• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

תולדות פרסי האוסקר: הטקס של 1931

6 בדצמבר 2011 מאת עופר ליברגל

המצב הכלכלי קשה ועיניי האומה האמריקאית נשואות להוליווד, שם יכריעו העשירים העמלים על בידור איכותי בסוגיה – איזה מהם עשה זאת בצורה הטובה ביותר? כי במשבר כלכלי, הציבור פונה בראש ובראשונה לקולנוע, המספק בידור איכותי במחירים יחסית סבירים. לכן, בכל משבר כלכלי, ההכנסות של הוליווד רק עולות.

מה שנכון גם לגבי המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים, פרט לכמה חודשים בתחילת שנת 1931 בהם המצב היה גרוע במיוחד ולאנשים לא היה אפילו כסף ללכת לקולנוע. אבל המצב חזר לצורתו הרגילה והרווחית עבור הוליווד בדיוק בזמן לטקס. ועדיין, הוליווד לא הייתה יכולה להפנות עורף לעם. היא משדרת עבורם מסר מסוים דרך הסרטים, ובטח דרך הסרטים שהיא מחשיבה לטובים ביותר. לכן, בטרם נפנה לסקירת הטקס עצמו, נתחיל במבט על שלושת הסרטים שהגיעו לטקס עם המספר הרב ביותר של מועמדויות. שלושתם היו מועמדים לפרס הסרט, הבמאי והשחקן. זהו הטקס הראשון בו שלושה סרטים שונים מועמדים בקטגוריות חשובות אלה.

(זהו החלק השלישי בסדרת "תולדות פרסי האוסקר". הנה הפרק הפותח, והנה הפוסט הקודם)

הסרט הראשון, גם לפי סדר אלפבתי וגם מבחינת מספר מועמדויות, הוא סימרון (Cimarron) של הבמאי ווסלי ראגלס. במידה ואתם כמוני, אתם מכירים ואוהבים את הרימייק לסרט שביים אנתוני מאן ב1960, בדיוק ברגע בו עבר הבמאי ממערבונים לסרטים אפיים, בסרט שהוא ללא ספק שילוב של הז'אנרים. גם הגרסא המקורית היא מערבון אפי, המתאר פחות או יותר את כל תולדות אוקלהומה לאורך 40 שנה, דרך סיפורה של משפחה אחת. הסרט נפתח בשנת 1889, כאשר הממשל האמריקאי משחרר את אוקלהומה מהיותה שמורה לילידים אמריקאים ופותח אותה למתיישביםץ. זאת על ידי מירוץ האדמות הגדול, בו כל אדם שמגיע עם הכרכרה שלו לנחלה מסוימת מקבל עליה בעלות. האירוע ההיסטורי הזה הניב לא מעט מערבונים שעסקו רק בו, אבל במקרה הזה הוא רק סיקוונס הפתיחה. גיבור הסרט בעל השם הפטריוטי יאנקי קרבט, מפסיד נחלה טובה בגלל שעזר לאישה מפוקפקת. למרות זאת, הוא נחוש לעבור לעיר החדשה שהוקמה, יחד עם אשתו (שמתנגדת) ובנו. גם משרת שחור צעיר חייב לקחת חלק בהרפתקה. יאנקי יכניס לעיר החדשה את כל מה שאין בה – סדר, צדק, משפט, עיתון. הוא אפילו ימלא תפקיד של כומר מדי פעם. לאורך השנים הוא ילחם למען זכויות הילידים האמריקאים המופלים לרעה, יעצור פושעים שעם חלקם היה מיודד, ילחם למען נשים בעלות עבר מפוקפק, יעלם לכמה שנים טובות בעודו נאבק בחזיתות חדשות ואף ינאם בלהט ובאמונה בכל רגע שהוא על המסך. באמת, אין מילה בסרט שהשחקן ריצ'ארד דיקס לא אומר בשיא הפאתוס, בצורה שנראית היום די מוזרה/לא נעימה.

לצידו, איירין דאן מוצלחת בהרבה בתור אשתו ובתור שחקנית שיודעת להיות גם מאופקת לפעמים. תורמת לכך העובדה כי הדמות שלה לא תמיד צודקת לגבי כל נושא ונושא. הסרט היה מועמד ל-7 פרסים – מלבד אלו שכבר ציונו, גם לשחקנית, תסריט מעובד, צילום ועיצוב אמנותי. זו הייתה ההפקה הגדולה של אותה שנה ומעניין שהיא נוצרה דווקא באולפני RKO, אשר התמחו בעיקר בהפקות בסדר גודל קטן יותר. הסרט לא זכה להצלחה כלכלית כישצא לאקרנים באותה שנה והחזיר את התקציב העצום שלו רק בהוצאה מחדש באמצע שנות השלושים. אבל עבור הוליווד, היה בסרט הזה כל מה שהיא רצתה לומר לעם בשעה הקשה: ארה"ב מייצגת את הנועזות ואת הצדק. היא מתגברת על כל המכשולים ובסופו של דבר יוצרת חברה שוויונית וצודקת. רק חבל שכאשר מתסכלים על הסרט היום, הוא חוטא בדיוק בדברים שהוא מתיימר לבקר: הוא מעט שובינסטי ומאוד גזעני כלפיי כל מיעוט אפשרי, למרות שהוא מנסה למחות נגד גזענות. הזמנים השתנו. עוד בעיה של הסרט בצפייה כיום היא שגודש האירועים בא על חשבון התפתחות של הדמויות או רגעים קטנים המראים את חיי השגרה. הסרט מכיל כמה סיקוונסים מאוד מוצלחים, אבל הוא לא עוצר לרגע לנשום, לתאר אווירה. חישבו על המערבונים האהובים עליכם ביותר. שימו לב, היו בהם רגעים מתים לא פחות מרגעים של אקשן. זה חלק מן הקסם של הז'אנר. אבל אז, שפת המערבון עדיין לא התפתחה. את כל הליקויים בגרסה הזו ייתקן אנתוני מאן ברימייק שלו, שהוא אגב לא אחד מסרטיו המוצלחים ביותר.

אבל אנתוני מאן היה באמת במאי ענק וב1931 רק שחקן מתחיל. אך היו בהוליווד גם במאים גדולים כמו לואיס מיילסטון, שאותו אתם אולי זוכרים מסקירות קודמות כמי שמחזיק כבר בשני אוסקרים על בימוי. התשובה שלו למשבר הכלכלי היא לספק לעם את הבידור הטוב ביותר: המחזה הכי שנון ומצליח בברודווי, שבמקרה גם דן בסוגיות של צדק משפטי ויושרה עיתונאית, שניים מעשרות הנושאים שנידונו בסימרון. הסרט של מיילסטון הוא כותרת ראשית (The Front Page), עיבוד למחזה מאת בן הכט וצ'ארלס מקארתור. הכט כבר היה בדרכו להיות אחד מן התסריטאים הטובים בתולדות הוליווד. המחזה עצמו זכה מאוחר יותר לשלוש גרסאות נוספות, שתיים מהן בידי במאים לא פחות גדולים ממיילסטון: בילי וויילדר עיבד אותו ב1974 עם וולתר מתאו וג'ק למון. הווארד הוקס חולל בו פלאים על ידי הפיכת הדמות הראשית מגבר לאישה בסרט His Girl Fridayאחת מן הקומדיות הגדולות בתולדות הוליווד, עם קארי גרנט ורוזלינד ראסל. לעומת הגרסאות האלו, גרסת מיילסטון נראית קצת מיושנת מטבע הדברים והיא סובלת מליהוק קצת פחות מוצלח. זה לא שאלפרד מניהו ופט אובריין לא מצויינים, אבל הם עומדים בפני השוואה מול כמה מן השחקנים הגדולים בהיסטוריה. בכל אופן, הבימוי הדינמי של מיילסטון והדיאולגים הסוחפים של המחזה הופכים גם עיבוד זה למהנה מאוד לצפייה וכנראה לסרט ששרד את מבחן הזמן בצורה הטובה ביותר, בקרב הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בשנה זו. מה שלא עזר לו להשיג מועמדות בקטגוריות אחרות פרט לאלו שכבר ציונו.

מתוך "סימרון"

המועמד הגדול השלישי הוא היחיד שמתייחס למצוקה כלכלית חברתית בצורה ישירה. הסרט הוא סקיפי (Skippy) של הבמאי נורמן טאורוג. הוא נעזר בתסריטאים גדולים כמו ג'וזף ה' מנקייביץ (אם סדרת הפוסטים הזו תגיע לשנות החמישים, השם שלו יוזכר הרבה), ונורמן מקלאוד (במאי קומדיות חשוב, שעבד באותה תקופה עם האחים מרקס). התסריט מבוסס על סדרת קומיקס סאטירית. למרות מה שניתן לצפות מן המקור ומן המעורבים בכתיבה, הסרט חלש מאוד בתחום ההומור אך מפצה על כך בתחום הרגש.

גיבור הסרט, סקיפי, הוא בן לעשירים הנהנה דווקא מחברת הילדים המתגוררים בצד הלא נכון של המסילה. אביו של סקיפי הוא המפקח על הבריאות, המאיים לסגור את השוכנה בה גרים חבריו ולהפוך אותם לחסרי בית. גם ההוראה שלו להוציא להורג כלבים לא ממש עוזרת לחבריו של בנו, בייחוד לסווקי, ילד חלש ועני שהופך במהלך הסרט לחברו הטוב של סקיפי. לתפקיד הראשי לוהק כצפוי ג'קי קופר, הילד-כוכב הגדול של התקופה. לצידו בתור סווקי לוהק רוברט קוגן, אחיו הצעיר של ג'קי קוגן, הילד-כוכב של שנות העשרים (האח הגדול כיכב לצד צ'ארלי צ'פלין בהנער). הסרט לא דן ישירות במשבר הכלכלי הספציפי, אבל כן מבקר את היתרונות להם זוכים העשירים ביותר על פני העניים. סקיפי דורש צדק חברתי. בהוליווד, למרות קפדנות האב במשך כל הסרט, המחאה החברתית מולידה תוצאות והקהל יוצא בתחושה כי הכל יסתדר באמריקה, לפחות עד סרט ההמשך אשר יצא גם הוא בשנת 1931. הסרט נראה מעט נאיבי לפרקים, אבל ברגעיו החזקים קשה מאוד שלא לבכות. כלבים וילדים תמיד גונבים את ההצגה וכאן הם כמעט כל ההצגה. בנוסף לשלושת הקטגוריות שאוזכרו, זכה סקיפי גם למועמדות על תסריט.

את חמשת המועמדים לפרס הסרט השלימו שני סרטים עם מועמדות בודדות: East Lynne  מלודרמה רומנטית של חביב האקדמיה פרנק לויד וTrader Horn של וו.אס ואן דייק, הסרט העלילתי הראשון שצולם באפריקה והציג לאמריקאים עולם אקזוטי שונה לחלוטין. בניגוד למקובל באקדמיה של אותם שנים, הסרט לא היה מועמד לצילום. אבל מועמדות לסרט הוא דווקא קיבל. בקטגוריות המשנה מועמדים גם כמה סרטים ששרדו את מבחן הזמן טוב יותר מן המועמדים הראשיים. נגיע אליהם תוך כדי שנתאר את הטקס עצמו – בשידור מאוד לא-חי – מהוליווד של שנת 1931.

מתוך "כותרת ראשית"

ראשית, נחסוך מקהל הקוראים הרבה מאוד פרסים טכניים שהוענקו לשיפורים בתחום הסאונד, תחום מהותי עבור הוליווד באותם שנים. אנחנו מתעניינים בקטגוריות המהותיות, כגון עיצוב אמנותי. בקטגוריה הזו נמצא את מרוקו (Morocco) הסרט הראשון של מרלן דיטריך בארה"ב. מבלד היופי הכובש של דיטריך (וגארי קופר. גם אלפרד מניהו, כוכב כותרת ראשית בקאסט) הסרט מציע מוזיקה, עלילה אוריינטלית של התאהבות של איש צבא בזמרת והרבה מאוד רומנטיקה. את הסרט ביים הבמאי שגילה את דיטריך, ג'וזף פון שרנברג, במאי שכל הסרטים שלו נראים מרהיבים ביופיים. אבל פרס העיצוב האמנותי הולף לסימרון. פרס ראוי, שכן הסרט נאלץ לשחזר בנייה של עיר מן האפס ועד להיותה כרך גדול, לאורך תקופה של 40 שנה.

גם בקטגורית הצילום נמצא את מרוקו והצלם שלו לי גרמס, שעשה עבודה נפלאה. סיפור האהבה הגדול בסרט הוא לא בין דיטריך וקופר, אלא בין המצלמה ודיטריך. גם סימרון כאמור נמצא בתמונה. אבל זה לא כוחות. לא רק שיש סרט חצי-דוקומנטרי שצולם בלוקיישן אקזוטי, אלא שיש את הסרט הטוב ביותר (לדעתי) בז'אנר ואחד מן הסרטים שנראים הכי טוב בכל תקופה ובכל הקשר, טאבו (Tabu: A Story of the South Seas) של הבמאי יקיר הבלוג פ.וו. מורנאו. מי שלא ראה סיפור של אהבה אסורה בבורה-בורה לא ראה צילום יפהפה מימיו. הצלם הוא פלויד קרוסבי, הידוע גם כאביו של המוזיקאי דייויד קרוסבי. באופן מעט מפתיע, מותו של מורנאו בתאונת דרכים זמן קצר לאחר סיום העבודה על הסרט, לא העניק ליצירה שלו מועמדיות נוספות.

נעבור לקטגוריית התסריט המקורי. כל הסרטים שאוזכרו עד כה הינם עיבודים, אבל גם בקטגוריה זו ישנם סרטים מוכרים. כגון דרמת הגנגסטרים אויב העם (The Public Enemy). לג'ון ברייט וקובק גלסמן, אשר כתבו את הסצנה בו ג'יימס קגני מכה בג'יין הרלו באשכולית (ביים אותה וויליאם וולמן), מגיעה הכרה. אבל הפרס הלך לסרט נוסף שלא נס ליחו: The Dawn Patrol אפוס מלחמה עתיר תפניות ודרמה. התסריטאי הזוכה הוא ג'ון מונק סאונדרס, הכוכבים היו ענקי הקולנוע האילם דאגלס פיירבנקס וריצ'ארד ברתולמיס והבמאי הוא האגדה ההוליוודית לעתיד האוורד הוקס. אולי האקדמיה, שכבר העניקה 2 פרסי סרט ליצירות אודות מחלמת העולם הראשונה, התעייפה קצת מן הנושא וכיבדה סרט זה רק במועמדות ובפרס אחד.

מתוך "סקיפי"

אבל התסריט המעובד מעניין יותר לקראת המשך הטקס, שכן הוא מציע עימות ישיר ראשון בין שניים מן המועמדים הבולטים. האם סימרון ישמור על המונטום, או שמא סקיפי יגנוב את הפרסו ויעשה את הערב למעניין יותר? המעטפה נפתחת ושמו של סימרון עולה. התסריטאי הוארד אסטבורק עולה לאסוף את הפרס.

עלייה לאסוף את הפרס הייתה משימה קשה מעט יותר לזוכה בפרס השחקנית, שכן המועמד לפרס השחקן, ג'קי קופר בן ה-9 נרדם על ברכיה (אני לא ממציא את זה). אך מי הייתה אותה שחקנית? האם זו מרלן דיטריך, אשר הדגימה לאמריקאים יופי אירופי אפל מהו? איירין דאן על סימרון, שמקבל פרסים מכל כיוון אפשרי? אן הרדינג היפיפייה על הקודמיה הרומנטית Holiday (סרט נוסף שזכה לרימייק מוצלח לא פחות כעבור כמה שנים)? אולי נורמה שרייר, שכבר זכתה באוסקר אחד ומועמדת על A Free Soul דרמת פשע מלאה ברומנטיקה מתקתקה שביים קלרנס ברואן? כל הנשים הצעירות והיפייפיות הללו עמדו בצד וצפו בזוכה – מארי דרסלר בת ה-63. דרסלר כיכבה בקודמיות אילמות יחד עם צ'ארלי צ'פלין בראשית דרכו. היא לא הייתה האינטרס הרומנטי, אלא האישה השמנה שהוא לעיתים משפיל. בסרט Min and Bill היא מגלמת בעלת בית מלון בעיר דייגים המנסה לשמור על תמימותה של בת טיפוחה, אך במקביל מנהלת רומן עם דייג. סוג של תפקיד של אישה זועפת, אך בעלת לב זהב. עד היום, דרסלר היא הזוכה השלישית הכי מבוגרת בפרס לשחקנית הראשית, אשר באופן מסורתי הזוכות בו הם טיפה יותר צעירות מן המקבילה הגברית.

והשאלה היא, האם יקבע גם שיא לזוכה הצעיר ביותר? אני יכול להגיד לכם כי עד היום, ג'קי קופר נשאר המועמד היחיד לפרס השחקן הראשי שגילו נמוך מ-18. ומי יכול להתחרות בחן של ילד, שנושא על פניו השמנמנות וגבו הקטן את הלב הרגשי של הסרט הכי מרגש מבין המועמדים לסרט הטוב ביותר? התשובה היא ליונל ברימור על הסרט  A Free Soul. ואם אי פעם ראיתם את ליונל ברימור משחק, אתם מבינים למה הוא ראוי לפרס (אף כי את הסרט הזה אני עדיין צריך להשלים).

עכשיו נשאלת השאלה האם הערכה ל A Free Soul בקטגוריית המשחק תתרגם להפתעה עבור הבמאי שלו, קלרנס בראון, בקטגורית הבימוי? אולי האקדמיה תמצא לנכון להעניק את הפרס לג'וזף פון שרנברג, למרות שסרטו לא קופח בקטגוריה הראשית. והסרט שלו הוא אחד מן הבודדים מן השנה שניתן בקלות לזהות בו את מגע ידו של הבמאי. מצד שני, שלושת המועמדים הבכירים שלנו מתחרים כאן וחוץ מסימרון אף אחד מהם עוד לא זכה בפרס. האם פסלון נוסף יעשה את דרכו לאנשי המערבון ובכך יוריד את מפלס המתח בטקס? לא! מסתבר שסקיפי בכל זאת קבע שיא לזוכה הכי הצעיר – הבמאי נורמן טאוברג זכה בכבוד. בגיל 32, הוא היה (ועודנו) הזוכה הצעיר ביותר בפרס הבימוי.

בטקס הקודם, נרשמה אחידות בקרב הזוכים בפרסי הבימוי והסרט. מטקסי השנים האחרונות, אתם ודאי יודעים כי זוהי אחידות נפוצה. אבל פרס הסרט הולך לסימרון, סרט שלא מזכיר לקהל כי הוא נמצא במשבר כלכלי הגדול, אלא מראה להם כיצד המדינה שלו מתגברת על כל המשברים. בארבע השנים הראשונות של האוסקר, זכו בפרס כבר סרט מוזיקלי ומערבון, שני ז'אנרים הנחשבים ללא חביבים על האקדמיה (בניגוד לסרטי מלחמה, שהיו הזוכים הגדולים הטקסים האחרים). אבל הוליווד הקלאסית אהבה סרטי ז'אנר מבוצעים היטב. גם אם, לדעתי, סרטי הז'אנר שזכו לא ממש עונים על ההגדרה זו. אבל הטקסים האי-זוגיים הולידו עד כה זוכים שמאוד אהבתי. הטקס הבא כולל שינוי מרחיק לכת במספר המועמדים. בקיצור, האקשן של האוסקרים, שזכו לכינוי המיסתורי שלהם כנראה בשנת 1931, רק מתחיל.

השאר תגובה