הדרך, הלילה והחיים הטובים: מחשבות נוספות על "כן" של נדב לפיד

כמו כל סרט של נדב לפיד, "כן" הוא אירוע קולנועי מטלטל, שנוי במחלוקת מטבעו ומעורר תגובות קיצוניות. כפי שכתבתי על הסרט בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ההבדל בתגובות והפיצול בקהל הוא משהו שהסרט מכוון אליו. לפיד הוא לא במאי שרוצה שכל הצופים בסרט יצאו עם אותה חוויה, הוא רוצה לטלטל את הצופה. כל אחד צפוי להגיב אחרת ולחשוב אחרת על הטלטלה הזו, כולל אותו צופה בציפיות שונות.

אני מאוד אהבתי את הסרט בשלוש צפיות. לא רשמתי "נהנתי" כי זה לא מסוג הסרטים שמשמשים מפלט מן המציאות ותגובה נפוצה ששמעתי היא "סרט טוב, אבל אני לא רוצה לראות דברים כאלו עכשיו". אני חושב שסרט טוב צריך גם לגעת בנושאי המחלוקת ולעורר חוסר נחת, גם בהיותו מפלט מן המציאות מעתם היותו סרט קולנוע. יחד עם זאת, בהחלט יש גם דברים שאפשר ליהנות מהם בסרט: חוש הומור פרוע, ביצוע טכני מוצלח, והפתעות חזותיות גם אחרי צפיות רבות. יחד עם זאת, ״כן״ הוא גם קולנוע של זעקה, בעידן בו אנשים מעדיפים לעצום עיניים ולאטום אוזניים. גם בלי קשר להזדהות או סלידה עם העמדות הפוליטיות המובאות בסרט, אבל גם בהקשר לעמדות הללו. כאמור, כבר כתבתי על הסרט בלינק שצורף למעלה ולמעשה כתבתי כבר אז לא מעט. לכן בטקסט הזה אני רוצה להוסיף עוד מספר מחשבות או לתת דגשים.

הזעקה שבסרט היא בו בזמן מאוד קונקרטית ומאוד כללית. זוהי מחאה מנומקת הכואבת את המצב בישראל ואת מה שמחוללת ישראל בגבולותיה, אבל לא פחות מכך גם זעקה כללית יותר לגבי אמן בכל חברה שהיא, או חיים אנושיים בכל חברה שהיא. השאלה אינה האם הסרט הוא ספציפי או גלובלי, הוא בו זמנית ובאופן מוחלט שתי האופציות.
ברמה אחת, אין ספק שהסרט עוסק בישראל של אחרי השבעה באוקטובר, בעוד המלחמה עדיין מתרחשת קרוב, אבל חיים אזרחיים נמשכים. זה לא רק סרט ספציפי לישראל, אלא גם להשקפת העולם של לפיד ולחוויה שלו, כיוצר שתמיד משלב אלמנטים אוטוביוגרפיים בסרטיו. בסרט הזה הוא שואל כיצד הוא משמר את הקשר עם דמות של אם מתה שערכיה נוגדים את המציאות בה הוא חי, וגידול ילד שהוא לא רוצה שיגדל בסביבה האלימה שהוא חש בארץ. לא פחות מכך, זה סרט על מהות האדם והאמן באופן כללי, כזה שיכול לדבר לאנשים ברחבי העולם (לו יצפו בו) ולעורר גם בהם רגשות של חוסר נחת. התמסחרות של אמנות, או המשך חיי השגרה בצד הזוועות זה נושא אוניברסלי.

אריאל ברונז, אפרת דור

הסרט מחולק לשלושה חלקים, שכפי שציינתי בטקסט הראשון יש ביניהם חלוקה ברורה. החלק הראשון, "החיים הטובים" עוסק ביכולת המאוד נוחה לחיות בצל הזוועות ולהנות ממה שנתפס כשפע של הנאות במסיבות נוצצות, סמים ו"אמנות". אם כי י' המוזיקאי ואשתו הרקדנית יסמין מרוויחים יותר כסף מהשפלה וגימיקים מאשר מהכישרון שבהחלט יש להם, בעודם טועמים מחיי הזוהר והעושר אבל בעצמם חיים בלי ודאות כלכלית;
החלק השלישי, "הלילה", מתרחש אחרי שיסמין החליטה להתנתק מן המדינה וי' על פניו התנתק מערכי המוסר של אימו לטובת הגרסה הקיצונית של אמירת ״כן״ לבעלי ההון ויצירת אמנות המקדמת פשעי מלחמה. הדבר מוביל לנתק בין בני הזוג וספק לסוף של מערכת היחסים, או החיים כפי שהם חיו קודם לכן. גם אם י' ממשיך למכור את גופו ואת האמנות שלו, הוא כבר לא יכול לחיות בהכחשה;
החלק האמצעי, "הדרך", עוסק במסע של שניהם לעבר המצב בו הם מצויים בחלק השלישי, כאשר י' נע בארץ, במדבר חיצוני ופנימי, על מנת לבגוד סופית בערכים ויסמין מבינה כי היא לא מסוגלת לחיות עם האלימות ואובדן המוסריות. היא משתמשת במיניות שלה לא שסחורה כפי שעשתה עד כה, אלא כנשק שיעזור לה לצאת לדרך חדשה.

מעבר לחלוקה, כל החלקים מתקיימים כל הזמן במציאות שלנו ושל הדמויות. הלילה הפנימי מצוי בנפש אחרי מות האם, הטרגדיה של השבעה באוקטובר וההרג הבלתי-פוסק בצד השני במקביל. כמו כן, האמנות תמיד יכולה למכור את עצמה ובעלי ההון יכולים להמשיך להמציא טקסי השפלה והנאה בעודם נהנים מן הכוח המוחלט שלהם וסוגדים לכוח, קיפוח וההיררכיה כמערכת מוסרית אסתטית. הבחירה היא רק על מה להסתכל או מה להדגיש במבט על המציאות, ביצירת האמנות. האפלה היא מוחלטת, אך גם היכולת להתעלם ממנה ולחיות חיים טובים. אפשר לראות בסרט סוג של הקבלה למשל המערה, בו המציאות היא הלילה האפל והעולם הזוהר הוא האשליה.

לצד הביקורת שיש בסרט על ההתנהלות של ישראל במהלך המלחמה הנוכחית והביקורת שתמיד יש בסרטים של לפיד כלפי האלימות והנקמנות השוררת בחברה הישראלית (וגם בגיבורי הסרטים המתנגדים לה), הסרט משמיע את הטענות הישראליות ומראה כלפיהם הבנה מסוימת. כפי שנאמר בשיחה בין י' לבין אהובת נעוריו לאה, "הם לא מבינים". ובאמת, הקהל של הסרט בחו"ל לא מסוגל להבין את החיים בארץ, הן עבור הרוב הישראלי שיש לו סיבות טובות לתמוך במלחמה והן עבור המיעוט המתנגד לממשלה ולדרך בה המלחמה הנצחית מתנהלת. באותה מידה, הישראלים לא מבינים את הצד האחר, את התמונה שנראית בעולם ואת הסיבות לדעת הקהל נגד ישראל, שלא התחילו באוקטובר 2023.

היעדר ההבנה בעולם בו לכל אחד יש את הסיבות המוצדקות שלו מעמיק את הקרע ועל פניו מצדיק את הבלתי-ניתן להצדקה. אולם, הסרט לא מסתפק רק בעמדה הזו כפי שהוא מעלה אותה. הוא גם מראה כיצד היא מנוצלת. הנאום של לאה, המבוסס על זוועות אמת, מביע לא רק את הכאב, אלא גם את הכאב על כך שהטראומה הפכה לתעמולה שמדקלמים באופן שיש בו נצלנות, וחוסר מודעות מסוים, לכאב של הצד השני. אותו כאב שדחף אותו לבצע זוועות בדיוק כמו שהכאב הישראלי מוביל להצדקות מלחמה והשמדה טוטאלית, שבאה לידי ביטוי בהמנון אשר י' מלחין.

נעמה פרייס, אריאל ברונז

כמו ברוב סרטיו של לפיד, ״כן״ משקף את המציאות לא על ידי ייצוג ריאליסטי שלה, אלא על ידי ייצוג מוקצן החושף את עצמו ואת הכלים הקולנועיים. קהל צריך להרגיש שזו קולנוע של יוצר עם אמירה, שמשחק עם המציאות ומעוות אותה ובכך גם מראה מה הקולנוע יכול לעשות, דרך כלים בהם רוב הבמאים לא משתמשים מבלי לפחד שהקהל יאבד את תחושת ייצוג המציאות.

מקרה בולט בסרט הוא האופן בו אבינועם, איש יחסי הציבור שבפועל הוא צינור בין הכסף והשחיתות לבין הכישרון האמנותי, מתפקד כמו טלפון נייד המקרין את המידע ומעביר אותו ל-י'. האיש הוא צינור במהותו, ויתר על האישיות שלו ולכן הפך לסוג של מכשיר, גם אם הסצנה קודם כל מזכירה לנו שאנו צופים בסרט ולא במציאות. זה נכון גם לגבי סוגי אמנות אחרים בסרט וגם לגבי מקומות בהם הדמויות נהנות. כמו ריקוד של הזוג בדירה בחלק מוקדם בסרט שהופך לריקוד של המצלמה, היוצא מן הדירה הפרטית לעיר. תחילה הריקוד של המצלמה הוא בחזית הבניין, המאופיינת בבניה ישנה, אך הריקוד ממשיך לאזור אחר בעיר, בו הארכיטקטורה השולטת היא מודרנית ומאופיינת בחלונות זכוכית גדולים ומנוכרים יותר. תל אביב האינטימית הופכת לעיר של חדשנות, גורדי שחקים, מדינת היי-טק, פחות הייחודי והפרטי. הכל באותו ריקוד שהוא ביטוי לחופש אישי וגם לזוג הספציפי הזה, שעל פניו חי את הריקוד כאמנות, כמקור הכנסה וחלק מהסיפור אהבה. סיפור אהבה שגם אותו הם מוכרים.

דרך נוספת בה הסרט מנכיח את עצמו היא בקטעי קריינות של מספר כל-יודע, שפעמים רבות לא נותן הצצה לסיפור הכללי, אלא למאבק הנפשי של הדמויות. בעיקר של י', המצוי בדילמה מול האלוהים שלו, שהיא האם המתה. אותו קול מדבר על האירוניה בכך שבן אדם בלי מצפון מתאבד, כאשר י' ספק מחפש את מותו בטביעה בסיום. למעשה, דומה כי הרצון לטבוע נובע מן המקום בו המצפון התעורר, דרך החשיבה על אותה אם שהיא גם סמל לנאמנות למצפון, משהו שהגיבור זנח לטובת אמירת "כן", או בכלל חלוקת העולם ל״כן״ ו״לא״ ולהסברים פשוטים. הוא מקבל הזדמנות שנייה לכאורה, נמשה להמשך החיים או לאופציה לקיום עם מצפון.

לכאורה הסרט מסתיים בהליכה משותף של י' ויסמין. אך לא ברור האם הם חוזרים להיות ביחד, או האם תהיה חזרה לארץ. הם הולכים בכביש מסוכן והשמלה האדומה של יסמין בסצנה מסמנת אותה כדבר חי והן כסכנה. הם עדיין מצויים בלילה, כפי שנקרא החלק הזה בסרט, בשם שמתכתב עם הסרט האיטלקי "הלילה" של מיכאלאנג'לו אנטוניוני, סרט על סוף הזוגיות שמסתיים בשיחה של הזוג על שלב מוקדם יותר בקשר. זהו סוף פתוח, סוף בו יש מגע מחודש בין הדמויות, אבל לא ברור אם הוא אכן מתרחש במישור של המציאות, שכן ברמה הנרטיב קשה לראות כיצד הקשר ביניהם ימשיך בלי שלפחות אחד מהם יוותר על החיים בהם בחר. במישור אחר, כפי שספק עם אדם בלי מצפון יכול להתאבד, ספק אם ניתן להצילו בשלב הזה. ויש גם את הספק לגבי כולנו, האם אכן יש דרך בה אנחנו עוד יכולים ללכת לעבר העתיד, בארץ או מחוצה לה.