• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2015: "חיים של אחרת", "אייוי", "גוף"

30 בספטמבר 2015 מאת אור סיגולי

מחר, ה-1 לאוקטובר, הוא הדד-ליין להגשה לקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר. בתאריך הזה אני בדרך כלל מפרסם פירוט ארוך של כל הסרטים שנשלחו עם מיני הימורים ואינפורמציות שלא משנות דבר לאיש (2014, 2013, 2011). השנה, בגלל שאני טובע בפסטיבל, הפוסט "כל המתמודדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה" לא יתפרסם עם בוא הדד-ליין, אבל הוא ללא ספק יעלה, רק באיחור של כמה ימים.

אתמול הספקתי שלושה סרטים נוספים, בתקווה שהמספר היומי יעלה לארבעה ואפילו יותר בימים הקרובים. תחזיקו לי אצבעות.

כמו כן, מחירי האלכוהול בחיפה. מה קורה אתכם?

"חיים של אחרת" – Cure: The Life of Another

life of another

סרטה של אנדריאה סטאקה הוא הפקה שוויצרית-קרואטית-בוסנית, והוא דובר קרואטית ברובו. זהו סיפורה של נערה מתבגרת בשם לינדה (סילבי מארינקוביץ', שנראית כמו הגרסה הצעירה והמזרח אירופאית של אליזבת' מוס) שעוברת עם אביה הרופא משוויץ לדרובנקוב, שם היא מתחברת עם ילדה פרועה בשם אטה, אשר חיה עם אימה וסבתה. במהלך הברזה מבית הספר, נופלת אטה מצוק ליד הים, ולינדה, בשילוב של רגשות אשם וסקרנות, מתחילה ללכת בדרכיה של אותה חברה חדשה ויוצרת קשר עם משפחתה. זאת פחות או יותר נקודת הפתיחה, מבלי להיכנס ליותר מדי פרטי עלילה.

בחוויתי האישית, "חיים של אחרת" הוא אחת מנקודות השפל של הפסטיבל עד כה. זהו סרט עם אסתטיקה מפוקפקת, סימבוליזם נדוש (הו, גלי הים המתנפצים), כמה תנועות זום-אין שגרמו לי לורטיגו קל, וחוסר קצב שהפך את כל החוויה לנגררת למדי. הוא הרגיש כמו רצף של סצנות חלשות מסרטים טובים יותר, ולא הצלחתי למצוא עניין במסע של לינדה, שלפחות על הנייר יכל להיות בו לא מעט.
זה היה הסרט הראשון שראיתי אתמול, בשעת צהריים מוקדמת, ועד שעות הערב הוא כמעט ונמחק לחלוטין מזכרוני. אני בעיקר זוכר את הפריימים החיוורים והדמויות הנשיות האומללות, אבל לא הרבה יותר מזה.

אסייג, כפי שתמיד צריך, ואומר שבתום ההקרנה הדרמטית (שכללה פינוי של גברת אשר לא חשה בטוב על ידי צבא הסדרנים המהיר של אולם קריגר) פגשתי ידידה שטענה שזהו אחד הסרטים החזקים שראתה בפסטיבל עד כה, כך שיכול להיות שמשהו אצלי פשוט סרב להתמסר ל"חיים של אחרת". זה ממש "ילדות פרא" ו"חבורת נערות" שוב פעם – אנשים מהללים, ואני לא מבין למה ומדוע. כמעט והודיתי בפני עצמי שאולי סרטי התבגרות על ילדות הן פשוט לא משהו שידבר אלי וזה קרב אבוד, אבל אז נזכרתי ב"טומבוי", "יצורים שמיימים", "סודותיה של איב", "באמריקה", "אתה גם מכוער", "חמש ילדות יפות", "חיות הדרום הפראי", "שש פעמים", "בתולות הים" ו"פרינסס" שכל כך אהבתי. אז אולי בכל זאת זה לא רק אני.

"אייוי" – Sarmasik / Ivy

ivy

התכנון היה להמשיך לדאבל פיצ'ר באולם קריגר עם הסרט "הכיוון הרביעי", אבל החלטתי לעשות שינוי ברגע האחרון, וחתכתי חזרה לרפפורט לסרט הטורקי, "אייוי" (במשמעות של צמח מטפס). זה שוב הוכיח את התיאוריה שלי שבפסטיבלים צריך לפני הכל ללכת בעקבות הלב, כי אמנם אינני יודע איך היה הסרט שפספסתי, אבל "אייוי" התגלה כאחד הטובים של הפסטיבל עד כה.
סרטו של טולגה קראג'ליק בן ה-34, הוקרן כבר בסאנדנס וקארלובי-וארי (כמו רוב הסרטים בפסטיבל חיפה השנה, כך נדמה). זוהי דרמת מתח שלוקח לה קצת יותר זמן ממה שצריך בכדי לייצב את החיילים על הלוח, אבל כשזה תופס, נפרש מולינו סיפור קלסטרופובי, מלחיץ ודינמי.

ספינת מסחר שעושה דרכה אל החוף נאלצת להשליך עוגן באמצע הים כי בעל הספינה פשט את הרגל, והיא לא יכולה לעגון בשום מקום. עד שהעניין יסתדר, דבר מה שיכול לקחת שבועות ואפילו חודשים, נשאר על הסיפון צוות מצומצם של שישה: קפטן, סגנו, מכונאי, טבח ושני ימאים סטלנים. כאשר הימים הופכים לשבועות שהופכים לחודשים, הבידוד והתסכול, כמו גם האספקה שהולכת ואוזלת, מייצרים טבעת חנק סביב הגברים, והעניינים מגיעים לנקודת רתיחה מהר מאוד.

ששת השחקנים הראשיים, כל אחד ואחד מהם, פשוט מעולים. אמנם לחלקם יש יותר עם מה לעבוד מאשר האחרים, אבל כולם מעבירים את תחושת חוסר האונים בצורות מגוונות שמונעות תחושה של חד-מימדיות. זה שקיבל את התפקיד הרהבתני מכולם הוא נדיר סריבאקק, שבשנה שעברה הופיע על מסכי הפסטיבל בסרט "שנת חורף", זוכה דקל הזהב. סריבאקק (יסלחו לי אלוהי הג'יילן אם אני משבש את שמו) הוא לקח על עצמו את הדמות הכי מועדת לפורענות בסרט, ועל אף שהיה כל כך קל לעצב אותה באופן קלישאתי, הוא עושה איתה פלאים.

מערכתו האחרונה של הסרט כבר מתיקה את עצמה מקרקע המציאות והופכת למחול די מסויט של אימג'ים וקאטים שמשבשים את מרחב ההתמצאות, וכל זה מצטבר לכדי סרט חזק ומעולה שסביר להניח שישאר טרי בזכרוני עד תום הפסטיבל וגם לאחר מכן. יתכן ומדובר באיזושהי ביקורת על החברה המעמדית, על דיכוי וגבריות מודרנית אבודה, אבל גם בלי הרובד הזה, הוא עובד מצוין.

"גוף" – Cialo / Body

cialo

סרטה הקודם של הבמאית הפולנייה המהוללת, מלגוז'טה שומובסקה, היה הדרמה הגאה "בשם…" שזכורה לי כאחד הסרטים היותר משעממים של השנים האחרונות. על סרטה החדש עוטרה בפרס הבימוי של פסטיבל ברלין (אותו חלקה עם "בראבו!" גם הוא בתכניית הפסטיבל), ובאופן כללי אני תמיד בעד הזדמנויות נוספות. לכן הלכתי בראש מורם לסרטה החדש, "גוף", או כפי שהתרגום על המסך התייחס אליו "גופ/ה".

ביחס ל"בשם…", סרטה החדש של שומובסקה הוא בהחלט שיפור, ואם יורשה לי, לדעתי זה מכיוון שהנושאים של "גוף" קרובים אליה הרבה יותר. אינני מכיר את הבמאית או את פועלה יותר מדי, לכן זוהי תיאוריה שמבוססת על הצפייה בשני סרטיה, ולא על שום דבר אחר. מקווה שאינני עושה לה עוול באומרי כך.
הסרט חוקר, לדעתי, את הקשר בין הגוף והנפש, או לפחות כך נדמה בהתחלה. שומובסקה פותחת את סרטה עם רצף סצנות נהדרות, ושלוש דמויות מעניינות מאוד, אבל ככל שהסרט מתקדם הרגשתי שזה כל מה שיש לו, התחלות. במשך כמעט שעה וחצי "גוף" פשוט מרגיש כאילו הוא כל הזמן בפרולוג של עצמו, כאילו עוד רגע יתחיל הסיפור להתגלגל והדברים הבאמת מעניינים יתחילו לקרות. הרי הכל כאן, בתוספת של מיזנסצנה מצוינת, משחק טוב ותאורה יפה שהופכת את הפריים לרווי צבעים ומשחקת עם אור השמש באופן מעניין שנע בין גואל לאויב. כל סצנה בפני עצמה נראית נהדר, אבל בעיית הקצב שלו, גורמת לו להיות מונוטני ומתסכל.

בנוסף, יש משהו בתסריט שמרגיש קל מדי. הגיבור הוא חוקר משטרה אלמן, שבתו סובלת מהפרעות אכילה שמאיימות על חייה. במקרה היא מטופלת אצל מישהי שגם לגמרי במקרה מתקשרת עם רוחות, כך שכולם בדרכם המהירה לאיחוי הפצעים והתמודדות עם עברם. אפשר היה לחשוב על הרבה דרכים לייצר את המשולש הזה באופן משכנע יותר, שלא היה מרגיש כמו הסרטים האלה בהם בכל העיר יש רק שלושה אנשים. העובדה שאף אחת מהדמויות לא משתנה הרבה אחרי שהצופה כבר הבין את הדילמות והקונפליקטים שחוזרים על עצמם, גורמת לכך שהסרט מרגיש כמו הרבה פוטנציאל מבוזבז, וכשמגיעה סצנת הסיום ה"מרגשת" שמודבקת כל כך בכוח, זה הופך לאקוטי הרבה יותר.

השאר תגובה