• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

לקראת פסטיבל חיפה 2016: ״הכייס״, ״הכסף״ והקולנוע של רובר ברסון

11 באוקטובר 2016 מאת עופר ליברגל

כמדי שנה, גם הפעם תכונית הקלאסיקות של פסטיבל הסרטים בחיפה מציעה לא מעט עבור קהל חובבי הקולנוע. הסרט המסקרן ביותר הוא סרטו של מוחסן מחמלבאף (שיתארח בפסטיבל ושוב בישראל) ״הלילות של זייאנדה-רוד״ סרט מצונזר וגנוז מ-1990 שלמעשה נחשף לראשונה מחוץ לאירן לפני כחודש בפסטיבל ונציה. מבחינת סרטים מוכרים, ״נהג מונית״ האהוב של מרטין סקורסזה צפוי לעורר עניין רב ואף שובץ לשתי הקרנות באולם האודיטריום הגדול, מחווה נדירה עבור סרט קלאסי. יש גם מחווה לקולנוע הצ'כי של שנות הששים עם ״נשף מכבי האש״ ו״רכבות שמורות היטב״ וגם ייצוג לאנשי קולנוע כמו ג'ין ווילדר או אטורה סקולה שהלכו השנה לעולמם, ועוד מספר דברים משובחים שכולם בגדר המלצה. אבל מבין הסרטים הוותיקים יותר שיוצגו בפסטיבל, נדמה לי שאלו שהכי דורשים הכוונה מוקדמת הם סרטיו של רובר ברסון הצרפתי – ״הכייס״ (Pickpocket) ו״הכסף״ (L'argent). ברסון הוא קולנוען מרתק ולא ממש נגיש, גם אם שני הסרטים שיוצגו בחיפה אינם שניים מן הסרטים היותר מאתגרים שלו, בעיניי.

קשה מאוד לכתוב על ברסון מבלי להיכנע לקלישאות שאינן עושות עם הקולנוע שלו חסד או צדק. בצורה פשטנית, ניתן לומר כי הוא במאי מינימליסט, אשר דן בסיפורי מוסר ושואף לייצר מהלך רוחני בסרטיו. אך תיאור יבש זה, שיכול בהחלט להתאים לחלק מן היוצרים הרבים אשר הושפעו מברסון, לא בדיוק מתאר את מלוא כווונות הבמאי וכל שפע היכולות של הקולנוע שלו. קולנוע שאולי נראה פשוט או דל באמצעים במבט ראשון, אבל למעשה הינו מדויק ועשיר בפרטים ובחשיבה. דומה כי חשיבה זו התפתחה מסרט לסרט, מה שהופך את ״הכסף״, הסרט האחרון שביים ברסון, לסרט בה הטכניקה של הבמאי הגיעה לשיא הזיכוך שלה. אולם, לא מדובר בהכרח בסרטו הטוב ביותר של הבמאי, שכן יש כמה יצירות אשר יכולות להתמודד על התואר. דומה שכמעט כל סרט שלו הגיע לסוג מסוים של שלמות בביצוע, גם אם הבמאי עצמו אף פעם לא היה מרוצה עד הסוף וגם תמיד חשב כי חלק מן הקסם של הקולנוע הם הדברים הלא-מתוכננים, ההפתעות שהסרט מספק ליוצר שלו.

ניתן לומר כי החשיבה של ברסון על הקולנוע מגיעה גם ממקום תיאורטי. גם באמירה זו יש משהו שממעיט בערכו של היוצר הזה, שכן כאמור התיאוריה הזו באה בעיקר על מנת לשרת סוג של אנושיות אשר הוא חושף, באמצעים אשר נראים לכאורה זרים לרוב הצופים. ברסון חשף את השקפתו על הקולנוע בספרו ״הערות על הסנימטוגרף״ (שראה אור בעברית בתרגום אריאל שוויצר) – ספר אשר מורכב ממשפטים קצרים שהם סוג של אמירות זן המשמשות כספר הדרכה לבמאי, בין אם מדובר בברסון עצמו או בבמאי אחר. אין בכוונתי לחזור על האמירות בספר, אבל בעקבותיו ובעקבות הסרטים אציין את הנקודות שאני רואה כנקודות המוצא של הקולנוע של ברסון, תוך שימוש בכמות מילים גדולה מדי עבור טעמו של ברסון עצמו:

  1. הקולנוע צריך להיות נבדל מן התיאטרון. לכן, הוא נמנע מכל אמצעי אשר קיים גם בתיאטרון. למשל תפאורה או לבוש שאינו חלק מן הלוקיישן של הסרט. אבל באופן אשר הכי קשה לקהל להבין, הסרטים של ברסון גם נמנעים מהבעת רגשות במשחק. לא רק שהוא לא עבד עם שחקנים מקוצעיים (פרט לסרטיו המוקדמים), הוא ביקש ששחקניו לא יביעו את הרגשות שלהם בצורה מוחצנת או גלויה. הוא ראה בהם "מודלים", גם במובן שהם מדגימים את הדמות, את הדרך שבה היא צריכה להיראות, וגם בכך שהם צריכים לצמצם את המחוות שלהם ולפעול בהתאם לתכנון, פחות או יותר. הוא לא שאף למשחק טבעי, אלא למשחק אשר ייצג תהליך טבעי. אבל המודלים שלו לא תמיד היו איך שהוא ראה את הדמות בעודו כותב את הסרט, ולעתים הוא נהג להפתיע את עצמו דרך ליהוק אדם בעל מראה שלכאורה אינו מתאים לדמות. למרות ההגבלות על המודלים, סגנון הבימוי הייחודי של ברסון כן מצליח להוביל לתצוגות משחק נהדרות בדרכן.
  2. הקולנוע הוא כן המשך של הספרות. הדבר בא לידי ביטוי בכך שכל סרטיו של ברסון הם עיבודים ליצירות ספרות או התכתבות עם יצירות ספרות, אבל גם בכך שהקולנוע של ברסון משחק עם דרכי הנרטולוגיה: הוא מספר סיפור תוך השמטת פרטים חשובים שהקהל צריך להשלים לבד, והוא עושה זאת באמצעים של תמונה וקול. תמונה אשר מצביעה על המכלול דרך פרטים קטנים, כשם שמשפט בספר יכול לחשוף עולם רחב בהרבה.
  3. הקול צריך לספק מידע שהתמונה לא מספקת. כיוון שיש הכרח שהקול יהיה סינכרוני, לרוב הוא יוצר בניית עולם עשירה יותר אשר מצביעה על אופי הסרט. עיצוב הפסקול בסרטי ברסון לא פעם יותר מוקפד מעיצוב אתרי ההתרחשות (אותם הוא מעצב חזותית באופן המינימליסטי ביותר). הפסקול יכול גם להכיל מונולוג פנימי של דמות (״הכייס״ מצטיין בהיבט זה), והוא לספר לקהל על אירועים אשר מתרחשים בתוך עולם הסרט, אבל מחוץ לפריים המצומצם של המצלמה.
  4. הסרט מתאר מהלך נפשי פנימי באמצעות התרחשויות חיצוניות. מהלך של הכרה פנימית רוחנית. בסרטים יש מוטיבים קתוליים, אבל האל עבור ברסון (האמן, לא יודע לגבי האדם) שוכן בפנים. התהליך הוא בין אדם לבין עצמו, לעתים בעזרת הזולת. לעתים התהליך הפנימי מוביל להתגברות על אתגר ולשחרור, לעתים הוא מוביל לכישלון עמוק.

זהו חלק מן ההסבר, על רגל אחת. סרטי ברסון הם עתירי פעולה בדרכם, בייחוד שני הסרטים אשר יוקרנו בחיפה. רק שהפעולה הזו לא תמיד נראית על המסך. זכוכית שבורה יכולה לייצג חילופי מהלומות, למשל. אם כי ברסון לא נרתע לגמרי מלהראות את ההתרחשות לקהל, כשם שהוא יודע מדי פעם לשבור כל כלל שקבע לעצמו. הסרטים שלו מרוויחים הן מהיותו יוצר קפדן אשר שקד על כל סרט זמן רב, והן מן היכולת שלו להיות פתוח לשינויים, או אפילו לפגמים קלים. לסיום, כמה מילים על הסרטים עצמם:

״הכייס״ משנת 1959 מוזכר כעיבוד חופשי ל״החטא ועונשו״ של דוסטויבסקי, אבל הדבר נכון אולי מבחינת מהלך רוחני ולא ממש מבחינת העלילה. זאת משום שהעלילה של הסרט פשוטה בהרבה מזו של הרומן, למרות נקודת מוצא דומה: צעיר עני מחליט לפנות לפשע כמוצא אחרון. אצל ברסון מדובר בגניבות קטנות, לפחות בשלב הראשון, אבל די בחטא קטן על מנת לשלוח את הגיבור למסע שאין ממנו גאולה בלי עונש. אבל יש שתי גאולות אפשריות, אשר מוצגות בסרט באופן מזוקק ושובה לב: חרטה והתאהבות. נדמה לי כי דקות הסיום של סרט זה מתארות בצורה מרשימה בפשטותה את שתי האופציות הללו. מדובר ברגעים קולנועיים כל כך יפים ועדינים עד כי אני מרגיש שמילה שאני כותב עליהם גם היא סוג של חטא קטן.

״הכסף״ הוא עיבוד מוכרז ומעט יותר ישיר לנובלה של טולסטוי ״השטר המזויף״, אם כי רק לחלק הראשון של היצירה ותוך צמצום, למרות שמדובר בסרט שיש בו לא מעט דמויות ותפניות בעלילה. שטר כסף מזויף מחליף מספר ידיים ומשבש את החיים של מספר דמויות, בעיקר ברמת המצפון. אבל הניזוק העיקרי הוא האדם העני ביותר, אשר נשפט על החזקת כסף מזויף שלא באשמתו, מה שמוביל אותו בסופו של דבר לבצע שורה של פשעים שעוצמתם הולכת וגוברת. כאמור, זהו סרטו האחרון של ברסון ויש בו במידה רבה סוג של תצוגת תכלית טכנית – רוב קטעי הפעולה מועברים בקלוז-אפים מוגברים על ידיים או חפצים, מה שנותן את התחושה כי הנזק הוא בלתי נמנע, בעיקר הנזק הנפשי. המציאות מכתיבה לגיבור נתיב מסוים, לא רק בגלל החטא, אלא גם בגלל המעמד החברתי. אבל החטאים הם אלו אשר בסופו של דבר מדרדרים אותו עוד ועוד. ייתכן כי המשגה העיקרי היה שהוא לא חלק עם בת זוגו את אשר על לבו, ואת המעשים שהוא מתכוון לבצע. והרגע בו היא מספרת על דאגתה בגלל מעשיו המיסתוריים הוא היפה ביותר בסרט.

largent1

תגובות

  1. גיא הגיב:

    תודה רבה על הניתוח. סרטים נפלאים ללא ספק.
    חבל שלא כללו את "בלתזאר" המופתי במחווה.

השאר תגובה