חד פעמית הפעם".
זה נכון, בתחילת דרכי בעכבר העיר און-ליין ביקשתי שלא יטילו עלי לכתוב ביקורות לסרטים. לא הרגשתי שיש לי את הזכות לבקר סרטים בשלב הזה של חיי (אני עדיין לא בטוח אם יש לי) ותפיסתי את המקצוע הייתה בעייתית משהו. המקרה הזה היה מורכב אפילו יותר.
"בגדול בסדר," אמרתי לה, "אבל האם את באמת רוצה שזה יהיה אני? 'נאום המלך' הולך להיות אחד הסרטים הכי פופולאריים של השנה בארץ ואני ממש שנאתי אותו. את באמת רוצה שהביקורת הרשמית של המדור תהיה שלילית?"
"כן," ענתה לי, "אין לי בעיה. זה אפילו יהיה יותר מעניין".

בחיל ורעדה התיישבתי לכתוב את הביקורת הראשונה שלי: ביקורת שמהותה שלילית על סרט שהקהל הרחב הולך לאהוב וכמובן יוציא עלי את זעמו הטוקבקיסטי. אמנם לא בא לי טוב, אבל ביקשו ממני יפה. עבדתי על הביקורת הזו במשך דקות ארוכות. התחלתי בדברים החיוביים בסרט כדי לרכך את לב הטוקבקיסטית ש"התענגה עליו אתמול". משם עברתי לדברים שפחות עבדו תוך כדי שאני מסביר באופן הכי מפורט למה זה לא עבד ואיך בעיני זה היה אמור לעבוד יותר טוב. הייתי רך עם הסרט והמילה הכי קשה שהופיעה שם הייתה אולי "אכזבה". באמת שהשתדלתי להיות מנומק וסלחן.
הטוקבקים, כמובן, לא התרשמו. מישהו שם הציע לי לעבור לבקר חומוסיות וחלקם העלו את השאלה האהובה על טוקבקיסטים "מי אתה שתגיד לי מה טוב ומה לא" כאילו שזו הייתה הנקודה.
כפי שחששתי, הקהל הישראלי אז לא היה מוכן לביקורת שלילית על "נאום המלך". אף אחד לא היה צריך ביקורת על סרט שמועמד ל12 אוסקרים עם תשבחות קיצוניות מפה לאוזן, ומי שכבר ראה את הסרט לא רצה להתעמק בו, אלא רק לקרוא טקסטים שמחזקים את דעתו.

עכשיו יוצא בארץ השלאגר הצרפתי "מחוברים לחיים" (Intouchable) ואני – עזבו את המילה "מבקר" או "מסקר" רגע, בתור מישהו שאוהב לכתוב על קולנוע ורוצה לחלוק את דעותיי עם אחרים בנושא – עומד מול סימן שאלה מאוד גדול.

מצד אחד, אני אומר לעצמי, שב תכתוב על "מחוברים לחיים". בסריטה אין לנו טוקבקיסטים מהשאול ואם יהיו, יש לי את האופציה למחוק אותם. תכתוב באופן מכובד מה הבעיות של הסרט הזה בעיניך. תכתוב על הטוב והרע ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל הסיפור הזה.
מצד שני, בשביל מה? בשביל שגוגל יביא לסריטה את החיפוש "מחוברים לחיים"? זה בסדר, אנחנו נסתדר גם בלעדיו. ובסופו של דבר, יש פה חגיגה שאני לא רוצה להרוס. קיבלתי טלפון מסבתא שלי אחרי שהיא צפתה בסרט והיא כמעט לא יכלה להכיל את עצמה מרוב הנאה. אני ישבתי בהקרנה בסינמטק תל אביב ושמעתי אנשים שואגים מצחוק. היה אפשר להרגיש את הכיף של הצופים מהסרט באוויר.

מצד שלישי, יש פה עניין. מכיוון שיש לי את הפריבילגיה פה בבלוג לכתוב לעומק ולא לשים שלושה כוכבים ולכתוב "חמוד ומקסים. לכל המשפחה", דווקא בסרט הזה יש אספקטים נורא מעניינים לדבר עליהם, שלצערי רובם ככולם מוציאים את האוויר מהסרט הזה וחושפים אותו במערומיו.

אז נגיד שישבתי וכתבתי עכשיו. כתבתי שלסרט תזמון קומי נפלא, שאי אפשר שלא לצחוק ברובו וששני השחקנים הראשיים משובחים. כתבתי גם שהסרט הזה מורכב כולו מאותה סצנה שחוזרת על עצמה במשך שעתיים, שמתחילה ומסתיימת בדיוק אותו דבר, ושמתוך רצון פתולוגי לבדר כתשו יוצרי הסרט כל עומק או אינטליגנציה שיכלה להיות בסיפור המעשה. למעשה, אני לא בטוח אם אני יכול בלב שלם להגדיר אותו כסרט.
נגיד שעשיתי את זה. מה בעצם הרווחנו? אל מי הטקסט הזה מכוון? לזה אני לא מצליח למצוא תשובה.

בשביל עצמי אין לי צורך לכתוב סקירה שלמה על סרט שדעתי די מגובשת עליו. בשביל חברי הסינפילים שטוחנים סרטים כמו קורנפלקס אין לי מה לכתוב על זה כי הם יודעים את זה מלכתחילה. הסרט הזה גם ככה לא מיועד אליהם והם לא ימצאו בו עניין. "מחוברים לחיים" סוג של נותן בדיוק מה שציפית שהוא ייתן. שעתיים די רדודות של צבעים בוהקים. לא משהו שהרגישים שבנינו לא קלטו מהפוסטר והסינופסיס.
אם כך, זה משאיר רק את הקהל הרחב. הצופים שהולכים פעם בחודש-חודשיים לקולנוע ובעיקר רוצים ליהנות. אם במקרה הם נופלים על משהו שהוא גם מהנה וגם אפשר קצת לדבר עליו אחר כך, מה טוב. אבל בשבילם הליכה לקולנוע – עם כל הלוגיסטיקה הנלוות – היא הרצון האנושי לצחוק ולבכות ולשבת עם אנשים שהם אוהבים ולראות סיפור שמישהו רוצה לספר להם. אין להם עניין בטכניקות עריכה, בעיצוב הסאונד, במוטיבים הספרותיים של התסריט. זה משני. הרעיון הוא לעבור חוויה, בין אם היא מרגשת או עצובה או מצחיקה או מדכאת. העיקר שמשהו בפנים יזוז. שלא כמוני שישבתי מרותק מ"בושה" בגלל עשרות סיבות ואז כשהוא הסתיים הבנתי שבגדול הוא סרט די זניח שפשוט דיבר אלי באופן מאוד מסויים.
לאנשים כאלה, שבמקרה נפלו על הביקורת הדמיונית שלי ל"מחוברים לחיים", אני עלול לעשות עוול. אם הם  יוותרו על צפייה בסרט, או יבואו לסרט עם הדהוד של ביקורת רעה, אני אפגום בהנאה שלהם. אני לא מעוניין לעשות את זה. סרטים כמו זה, בסופו של דבר, מחזיקים את תעשיית ההפצה בארץ. אם "מחוברים לחיים" יכניס הרבה כסף, אולי המפיץ יוכל להתפרע קצת ולהביא את "הרמוניות וירקמייסטר" בפעם הבאה. כן, באופן מבאס, חובבי הקולנוע האיכותי חייבים בסביבה סרטים כמו "מחוברים לחיים", "מלון מריגולד האקזוטי" ו"ארוחות אמצע אוגוסט".

הדבר הנכון יהיה לוותר, לתת לסרט הזה לקרות ולהתפתל כאשר מישהו ישאל אותי מה דעתי עליו (הייתם צריכים לראות את ההבעה שלי כשסבתא שלי ניסתה לדובב אותי לגבי הסרט. זה התחיל ב"כן, זה היה מקסים" כי באמת לא רציתי להרוס לה את החוויה, אבל תוך רגע שמעתי את עצמי מדבר על איך אין קונפליקטים בסרט, איך הכל חמודי ונחמדי להתפקע ולמה לעזאזל היה ליוצרים כל כך דחוף להתחיל את הסרט בסצנה שבה הם בחרו משום מה להתחיל. הרגשתי רע אחר כך).

 אבל מצד שני יש פה קצת עניין של שליחות. רוב כתבי הקולנוע שאני מכיר – הבלוגרים ואלו שבשכבת הגיל שלי +- עשר שנים – מנסים ליצור ספירה שמתעמקת בקולנוע. שלא לוקחת את הבידור והאומנות כמובן מאליו. זוהי שרוצה – על אף שזו מילה מטונפת במיוחד – "לחנך" באיזשהו מקום את הקהל. אני רוצה שהקהל בארץ יפתח את הראש ויבחר סרטים יותר מאתגרים, פחות בינוניים. ככה אולי המפיצים בארץ יביאו לנו גם את "Enter the Void" ולא רק את "שמות של אהבה". כשאני כותב – ואני מניח שרוב המבקרים כמוני – אני אוהב לחשוב שאני הופך את הדברים לקצת יותר מורכבים, נותן להם ערך מוסף.
במקרה הזה אני חייב לכתוב על "מחוברים לחיים". לא בשביל להוכיח משהו לאף אחד, אלא אך ורק כדי להגיד: נהנתם? מעולה. בואו נדבר על זה קצת.
אני צריך לחשוב על זה…

במקרה  הכי גרוע, יש אי אילו חומוסיות שמצריכות ביקורת.

תגובות

  1. טיילר הגיב:

    מצויין. ממש. אחד הפוסטים הטובים ביותר שעלו באתר. מעלה שאלות מעניינות. אהבתי את הרוח האדפטיישנית של הפוסט.

  2. נתי הגיב:

    אני יצאתי נפעם מהסרט אבל בדיוק מאותן הסיבות שאתה העלית.
    יצאתי מהסרט ושאלתי את עצמי: איך סרט ללא קונפליקט, ללא התעמקות בשני העולמות של הגיבורים, ללא עלילה כמעט.. איך סרט כזה החזיק אותי שעתיים עם חיוך ענק.
    ופה הקסם.
    אתה מבקר סרטים ואתה מניח ששני במאים מנוסים אינם מכירים את חוקי הקולנוע והתסריט..
    אתה לא חושב שהם יודעים דבר או שניים על קונפליקטים ורגע שיא?
    הם בחרו לא לעבוד לפי שטאנץ והצליחו להחזיק קסם של סרט אשר מתייחס לדבר שלשמו עושים סרטים – צופים.

    אני מניח שאם היית מבקר מוזיקה, לא היית בוחן את הדיסק החדש של דודו אהרון בהתאם לחוקי המוזיקה הקלאסית?
    טוב, אתה כן..

    1. אור סיגולי הגיב:

      העיקר שנהנת. זה מה שהכי חשוב לי.

      האירוניה היא שלסוג התגובות האלה בדיוק הקדשתי את הפסקה על ״נאום המלך״. אז אני מברך אותך על כך שהפכת את הפוסט לנבואה שמגשימה את עצמה.

    2. אם הסרט היה מנסה להית סרט בלי קונפליקטים, אולי הייתי מסכים איתך. אם תחפש באתר תמצא מספר ביקורת חיוביות לסרטים עם מעט/בלי קונפליקטים. אבל "מחוברים לחיים" דווקא מנסה להכניס לא מעט קונפליקטים ועלילות משנה לתוך הסרט. אתה הרגשת קסם, אני צחקתי לא מעט ונהנתי לפרקים אבל כמו אור הרגשתי שלמרות הניסיונות לגוון, מדובר בסרט שחוזר על עצמו ובסופו של דבר אומר מעט מאוד על הדמויות שלו ועל העולם, אם בכלל. ולגבי האמירה שלך בסוף, חוץ מזה שהיא מוכיחה שלא קראת היטב את הפוסטים האחרים של אור, לי יש תחושה כי חלקים מן הקהל מתייחסים ל"מחוברים לחיים" כסרט איכות בעוד שמכל בחינה, הוא קרוב יותר ליצירה עממית. אם זה מה שניסת לומר, אני מסכים איתך.

  3. אורי הגיב:

    אולי באתי עם קצת רקע לסרט אבל אני מצאתי בו הרבה מעבר לסיפור שסופר.
    מצאתי מטאפורה חזקה למצב בו נמצאת אירופה בימינו כאשר האוכלוסיה שלה מבוססת אבל משותקת, זקנה וחסרת רגליים וידיים שיעבדו. בו נכנסים המהגרים אשר מפעילים את היבשת בעבודת הנמלים שהיא זקוקה לה. אני הרגשתי את הקונפליקט של דריס בין דאגה לחברה לבין דאגה לביתו, כמו קונפליקט של כל מהגר, האם לנסות להשתלב בחברה או לנסות לעשוק אותה בשביל לתמוך במעגל היותר קרוב אליך.

    שוב, יכול להיות שבאתי עם מטען וראיתי את הסרט דרך העדשה הזו אבל זה מאוד התאים לי (במיוחד שהגיבור נהיה משתק מתאונת רחיפה אולי כמו הכלכלה הצרפתית שקצת נבנתה יותר מידי על אוויר).

    1. אור סיגולי הגיב:

      אחלה תיאוריה. ללא ספק הופך את הסרט ליותר מעניין.

  4. טליה הגיב:

    אכן סרט שהוא בידור פופולרי רדוד ביותר וחסר כל מקוריות.

השאר תגובה