• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2017: הזוכים והזוכות
  • אימת החודש - יוני 2017
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

״תיקון״, סקירה לקראת יציאה לאקרנים ואירוע טרום-בכורה של סריטה

6 בינואר 2017 מאת עופר ליברגל

ביום ראשון הקרוב (8.1.2017) בלוג זה יערוך הקרנת טרום-בכורה לסרטו של אבישי סיון – ״תיקון״. סרט בו צפיתי לראשונה בפסטיבל ירושלים 2015, אז גם אני וגם אורון סקרנו אותו בקצרה. מאז, הספקתי לצפות בסרט פעם נוספת וההערכה שלי כלפיו, שהייתה שם מן הרגע הראשון, גדלה בהרבה. סרטו של סיון הוא אחד מן הסרטים הכי מאתגרים וניסיוניים שנעשו בארץ לדעתי, אבל כל הימור בו מחושב היטב בעזרת תסריט מדויק, עיצוב עולם יפהפה, וצילום שחור-לבן אשר משלב בין המטריד לרוחני. יחד עם זאת, לא קשה להבין מדוע הסרט התמהמה כל כך בדרכו לאקרנים – מעבר לכך שיש בו כמה דימויים פרובוקטיביים מאוד, הוא דורש מן הקהל פתיחות לשילוב של מספר סגנונות קולנועיים אשר לכאורה מרוחקים מאוד זה מזה, אבל בסרט זה הם מחוברים יחדיו באופן טבעי.

הסרט מכיל השפעות מקולנוע סוריאליסטי מוקצן ומסרטי אימה אקספרסיוניסטיים, ומצד שני הוא מושפע מקולנוע רוחני ומינימליסטי. הטכניקה של יוצר דתי כמו רובר ברסון משולבת בסרט זה עם זו של קולנוען מסוגו של לואיס בוניואל, הלועג לכל אמונה או מסגרת דתית. את העימות עם המורשת הנוצרית הזו, סיון מגיש בסרט אשר נטוע עמוק לא רק בתוך החברה החרדית בירושלים, אלא בעולם המיסטיקה היהודית, בעיקר הקבלה. הסתירות האלו הן חלק ממסע כפול אשר נערך במידה מסוימת ביצירות של סיון – מסע חיפוש אחר הרוחני בעולם דרך עיסוק לא מזלזל ביהודים חרדים, ומצד שני מסע של גיבורים מלב החברה החרדית לעבר הטאבו. לא מדובר רק בטאבואים של החברה הדתית, הסרט מעמת את הקהל עם תת-המודע של האכזריות האנושיות דרך כמה דימויים שאמורים להתריס ולהתסיס חלקים נרחבים מן הקהל, אם לא את כולו. אבל ההתרסה הזו היא שלב בסולם לעבר החמלה והאהבת החיים באשר הם חיים, ובמקרה של סרט זה איני רוצה להגביל את הדיון רק לחיים האנושיים.

בטרם אפנה לדיון בעלילה של הסרט, אציין שהוא עובד גם כהצטברות של דימויים, כמו תערוכת אמנות היוצרת אפקט מצטבר. הדימויים אשר יוצר הסרט מכילים סוגים רבים של כפילויות והתכתבויות שונות, דרך מוטיבים חוזרים והבדלים קטנים בהעמדה ובאינטרקציות בין הדמויות, או בין האדם והעולם המקיף אותו, חי או בנוי. הסרט עובד על המידה החושית והוא בונה עצמו גם למקומות אשר לא ניתן להגדיר אותם בצורה ברורה – הוא משלב בין המוחשי למופשט, בין המודע לנסתר. אך בנוסף לכל הדברים הללו, יש לסרט גם נרטיב ברור ולינארי שלא מסובך במיוחד לעקוב אחר ההתרחשויות בו, גם אם ניתן לפרש את המוצג במספר דרכים מבחינת הדיון המחשבתי אשר הסרט מבקש לעורר.

הסרט הוא סיפור של משפחה אחת בחברה החרדית בירושלים. האב (ח'ליפה נאטור) עובד בתור שוחט ובנו הבכור, חיים-אהרון (אהרון טרייטל), הוא תלמיד ישיבה בולט. עבורי, שניהם הם גיבורים של היצירה אשר מבצעים מהלך של תיקון, תחילה באופן מוצהר ונוקשה על ידי הבן שהפיל את התפילין שלו ומאוחר יותר באופן שהוא אולי פחות מוצהר, אבל יותר טוטאלי. עקב תאונה מוזרה שיכולה להיראות כאקט פלאי, חיים-אהרון מאבד את ההכרה ומוכרז כמת על ידי צוות מד"א. אבל תפילה ופעולה של האב מחזירה אותו לחיים. לאחר ההתאוששות, האופי של הבן אינו כתמול-שלשום והוא מתייחס לסביבה שלו בצורה אחרת. אף כי הוא מכריז כי לא איבד את האמונה, הוא מגלה מצד אחד רגישות רבה יותר כלפי בעלי חיים ואף הופך לצמחוני, ומצד שני בוחן את המיניות שלו באופן לא דתי בעליל, לפחות בשאיפה. במקביל, האב מרגיש חרטה על כך שהתערב ברצון הבורא.

E015_C030_0223O1

הסרט דן במהות החיים ובמהות האלוהות. הדיון בחיים נוכח בסרט על ידי כך שיש בו כמות גדולה למדי של חיות בשלבים שונים של היצירה, כולל חיות אשר לא טיפוסי שסרט המתרחש בישראל יתייחס אליהן כחלק מן הנרטיב או כחלק מן ההזייה. הסרט מייצר הקבלה וסוג של שיוויון בין החיות לבני האדם, גם בהיותן קורבנות וגם בהיותן חוטאות; המונח "לגעת בבשר החי" הופך בסרט לממשי ביותר מדרך אחת ולא קל לצפות בסצנות האלו, אשר משלבות בין אכזריות וניצול לרצון להתקרב ולהבין – להבין את עצם המנגנון של החיים, את הכוח של המוות ששב לסרט בדרכים שונות, ואת הרצון לדעת על דרכי חיים אחרות, בחברה האנושית או בטבע.

האלוהות בסרט היא גם סמכות מאיימת וגם הורות. לכן, הסרט עוסק לא מעט באנשים אשר לוקחים על עצמם תפקיד של אלוהים – לא רק על ידי החזרה לחיים של הבן, אלא גם על ידי ביצוע מלאכת השחיטה או על ידי הבאת צאצאים לעולם באופן כללי. האב בסרט הופך את עצמו לבורא ומשמיד, גם אם בדרכים מקובלות בחברה. כשם שהבן שלו מחפש דרכים לערער על הכוח העליון ובמקביל להתקרב אליו ולהבין אותו, האב לא תמיד מודע לגדול ההשפעה שלו על העולם, גם כאשר הוא לכאורה פועל על פי החוקים הכתובים של השחיטה.

המעשים של האב כלפי בנו הבכור יכולים גם להיות מקבילים ליחס לבנו הקטן (גור שיינברג), אשר נמצא בשלבים הראשונים של לימוד תורה. במקביל, הוא גם לומד את חוקי העולם הסובב אותו בעיניים של ילד, אשר עבורו כל דבר יכול לפרקים להיראות כדבר חדש לחלוטין. הסרט מציג שלושה גילאים שונים באותה משפחה וכל גיל רואה את העולם בדרך אחרת – אם האב כבר לא חוקר את העולם מספיק ולכן מתייסר ברגעים בהם הוא מרגיש כי ההשלכות של מעשיו חוטאות לסדר הקיים, הבנים שלו חוקרים את העולם ממקום של תמימות מוצהרת. הם עושים זאת בדרכים שונות מאוד, אך גם משלימות, וקטעי הסיוט שיש בסרט יכולים במידה רבה לדבר על גורל שלוש הדמויות.

יש בסרט גם נוכחות רבה של נשיות, גם אם בזמן מסך פחות, וגם אם דמותה של האם המשפחה (ריקי בליך) נמצאת בחלק גודל מן הסרט בשוליים. בחיפוש של הסרט אחר מקור העולם (בחירת המילים שלי כאן אינה מקרית), גם האישה יכולה להיות אופציה. החברה החרדית אינה החברה היחידה המוצגת בסרט בה האישה לכאורה נחותה לעומת הגבר, אך כמה מן הנשים שבסרט מלאות חמלה אשר חיים-אהרון נמשך למראית העין שלה, לעיתים מבלי שהוא מבין היטב את מלוא הכאב אשר עומד מאחוריה. הסרט גם דן בנשמה כמשהו שקשור לגוף אך גם יכול להיות מנותק ממנו – כמו הנשמה אשר חוזרת לגוף של חיים-אהרון בניגוד לרצון (בהנחה וזו אותה הנשמה) או כמו הקישור בין חיי החלום לחיי היום-יום, קישור אשר מובא מצד אחד בסיוטים של האב ומצד שני על ידי הרטבת המיטה על ידי הילד הקטן.

החיבורים המחשבתיים שהצגתי פה הם רק כמה מן החיבורים שנתין לעשות בעקבות צפייה בסרט, אשר כאמור פותח את עצמו לקריאות רבות. לשם כך נעזר הבמאי בעיצוב האמנותי של אמיר ירון, עיצוב יוצא דופן בקולנוע הישראלי, אשר משלב בין הריאליסטי לפנטסטי, ביחד עם הצילום של שי גולדמן, אשר משתמש בשחור לבן לא רק כגחמה אלא גם כבנייה של עולם אשר הופך סהרורי ויותר ויותר לפרקים. הסרט יוצא מן המציאות הישראלית הקונקרטית לזירה מופשטת ומעורפלת יותר, ברמת התודעה וברמת הייצוג החזותי.

ניתן לראות ב״תיקון״ יצירה אחות לפיצ'ר הראשון של סיון, ״המשוטט״ (שיוקרן בסינמטק תל אביב ב11.1 בשעה 19:00). גם סרט זה תיאר את החברה החרדית ועסק בהורות (לצד עקרות) ובחיפוש קשר מיני עם העולם מצד אברך צעיר. בשני הסרטים יש גם סצנות בעל גוון פולשני ואלים. ההבדל הוא ש״המשוטט״ מציג מערך ברור יותר של מטאפורות. נדמה לי כי רוב הצופים אשר יצפו בו יצאו ממנו עם רושם דומה לגבי המסר, והדבר לא נאמר לגנות אף אחת מן היצירות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה ואין צורך בצפייה בשתיהן על מנת להבין את המשמעויות השונות של כל אחת מהן. אבל ״תיקון״ בכל זאת העניק לי חוויה מסוג שונה – יש בו משהו פיוטי יותר וגם מתסיס יותר מכל מבחינה. אולי זה בזכות התחושה שיש כאן משהו חדש.

tikkun

תגובות

  1. רונה הגיב:

    סרט מצויין

  2. טליה הגיב:

    מטלטל ומעורר מחשבה. אחד הסרטים הישראלים היותר מיוחדים שראיתי לאחרונה

  3. לב הגיב:

    מאוד מומלץ. הייתי אומר שצפייה חוזרת זה כמעט חובה בסרט הזה. יש טעם לראות את ״המשוטט" אחרי ״תיקון״? מהמילים שלך נשמע ש״המשוטט״ הוא סוג של סקיצה מוקדמת ליצירה מפוארת ושלמה יותר.

  4. בהחלט יש טעם לראות גם את "המשוטט" – בסרטים יש נושאים דומים, אבל גם הרבה הבדלים בדרך הטיפול ובמהלך אשר הדמויות עוברות. הרבה יותר וריאציה מאשר סקיצה.

  5. מושיק הגיב:

    לאחר צפייה חוזרת בסרט התגלה לי תימה שונה ממה שחשבתי בתחילה. כאדם דתי, תמיד חוויתי את התחושה של "ארדה נא ואראה – הכצעקתה באה אלי". ארדה נא לשון חטא. החטא מביא בתוצאה ישירה לצעקה ולעונש.
    יש נטיה בחברה הדתית, ובעיקר זו החרדית לחנך לקיום מצוות באמצעות פחד ואימה. אם תקיימו את המצוות תזכו לאושר, ברכה והצלחה בכל, אך אם לא, תענשו ויחולו עליכם חליים ויסורים רעים. הקשר בין החטא לעונש הוא מרכיב יסודי במשוואה הזו. אני זוכר בצעירותי שלאחר חטא, בין אם ברצון ובין אם שלא ברצון, הגוף מתכווץ ורועד וממש "מצפה" לקראת העונש. זה החינוך עליו גדלנו. במידה והדלקת את האור בשבת, אתה רחוק כפסע מנפילת פסנתר על ראשך. לכל חטא יש תוצאה ועונש. אני חושב שהסרט מנסה להמשיך את קו זה ולהמחיש אותו בעיננו הצופים. כמה קשה לחיות בתחושה הזו.
    זה לא ממש ספויילר, אבל מי שלא ראה את הסרט הייתי ממליץ לו להפסיק כאן,
    שני החטאים של הגיבור, המשורטטים באופן מרהיב ומטריד כאחד, מביאים לתוצאה דרמטית בסרט, וזו אני מאמין כדי להעביר את תחושת הצעקה הפנימית שבאה לאחר החטא והעונש המתבקש.

השאר תגובה