• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • סרטים חדשים: ״הרוכב״ של קלואי ז׳או
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 82
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח ראשון של אורון
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • אימת החודש - אפריל 2018

״שתיקה״, סקירה

19 בינואר 2017 מאת עופר ליברגל

סרט חדש של מרטין סקורסזה תמיד מעורר עניין רב בקרב חובבי הקולנוע והופך לאחד מן הסרטים המדוברים של השנה בעולם וגם בארץ. יחד עם זאת, אני חושב שזה לא מובן מאליו שסרטו הנוכחי, ״שתיקה״ (Silence) מופץ כאן באופן מסחרי. זאת משום שלמרות ההערכה לבמאי המהולל ועל אף הנוכחות של מספר כוכבי קולנוע בצוות השחקנים, הסרט הזה נראה כמו שילוב של כל מה שהמפיצים בארץ חוששים ממנו: סרט באורך של יותר משעתיים וחצי, שמתנהל חלק מן הזמן בקצב אטי, מכיל דימויים של התעללות קשה לצפייה, ועוסק בעיקרו במסע פנימי של הדמות והאמונה שלה. חומר מכך בהקשר של הפצה מקומית – זהו סרט נוצרי-קתולי במובהק, שהגיבורים שלו הם מיסיונרים. מכל הסיבות הללו, אני סבור כי הסרט יתקשה למצוא קהל רחב בארץ, וכמו במקרה של ״תיקון״, למרות האהבה שלי ליצירה אני נרתע מלהמליץ עליה באופן גורף.

״שתיקה״ הוא סרט מאתגר, אשר מיועד מראש רק לחלק מן הקהל, אף על פי שסקורסזה נותר במאי אשר יוצר קולנוע בסגנון שקרוב לדרך הסיפור ההוליוודית גם כאשר הוא פונה לכיוון רוחני ואישי יותר. זהו סרט לאנשים אשר מוכנים לעבור מסע לא תמיד פשוט עם הסרט, ולחשוב דרכו על סוגיות של היחסים בין האדם לאלוהים, האדם לסביבה, ולא פחות מכך על מפגש בין תרבויות שונות וגישות שונות לאמונה ולשליחות. אף על פי שהסרט מוקדש לכמרים ולמאמינים הקתולים, והבכורה שלו התקיימה בוותיקן, אני מצאתי שיש בו מסר שיכול לדבר על כל מקרה של רדיפה דתית, משבר אמונה, והשאלה האם ראוי למות או לסבול למען הדת. זהו אולי הסרט הכי מאתגר לצפייה בקריירה הפורה של הבמאי, לא רק מפני שהוא עוסק בנושאים טוענים, אלא מפני שהוא כמעט ואינו עושה הנחות לקהל או בוחר בדרך הפשוטה. במידה רבה זהו גם הסרט הכי מרשים של הבמאי מזה עשורים רבים, לפחות מבחינת החומר למחשבה שהוא מותיר, והוא הרבה פחות בידורי ומסחרי מן הסרטים האחרים שיצר בשנים האחרונות.

סוגיות של הקרבה ואמונה לרוב היו חלק מרכזי בקולנוע של סקורסזה, גם כאשר לא עסק בדת באופן ישיר. למעשה, הוא עשה זאת רק בסרטים ״הפיתוי האחרון של ישו״, ״קאנדאן״ ובסרט הנוכחי, אשר מהווה במידה מסוימת חיבור בין שני הסרטים הקודמים שעסקו בנצרות ובבודהיזם, שתי הדתות הנוכחות בחיי הבמאי. המעניין בסרטים הללו הוא שגם כאשר הבמאי עוסק בישו, הסיפור הדתי אצלו הוא סיפור של מאבק פנימי ונחישות ברגעים קשים, סיפור על מציאת האמונה מתוך הרגעים הקשים והספקות יותר מדרך הנסים או כל דרך מוחשית אחרת. גם אם יש ב״שתיקה״ רגעים בהם הגיבור רואה או שומע את קולו של האל, מדובר בקול אשר מגיע ממעמקי הנפש, דרך סבל פיזי שמוביל לניסיון למסע של זיקוק רוחני. עצם עשיית הסרט הפכה לסוג של מאבק ארוך עבור יוצרו, כאשר ההפקה נדחתה מספר פעמים עקב קשיים בגיוס תקציב.

הסרט הוא עיבוד נאמן למדי לספר מאת שוסאקו אנדו, אחד מן הסופרים היותר מהוללים של יפן בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. אנדו הוא יפני וקתולי שעוסק ברוב ספריו במפגש הנדיר בין האמונה המערבית לארצו. בספרו ״שתיקה״ הוא מספר את הסיפור של רדיפת המאמינים הנוצריים במהלך המאה ה-17, בשנים הראשונות של תקופת אדו, תקופה בה שוגונות טוקואווה השתלטה על המדינה בין היתר על ידי ניתוק הקשרים עם תרבויות אחרות ורדיפת הנוצרים. הנצרות הגיע למדינת האיים המזרחית במהלך המאה ה-16, בעיקר דרך מיסיונרים פורטוגזים שהצליחו בזמן יחסית קצר לבסס קהילה של מאות אלפי מאמינים. הספר של אנדו (והסרט של סקורסזה) מתמקד בדור האחרון של כמרים מיסיונרים פורטוגזים במדינה, דור אשר עבר רדיפה דתית. בכך, בעוד לרוב המיסיונרים הם אלו אשר כפו את האמונה שלהם, בסיפור זה הם הקורבנות של שלטון מדכא ואלים, אשר נוקט בשורה קשה של עינויים, אותן סקורסזה מציג כבר בדקות הפתיחה. הוא עושה זאת דרך דיווח ממכתב של האב פררה (ליאם ניסן), דמות שהייתה קיימת גם במציאות של כומר שעל פי שמועות כפר באמונתו ונעלם בתוך יפן.

מנקודת מוצא זו, הסרט עובר להתמקד בדמותו של האב רודריגז (אנדרו גארפילד), כומר פורוטגזי שהיה תלמידו של פררה, המסרב להאמין כי המורה הנערץ נטש את דרכי האמונה. הוא חובר לכומר נוסף בשם האב גארופה (אדם דרייבר) והשניים יוצא ליפן על מנת לאתר אותו, במסע חיפוש אשר יכול להזכיר במידה מסוימת את ״לב המאפליה״ של ג׳וזף קונרד (או העיבוד הקולנועי המוכר של הנובלה, ״אפוקליפסה עכשיו״). אלא שבמקרה זה, התרבות המערבית מנוצחת כמעט ללא קרב ומהר מאוד הכמרים מבינים כי ביפן כל גילוי קל של אמונה נוצרית מסכן אותם, דבר אשר הופך את החיפוש אחר הכומר הנעדר לכמעט בלתי אפשרי, או בלתי אפשרי בלי לעבור מסע ייסורים ארוך.

silence4

השניים גם מבינים כי פרט לצורך של פעילות במחתרת, עבור הקהילה השומרת בסתר על האמונה הנצורית ההגעה של כמרים היא סוג של הכרח תרבותי ואולי אפילו פעולה ישירה של האל עצמו. הכמרים צריכים לאזן את השאיפה שלהם לצורכי הקהילות שונות, תחת סכנה תמידית ותוך צפייה בהרבה גוונים של מצוקה. מול הסבל והצורך של הנוצרים היפנים להסתיר את דתם או את המנהיגים שלהם, עולים חילוקי דעות בין הכמרים בשאלה של מוות על קידוש האמונה מול ערך החיים וגם על חשיבות המימד הטקסי והסמלי בדת, מימד אשר עולה חשד שהיפנים מעניקים לו חשיבות שונה מן האדם המערבי. גם מול נוצרים יפנים, הכמרים נתקלים בהבדלי תרבויות אשר יכולות לערער את טיב האמונה, מה שמוגבר כאשר הגיבור מתעמת מול בודהיסטים, או מול נציגי השלטון שרואים בהשמדת האמונה הנוצרית מטרה ראשונה והשפלת הכמרים כאמצעי יעיל לביצוע המטלה.

מלבד הכמרים, יש ביצירה דמויות מעניינות לא פחות של יפנים, אשר לא לגבי כולם ברור עד כמה הם מאמצים את עקרונות הדת בחיים ובאמונה הפנימית. מבין דמוית אלו, הדמות המעניינת ביותר היא דמותו של קיצ'יג'ירו (יוסוקה קובוזוקה) שמתחיל את הסרט כמדריך המכחיש את היותו נוצרי. בהמשך הוא מתגלה כמאמין בכוחם של הכמרים ובעיקר כסוג של בוגד נצחי, אשר נוטש את האמנות השונות שלו פעם אחר פעם אך תמיד גם חוזר בתקווה למצוא כפרה. במהלך הסרט הוא נראה, גם בעיני הכמרים, כשיא העליבות של אדם, אבל יש בו גם משהו מרשים ומרתק. דומה כי דווקא דרך חוסר היכולת שלו להתמיד הוא חושף משהו על טבעה החמקמק של האמונה, ועל חוסר היכולת של המזרח להבין לעומק את הדרך המערבית. בייחוד כשמול ההישרדות התמידית שלו אנו חוזים ביפנים נוצריים אחרים אשר עוברים עינוים ונרצחים מתוך סירוב לכפור באמונה, גם אם לא תמיד הסירוב הוא שלהם.

סרטו של סקורסזה הוא הפעם השנייה בה הספר של אנדו מעובד לסרט. בשנת 1971 עשה זאת הבמאי היפני מאסהירו שינודה, שאף שיתף פעולה עם אנדו בכתיבת התסריט. למרות שסקורסזה לכאורה רואה את הרומן בעיניים זרות, דווקא העיבוד שלו נצמד הרבה יותר לרוח הספר ולאירועים המתוארים בו. למעט שינויים קלים בפתיחה ובסיום, וקיצורים הכרחים עקב המעבר למדיום הקולנועי, כמעט כל תמונה שרואים בסרט של סקורסזה לקוחה מתוך המקור הספרותי. זוהי גישה מאתגרת, שכן הסיפור ברומן מובא כמעט כולו מנקודת מבט של דמות אחת, בין אם דרך מכתבים ובין אם דרך מספר כל יודע אשר מתאר את המאבק הפנימי המתרחש בתודעה של הגיבור.

לכן, סקורסזה מנסה להראות לנו לא רק את ההתרחשויות החיצונית, אלא גם לבטים המתרחשים בתוך נפש האדם. וכשהוא עושה זאת בעזרת הצילום והעמדת הדמויות התוצאה מרהיבה ולעתים מייצרת תחושת התעלות. יחד עם זאת, בחלק מן הרגעים הבמאי חש צורך לעשות שימוש גדול מדי במונולוג פנימי, על מנת להסביר לקהל את המהלך הרגשי. כמה מן הרגעים הללו עובדים, אבל לפחות בשני מקרים הרצון של הסרט להיות מובן יחסית – פוגע בו. אולם, מדובר ברגעים ספורים, לעומת מכלול אשר מצליח היטב להעביר את התחושה של ספק ושל אמונה אשר מובעת דרך הספר. יש לציין כי הסרט של שינודה סמך אף פחות על קהל הצופים שלו ולכן לדעתי הוא מחוויר מול הסרט החדש.

הצילום בסרט לא פעם מבטא תחושה של מצוקה וזרות כלפי העולם, ולעתים הוא אף מצליח לבטא גם תחושה של התעלות. רודריגו פרייטו (שעבד עם סקורסזה גם ב״הזאב מוול סטריט״, סרט שנראה כשונה מכל בחינה אפשרית מסרט זה), מצלם בפילם אשר חושף את איתני הטבע שמהווים גם הם סוג של איום. זהו סרט אפל בתכנים אבל מואר רוב הזמן, כאשר המרחבים העצומים חושפים טבע שהאדם המערבי לא מסוגל לתפוס, טבע בו מים הופכים לאיום כואב. הסרט גם עושה שימוש נרחב בזוויות צילום לא שגרתיות, אשר לעתים מקטינות את הגיבור או חושפת את חוסר ההבנה שלו את הסביבה בה הוא פועל. במקרים אחרים הן מבטאות את תחושת העושר הפנימי שהוא מצליח למצוא בתוכו, את הדרך שלו להוסיף לחוות את אלוהיו ולקוות כי בכל האדם טמון זרע האמונה וכי בכוחו של האל לאהוב את כולם, לא משנה עד כמה אכזרית היא המציאות.

Silence-Yosuke-Kubozuka

החלטה חשובה לא פחות בקביעת אופי הסרט הוא השימוש במוזיקה. לאורך כל הקריירה שלו, הסגנון המוזיקלי הכתיב את אופי סרטיו של סקורסזה ודומה כי הבמאי השתמש כמעט בכל סגנון שקיים, אך בסרט זה הוא מוצא כלים חדשים. סקורסזה נעזר בסרט הזה בזוג מוזיקאים קלאסים ידועים, קים-אלן וקתרין קלוגה. אך הוא ביקש מהם לייצר פסקול אשר אין בו כלי נגינה כמעט בכלל (פרט למעט פעמונים ותופים לרגעים קצרים ומנומקים בעולם הסרט), ובמקום זאת להלחין אלמנטים מן הטבע – טפטופי מים, רוח, קולות צרצרים וחיות אחרות. הבחירה הזו מונעת מן המוזיקה לכוון את רגשות הצופים, אבל כן מעשירה את העולם בו מתרחש הסרט ומדגישה נקודת מפנה. לא במקרה בוחר הבמאי להתחיל את הסרט עם המוזיקה הייחודית של הטבע בלבד – בשניות הפתיחה אנו מאזינים רק לרוח מתגברת, בעוד המסך נותר שחור. במידה רבה, קולות הטבע עונים לשתיקה שבשם הסרט. גם אם הגיבור חש לפרקים בשתיקת האל מול גורלו וגורל העולם, קולו של הטבע תמיד נוכח ובמידה רבה הוא יכול להיחשב גם כקולו של האל, אשר מוסיף ללוות את כל ההתרחשויות. אך תפיסה זו של הטבע כביטוי לאלוהות קרובה יותר לדתות המזרח מאשר לנצרות ודומה כי הסרט, כמו הבמאי שלו, מתקיים על התפר שבין האמונות השונות, דווקא בגלל שהן מתנגשות בו בצורה הרסנית.

גם בקרב הכמרים, יש גישות שונות ולעתים סותרות לגבי מושג האמונה ומהות השליחות. הדבר בעיקר בולט מול הדרישה לכפירה בפומבי ודריכה על סמלים נוצריים. הסוגיה של שמירה על כבוד הדת מול שמירה על עקרון החיים עולה מספר פעמים, ודומה כי הגישה כלפיה שונה לא רק בקרב הדמיות השונות, אלא בין רודריגז לבין עצמו. הוא לא תמיד יודע כיצד להקשיב לאל השקט, או לא תמיד בטוח כיצד עליו לשרת אותו, בעיקר נוכח ההתנהגות הזרה לו מצד המאמינים היפנים, אשר מעניקים לדעתו תשומת לב רבה מדי לסמלים פיזיים ולעתים דומה כי הם רואים בצלב את אלוהים עצמו ומצפים כי גן עדן יתממש עבורם בצורה מוחשית תוך זמן קצר. וכפי שהגיבור לעתים תוהה לגבי השתיקה של האל, כך גם דמויות אחרות ראות בו המשכו של האל, או כוח שמאכזב בעצמו אך מאידך יכול להוביל לגאולה. ייתכן והשתיקה או השקט בכותרת מתייחסת גם לגיבור עצמו. מצד אחד, עליו לשמור על שקט על מנת שלא להתגלות. מצד שני, הוא מצפה לשמוע את דברי האל אשר יעזרו לו למצוא הגיון בעולמו ובעיקר יעזרו לו להוסיף להפיץ את הדת, אשר עבורו יכולה להתקיים רק כאמת אוניברסלית. אבל הוא עומד מול דעות סותרות ומול יריבים אשר ייתכן ובקיאים יותר ממנו לא רק בנוף היפני, אלא גם בסוג האמונה אשר מאפיין את הארץ הזו.

מבחינות רבות, ״שתיקה״ נמצא על קו התפר בין קולנוע מופשט המבקש לייצר חוויה טרנסנדנטלית, לבין קולנוע מסחרי. יש בסרט רגעים שמזכירים יוצרים מופשטים יותר מסקורסזה, למשל רובר ברסון, אבל הקשר של הבמאי לקולנוע המסחרי נוכח בו כל הזמן, מה שמוביל ליצירה אשר קל לעקוב אחר התפתחות העלילה בה. הסוגיות התיאולוגיות נותרות יחסית פתוחות יותר לפרשנות, גם אם הסרט מעדיף בצורה ברורה את האמונה. הבחירה בשחקנים אשר דוברים אנגלית ולא פורטוגזית נובעת מן הסתם משיקולים מסחריים, אך הסרט מחפה על הבעייתיות בבחירת השפה המדוברת בעזרת שימוש נכון בכוכבים שלו, שלושה שחקנים בעלי מגבלות לצד איכויות אשר סקורסזה מנצל בסרט זה היטב.

אנדרו גארפילד הופך בפעם השנייה השנה לייצוג של האמונה הנוצרית ברגעי משבר, אחרי שכבר עשה זאת ב״הסרבן״. אולם, בסרטו של מל גיבסון הוא הפגין בעיקר תושייה מרשימה, ובסרט זה סקורסזה משתמש בפנים התמימות למראה של השחקן הראשי שלו על מנת לעורר ספקות ולמצוא התעלות אשר נובעת לא רק מאדיקות, אלא גם מספק ומשינוי פנימי. התפקיד של גארפילד בסרט זה מרשים בהרבה לדעתי, גם אם את המועמדות שלו לאוסקר הוא כנראה יקבל על הסרט האחר. הקאסט היפני של הסרט גם הוא משובח וטבעי יותר ברובו, פרט לשחקן יסיי אוטוגה, אשר מגלם את התפקיד של השליט האכזר מכל בצורה תיאטרלית במתכוון. זאת משום שהוא תמיד נמצא בהצגה על מנת לגרום לשבויים שלו חוסר נחת ולערער את הבנתם את העולם – עבורו החיים הם תמיד מופע והוא משחק בסגנון התיאטרון היפני, אשר נראה זר ואף קומי לצופה המערבי. אך לצד פרצי הצחוק, ההתנהגות הזו מכילה את הפחד מהלא נודע ואת ההלם מן התרבות השונה.

לסיכום, ״שתיקה״ הוא בעיניי סרט מפתח בגוף היצירה של סקורסזה וסרט אשר יעניק חווית צפייה ייחודית לקהל אשר יהיה מוכן להתמסר לו. זאת למרות הפגמים בכמה נקודות ספציפיות, אשר מונעות מן הסרט להיות יצירה שלמה. אבל הרגעים החלשים של היצירה רק מדגישים כמה כוח יש בחלקים המפעימים שבה, גם עבור אדם כמוני אשר לא חולק את האמונות הדתיות של הבמאי.

silence1

השאר תגובה