פסטיבל הקולנוע ירושלים 2025: "שפה זרה", "נעורים (זמנים קשים)", "אימהות צעירות", "חיים שניים"

אנחנו כבר מתקרבים לקראת סיום פסטיבל ירושלים, עם פתיחת סוף השבוע האחרון. אבל אני מרגיש רק התחלתי – זהו הדיווח הרביעי שלי ויש עוד כל כך הרבה סרטים לסקר, בדגש על כמה סרטים מן התחרות הישראלית, שסקרתי את רובה אך עדיין לא את כולה ואני ממשיך לכסות אותה בתחילת הדיווח הזה ואעשה זאת גם בדיווח הבא, או הבאים. בכל מקרה הפעם החלטתי לכתוב גם על התוכנית הבינלאומית. מבחינת האתר, גם אורון נמצא כאן בירושלים ולירון גם ביקרה כאן וייתכן מאוד בקרוב הם יצטרפו לדיווחים.

שפה זרה

סרטם של מיכל ברזיס ועודד בן־נון הוא פיתוח לסרט הקצר זוכה הפרסים ״איה״, אולם עבורי הוא לא מרגיש לא רק כמו פיתוח ארוך יותר של הסרט הקצר, אלא קצת כמו אנטי-תזה כלפיו. אם ״איה״ עסק רק במפגש תחום בזמן, שעיקרו לא רק התקרבות ורצון להכיר אלא גם השאלה ״מה היה קורה אילו״ ושהדברים נותרים בגדר כמעט, ״שפה זרה״, מטבעו כפיצ׳ר, ממשיך לרגעים של תעוזה ושל ריב.

ככל שהוא מתפתח, המוקד שלו משתנה. לא עוד רק מפגש בין הגיבורה איה (שרה אדלר) לגבר דני (אולריך תומפסון) שסבור בטעות כי היא  הנהגת שצריכה לאסוף אותו משדה התעופה, אלא גם יותר ויותר דיון בחיי הנישואין של איה לבעלה, אביעד (יחזקאל לזרוב). גם בסצנות שהוא נוכח וגם בסצנות בהם היא בוחנת את הגבולות בלעדיו. הסרט הוא הרהור על אופציה של אינטימיות רגשית, לא בהכרח מינית או לא מינית, עם גבר או גברים אחרים מחוץ לנישואין, אבל גם מבט מעמיק על חיי הנישואין והיכולת שלהם להיות דינמיים ואולי לשרוד שגרה או ירידה בעניין ובסודות. 

אביעד אמנם מבלה לא מעט זמן בחו״ל, אבל קשה לראות בו בעל לא מושך או אוהב. בכל זאת איה מהרהרת במשהו אחר, אחרי שנים של זוגיות ובשלב בו שניהם מצליחים יחסית: הוא בדיוק פרסם ספר על בסיס המחקר האקדמי שלו, היא בעמדת ניהול בחברת מכירות חבילות השקעה באמצעות שיחות טלפון לרחבי העולם.

מעניין לציין כי שם הסרט שונה בעברית ואנגלית, אולי אחד מן הביטויים לשפה זרה ככותרת העברית, שכן תרגום לעולם אינו מלאכה מדויקת, לא בין שפה לשפה ואולי לא בין רגש ומחשבה לביטוי במילים. באנגלית הכותרת מתייחסת לשפות מתות, נושא המחקר של אביעד שמהדהד גם את המטאפורה לגבי הקשר והניסיון להחיות ולמצוא מרוכבות במשהו שהוא ספק מת, אולם זה אינו המצב: השפות בסרט לא מתות לגמרי וגם הזרים הם לא תמיד לחלוטין זרים.

מקצוע סימבולי נוסף הוא זה של האורח הדני. בעוד בסרט הקצר הוא מוזיקאי, כן הוא מומחה לתאורה המגיע לייעץ למערות שלמה, מקום עתיק וטעון המקביל לשפות העתיקות. העיסוק שלו בתאורה ובהחלטה אילו דברים יש להשאיר חשוכים וחבויים (אופציה חביבה עליו) מהווה הקבלה הן ליצירה הקולנועית בכלל והן לבחינה של קשרים רומנטיים, אלו שכדאי לא לחשוף לממש ואלו אשר אולי יש להשאיר בהם פינות לא מדוברת עד הסוף, גם בנישואין אורכי טווח שאהבה משתמרת בהן בדרכה.

בכלל, התסריט עליו חתומים הבמאים ביחד עם תום שובל ועמיטל שטרן, גדוש בסמלים, מטאפורות ומשחקים על ריבוי משמעויות ולא הכל עובד באותה רמה ובאופן טבעי. נקודות חלשות יחסית הם דיון במרוצי סוסים והיחסים בין איה לבין עובדת צעירה ורווקה, שני קווי עלילה שנראים תלושים ולא אמינים. אבל כאשר הסרט במיטבו, הוא בהחלט מייצר רגעי שיא מבריקים.

דוגמה לרגעים כאלה: שיחה פרטית שבינה מלאכותית מפרשת כשיחת מכירה, מפגש של איה עם גבר דובר ספרדית, וסיום שמשנה את זירת ההתרחשות למדינה זרה ונראה כמו הרפתקה חדשה ואפקטיבית, באופן שהזכיר לי סרט ספציפי של קיארוסטמי, שמתומצת בסרט זה לכמה דקות שמרכזות את הדיון האינטלקטואלי של ״שפה זרה״. יותר מכך, הם מחזקים את הקשר הרגשי ליצירה ואת היכולת לייצר דימויים קולנועיים עשירים גם בלי צורך בניתוח.

נעורים (זמנים קשים)
Youth (Hard Times)

זהו אחד משלושה סרטים שיצר וונג בינג מקביל על מהגרי עבודה בתוך סין, באופן טיפוסי לבמאי מדובר בסרט ארוך מאוד (קרוב לארבע שעות) בו המבט הארוך והחזרה על אירועים מייצרת קצב. מתוך השעמום לפתע צצות הפתעות שהופכת להתרוממות רוח של ממש.

רוב הסרט מצולם במתפרות בעיר גדולה בסין, עיר ממנה אנו רואים רק בניינים ארוכים המשמשים גם לחדרי לינה לעובדים וגם למתפרות עצמן, בדרגות צפיפות שונות. על כל עובד מצוין באיזה אזור כפרי הוא הגיע לעבודה, כאשר לרבים מהם יש גם קרוב משפחה וזה מוזכר בסרט, אולם לא נדמה לי כי המטרה היא מעקב אחרי הדמויות השונות, חלקם יזכו למבט מתמשך לאורח שנים וחלקם הם רק חלק מן המכלול האנושי, שהוא הגיבור. אחרי שדומה כי רעש מכונת התפירה יהיה פסקול כמעט בלתי פוסק בסרט המתאר שגרה של עבודה בתנאי ניצול קשים (אך לא הקשים ביותר), לקראת סוף השנה האזרחית משבר המוני משנה את אופי הסרט וההישרדות של הדמויות במספר מקומות עבודה שונים. אבל אז הסרט חוזר לשגרה.

ויש בסרט לא רק זמנים קשים. יש חיזור, חיי זוגיות ואפילו עובד שמביא את זוג לפגוש את משפחתו. ויש גם עובדת אחת שמתגלה כמייקל ג׳ורדן של תפירה, אחרי שעתיים שראינו אנשים רבים מבצעים את המלאכה, לראות את היעילה והטובה ביותר נראה כמו התגלות.
אבל זה בעצם חלק מן השגרה וחלק ומן התפיסה האמנותית של וונג בינג: הוא יוצא סרטים על נושאים חברתיים ולרוב במקומות הלא עשירים בסין, אבל המסר שלו הוא שיש להתבונן בכל אדם וללמוד ממנו גם על היותו חלק מן המכלול וגם על היותו סיפור אנושי ייחודי, נס בדרכו.

הקרנה נוספת:
שבת | 26.07.25 | 16:00 | סינמטק 4

אימהות צעירות
Young Mothers' Home

מעבר להיותם חלק מצוות ההפקה של הסרט הישראלי ״בלה״ (סקירה אודותיו עוד תגיע), האחים דארדן, ז׳אן פייר ולוק בשמותיהם הפרטיים, הם גם במאים מן מוערכים בעולם הקולנוע של הפסטיבלים, או לפחות יוצרים שפחות או יותר כל סרט שלהם יוצא מפסטיבל קאן עם פרס כלשהו, הפעם פרס התסריט.

אך האם כל סרט שלהם הוא עדיין אירוע? אני איני בטוח. ניכר כי הם מנסים לא לחזור על עצמם, אבל לא תמיד הדבר מוביל לסרט שמרגיש רענן. או לפחות לא במקרה של סרט זה. הוא אינו רע משום בחינה, אבל גם לא מצליח לייצג את השיאים הרגשיים או המותחים שהיו במיטב הסרטים, או אפילו ברוב הסרטים, של צמד הבמאים, שאני לרוב נוטה להיות בעדם.

ייתכן והדבר נובע מן הסגנון הנרטיבי שהוא בהחלט שונה מן הניסיונות הקודמים: לרוב סרטי האחים דארדן מתמקדים בדמות ראשית אחת (עם דמות משנה בולטת), כאן העלילה כוללת ארבעה נשים שהם דמויות ראשיות ולצידן עוד אישה הם סיפור קצר יותר עוד כמה דמויות מחברות. הנושא המרכזי הוא מרפאה/בית תמיכה ציבורית לנשים צעירות מאוד/נערות סביב לידה, גם בשלבי הריון מתקדמים וגם מעט אחרי הלידה.

ההתחלה עובדת היטב. האחים דארדן בראן ארבע פתיחות לסיפורים מרתקים, כל אחד מהם על אישה שמצויה בלבטים שונים לגבי היכולת לגדל ילד, אם או בלי תמיכה משפחתית, יחסים עם גבי התינוק או רצון לשמור עליו ולא למסור אותו לאימוץ. זה מתחיל עם נערה שעומדת לפגוש לראשונה את אמא הביולוגית אך זו לא מגיעה למפגש; צעירה אחרת רוצה לקיים זוגיות ומשפחה עם אבי התינוק שיצא ממוסד לעבריינים צעירים, אך דומה כי הוא פחות מחויב. השלישית שיקמה את עצמה אחרי התעללות ורוצה למסור את התינוקת שלה, אך האמא שלה רואה בה הזדמנות לתקן כסבתא את מה שלא הצליחה בתור אם; הרביעית היא היחידה עם בן זוג תומך, אך היא לא סומכת על עצמה בכל הנוגע להתמכרות לסמים.

כל נקודות הפתיחה הללו עובדת כסיפורים קצרים אפקטיביים שמצדיקים את פרס התסריט. אולם גם כולם נחלשים במידה מסוימת כאשר אנו שבים אליהם, כאשר האחים דארדן מגישם גם כמה סצנות שנראות כמו וריאציה על סרטים קודמים וכמו בעבר, לעתים נראה שיש משהו תמים בתפיסה שלהם את האנושות, גם כאשר הם מתארים מצוקה ומורכבות. עדיין יש דברים להעריך גם בהמשך, אבל מיוצרים במעמדם ניתן לצפות ליותר.

הקרנה נוספת:
שישי | 25.07.25 | 16:00 | לב סמדר

חיים שניים
A Second Life

זה מסוג הסרטים המשמש בפסטיבל סוג של הקלה בין סרטים ארוכים יותר או מורכבים יותר בתוכן. חלק ממוקד המשיכה של סרטה של לוראן סלאמה הוא היותו סרט על אנשים צעירים יחסית שהמפגש ביניהם במהלך יממה נותר חרות בזיכרון, אחת מבין וריאציות רבות על ״לפני הזריחה״ בלי מחויבות לכך שהמפגש היה רומנטי. הסרט בהחלט מתפקד ככזה, אך דומה כי סלאמה כן ניסתה להעמיס על הסרט עוד אלמנטים אמנותיים ומורכבות והדבר דווקא החליש את התוצאה הסופית, אך היא עדיין מהנה בסך הכל.

אחד מן האלמנטים האמנותיים התמוהים בעיניי הוא השם של הגיבורה – אליזבת׳ פוגלר, שם זהה לשם דמות השחקנית ב״פרסונה״ של אינגמר ברגמן לא בדיוק סרט שניתן לרפרר עליו רק בהומור בעיניי, אך ייתכן שזה המצב. אליזבת׳ עובדת בפריז בחברה של השכרת דירות לתיירים. אנו פוגשים אותה ביום פתיחת האולימפיאדה, יום בו עליה להציג ולטפל בבעיות בדירות רבות, מתוך ידיעה כי הגשרים היו סגורים החל מהצוהריים ועליה לעשות רושם טוב, שכן אם היא לא תצטיין בעבודה היא עלולה לאבד את ויזת העבודה שלה בצרפת. שכן למרות שהיא מגולמת בידי השחקנית הצרפתייה אגת׳ רוסל, היא אמריקאית.

בלי רצון רב מדי, היא צריכה להסביר את הדבר הזה ללקוח שהייתה טעות בהזמנה שלו – מהפנט צעיר (אלכס לותר), שהגיע על מנת לעזור מנטלית לספורטאים, אבל דומה כאילו הוא רוצה בעיקר לעזור מנטלית לאליזבת', דווקא בגלל שהיא לא מפגינה כלפיו את האדיבות הנדרשת בעבודתה. למרות שהיא שזו שמכירה את העיר, הוא זה שמייצר חברים וגם נתקל בחברים בכל פינה וחלקם יהוו חלק מהותי מן העלילה ויעזרו לאליזבת׳ להשתחרר.

בין האלמנטים שפחות עבדו היטב בסרט אפשר למנות בעיית שמיעה של אליזבת׳, הכוללת שימוש בהדמיית הבעיה שלה בנוסח ״צלילי מטאל״, אובססיה לקלוד מונה ווייס-אובר נדוש בהתחלה ובסיום. שתי הדמויות לא הכי מקוריות או מורכבות אבל בסופו של דבר, הלב של הסרט איתן ואפקטיבי וזה מספיק.