פסטיבל הקולנוע הגאה 2025: המלצות ואזהרות

פסטיבל הקולנוע הגאה מציין את שנתו העשרים עם תכנייה עשירה, שיצא לנו לדגום רק את חלקה בעונת הסתיו, המסתמנת כעונת הפסטיבלים העמוסה של ישראל. הפסטיבל ייפתח ב-23 לחודש, כלומר יום חמישי הזה, והוא ייערך בעיקר בסינמטק תל אביב. מספר סרטים יוקרנו גם בסינמטק חיפה. הפסטיבל הגאה תמיד כולל אירועים ושיח סביב הסרטים וכך יהיה גם הפעם, עם מספר פאנלים תחת הכותרת "גלינה מאחרת", כולל פאנל על ייצוג גאה בסרטי אימה בהשתתפות אור סיגולי, שכותב באתר הזה, וגם מנהל אמנותית את פסטיבל הקולנוע של ירושלים. פאנלים נוספים יעסקו במין בקולנוע, דראג בקולנוע, וגם בסרט "הקוסם מארץ עוץ" שיזכה למחווה שכוללת גם עיבודים אחרים, חלקם סרטי קאלט של ממש. זו הזדמנות לצפות בהם על המסך הגדול ולא להאמין כי סידני לומט חתום על "הקוסם", שלא לדבר על העורך האגדי וולטר מארץ' שביים את "בחזרה לארץ עוץ", סרט ההמשך המאוחר שהוא יותר אפל ומוזר ממה שניתן להעלות על הדעת.

מעבר לכך ובטרם אפנה להמלצות על סרטים בהם צפיתי ועליהם טרם כתבנו, מספר המלצות על סרטים עליהם כבר יש לנו טקסטים:

בלו מון – על סרטו החדש של ריצ'ארד לינקלייטר כתבתי ממש לא מזמן כאשר הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה (תמונה בראש הפוסט). 
בנות כמונו – סרט ישראלי עליו כתבתי בפסטיבל חיפה הקודם, אם כי גם המהדורה ההיא נערכה בעצם השנה.
בתים – סרט ישראלי יוצא דופן עליו כתבתי בפסטיבל ירושלים.
חיים שניים – סרט צרפתי עליו כתבתי בפסטיבל ירושלים האחרון.
לבבות במדבר – סרטה של דונה דייץ' היה הסרט הכי טוב שגיליתי במהלך 2023 והוא עדיין סוג של יצירת מופת עדינה ופורצת דרך בקולנוע האמריקאי העצמאי ובכלל.

כעת להמלצות טריות, נפתח עם סרט הפתיחה ומשם אעבור לסדר הא"ב, עם משהו אחר לסיום. הלינקים בשמות הסרטים יובילו אל אתר הפסטיבל הגאה, שם יש עוד מידע כמו שעות הקרנה ואפשרות לרכוש כרטיסים.

נשיקת אשת העכביש
Kiss of the Spider Woman

נפתח עם סרט הפתיחה, שדורש גם פתיחה על מנת להסביר את מקורות ההשראה שלו. בראשית היה הרומן שכתב מנואל פואיג הארגנטינאי בזמן הדיקטטורה של הגנרלים במולדתו, רומן שפורסם בשנת 1976 רק בספרד ונחשב לפורץ דרך גם בתיאור מיניות (יחסית לזמנו) וגם מבחינה ספורתית. פואיג עצמו עיבד את הספר למחזה בשנת 1983, סביב חילופי השלטון בארגנטינה. שנתיים לאחר מכן יצא הסרט ההוליוודי, אור כתב עליו אצלנו. בסרט שביים הקטור בבנקו העלילה הועברה מארגנטינה לברזיל והשפה הייתה אנגלית. בשנת 1993 עלתה בברודווי גרסת המחזמר, שכתב טרנסי מקינלי עם פזמונים של הצוות הנודע ג'ון קנדר ופרד אב, שאחראים גם ל"קברט" ו"שיקגו" בין היתר.

הסרט הנוכחי הוא קודם כל עיבוד לאותו מחזמר מצליח, שלקח לא מעט חירויות מול הרומן. הסרט החדש עושה שינויים נוספים, חלקם מעודנים לעומת הטקסט המקורי וחלקם מאפשרים יותר חירות בשיח המגדרי שקיים בימינו. באופן כללי, בלי לחזור לכל הגלגולים, יש משהו יותר חביב וקל לעיכול בחלק מן הרבדים של העיבוד הנוכחי. למשל, הדמות הראשית מואשמת במעשה מגונה בציבור, ולא בפיתוי קטין. על מנת להנות מן הסרט החדש, עדיף לוותר עד כמה שניתן על ההשוואה לעיבוד הקולנועי הקודם, כי עצם הבחירה במיוזיקל משרה אווירה שונה לחלוטין. אני גם חושש כי הציפיות לסרט שיגרוף פרסי אוסקר רבים, נוכח הערכה לגלגולים הקודמים של הסיפור, הן לא ריאליסטיות כנראה. אחרי תיאום הציפיות הזה, יש לא מעט דברים שעובדים היטב בגרסת 2025 של "נשיקת אשת העכביש".

מי שכתב וביים את הסרט הוא ביל קונדון, אחד מן התסריטאים של "שיקגו" ובמאי עם קריירה די פורה, שכוללת לא מעט עיסוק במיניות ונטייה מינית, אם כי במידות שונות של הצלחה. ניתן להגיד את אותו הדבר גם לגבי הסרט הזה, גם אם בסופו של דבר ובהתחשב, המימד המתקתק וההוליוודי בסיפור מכוון ומודע לעצמו. הסרט בהחלט עובד ומצליח לרגש בכמה רגעי שיא, גם אם לא כל הנאמברים המוזיקליים באותה רמה, בעיקר בחלק הראשון של הסרט. ככל שהוא מתקדם הסרט נעשה נועז יותר, מגובש יותר, וגם מייצר איניטימיות מסוימת עם הדמויות, בין היתר הודות לצוות שחקנים מוצלח.

עלילת הסרט מתרחשת ברובה בתוך תא כלא בארגנטינה, הפעם במהלך שנת 1983 ועדיין בשלטון החונטה הצבאית. לתא מושלך מולינה, מורשע בעבירות של מעשה מגונה בציבור ומי שחולם להפוך לאישה. השוהה הוותיק בתא הוא ולנטין, אסיר פוליטי המעורב במרד נוסף נגד המשטר שעושה מאמצים כבדים לגלות את סודותיו. ולנטין אדם רציני שקורא תיאוריה פוליטית קומוניסטית בלי הרף, ולא רוצה תחילה לשמוע את המלל של מולינה, שלא מספיק לדבר ולדבר. בעיקר על החוויות הרגשיות שלו בתחומים שונים בחיים, בעיקר בסרטים שהוא ראה בכיכובה של השחקנית האהובה עליו, אינגריד לונה.
הוא מתמקד בתיאור העלילה של סרט אחד בכיכובה – "נשיקת אשת העכביש", סרט בתוך סרט, מיוזיקל הוליוודי משנות השלושים. כך מתאפשרת הכנסת שירים וגם עיצוב פרוע יותר, אם כי לא בהכרח ריאליסטי, בסצנות בהן העלילה צריכה להתרחש בג'ונגל. אנו רואים את הסרט כפי שמולינה  מדמיין, מה שאומר שהוא מכניס את עצמו לתפקיד העוזר של הגיבורה ואת ולנטין לתפקיד מושא האהבה. הוא הופך למספר פחות מהימן של עלילת הסרט שבתוך הסרט, והפער בין מה שהוא מספר לבין המציאות מטשטש. זה נכון גם בכל הקשור לאופציות של בגידה, משיכה מינית ומוות שמושג על ידי נשיקת אשת העכביש מן הכותרת.

ההברקה הגדולה של צוות השחקנים היא השחקן הלא-מוכר טונאטיאו בתקפיד מולינה. מלבד קול נהדר בשירה, הוא גם מייצר דינמיקה מעניינת עם הדמות הקשוחה יותר של ולנטין, בגילום דייגו לונה, שגבריות קשוחה שיש לה גם נטיות מיניות לא סטרייטיות אינן זרות לו בתור שחקן. בתור מוקד המשיכה הקופתית יש את ג'ניפר לופז, בסוג של תפקיד משולש: כוכבת הקולנוע אינגריד לונה (לא בהכרח קשורה לדייגו), ובעיקר שתי הדמויות שהיא מגלמת בסרט הפנימי – אורורה, עורכת של מגזין אופנה בעלילה רומנטית, ואשת העכביש, דמות מיסטית/אירוטית שמפגש איתה מבשר על מוות צפוי, והנשיקה שלה היא המוות. לופז לא תמיד עובדת טוב בתור אורורה, אבל בתור אשת העכביש היא מהפנטת ובאופן כללי, יש לה יותר קטעי שירה וריקוד מקטעי דיאלוג וזה משחק לזכות הסרט.

זה לא הסרט הכי מעמיק בעולם בנושאים הפוליטיים בהם הוא נוגע או בכלל, אולם הרדידות המסוימת היא בהחלט נושא בסרט, המצדיע להוליווד כמפלט מן המציאות דרך דמות החיה בסרטים. דמות השואפת להעלים עין מן המורכבות של המצב הפוליטי, במצב נתון עם דמות שכולה פוליטיקה וחשיבה לא מתוך הרגש. ההנחה היא כל אחד משני הגיבורים יכול ללמוד מן השני ולצאת מן הקיצוניות שלו. זה לא הגלגול הכי מורכב או אפקטיבי של היצירה, אבל בתור מה שהוא מנסה לעבוד זה עבוד היטב ונראה לי כי בתור סרט פתיחה לפסטיבל הזה ספציפית – צפוי לעבוד מצוין.

דג מוזר
Odd Fish

זהו הסרט האיסלנדי הראשון בכיכובה של אישה טרנסית, השחקנית ארנה מגניה דנקס, שהדמות שהיא מגלמת מתחילה את העלילה בתור טרנסית בתהליך התאמה מגדרית, אולם עדיין בארון. אך דמותה היא לא זו שעוברת את השינוי הגדול ביותר במהלך הסרט, שכן היא החליטה על השינוי בחייה בטרם התקופה של מספר חודשים אחריה עוקב הסרט. השלב הדי-מוקדם בו השינוי נחשף מאפשר לסרט להתמקד בדמות אחרת, של החבר הטוב ביותר והשותף לעסקים, שצריך להתרגל גם לכך שדרך החיים והמחשבה המסורתית בה הוא מורגל עוברת שינוי.

הסרט מתרחש במסעדה קטנה בעיירת נמל איסלנדית בה כולם מכירים את כולם. לרוב, המסעדה התיירותית פועלת רק בחודשי הקיץ ומי שמנהל אותה הוא הייאלטי, שמנהל גם את המוזיאון הסמוך. הוא לא ממש למד שפה נוספת ולא עזב יחד עם אשתו את המקום לטובת העיר הגדולה, מעבר שהאישה חשבה שהוא נחוץ בגלל שהבן הצעיר סובל ביישוב הקטן מבריונות, גם עקב הנטייה המינית.

מי שאחראי לבישול במסעדה הוא חברו הטוב ביירון, אלא שכפי שכבר חשפתי, הוא למעשה אישה טרנסית שמכריזה על השינוי בדיוק כאשר צצה הזדמנות עסקית: פתיחת המסעדה גם בחורף לטובת סיור תיירות בעקבות אורות הצפון. מה שאולי מספק אופציה נוספת בחייו של הייאלטי הוא שובה למקום של אישה אחרת מעברו, אלמנה טרייה ששבה מדנמרק. בין השניים יש חיבור טבעי, אלא שהוא לא לגמרי בטוח עד כמה סופית הפרידה מאשתו.

"דג מוזר", שהוקרן לראשונה בישראל בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הוא סרט מחמם לב כפי שראינו ממספר סרטים איסלנדים בשנים האחרונות. להבדיל מסרטים מוזרים ואפלים יותר שהאי קטן גם מייצר. סרט צנוע, מדוד ונגיש בדרך בה הוא מסביר את הסיטואציה מבלי שהדבר מרגיש לא טבעי לסיפור או ללמידה המאוחרת והאיטית של הדמות הראשית.

החור השחור
The Black Hole

מסגרת סרטי האימה של הפסטיבל נראית פרועה למדי, וזה המצב גם לגבי הסרט האסטוני הזה, שהוא יותר מוזר ומפתיע מאשר מפחיד. אפשר לציין את זה כסוג של גרסה צפון-מזרח אירופאית לסרטי קוונטין דופייה עם גישה שהיא חלק מן הזמן מעט פחות קומית ויותר ישירה במסרים חברתיים. גם בנושאים פמיניסטיים וגם בנושא הגירה, תחום בו סרטה של מוניקה סימטס נוגע גם מן הזווית של אסטונים השואפים להשיג עבודה במדינות עשירות יותר (כמו פינלנד הסמוכה, דרך שיחה עם דמות משנה פינית הפותחת את הסרט) או שליטה במדינות קטנות בידי נציגים של מדינות עשירות יותר, בתוך אירופה או מחוץ לכדור הארץ.

חלקו הראשון של הסרט משלב לסרוגין בין שני סיפורים: שתי חברות מבוגרות המנסות להשיג עבודה, עדיף בחו"ל; מפתחת גוף פמיניסטית העובדת בחדר כושר ומוצאת בו אישה המנסה לברוח ממערכת יחסים אלימה. היא נותנת לה מקלט בביתה ובין השתיים מתפח רומן, עם כי חשש מהעכביש ענק מאיים על מה שנראה אידיאלי. בשלב מסוים הסרט יעבור לסוג של סיפור שלישי, דרך אישה מבוגרת החוסכת כסף ובנה שעוקב אחר אוסטרי מוזר ומוצא את עצמו מוקסם מאישה המפתה אותו. ניסיתי לצמצם את כמות פרטי העלילה על מנת לא לחשוף איך בדיוק הסרט משתמש באפקטים ובובות, אם כי ניתן לנחש.

ההומור לא תמיד עבר עבורי והביקורת החברתית נעה בין הנדוש למעניין, אבל הסרט עדיין היה חוויה מבדרת. בטח בהתחשב בכך שצפיתי בו לבדי בבית וזו חוויה שצריך כנראה לחוות באולם עם קהל, על מנת להיחשף ביחד לביזארי, יותר או פחות.

נערה אינסופית אחת
1 Girl Infinite

הסרט הסיני הזה נפתח עם מה שנקרא כמכתב התאבדות פוטנציאלי ועובר בקצב מהיר לתיאור חיים של שתי נשים צעירות מאוד שחיות ביחד, בראשית החיים הבוגרים. נוח להן להשתטות, אם כי אחת מהן היא פרועה יותר בהתנהגות מן האחרת, מה שמוביל לאובדן עבודה ושולח את הסרט לכיוונים אפלים יותר. בעוד שאחת מן הנשים מאוהבת לחלוטין בשנייה, מושא האהבה פחות מחויבת וגם חושבת שקשר עם גברים שיכולים לתת מתנות, ואולי גם כסף וטובת הנאה תמורת קרבה, היא דרך נכונה לשרוד כלכלית בעיר צ'ואנגשה. עיר שדומה כי היא מושפעת מן הצדדים הנוצצים והרדודים ביותר של תיירות בינלאומית.

הפער בהשקפה בין הנשים והסיכון בניצול בידי הגברים, שהעסקים שלהם לא תמיד חוקיים, מייצר סכנה. בהדרגה, הסרט הופך לפחות קצבי, בדרך לאחת מן הסצנות הכי מטרידות נפשית של ניצול שניתן לראות בפסטיבל. הבמאית לילו לו גם מככבת בסרט צעיר בנפשו, שיש בו משהו מרדני לפרקים וגם חיפוש דרך מסוים, מה שמוביל לתוצאה לא אחידה. אך קסם הנעורים הוא גם שובה לב ומהווה סוג של מוקד משיכה נוסף לסיפור על אהבה שאולי מגיעה מוקדם מדי, ובעיקר מגיעה בלי יכולת לפנות לסמכות שקולה יותר שתספק עצות שיקלו על הכאב, או לפחות ימנעו אסון.

סכר שקי חול
Sandbag Dam

סרטו של צ'ג'ן סרניק צ'אנק משתמש בסוג של תבנית עלילתית מוכרת בפסטיבלים לקולנוע גאה: סיפור של דמות עצורה בארון, הקרועה בין חזות גברית קשוחה בהתאם לציפיות הסביבה לבין התחושה הפנימית. כלומר, צ'אנק לא בהכרח מחדש הרבה בסרטו, אבל כן מייצר דרמת התבגרות שקולה שעובדת היטב, עם כמה דמויות אמינות ומרגשות.

מי שנמצא על פניו בחזית הסרט ובתפקיד הראשי הוא מרקו. הוא בדיוק מסיים תיכון ומתכונן לתחרות שלו כספורטאי מצטיין בתחום של הורדת ידיים, במה שהוא כנראה הסרט הכי טוב על הענף הזה שראיתי (הסליחה עם "מעבר לשיא"). יש לו גם חברה אוהבת והבנה כי העתיד שלו יהיה כמכונאי בעסק המשפחתי. לכפר הקטן בו הוא חי חוזר סלאבן, גבר שמבוגר ממרקו בשנים ספורות, שחי מספר שנים בגרמניה ושב למקום להלוויית אביו. המפגש בין השניים טעון, שכן היו נאהבים בעבר, בתקופה בה דומני כי פער הגילאים ביניהם היה בעייתי. לצד הבעיה הגדולה יותר שהיא חוסר סובלנות כלפי מערכות יחסים להטב"קיות בקהילה הכפרית הקטנה בה הם חיים, חוסר סובלנות שההשפעה שלה על מערכת היחסים הזו בעבר היא משהו שפרטים מתוכו נחשפים בהדרגה.

כמו כן, העיירה מתמודדת עם שטפון שצפוי בעוד כמה ימים ובין פעולות השגרה, הכנת שקי חול בתקווה לבלום אותו, דומה כי כולם רגועים כלפי האירוע למרות שהוא סוער. זו תמונה מראה גם לסערות שבפנים ולעימות בלתי נמנע, כולל בתוך הנפש וגם מול הסביבה. היופי של הסרט הוא שזוג הגברים הצעירים שאהבתם אסורה רחוק מלהיות צודק תמיד בהחלטות ובהתנהגות, בעוד גם דמויות משנה הן כאלו שניתן להבין את המניעים שלהן ואף להזדהות עמן. בעיקר בת הזוג של מרקו שדומה כי יודעת פחות מאחרים על העבר וההווה של הגבר אותו היא אוהבת.

ערב יפה, יום יפה
Beautiful Evening, Beautiful Day

הנציג של קרואטיה לטקס האוסקר הקודם הוא אפוס היסטורי מרשים בשחור-לבן שבליבו עיסוק בחברות ונאמנות תחת משטר רודני ושאלת הבאת האידאולוגיה הפרטית והאמת ההיסטורית ביצירת אמנות, מול דרישה לשתף פעולה עם תכתיבי השלטון. משמע, ייתכן שחלק מיוצרי הקולנוע בארץ  ימצאו עם מה להזדהות. היצירה נעה בין מספר תקופות, העיקרית שבהם בשנות החמישים ביוגוסלביה, שם קבוצה של חברים קרואטים עובדת על סרט שמשקף את החוויה שלהם כפרטיזנים במלחמת העולם השנייה.
כולם הומוסקסואלים, דבר שאי אפשר להודות בו בגלוי במשטר הקומוניסטי של טיטו. המשטר מודע לנטייה שלהם ומנסה להשתמש בה על מנת לעקוב אחרי האמנים ולשלוט בסרטם, על מנת שיהיה יותר פטריוטי, באופן בו המשטר רואה פטריוטיות, כאשר קיים גם חשד מוצדק כי הגיבורים ינסו להגר. נציג השלטון שעוקב אחריהם הוא גיבור נוסף של היצירה והבמאית איבון ג'וק מצליחה לבנות אותו כאדם בעל רבדים, גם אם הוא מייצג את כל מה שהסרט יוצא נגדו, בעבר ואולי לא רק. הוא חש רתיעה מן הנטייה המינית הזרה לו, אבל גם מרגיש שמשהו חסר בעולמו.

הסרט מצולם ברובו בשחור-לבן שיוצר כמה דימויים יפהפיים לצד סצנות קשות המקנות תחושת אמינות, כמו חקירה בעינויים וגם שחזור העבר במלחמת העולם השנייה, כולל פתיחה מרשימה של ניסיון להגן על יהודים שמופרדים משאר הסטודנטים באוניברסיטה בקרואטיה הפרו-נאצית, בשלב מוקדם יחסית של מלחמה. טוב, זו לא בדיוק הפתיחה. הפתיחה היא סצנת סקס מאוד גרפית, מה שנותן את הטון לסרט כולו. העלילה היא בעיקרה פוליטית, אבל יש לא מעט סקס או בכלל עירום גברי (וגם קמצוץ של סקס בין גבר ואישה מבוגרים מן הרגיל בקולנוע), מה שלא בהכרח תמיד משתלב היטב בסרט שגם מנסה דברים קצת יותר מורכבים לכאורה, אך בפועל יותר קלישאתיים בחלקו המסיים.

למרות הפגמים, זו עדיין צפייה אפקטיבית ומרגשת, בעיקר ברגעים הצנועים יותר. כאלה המתמקדים בדינמיקה בין הדמויות ובפער בין מה שנאמר בגלוי למה שנשמר בפנים, כולל במצבים בהם ידועה לכולם גם הנטייה המינית ולפרקים גם זהות מי שגיוס להיות סוכן סמוי (לכאורה) של המשטר.

״עדשה״ – מקבץ סרטים ישראליים קצרים

לסיום, אחרוג ממנהיגי ואמליץ על מקבץ של סרטים ישראלים בפוסט ההמלצות הכללי, פשוט בגלל שרצה הגורל ובהזדמנויות שונות צפיתי בכל סרטי המקבץ הספציפי הזה. אני יכול להעיד שכל הסרטים בו ראויים ומכילים מספר רבדים, פרט לעיסוק המגדרי. למשל, "ולחישה תישמע במקום" של יובל פרנס-מדר הוא סרט על מתיחות בין נער לבין אביו (שמצוי בזוגיות עם גבר), מתיחות הנחווית כזיכרון המוצג מחדש כדבר חמקמק. עם חרטה על פספוס אך גם עם הצגה גלויה של הפגמים בכל דור ובזעם הנוצר סביב קשר משפחתי אוהב אך גם סבוך. יש בסרט משחק הן עם ישראל הספציפית בו הוא מתרחש והן עם הרמזים קולנועיים לסרטי מופת.

אני כאמור ממליץ גם על הסרטים האחרים, אולם גולת הכותרת הוא הסרט שנתן את שמו למקבץ, ״עדשה״ (בתמונה), סרטה של בר כהן שזכה לא מכבר בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים חיפה. הסרט עוסק בסשן צילומי הריון שהופך למפגש של רצון להיכרות עמוקה יותר ושוברת גבולות בין שתי נשים מאוד שונות: אישה הרה שמצויה בחיי נישואים בורגניים יציבים (שי–לי עטרי), וצלמת טרנסית (ליעוז לוי). כהן, שגוף העבודה שבנתה בסרטים קצרים יכול להיות בסיס למסגרת הקרנה בפני עצמו, מייצרת מתח עדין בין הנאמר ללא-נאמר בדרך לחציית הגבול לגבי דימוי גוף, דרך שני סוגי גוף שהחברה לעתים רוצה שלא לראות: הגוף הנשי-טרנסי והגוף בהריון מתקדם.
הכל נעשה באופן שלא מרגיש פרובוקטיבי, אלא מצדיע לנשים שמול המצלמה וגם לאקט של הצילום עצמו – כאופן של בחינת המציאות וגם של שחרור שיכול להביע מה שקשה לנסח במלל. זה סרט קטן ומדוד שמותיר טעם של עוד, סרט על קשר בין אנשים שנרקם לרגעים ספורים, ועל פניו אין סיבה או דרך בה הוא יכול להמשיך להיכרות ארוכה ומעמיקה, כפי שלפעמים היינו רוצים.