• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

״המתנה״, סקירה

14 באוגוסט 2015 מאת עופר ליברגל

סרט הביכורים כבמאי של השחקן האוסטרלי ג'ואל אדג'רטון נפתח לכאורה בסצנה שלווה: זוג אמריקאי אמיד נפגש עם מתווכת דירות לקראת קניית וילה בפרברים האיכותיים של גבעות לוס אנג'לס. הזוג עובר משיקגו, בעקבות העבודה של הבעל שעבורו המעבר הוא סוג של חזרה לקליפורניה בה גדל. הבית נראה כמו קטלוג של חיים איכותיים, וגם הזוג נראה כמו לקוח מתוך קטלוג (ולא רק משום שמגלמים אותו כוכבי הקולנוע ג'ייסון בייטמן ורבקה הול). אבל כבר בסצנה הפשוטה הזו, מאחורי החזות השלווה, משהו בתנועות המצלמה מבשר על חשש מסוים שחשה האישה. כבר בסצנה הזו, הבמאי מטעה אותנו לגבי מבנה הבית – יש רגע בו בני הזוג משוחחים זה לצד זו, אבל לקראת סוף השוט אנו למדים כי דלת זכוכית מפרידה ביניהם. אמנם הכל שקוף, אבל גם יש מחיצה מפרידה. וכל האמירות לגבי בית זכוכית הולכות להתגשם בסרט הזה, אשר עושה שימוש בחלונות גדולים ובדלתות שקופות בעוד מספר לוקיישנים, בדרכו לנפץ את חיי הזוג במהלך עלילת הסרט, אשר יש בה ביקורת חברתית בעלת כמה רבדים, רובם נוגעים לחברה האמריקאית בת זמננו.

אדג'רטון מלהק את עצמו לתפקיד הדמות אשר מתחילה לערער את השלווה בקרב בני הזוג. בעודם קונים פריטים לבית החדש, הוא ניגש לבעל ומזכיר לו כי הם למדו יחדיו בתיכון. אף כי הבעל תחילה לא מזהה אותו, הפגישה מתסיימת באורך לבבי ובחצי הבטחה להמשך קשר. אולם המכר הוותיק ממהר לכפות את עצמו על הזוג, תחילה בבקבוק יין ולאחר מכן בהצעות נוספות לעזרה. לפחות האישה שמחה תחילה לנוכח הידיד החדש, אולם הבעל מוטרד משובו של המכר הוותיק לחייו. לזכותו של הבעל ייאמר כי ההתנהגות של הטיפוס נראית מוזרה מן ההתחלה ומהר מאוד היא הופכת למטרידה באמת. בהדרגה, נדמה גם כי הנוכחות של האדם השלישי חושפת היעדר כנות של בני הזוג אחד כלפי השנייה, אם או בלי קשר לאדם זה.

בכלל, בעוד על פני השטח בני הזוג מסתגלים בהצלחה צפויה לחיים בשכונה החדשה והאמידה, אנו למדים כי הקשר ביניהם עבר סערה לא פשוטה בעבר הלא רחוק, כולל הריון שהסתיים, כנראה לא מבחירה. בין השורות, הסרט נוגע בסוגים רבים של קשרים ושל משברים בגבריות האמריקאית, חלקם נוכח תפניות פוליטיות עכשווית שמוזכרות בסרט כבדרך אגב, אבל הן מהותיות לתמטיקה שלו.

אולם, הנושא המרכזי אכן קשור לאותו מכר מן העבר, אשר מוסיף להיות מטריד גם לאחר שדומה כי הוא מצמצם את נוכחותו בחיי הזוג ואף נעלם מן הסרט לדקות לא מעטות. משהו בעברו של הבעל שב לרדוף את הזוג. סוג של עוול לזולת שביצע בעבר, מה שהופך את הסרט הזה לדבר הכי קרוב שראיתי לגרסא אמריקאית לסרט ״מחבואים״ (Cache) של מיכאל האנקה. אני כותב זאת משום שכמו אצל האנקה, החטא אינו רק נחלתם של גיבורי הסרט, אלא מדובר בחטא שרובץ על פני החברה האמריקאית כולה – חברה אשר לכאורה כל אחד יכול להצליח בה, אבל לא פעם ההצלחה באה על חשבון האחר, לעיתים במודע. הסרט מדוייק מאוד באזכורים התרבותיים שהוא מבצע ובסמלים בהם הוא משתמש, כאשר לרוב הם רומזים לצדדים האפלים ביותר של הקפיטליזם. אולם, יש לציין כי השימוש של הסרט בסמלים נראה מדי פעם מעט מלאכותי וייתכן כי הסיפור היה עובר בצורה לא פחות בהירה ורבת רבדים גם אם היו בו מעט פחות מוטיבים חוזרים.

מבחינה סגנונית, הסרט נראה כמו הכלאה מוזרה בין דרמת ארט-האוס בסגנון אירופאי לבין סרט אימה מסחרי, כאשר דומה כי דווקא בחלק הראשון, טריקים של סרטי אימה נוטים להשתלט על הסרט. רוב הזמן האימה בסרט עובדת טוב מאוד, גם אם לפרקים חשתי כי השימוש של הסרט במוזיקה מסבירני מדי. הוויתור היחסי על האימה בחלקו השני של הסרט לא פוגם במתח, אלא מעשיר את הדיון של הסרט במגבלות של הגבריות האמריקאית, אשר נחשפת במערומיה דווקא בחלקים בהם האישה לוקחת על עצמה חלק פעיל יותר בעלילה. זה טבעי משום שמסתמן כי אחת הטעויות של הבעל טמונה בכך שהוא מאפשר לאשתו חופש לממש את חייה המקצועיים והאישיים רק לכאורה. ולמי שדואג לאימה – היא חוזרת בדקות הסיום של הסרט, באופן עליו כמובן לא ארחיב עתה על מנת להימנע מספוילרים כבדים מדי. אציין רק כי מדובר בסרט אשר הדרמה והמתח בו הולכים יחד לא רק מבחינת הסגנון, אלא גם מבחינת התפתחות העלילה והתפניות בה.

The-Gift

מאחר שמדובר בסרט עתיר סמליות, הוא מציע הרבה מאוד אפשרויות לניתוח. ניתן, למשל, להתייחס לכותרת הסרט. המילה "מתנה" לובשת מספר פירושים שונים במהלך הצפייה, כאשר כל אחד מהם מוסיף על קודמו, עד לרגע אחד לקראת הסיום אשר דומה ומחבר את כל הפירושים, חיוביים ומטרידים כאחד. תחילה נדמה כי מדובר בתמונות הקטנות והפחות קטנות אשר המכר הוותיק מעניק לזוג, אבל נתינת מתנות מסוגים שונים לרגל מאורעות אחרים בחיים תופסת יותר ויותר משמעות בעלילה, כולל בחיי הזוג אשר עובר מספר אירועים חיוביים לכאורה. גם משמעות קבלת התשורות וברכות החיים בכלל עולה בסרט – האם דברים טובים מגיעים לאנשים הפועלים בטוב לב, או לנבלים? והאם כפי שיש מתנות, זוכים בני הזוג גם לעונשים על העוולות שהם עשו? לעתים נדמה כאילו הסרט הולך לקראת אמירה חד משמעית לכיוון זה או אחר, אך כיאה למותחן הוא שובר לפתע את כיוון העלילה ומוביל את הדמויות שלו למסלול שונה. מבחינת היחס של הקהל לדמויות, דומה כי כולן מעוררות הזדהות בחלקים מן הסרט ורתיעה עד רתיעה עזה בחלקים אחרים, מי יותר ומי פחות.

יחד עם זאת, הדמות אשר בכל זאת יוצרת את מירב ההזדהות הראשית בסרט היא דמותה של האישה, מהלך מעניין מפני שדומה כי הסרט דן בפגמים בגבריות האמריקאית הרבה יותר מאשר בנשיות. אולם, האישה חשובה ליצירה ולא רק משום שהיא מהווה את הגרעין הרגשי בה. הסרט מציג חברות בין נשים כמוטיב חוזר חשוב וכסוג של תמונות מראה לצביעות ולריקנות אשר עוברת ביחסים השונים בין גברים המוצגים בסרט.

חושב מכך, האישה מוצגת כקורבן של הגברים, גם מבלי שהיא או הם מודעים לכך. למרות שהיא משכילה ומוכשרת בתחומה, דומה כי בלא מעט רגעים היא הופכת לסוג של יעד במאבק בין הגברים. אחד מהם הצליח להשיג אישה יפה והוא מאויים על ידי חבר מן העבר הרחוק אשר ייתכן ויגזול אותה ממנו, גם אם לא במישור הרומנטי. גם בלי המאבק בין הגברים, האישה למדה כי יש לה פחות כוח ממה שהיא צברה. גם בעידן בו לכאורה יש שיוויון זכויות, הנשים בסרט שוב מוצאות את עצמן כאובייקטים למבטי הגברים, כאשר המונח "Trophy Wife" מומחש חזותית לעיתים. גיבורת הסרט מוצאת את עצמה קורבן להצצה ולחדירה לפרטיות, בין עם זה על ידי הגבר הפולש לחיים שלה ושל בעלה ובין עם זה על ידי הגבר אשר בחרה לחלוק עימו את חייה. כאשר מחמאים לה על יופיה, היא שמחה על המחמאה אבל גם חשה צער על כך שמתייחסים בעיקר למראה שלה. האזכורים לקריירה שלה פוחתים ככל שהיצירה מתקדמת. יחד עם זאת, הסרט נמנע מלהציג את האישה רק כקורבן או כדמות נטולת פגמים, גם היא נאבקת בשדים משלה. רבקה הול, המגלמת את הגיבורה, מוכיחה בסרט פעם נוספת איזו שחקנית נהדרת ומגוונת היא.

ג'ייסון בייטמן, המגלם את בעלה, הוא שחקן מוגבל יותר, אולם הסרט עושה שימוש נהדר בכישורים שלו, אשר לרוב מנותבים לקומדיה וכאן הדמות שלו מקבלת טוויסט אשר חושף את הגוון המטריד שתמיד היה בה. בייטמן הוא הבחור שנראה נחמד וחביב, אך זו לא הפעם הראשונה בה הוא מגלם אדם אשר בסופו של דבר מתנהג באנוכיות דווקא ברגעים בהם הוא צריך לתמוך באדם אחר. החיוך של בייטמן תמיד משדר מבוכה, אבל גם משהו אפל, כמו מסתיר סוד אשר פורץ דרך פניו, גם אם לא דרך מילותיו. הסרט מתעתע מאוד ביחס כלפי הדמות שהוא מגלם.

מבןי כל שחקני הסרט, דווקא הבמאי עושה את העבודה הפחות מרשימה, אף כי ייתכן וזה נובע מן התסריט שהוא עצמו כתב. המהלך אשר עובר על הדמות שלו משנה כיוון באופן אחר. כלומר, אם בהתחלה הדמות שלו נראית אקסצנטרית ומטרידה, הוא הופך לחלש יותר לפרקים, אבל עצם הנוכחות שלו תמיד ממשיכה להטיל אימה. אדג'רטון כשחקן לא תמיד מצליח להעביר תחושות אלו, אבל כתסריטאי וכבמאי הוא מצליח לחפות על כך ובסופו של דבר הוא מייצר מותחן חכם, איכותי ומטריד.

the-gift3

תגובות

  1. יסמא הגיב:

    סרט מצוין שהפתיע אותי לחלוטין ! לא מבחינת התסריט, אלא מבחינת הציפיות שהיו לי אליו.
    הביקורת ראויה ומפורטת אך לא הבנתי האם הכותב אהב את הסרט או לא.
    שלושה פרטים נוספים שלא הוזכרו ולטעמי חשובים מאוד :
    1. באמצע הסרט יש שינוי של הגיבור הראשי(רוב הסרט הול היא הגיבורה, ובשליש השלישי עוברים לבייטמן).
    2. העובדה שהבמאי מציב את עצמו בסרט מתפקדת בדומה לשימוש דומה בסרטיו של פולנסקי(אמנם לא תפקיד קטן, שבד"כ חוזה את העתיד, אבל השימוש המטא-טקסטואלי זהה).
    3. הכלאת הז'אנרים(כן הוזכר, אך לא במובן של מטא-ז'אנר) ורמיזות רפלקסיביות כאלה ואחרות(כולל עניין ה"מתנה" איתו הצופה מתעסק תוך כדי הסרט).
    כל אלה נותנים לסרט לטעמי ניחוח של מטא-ז'אנר, סרט שיודע שהוא מדבר על סרטים ושוחה בקונבנציות שלהם.
    זה סרט שצריך לראות יותר מפעם אחת, ואני בטוח שהפעם השנייה תהיה טובה יותר ותביא איתה גילויים נוספים שקשה לדלות בצפייה ראשונה.
    מבחינת אדג'רטון – יריית פתיחה מרשימה לקריירת הבימוי שלו. אותי הוא קנה.

    1. מבחינתי, להגיד "אהבתי/לא אהבתי" חשוב הרבה פחות מלהסביר על מה הסרט, איזה מהלכים הוא מנסה לעשות, ואיפה הוא נכשל – במקרה של "המתנה" לא מצאתי יותר מדי מקומות בהם הוא נכשל. אני גם סבור כי הנימה החיובית שלי כלפי הסרט מובעת בטקסט, אולם זה לא דבר עקרוני.

      לגבי ההערה הראשונה – זה אכן אלמנט חשוב, אבל לא רציתי להעמיס בספולרים. ברגע שהאישה לוקת אחת ההחלטה, לפתע הבעל הופך לצלע החלשה במשולש ולכן הפוקוס עובר להיות עליו, גם כי הוא החוטא הגדול בסרט על חטאים וגם כי האישה סיימה את התהליך (גם אם היא לא יודעת את כל אשר עבר עליה.

      לגבי נקודות 2: נכון, אבל נראה לי פחות מהותי לניתוח שלי. גם מכיוון ששחקנים שהופכים לבמאים מרבים להופיע בסרטים שהם יצרו.

      יחד עם זאת, האלמנט המטא-קולנועי הוא בהחלט מרכיב מפתח בשפה של הסרט, דבר הבא לידי ביטוי גם דרך הליהוק וגם דרך הכלאת הז'אנרים.

השאר תגובה