• אוסקר 2018/19: רשימת המועמדים המלאה
  • אליטה: מלאך קרב
  • ״קולט״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אליטה: מלאך קרב״ של רודריגז וקמרון
  • הכהנים הגדולים: פרק בונוס על צמד סרטים קצרים
  • אוסקר 2018/19: פרסי השחקן הראשי ושחקן המשנה
  • אוסקר 2018/19: השחקנית הראשית ושחקנית המשנה
  • ״מרדף קר״, סקירה
  • ״ציפור בשחקים״, סקירת נטפליקס
  • ״מים שקטים״, סקירה
  • (?)חזרה אל 1939 - השנה הגדולה בתולדות הוליווד
  • ?אולי די עם ההגדרה ״היקום הקולנועי של די.סי.״
  • ״מסור חשמלי מקטיפה״, סקירת נטפליקס
  • המועדפת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת פברואר 2019
  • אוסקר 2018/19: דירוג כל המועמדים לסרט הטוב ביותר

״מים שקטים״, סקירה

7 בפברואר 2019 מאת אורון שמיר

אם שמעתן או שמעתם על הסרט ״מים שקטים״ (Serenity), זה כנראה היה באחד משני הקשרים. הראשון הוא תלונות מצד כוכבי הסרט, בראשות מתיו מקונוהי ואן התאוויי, כנגד האופן בו הסרט מופץ בארצות הברית החל מהחודש שעבר. האחר הוא סיווגו כסרט טוויסט שבו התפנית המכריעה נחשבת לגרועה של השנה, למרות שאנחנו רק בתחילתה. בשני המקרים, אני לא מבין את הטענות או הטוענים. כלומר, מאוד לא סביר בעיניי שהכוכבים יכולים לרצות משהו אחר מלבד הפצה שקטה ככל האפשר לחרפה בה לקחו חלק, ממש כפי שלהבליט את הטוויסט שלו כגרוע של השנה חוטא לעיקר – מדובר בסרט שכל-כולו ללא יוצא מן הכלל פשוט נורא, והטוויסט שלו הוא אחד הנוראים בכל שנה שהיא.

אם אתם או אתן כמוני בכל הקשור לסרטים גרועים, הסקרנות ודאי גדולה מלהכיל בשלב זה. ההיסטוריה של הבלוג תוכיח שאני מסוגל להפיק הנאה מסרטים שאינם ראויים למאכל, אבל תמיד מדובר בסוגה החמקמקה ״זה כל-כך רע שזה טוב״. הסרט הנ״ל ממש לא משתייך אליה, והוא פשוט סתם כל-כך רע שזה רע, מביך ומזיק לצפייה. הקטע הכי מחריד הוא שלאורך רוב הסרט לא הבנתי את עוצמת הטענות נגדו, ואפילו כשהגיע הטוויסט המפורסם הסתפקתי בלנוע באי-נוחות ולנהום קלות. אבל הייתה זו החוויה שאחרי הצפייה, הדרך הביתה ובמהלכה הניסיון לחשוב על מה שראיתי, שהובילו למסקנה כי כולם טעו בכך שלא הזהירו מספיק – הסרט הזה פשוט ממיס כל היגיון ופושט כריקבון במוחו של הצופה.

סריטה אינו מדור צרכנות ואני אישית לא מאמין בדרך כלל בביקורות קולנוע שאומרות לא לראות סרטים מסויימים, או בקטילות לשם קטילות. אבל אני כל-כך בטוח שלפנינו כאן מקרה מיוחד עד כי אציע פשרה – בהמשך הפוסט אני עומד לספיילר את כל הסרט, עם אזהרה לפני, כמובן. מי שירצו לספק את הסקרנות בעקבות הטענות על זבליותו של הסרט יוכלו לעשות זאת בתור חוויה יד שנייה, דרך בזבוז הזמן ותאי המוח שלי שכבר התאיידו. למי שלא יודעים במה מדובר אקדיש את החלק שלפני הספוילרים, ולאלו שנקלעו לסרט בטעות – בואו נקים קבוצת תמיכה.

התקציר והטריילר מבטיחים מותחן מסתורי בו מעורבים שמות גדולים. מלבד מקונוהי והתאוויי שהוזכרו לעיל אפשר למצוא על המסך גם את דג׳ימון הונסו, דיאן ליין, ג׳ייסון קלארק וג׳רמי סטרונג (שהפך לאהובי הנצחי בעקבות הסדרה ״יורשים״). את הסרט כתב וביים סטיבן נייט, שאחראי לניסוי הקולנועי ושמו ״לוק״, הידוע גם בשמו הלא רשמי ״טום הארדי במכונית״. בעברו של נייט אפשר למצוא תסריטים כמו ״דברים יפים מלוכלכים״ של סטיבן פרירס, ״סימנים של כבוד״ של דייויד קרוננברג ועוד (בשלב זה הייתי יכול להזכיר גם סרטים פחות טובים או להודות שלא סבלתי את ״לוק״). אפשר להמשיך ולמנות את הקולנוענים בעלי השם בכל מחלקה ומחלקה, אבל סרט קולנוע הוא יותר מסך חלקיו וגם לטובי המקצוענים יכול להיות יום רע. אלא ש״מים שקטים״ הוא אחד מאותם מקרים שגורמים לך לתהות איך יכול להיות שהתסריט הזה צולם, נערך ולבסוף הופץ – מבלי להיעצר על ידי לפחות אדם אחד שפוי בדעתו בכל אחד מן השלבים.

מקונוהי מגלם את הדמות הראשית, בייקר דיל, המתגורר באי פלימות׳ ומנסה להתפרנס מספינת הדייג שלו, ששמה כשם הסרט במקור. הוא עושה זאת בין היתר על ידי הסעת תיירים לחוויה אותנטית של לכידת יצורי ים. אלא שגיבורנו הוא מעין קפטן אחאב המפתח אובססיה לדג טונה ספציפי, אותו הוא מכנה ג׳סטיס (צדק), מה שהולך ומשבש את דעתו שממילא רוויה באלכוהול וחורים בזיכרון. כשהוא לא יכול אפילו לשלם לחובל שלו (הונסו), הוא משיג כסף בדרכים אחרות, למשל סקס עם לקוחה קבועה (ליין). לאורך כל הזמן הזה, רודף אחריו איש מסתורי עם חליפה ומזוודה (סטרונג) שמפספס אותו בכל פעם. באי הקטן כולם יודעים הכל ושמועות מתפשטות אפילו יותר מהר מבייקר דיל כשהוא זקוק למזומנים עבור ציוד דייג ודלק לספינה. כך גם נפוצה השמועה על אשה מסתורית שמגיעה אל המקום – קארן (התאוויי), זוגתו לשעבר של הגיבור, שקוראת לו משום מה בשם ג׳ון. היא הגיעה כדי לבקש ממנו טובה חריגה – לקחת את בן זוגה הנוכחי (קלארק) לטיול דייג ממנו לא יחזור לעולם. תמורת הטובה הזו היא תשלם והרבה, ובייקר/ג׳ון גם יידע שהיא ובנם המשותף פטריק (רפאל סאייה), בטוחים מהתעללות. אולם, עם דיל קשה לרקום דיל.

אם תבואו אל הסרט בשביל השחקנים, אני יכול להבטיח שרובם מעולם לא היו איומים יותר, ברמה של להחזיר את האוסקרים שלהם ולהגיד לאקדמיה ״סליחה, טעיתם״. על האחרים ריחמתי באופן אקטיבי ובקול רם בזמן הצפייה. מקונוהי לוקח את יכולת הבהייה בחלל והמלמולים שלו לטריטוריות שכף רגל אנושית לא דרכה בהן, וההתעקשות שלו להיות עירום או רטוב בגופיה לבנה שהופכת לשקופה מזכירה את ראשית הקריירה שלו, וזו לא מחמאה. התאוויי לוקחת את הדמות של הפאם פאטאל אל מעבר למחוזות הפאתט, והרגעים שבהם היא נדרשת להיות מינית מאוד קשים לצליחה. בכלל,סצנות הסקס גרמו לי להתגעגע לסרטי ״חמישים גוונים״. יתר הקאסט בקושי מגלמים דמויות ודי מבזים את עצמם, מה שהופך את כל החלק הראשון של הסרט, עוד לפני הטוויסט, למאוד בלתי נעים לצפייה.

כדי להבין את האווירה, דמיינו פילם-נואר המתרחש על אי טרופי. אני בכוונה כותב פילם-נואר ולא ניאו-נואר כי יש ניחוח מאוד חריף של שנות ה-40 בסרט, מבחינת הפאלפיות של הדיאלוגים או אפיוני הדמויות. ואני בכוונה מדגיש שכל זה קורה על אי טרופי כדי להעביר עד כמה זה רעיון מטופש שלא ממש מסתדר ועושה קצר בכל החוטים במוח עוד לפני שבכלל מגיעות התעלומות. הצרה היא שלא זאת בלבד שיש הסבר להכל, הן לאטמוספירה החורקת, לרגעים התמוהים ולסגנון המשחק הקיצוני במופרכותו – אלא שההסבר כל-כך חסר פשר עד כי הייתי מעדיף לא לדעת אותו. כי בדיוק כשהסרט מסיים לענות את הצופה בשאלת שפיותו של הגיבור וסוגיות תאולוגיות/מיקסולוגיות, כמו גם להזכיר מדי פעם שאמור להיות לנו אכפת מעלילת המתח או המתח המיני – מגיע הטוויסט המדובר. זה שאם באמת חושבים עליו, כמו שעשיתי לצערי הרב, מגלים את אחד הסרטים המטרידים והמתועבים שראיתי לפחות מאז ״החיים של דייויד גייל״.

***ספוילרים לכל הסרט כולו מכאן ואילך, המלצתי היא לקרוא במקום לצפות***

 

טוויסטים מחפירים או מכעיסים בדרך כלל שייכים לסוגת ״הכל בעצם היה חלום״. האמון של הצופה נשבר בבת אחת במקום רק להיסדק, והתחושה שרימו אותנו גוברת על חוויית הצפייה. אני חייב להודות שחשדתי שזה לגמרי הולך לשם במקרה של הסרט הזה, פשוט מכיוון שכולם כל-כך רוצים שהגיבור יתפוס את הטונה אבל ממשיכים להזכיר לו ש״הדג רק בראש שלו״. אלא שנדבך אחר שחוזר שוב ושוב במהלך הסרט הוא מעין קשר טלפתי בין בייקר דיל ובנו פטריק, שנמצא מול מסך המחשב בחדר שלו, אלוהים יודעת כמה מיילים משם, אבל נדמה כי הוא שומע איכשהו כאשר אביו מדבר אליו. זה קורה בסצנות בהן מקונוהי פשוט ממלמל דברים אל בנו שלא נמצא לידו. לפני שהספקתי להרכיב הסבר משכנע משלי למתרחש, האיש בחליפה ובמזוודה סוף סוף השיג את גיבורנו וחשף בפניו את האמת – הוא דמות במשחק מחשב. כלומר, כל האי פלימות׳ על כל יושביו, כל מה שראינו בסרט עד לאותה נקודה, הכל משחק מחשב. הדבר היחיד ש״אמיתי״ הוא אותו ילד בשם פטריק שישב מול הצג שלו ותיכנת, ותיכנת.

יש כל-כך הרבה סיבות ורבדים שונים מדוע הטוויסט מביש ומבאיש, עד כי אני מתנצל מראש שאני עלול לשכוח חלק. נתחיל מהמיקום שלו בעלילה, שכן הסצנה הפיבוטלית הזו מגיעה יותר קרוב לאמצע הסרט מאשר לסופו. זה אומר שכל העלילה הבלתי נסבלת עד לאותו הרגע לכאורה מוארת באור אחר, אבל זהו אור עוד יותר משונה וזה בכל מקרה לא מכפר. גרוע מכך, זה גם אומר שיש עוד המון סרט לראות בידיעה כי אנחנו בעצם צופים במשהו לא אמיתי, בו לדמויות אין שליטה על גורלן וכי לא משנה כיצד יכריעו בענייני רצח או דגה – אין לכך השלכות או חשיבות. יתרה מזאת, הדמות הראשית לא מאמינה כל-כך בקלות לטוויסט ומותירה את הקהל בלימבו חדש – האם זה באמת משחק מחשב? כי וואלה, זה לא הגיוני בשום צורה, אבל איזה הסבר אחר יש? ולמה שתפגוש בכלל מישהו שיודיע לך שאתה לא אמיתי? איך אפשר להוכיח זאת ברובד המציאותי?

כל אלה שאלות רטוריות שמשום מה מוטחות שוב ושוב במסך על ידי הדמויות מחד והמוח שלי מאידך. אבל נחזור רגע לאופן בו הגילוי מוגש לצופה – בדיאלוג מפי דמות שהייתה ״הזר המסתורי״ עד כה, בסרט מלא דמויות מסתוריות המתרחש על אי מסתורי. האפקט אולי אמור היה להיות ״כרעם ביום בהיר״ אבל הפך יותר ל״כצחוק מתגלגל בלוויה״. כי זה מה שקורה כשמישהו תמהוני אומר משהו מאוד תמוה ברגע אקסטרה דרמטי ואחרי אינספור סימני שאלה. זה גם היה הרגע שריחמתי על ג׳רמי סטרונג, שניסה לגייס את מלוא כשרון המשחק שלו כדי להעביר שורות דיאלוג בלתי סבירות בעליל. כאשר הוא מנסה להסביר שהוא בעצם האנשה של ״חוקי המשחק״ שעליהם הגיבור לא יכול לעבור, הפרצוף של מקונוהי ושלי נראו די אותו הדבר – וזה אולי הכי קרוב להזדהות שהייתה לי עם דמות במהלך הסרט.

אחרי רגע הטוויסט התחלתי לחשוב על כל מה שראינו בסרט עד לאותה נקודה מחדש, כמתבקש עם טוויסטים (לכן נהוג למקם אותם בסוף הסרט!). ראשית, זהו משחק המחשב המתקדם ביותר בהיסטוריה האנושית, מכמה סיבות: האסתטיקה שלו זהה למציאות, או לפחות לקולנוע (בכל זאת יש בו קאטים), והדמויות בו נהנות מבינה מלאכותית כל-כך חדשנית עד כי הן אינן יודעות שהן דמויות במשחק מחשב. מעין ״המופע של טרומן״ פוגש את ״מראה שחורה״. שנית, את כל זה תיכנת ילד (בן 12 אם אני זוכר נכון), במחשב אחד, בחדרו. אותו ילד, יש לציין, בחר לתכנת את הדמות של אביו כג׳יגולו חובב עירום ושתייה, שלא משלים אף קווסט שהוא תוכנת למלא (הדמות של דיאן ליין מבקשת שימצא את החתול שלה בעוד רמיזה מינית לא מעודנת, וישנו העימות הלא ממומש עם טונה-דיק). הוא גם תיכנת שהדמות של אמא שלו תהיה פתיינית-בכיינית מהגיהנום, שאביו החורג יהיה שרץ אמיד וחולה מין ואלימות, ושכל הדמויות המשניות האלה יזכו ל״זמן מסך״ למרות שאם יש דמות של שחקן במשחק זו הדמות של אביו בלבד. להסיק מכך ש״הנוער של היום״ מסוגל להוציא ממוחו המעוות פריצות דרך טכנולוגיות, או מה בעצם כוונת המשורר?

עוד ספק שהתעורר אצלי הוא לגבי רמת העצלנות של נייט, שכנראה לא שיחק שום משחק מחשב בחייו וייתכן שאפילו לא טרח לפתוח ערך ויקיפדיה רלוונטי. מה שנראה בסרט אינו בשום צורה או אופן ״משחק מחשב״, תחת שום הגדרה קיימת. ראשית, כל מה שרואים את הילד עושה על צג המחשב שלו הוא לתכנת, כך שאף אחד בעצם מעולם לא שיחק במשחק ואין שום זכות קיום לתמונות הנעות שאנחנו רואים. שנית, הדמויות שאינן הדמות הראשית ממש לא מתנהגות כמו שום דמויות במשחק מחשב שאינן שחקנים אנושיים (NPC), והעובדה שהן בעלות דפוסי התנהגות חוזרים או צפויים היא הבנה לקויה במקרה הטוב של כיצד בנויים משחקים ממוחשבים. אך חשוב מכל, ובהנחה שבייקר דיל/ג׳ון/אבא הוא אכן דמות השחקן, מי לעזאזל משחק בו? הילד שלו, שיודע את כל מה שהוא לא יודע ובעצם מענה את אבא שלו בסיוט שהוא ברא? או מה קורה פה לכל הרוחות?

ההצעה שלי היא לקרוא לכל זה ״סביבה וירטואלית״ או ״מציאות וירטואלית״. כזו שבה המתכנת יצר המון דמויות מלאות מאפיינים ונתן להן להיתקל זו בזו. זה אפילו נתמך ברגע קצרצר בסרט בו מקונוהי רוחץ באוקיינוס ושומע קולות, אחד מהם אומר משהו כמו ״Machine Learning״, או למידת מכונה, כלומר הדור הבא של הבינה המלאכותית. אבל לא – הסרט מתעקש לחזור על המילים ״משחק מחשב״ מבלי שיש לו את המושג המינימלי מה הפירוש של צמד המילים. אבל גם זה לא הדבר הכי קטסטרופלי שקורה בסרט, ששמר את החרבנה האמיתית לסיום-סיומת, כמעין טוויסט נוסף.

גם אם נקבל בברכה את כל האמור לעיל, כלומר שנער ישב לתכנת ״משחק״ בו אבא שלו מקבל הצעה מאמא שלו לרצוח את אביו החורג, בסיום הקהל זוכה לעוד כמה הצצות לרובד המציאותי של הסרט – מסתבר שאותו ילדון שהסתגר בחדרו מפני אביו המתעלל לא יכול היה לשמוע יותר את אמו זועקת לעזרה, לקח סכין והרג אותו. במציאות. במעין קרשנדו דוחה למדי מבחינה מוסרית כשזה קורה גם ברובד של ״המשחק״. קריינות חדשות, העצלה שבצורות הסטוריטלינג המודרניות, מספרת שאביו האמיתי של הילד מת במלחמה, ושגורלו של הצעיר להיכלא בעוון הדקירה. אבל זהו לא סוף טרגי! הילדון מבטיח לאביו הממוחשב שיתכנת מחדש את המשחק (מה?) כך שיוכלו להיות ביחד (איפה?!) והם אכן מתחבקים בשקיעה. אני לא בטוח למה אבל במקום חיוך של הקלה והצדעה לכוחו של הדמיון להיחלץ מטראומות כמו מות אב או מציאות אכזרית של אלימות במשפחה, חטפתי בחילה אמיתית וחלחלה פיזית. כי עוד לפני ההבנה עד כמה הטוויסט הזה מתפורר למגע, הסרט בחר להסתיים בהאדרת רצח כפתרון לגיטימי, במיוחד אם הוא בא על חשבון הגשמת הייעוד שלך. וזה כבר מסוג הדברים שאני אישית לא מוכן לקבל, כזה שהופך סרט גרוע לראוי לגנאי ולבוז.

תגובות

  1. חובבן הגיב:

    וואו!

    נזכרתי באקסיטנז (ככה כותבים?) סרט שהרשים אותי בהעברה של התנהגות משחקי מחשב לדמויות אנושיות, בצורה אמינה ומשעשעת.
    מוות לאלגה גלר!

    1. אלון הגיב:

      תיקון קל – אלגרה ולר. ואקזיסנטז אכן סרט נהדר.

      1. חובבן הגיב:

        אני מסתובב 20 שנה עם השם הלא נכון בראש 🙂

  2. מיאו הגיב:

    אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נהנתי ככה מביקורת!
    אז תודה כפולה לך אורון- גם על הכתיבה, ובעיקר על זה שחסכת ממני את התופת שבלצפות בסרט.

  3. דורי הגיב:

    ללא

    1. דורי הגיב:

      ללא מורא וללא משוא פנים. מי ייתן וביקורות גלויות, רהוטות ובטוחות בדלות הסרט ובשליחות האמת לבקרו היו מנת חלקו של הקולנוע הישראלי הרדוד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.