• הכל על פסטיבל ירושלים 2018: פוסט מתעדכן
  • מועדון הלבבות השבורים: קומדיה רומנטית
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2018
  • סקירה לסרט האימה המדובר - Hereditary
  • סרטים חדשים: ״מאמה מיה 2״
  • הכהנים הגדולים: ״אחי, איפה אתה?״
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018

פסטיבל חיפה 2015: "לילותיו הלבנים של הדוור", "שבאלייה", "חוקי הפשע", הנבחרים והזוכים

5 באוקטובר 2015 מאת אור סיגולי

היום מגיע לסיומו פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-31 בחיפה. נקודת השיא אמנם הייתה אתמול בטקס חלוקת הפרסים (אירוע, שלכשלעצמו, לא עשה צדק לפסטיבל, והרגיש מאולתר ודל), אבל אולמות הקולנוע ימשיכו להקרין סרטים גם היום עד סרט הנעילה, "על חבל דק", של רוברט זמקיס.
אני עדיין בחיפה, אבל זהו הסיכום היומי האחרון של הפסטיבל. הוא יכלול את שלושת הסרטים שראיתי אתמול, את העשירייה המוצלחת והעשירייה הלא טובה של התכנייה לפי דעתי, ורשימת הזוכים המלאה כפי שפרסמנו אתמול בפייסבוק שלנו בתום הטקס.

למרות שהפסטיבל הוא כבר שנים אחד האירועים האהובים עלי בשנה, ובאמת הזמן היחיד שאני מרשה לעצמי להתנתק מהכל, אל חיפה 2015 נכנסתי כאשר אני לא לגמרי בטוח לאן הרוח נושבת. חלקכם גם קראתם את זה בין השורות כאן, ובאופן נחרץ יותר במקומות אחרים. במבט ראשון תכניית הפסטיבל השנה הייתה לא מסעירה, השמות הגדולים של הקולנוע העולמי השנה לא היו בה, ואווירה איזוטרית נחה על פני המים.  עכשיו, כשצפיתי בכ-50 מסרטי התכנייה, אני זוכר שאי אפשר היה להתווכח עם הרושם הראשוני, אבל כמות הסרטים הטובים שאני ראיתי השנה הייתה גדולה מאוד, ועם כל הצער על "דיפאן", "הבן של שאול" ו"45 שנים" שלא נראו באיזורנו, פסטיבל חיפה 2015 סיפק לי כמה מהסרטים המרשימים והמעניינים ביותר שראיתי ואראה השנה.

הפסטיבל השנה היה גם המוצלח ביותר שהיה לי אפילו מחוץ לאולמות הקולנוע, בערך מאז שקיבלתי את התג הראשון שלי ב-2008. מרכז הכרמל אמנם לא מספק יותר מדי מקומות בילוי מסעירים (אגב, הבירה הכי זולה שמצאתי בסביבות הסינמטק הייתה בפאב השכונתי המקסים "2 סוכר" שם חצי אלכסנדר עולה 26 ש"ח. כמעט עשרה שקלים פחות מהפאבים האחרים בסביבה), אבל זה ברור שלא משנה איפה נמצאים, אלא עם מי. וה"מי" של הפסטיבל השנה היה מפואר.
אז לפני סקירת הסרטים האחרונה והנספחים, אני נורא רוצה להודות בפעם המי יודע כמה לדורית חורדי, הדס שפירא וענת גולן מיח"צ הפסטיבל על שעזרו לעופר, אורון ולי, להשיג כל מה שאנחנו צריכים ובמהירות; לחברי להקרנות, לקוקטיילים ולרגעי המנוחה בין לבין; ולצוות הפסטיבל כולו על עוד 10 ימים של קולנוע מעניין ואווירה נהדרת.

תודה אחרונה ונרגשת במיוחד לכל אותם הקוראים והקוראות שבאו להגיד שלום. זה היה מחמם לב ומשמח עד מאוד.

לילותיו הלבנים של הדוור – The Postman's White Nights

B037_C004_0805HU.0012313F

את סרטו של אנדריי קונצ'לובסקי התחלתי לראות בהזדמנות כלשהי עוד לפני הפסטיבל, ומכיוון שהרגשתי שהוא לא בדיוק בשבילי, הפסקתי לצפות בו ולא חזרתי אליו. בפוסט ההמלצות והאזהרות שלנו לפני הפסטיבל, עופר לקח על עצמו לספר על הסרט וחלק את ההתלהבות ממנו אתכם. במהלך הפסטיבל, הפך הסרט הזה לאחד הפופולריים ביותר, לרמה כזו שאפילו התווספה לו הקרנה נוספת באולם האודיטוריום הגדול. בעקבות כל אלו החלטתי לחזור ולצפות בו, הפעם עד הסוף.

את קונצ'לובסקי הבמאי אני מכיר בזכות סרטי האקשן ההוליוודים מהאייטיז ובזכות המיני סדרה זוכת האמי שלו, "האודיסיאה". כלומר, בהחלט לא בזכות דרמות איטיות ועדינות המתרחשות בכפרים רחוקים, אשר במרכזם אנשים פשוטים שמחפשים רק אושר קטן. כך שכבר מנקדות המוצא, "לילותיו" היה מעניין מאוד. הסרט מתאר את קורותיו של דוור מבוגר וחביב ועל הקשר שהוא מפתח עם אם חד-הורית ובנה הקטן. הסרט מלווה אותו בשגרת יומו, דך האנשים שהוא מכיר, נסיונותיו להתרחק מהוודקה, והרצון שלו בקרבה ובקשר.
מבחינת בניית הדמות שלו, כבר על ההתחלה נרשמת בחירה תסריטאית מבריקה. בשני מפגשיו הראשונים של הגיבור בסרט עם נשים (מזכירת הדואר וזבנית, שתיהן אינן דמויות מפתח), הוא שואל אותן לגבי בעליהן, אולי אחת מהן רווקה פתאום. הוא מנסה לעשות זאת בדרך אגבית, וגם המבע הקולנועי מנסה לעזור לו, אבל לנו הצופים זה בולט במיוחד. בעיני זאת דרך נפלאה להעביר את הרצון שלו לקשר, כזה שכבר הופך להיות חסר תקווה ככל שהשנים חולפות.
בנוסף לזה, מדובר בסרט יפה בצורה בלתי רגילה, שלוקח כפר מבודד והופך אותו לגן עדן עם שדות ירוקים, אגמים יפים, ובתים שעל אף צניעותם הופכות דרך עדשות המצלמה לבקתות מקסימות.

אבל עם כל העשייה היפה והעדינה והאהבה שמניעה את הסרט, אני פחות לקחתי חלק בהתלהבות הגדולה ממנו, ומצאתי אותו פחות מרגש ומפעים מהאנשים עימם דיברתי עליו. אני בהחלט מבין מה ראו בו, ובאיזו קלות אפשר ללכת שבי אחריו, אבל עלי הוא לא הותיר חותם. האינטרקציות בין הדוור וסביבתו לא באמת עניינו אותי, ולא הייתי מעורב יותר מדי בנעשה על המסך.

"שבאלייה" – Chevalier

chevalier

מסתבר שהקונספט של שישה גברים על ספינה הוא ערובה להצלחה. אחרי "אייוי" הטורקי, סיפור המתח על שפיותם המתפוררת של שישה אנשים ים התקועים על ספינת מסחר, הקרין הפסטיבל גם את הסרט היווני הזה, ובמרכזו שישה גברים מהמעמד הבינוני-גבוה היוצאים לשיט תענוגות. והנה, שני הסרטים האלו, שונים מאוד זה מזה, התבררו כשתיים מהיציאות היותר מוצלחות של הפסטיבל.
זהו סרטה של אתינה רייצ'ל טסנגרי ("אטנברג"), שהוקרן בלוקרנו וטורונטו בין היתר, וכמה מוזר ומעניין שהיא כבמאית בחרה לעשות את סרטה העלילתי הארוך והשני בסך הכל, כולו סביב גברים, בלי דמות נשית אחת בכלל.

הסרט מתחיל ביום האחרון של ההפלגה, ונפתח במה שנראה לי כמו הגרסה היוונית לסצנת הפתיחה של "השוטר" הישראלי. אם בסרטו של נדב לפיד צפינו בקבוצת גברי-אלפא רוכבת בדממה על אופניים במדבר הישראלי, ואז נעמדים על צוק ו"כובשים" את הנוף בעזרת קריאת שמותיהם, ב"שבאלייה" אנחנו צופים בקובצת גברי-אלפא יוצאים מהים בדממה, כאשר בידיהם שלל דיג. הם כבשו את המים ואת היבשה, ולאחר מכן עומדים על הסיפון, מקלפים מעצמם את בגדי הצלילה כמו חיילים שחזרו מנצחים מהמלחמה.
בארוחת הערב, כאשר השעמום מגיע, מחליטים ששת הגיבורים לשחק את משחק האבירים, ולבחון מי מהם הטוב ביותר בהכל. מאותו הרגע הם יתנו נקודות על כל דבר שכל אחד עושה, מתנוחת השינה המושלמת ועד הזקפה הגדולה ביותר, יאתגרו זה את זה במשימות בהן יכול לנצח רק אחד, עד שיבחר גבר הגברים.
בהתחשב בכך שמדובר בתוצר של הקולנוע היווני, שהביא לנו לאחרונה כמה מהסרטים יותר ביזאריים וקיצונים, מאוד מפתיע שדווקא "שבאלייה" לא לוקח את הסיטואציה הזאת לאקסטרים. נקודת המוצא הזו של העלילה יכלה להפוך לטירוף שיוציא מהגברים האלו צדדים איומים, ולמרות שהם אכן לפעמים מאבדים את שיקול דעתם, הסרט לא דוחף אותם אל הקצה, ובעיקר מתרכז במאבקים הפנימיים שלהם, ובהומור שנובע ממה שהם מעוללים זה לזה. עם כמה שנהנתי מהסרט, אני מעט התאכזבתי מהבחירה הזו, כי הרגשתי ש"שבאלייה" עוצר את עצמו מלחשוף באמת את אופיו האמיתי, ומשאיר את עצמו כמין קריצה, כמין דחיפת מרפק קלה בצלעות עם מבט ממזרי, ופחות האגרוף בבטן שהוא יכל להיות.

המשחק של כל החבורה פשוט מעולה, ועל אף שהסרט כולו מתרחש ביאכטה הוא לא מרגיש מחניק כלל. יש בו סצנות מבריקות, בחירות בימוי יוצאות דופן, והוא באמת מאוד מאוד מצחיק. אין ספק שהצטערתי קלות שהוא יותר מבדר ממטריד, אבל הוא בכל זאת פוגע כשהוא רוצה.

"חוקי הפשע" – Black Mass

black mass

סקוט קופר הוא אחד הבמאים שהכי מבלבלים אותי. כמו בן דורו דרק סיאנפרנס ("בלו ואלנטיין", "המקום בתוך היער"), נדמה שישנה איזושהי יצירת מופת אמריקאית שמחכה לצאת תחת ידיו, אך בזמן שעבודותיו מראות על כישרון ויכולות מרשימות, משהו עוצר אותן מלהיות גדולות באמת.
קופר ביים את "לב לא שפוי", דרמה שגרתית אך טובה שהביאה לג'ף ברידג'ס את האוסקר, ואת "אחים בדם" שהיה בעל עוצמות רבות אך בסופו של דבר מבולבל ולא מספק.
לסרט הפשע המגה-גברי החדש שלו, "חוקי הפשע", יש גם לא מעט דברים שעובדים לזכותו, אך בסופו של דבר, ממרחק של כמה שעות מזמן הצפייה, נדמה שעל אף הכל לא מדובר ביצירה משמעותית או מעניינת במיוחד.

קופר ביים על פי תסריט של מארק מאלוק וג'ז באטרוורת' ("קצה המחר"), שעיבדו ספר המתחקה אחר פועלו של הפושע הבוסטוני הנודע ג'ימי וויטי בולג'ר, ועל מערכת היחסים שלו עם סוכן אף.בי.איי בשם ג'ון קונולי. זוהי דרמת גנגסטרים מצולמת נפלא שהבחירה הכי מעניינת בה, בעיני היא גם מכשילה אותו ומסרסת אותו.
נדמה שקופר החליט ללכת נגד מה אנחנו רגילים לראות מסוג הקולנוע הזה – כאשר נציגו הבולט הוא "החבר'ה הטובים" ואלו שנעשו בצלו כמו"חלום אמריקאי" – וסרב לעשות גלוריפיקציה לעולם הפשע. בדרך בכלל בסרטים אשר מציבים במרכזם דמות של ארכי-פושע, אשר מבקשים לייצר אצלנו סטנדרט כפול שגם מזדעזע ומוקיע את הדמות אך גם טומן בחובו אלמנט של הזדהות וחיבה, ישנה איזושהי התלהבות קולנועית מהחיים מחוץ לחוק. הדם הנשפך יהיה פוטוגני להפליא כאשר עד הרגע האחרון, חיי הפשע יועברו למסך בסיקוונסים סוחפים שיתענגו על היתרונות של הכסף הקל והמלוכלך.
ב"חוקי הפשע" אין רצון, כך היה נדמה לי, לגרום לצופים להסתנוור מחיי הגנגסטרים, וקופר נמנע כמה שהוא יכול מליפול למלכודת הזאת, אבל לפיכך התוצאה היא סרט מונוטוני מאוד, בו מדברים הרבה יותר מאשר עושים.
ניסוי קולנועי שכזה נעשה כבר לאחרונה עם "הרוג אותם ברכות" בכיכובו של בראד פיט, שבעיני היה יצירת מופת, אך גרם לצופים רבים לנטוש בזעם את אולם הקולנוע. "חוקי הפשע" לא הולך עד כדי כך רחוק, וכן מנסה להיות סרט מתקשר, ואולי בגלל המשחק הכפול הזה נדמה שהשלם קטן מסך חלקיו.

הבעיה הגדולה של הסרט היא דמותו של קונולי, סוכן האף.בי. איי. המגולם על ידי ג'ואל אדג'רטון ("המתנה", "לוחם") שיש שיטענו שזו הדמות הראשית של הסרט. על אף ההופעה הטובה של אדג'רטון, מניעיו של קונולי לתמרן את הבולשת ולהגן על בולג'ר נראים פשטניים לחלוטין (החברות בילדותם לא יכולה להחזיק את כל מעשיו באופן אמין), ובאופן כללי הדמות הזו מרגישה מטופשת ואטומה. מצד אחד הוא עושה סלטות באוויר כדי לעוור את עיני השוטרים האחרים ולהרחיק אותם מחבר הילדות שלו, ומצד שני ברגע שקצת לוחצים עליו הוא מתחיל לאבד את הצפון ומכשיל את עצמו.
קונולי אמור להיות העוגן של הסרט, ומכיוון שהמנגנון שלו לא לגמרי מתקתק, אנחנו נשארים עם חצי סרט שעובד. חצי ששייך לדמותו של הפושע, בגילומו של ג'וני דפ, ושם החדשות הן קצת יותר מעודדות.

דפ קיבל על הראש לאחרונה, ובצדק רב. על אף שהוא לרוב עושה תפקידים טובים, בחירת הסרטים והדמויות שלו לאחרונה הביאו את הקהל לקצה גבול הסבלנות שלהם. מאז אמצע העשור הקודם ושתי המועמדויות הרצופות שלו לאוסקר ("שודדי הקאריביים", "למצוא את ארץ לעולם לא"), דפ כיכב בכמה מהסרטים הגרועים ביותר של השנים האחרונות (גם אם חלק מהם הצליחו בקופות) כמו "אליס בארץ הפלאות", "סוויני טוד", "אויב המדינה", "צללים אפלים", "הפרש הבודד" וכמובן שהנמוך מכולם – "התעלות". ברצף הזה, "חוקי הפשע" בולט כמו כוכב הצפון. זה ללא ספק הסרט הטוב ביותר בהשתתפותו מזה שנים, אבל מעבר לכך זו גם הופעה נהדרת בפני עצמה. אמנם ישנם אלמנטים קריקטוריסטיים בבולג'ר של דפ, אבל השקט שמאפיין אותו, המבט מבשר הרעות והדיבור המתגנב ומעורר החשש משדרגים את הסרט.

ל"חוקי הפשע" יש קאסט מצוין, ונדמה כאילו כולם קפצו לקריאתו של סקוט. מעבר לאדג'רטון ודפ, הסרט מתהדר בקווין בייקון, פיטר סארסגארד, חביתה מלפפונוביץ', אדם סקוט, קורי סטול ועוד. בגזרה נשית הסרט סובל מהיחס הארכאי של סרטים מהסגנון הזה, כאשר לסרט יש שלוש דמויות נשיות, שתי רעיות וזונה אחת, כולן חיוורות ולא מעניינות. כאשר דמות שלא כתובה טוב פוגשת שחקניות בעייתיות כמו דקוטה ג׳ונסון וג'ונו טמפל, התוצאה הרת אסון. אבל כאשר זה קורה עם ג'וליאן ניקולסון (שגנבה את ההצגה ב"אוגוסט, מחוז אוסייג'", שם גילמה את אחותו/אהובתו של מלפפונוביץ') הדברים נראים יותר טוב. סצנת המפתח שלה מול דפ היא סצנה לא טובה ואין לה בה יותר מקומץ מילים, אבל היא עושה עמה פלאות. נותר רק לקוות שיתחילו להתייחס אליה ברצינות ולתת לה תפקידים משמעותיים יותר.

"חוקי הפשע" מספק שעתיים מהנות ומעניינות רוב הזמן, אבל נותר סרט שלא מממש את הפוטנציאל שגלום בסיפור ובדמויות, ונראה כאילו קצת התחבא מאחורי הקונספט של "סיפור אמיתי" כדי לא לחקור לעומק את גיבוריו ולהעלות אל פני השטח את הדילמות והקשיים האמיתיים שלהם, אשר היו עושים מהן דמויות מרתקות באמת.

אז זה לגבי הסרטים האחרונים. ועכשיו, לגבהים והשפלים…

10 הסרטים הטובים של הפסטיבל
"אייוי"
"אייזנשטיין בגואנאחואטו"
"אילים"
"אנטוניה"
"ביקור בית"
"הדי שנייר תקועה"
"המסע"
"חיבוק הנחש"
"מנדרינות"
"שבאלייה"

10 הסרטים הפחות טובים של הפסטיבל
"אבא"
"במקומה"
"גוף"
"הנהר שאינו נגמר"
"התפוצצות"
"חיים של אחרת"
"מא מא"
"פינת ליטוף"
"קשר דם"
"שם בדוי: מריה"

הזוכים בתחרויות השונות של פסטיבל חיפה 2015:

הסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר: ״היורד למעלה״, אלעד קידן
סרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר (למרות שכל הסרטים היו ביכורים בעצם): ״למה עזבתני״, הדר מורג
השחקן הטוב ביותר: דביר בנדק – ״ברש״
השחקנית הטובה ביותר: סיון נעם שמעון – ״ברש״
התסריט הטוב ביותר: מיכל ויניק – ״ברש״

תא המבקרים של אגודת העיתונאים, לסרטי 2014/2015:
סרט ישראלי – ״את לי לילה״
סרט בינלאומי – ״שנת חורף״
שחקן השנה – זאב רווח, ״מיתה טובה״
שחקנית השנה – דאנה איבגי, ״את לי לילה״

פרס פדאורה לתחרות הבינלאומית של חיפה: ״הברית הלגמרי חדשה״
פרס פדאורה להישג אומנותי בקולנוע הישראלי: ״למה עזבתני״

פרס תחרות בין יהדות לישראליות: ״הדיבוק״

פרס כרמל לתחרות הבינלאומית:
ציון לשבח – ״אן״
הסרט הטוב ביותר – ״שם בדוי: מריה״

סרט קצר:
סרט סטודנטים עלילתי – ״עקרון החסד״, מאיה קסל
מענק סטודנטים תיעודי – ״חפיפה״, איריס זכי
סרט עצמאי עלילתי – ״כלבי ציד״, עומר טובי
סרט אנימציה – ״אגם״, אלה גריסרו ודני לוי

פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר:
ציון לשבח – ״תרצה אתר – ציפור בחדר״, ״פה ולא שם״
הסרט הטוב ביותר – ״רבין: במילותיו שלו״

תודה לכולם על פסטיבל נהדר, ברכות לזוכים, ונקווה שנתראה גם בשנה הבאה.

תגובות

  1. אייל בראון הגיב:

    תודה על הסקירות המרתקות- עזרו לי הרבה בבחירת הסרטים לצפייה. אראה היום עוד שניים (הדוור, ביקור ביית). מבין התשע שראיתי בלטו מאוד שלושה- "בראבו " הרומני שהוא אחד הסרטים המרשימים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, "אן" היפני" הפיוטי, ו"אילים". אבל אי אפשר הכל – ובודאי חלק מהסרטים שהחמצתי יגיעו לקולנועים או לסינמטקים.

  2. מלקולם הגיב:

    סליחה על הניטפוק, אבל דקוטה ג'ונסון, לא פאנינג.

    1. אור סיגולי הגיב:

      נכון, יתוקן. תודה!

  3. צור הגיב:

    פעם הבאה תלך לפאב ״המכולת".

  4. יובל אדר הגיב:

    לפסטיבל חיפה השנה באתי בחשש גדול, לא מצאתי בתוכנייה אף סרט שממש התרגשתי לנוכחותו. אך עם זאת, מהרגע שנכנסתי לסרט הראשון כל הספקות שלי בנוגע לפסטיבל השנה נעלמו ונכנסתי ליומיים מדהימים (גם בצפייה בסרטים וגם מחוצה אליהם).
    הסרטים שראיתי בפסטיבל (מהכי פחות אהוב לאהוב ביותר)

    7. אטלנטי- אני ממש שונא להירדם בסרטים ואני תמיד מרגיש רע מאוד עם עצמי אם זה קורה, אבל הפעם משום מה זה הרגיש לי בסדר. הוא לא היה רע בצורה מיוחדת והיו בו אלמנטים מוצלחים מאוד (הצילום היפיפה לדוגמה) אך מבחינתי הוא היה משעמם וחסר פואנטה. השילוב בין העבר להווה גרם ל2 קווי העלילה להרגיש מקרטעים ויצאתי מהסרט בתחושה של פספוס גדול.

    6. הניסוי- סרט מרתק בצורה יוצאת דופן שהייתי אוהב יותר כדוקומנטרי. הסיפור מעניין והתסריט נבנה עליו לחלוטין אבל משהו בבימוי לדעתי נכשל, הניסיון לשחזור תקופתי מגיע גם מכיוון של שחזור ראליסטי וגם סוראליסטי (השימוש בשחור לבן ברקע מידי פעם) וזה יוצר תחושה של שני סרטים שונים שכל אחד מהם לא מצליח בהצבת מטרות שלו. הדמויות לא מלאות ובעקבות כך אין תחושה שהשחקנים משחקים אלא יותר מספרים לנו סיפור. הסרט עדיין פועל כי בבסיסו סיפור נהדר אבל בסופו של דבר יצאתי די מאוכזב.

    5. הברית הלגמרי חדשה- כיף! היו בו כמה בעיות אבל בסופו של דבר התחושה שיצאתי ממנה מהסרט היא של הנאה מתמשכת. אחד השיבוצים הכי מדויקים ביחס בין סרט לשעה בפסטיבל.

    4. כשמארני הייתה שם- אני לא אוהב סרטים שפועלים כמסחטת דמעות, אבל משום מה הפעם זה פעל עליי בצורה מלאה (ויעידו עשרות הילדים הקטנים שראו נער בגובה 1.90 עם זקן יוצא בוכה מהאולם). האנימציה יפה כל כך שזה כואב והסיפור הקטן על שתי הילדות שכל אחת מהן באה מעולם שבור צובט חזק בלב. פרידה יפה מג'יבלי, אולפן שליווה אותי במשך כל ילדותי.

    3. באק טראק- למרות שסרטים אחרים בפסטיבל מכילים רגעים יותר נזכרים זהו הסרט שצוטט על ידיד ועל ידי חבריי הכי הרבה לאחר הפסטיבל. הוא סרט אימה קלאסי לחלוטין ואני אומר את זה לטובתו. ללא ספק השעה וחצי המהנות בפסטיבל לדעתי.

    2. 99 בתים- בין הברית הלגמרי חדשה לבאק טראק, שני הסרטים המהנים של הפסטיבל, הגיע הדרמה הראליסטית והמדכאת הזאת. הראליזם שבסרט לא מובע רק על ידי סגנונו, אלא גם בדמויות ובסיפור. לא הרגשתי שהיה רע בסיפור, כל אחת מהדמויות היא אדם שלחלוטין היה יכול להתקיים בחיים ופשוט הגיב שונה לאותה סיטואציה (במקרה הזה זה המשבר של 2008). אחד הסרטים המעניינים שנעשו על המשבר וסרט די מרגש שמצליח לדעתי להימנע מהמלכודת שבה העשירים הם הרעים והעניים הם הטובים כמו שקורה לא פעם בסרטים מהסוג הזה.

    1.בברידג'נט- אני עדיין מנסה לעכל את הסרט הזה. הצפייה בו קשה אך מי שהסרט יצליח לתפוס אותו ייצא מתוגמל מאוד לדעתי. הסרט מספר את אחד הסיפורים הקשים של השנים האחרונות (עיירה שבה במשך 5 שנים התאבדו בה 80 נערים) ויוצר בעזרתו סרט התבגרות שנע מבחינתי בגבול בין מקסים (מבחינת הדמויות) לחולני (גם מבחינת הדמויות, הרבה פעמים באותן הדמויות). הוא משלב בין צילום ראליסטי לעיצוב מסוגנן מאוד ומצליח ליצור תחושה שבה אנחנו צופים בעולמנו דרך פילטר מעוות כלשהו. אני זקוק לצפייה שנייה בשביל להבין לחלוטין כמה מהרעיונות של הסרט אבל בינתיים כבר שבוע עבר מהפסטיבל ובכל פעם שאני חושב עליו אני קצת אוהב אותו יותר.

    אני חושב שמה שגרם לפסטיבל השנה להיות מבחינתי ממש מיוחד הוא גם האווירה ששררה בחיפה. הייתה הרגשה של אהבת קולנוע באוויר, בכל מקום שהלכתי היה עם מי לדבר על הסרטים, להחליף חוויות או סתם להתעדכן אחרי הרבה זמן שלא התראינו. החיים נותרו שוליים וחיפה פשוט בלעה אותי לקצת זמן ועזרה לי לשכוח מהכל. חבל לי שלא יכולתי לנסוע ליותר ולהספיק לראות יותר סרטים, אבל מצד שני ככה אני מרגיש בכל פסטיבל.

    כמו בכל שנה תודה עצומה לבלוג, הרבה מהסרטים שראיתי עלו על הרדאר בזכות ההמלצות שלכם והסקירות תמיד מועילות ומבדרות.

  5. רוני הגיב:

    ראשית כל, תודה לכל הצוות של סריטה – אור, עופר ואורון וכל מי שלא הזכרתי. תמיד נהנה מאוד לקרוא את מה שאתם כותבים ולא מעט גם נעזר ומסתמך על כך, תודה, לא מובן מאליו !
    שנית, מי זאת בדיוק "חביתה מלפפונוביץ'" שכיכבה [לפי מה שנכתב בפוסט זה ] ב"חוקי הפשע" ??
    טעות כתיב ? בדיחה פנימית ?
    מהסרטים שאני ראיתי בפסטיבל הכי נהניתי מההומניות והישירות ב – "99 בתים", העולם הפנימי של "מחוץ לזמן" [לדעתי ריצ'רד גיר נהדר בתפקיד למרות שאחרים חשבו אחרת], האווירה ושוט הסיום של "איילים", החלום שמתגשם וההצדעה לניו יורק ב"על חבל דק", חלק לא קטן מהסצינות ב"חוקי הפשע" וסימני השאלה שצצים בעת הצפייה ב"ברידג'נט". ב"באק טראק" נרדמתי [רע בעיניי עד מאוד], "השורד" התאים לשעה בה הקרינו אותו [2330] ו"נערה בפתח ביתי" מאוד לא עקבי בתצוגות המשחק שלו שנעות בין היסטרייה למופנמות. אלה היו הסרטים שראיתי [לא מספיק…] ואגב הצפייה במקביל גם ב"מוסטאנג" ובעיקר ב"סיקאריו" [סרט מופתי בעיניי, בעיקר לאחר שהוא מחלחל ככל שעובר הזמן] הפכו את השבועיים האחרונים לחווייה קולנועית.
    ושוב – תודה על הכל, פתחתם לי בשנים האחרונות לא מעט חלונות של השראה וזויות השקפה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      חביתה מלפפונוביץ' הוא שמו המעוברת (והלא רשמי בעליל) של בנדקיט קמברבץ'.

  6. חדוה הגיב:

    איך אני אוהבת את משחקי המילים הקטנים שלך! אתה מגיש הכל בהומור אבל בעיקר אני לומדת, כל הזמן לומדת. והאם יש דרך טובה יותר ללמוד מאשר דרך הומור?
    תודה לך אור על המלצות נפלאות. דרך צלחה בכל מה שתעשה!
    נ.ב.
    מופתעת מחוסר התייחסותך לסרט 'המזכרות'. כל כך הרבה צחוק מהול בעצב. לא נותרה עין יבשה באולם קריגר. למרות שאתה עוד צעיר וזה סרט על זיקנה, אל תפספס, מומלץ..

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.