פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – אפילוג: סיכום, הסרטים שאחרי 2009, והמצעד המלא של כל 90 הזוכים

הכל התחיל מזה שתמיד הציקה לי העובדה שלא ראיתי את כל הסרטים שזכו באוסקר. נראה לי מוזר לכתוב על הטקס כל כך הרבה במהלך השנה, ולא להכיר את כל אלו שהצליחו להגיע לפסגת האולימפוס ההוליוודי, להבין מה בעצם מביא סרט למעמד הזה. היה לי ברור שאני חייב לעשות את ההשלמות האלו, אבל וודאי תסכימו אתי שלהושיב את עצמך מול עשרות סרטים מתחילת המאה הקודמת – חלקם ידועים ככאלו שקשה מאוד לצלוח כיום – זה משהו שמצריך משמעת עצמית די גבוהה, ולכן הייתי חייב למצוא לזה מוטיבציה. כך עלה לי הרעיון לכתוב על כל אחד מהם, לפתוח פרויקט בסריטה שלא היה לי ברור אם אצליח לסיים, ובו אצפה בכל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר ואקדיש פרק לכל סרט.
השאלה הראשונה שהייתי צריך לשאול את עצמי היא מתי לסיים, אבל לזה הייתה תשובה די פשוטה. פירטתי על כך גם בפרק הראשון וגם בפרק האחרון, אז אחסוך על כך במילים הפעם.

כדי להיות בטוח שלא יווצרו פערים גדולים ושאני יכול לעמוד במשימה, כתבתי את שלושת הפרקים הראשונים עוד לפני הפרסום שלהם, ככה ידעתי שיהיה לי יתרון קל, ושיש לי זמן. מסתבר שלא הייתי צריך את ההכנה הזו, כי איכשהו הדבר הזה השתלט לי על החיים והפך לאובססיה. תוך בדיוק שישה חודשים כבר סיימתי לראות את 82 הזוכים הראשונים של האוסקר (בסרטים שכבר ראיתי לפני הפרויקט צפיתי שוב, לא משנה כמה ידעתי אותם בעל פה), וכל הפרקים כבר היו מוכנים הרבה לפני שהתפרסמו. ואני חייב להודות, לראות את כל הסרטים באופן כרונולוגי ולהתחקות אחר המהלך שהביא אותם לזכייה (לעיתים הייתי צריך לשער, כי לא תמיד מצאתי את האינפורמציה) היה אחד הדברים הכי מרתקים שעשיתי. וזה בעצם היה העניין – לא רק ללכת בנתיבי שבעה עשורים של תולדות הקולנוע, אלא גם להבין מה הייתה הקרקע ממנה הזכייה הזו בקעה. תוך כדי כתיבת הפרקים נכנסתי לזה יותר ויותר, מראה שהאוסקר הוא אמנם פרס זחוח של תעשייה דשנה, אבל הוא גם תוצר של תקופה, שיקוף של חברה ובעצם מין תת-מודע קולקטיבי.

עכשיו הגענו לסוף הפרויקט, ואי אפשר שלא לסכם ולהסתכל גם על מה קרה החל מ-2009. לכן אנחנו פה בפרק האפילוג, שיכלול גם את הטקסטים על הסרטים של העשור החדש ומצעד אישי וחסר אחריות שמדרג את כל 90 זוכי האוסקר עד כה.
אבל לפני זה, מגיעות כמה תודות חשובות מאוד. אז קודם כל, כמובן לאורון שעודד ודירבן אותי גם בפרקים הראשונים שעשו משהו כמו אפס כניסות, לעופר על כמה תובנות מעניינות מאוד בדרך, לקורא אורי ברד שמיהר לשלוח לי תיקונים שמנעו ממני פאדיחות לטווח הרחוק, לספריית "האוזן השלישית" דרכה ראיתי את רוב הסרטים הראשונים (אני יודע שזה עולם הולך ונעלם, אבל היה מאוד כיף לדעת שיש מקום בו אפשר למצוא את הסרטים באיכות טובה מבלי לשוטט במעמקי האינטרנט) וגם לאתר של הספרייה שעזר לי למצוא את השמות העבריים של כמה מהסרטים הישנים שנשכחו, וכמובן לכל הקוראים. אמנם נאלצתי לסגור את איזור התגובות כי היו פה כמה מתישים, אבל לשמחתי זה לא מנע מאנשים לכתוב בפייסבוק, להתקשר, אפילו לשלוח מיילים אישיים. הפירגון היה נפלא ומשמח, ואני מאושר שהפרויקט המוזר הזה הצליח לעניין אתכם.

ארגו

אז, כאמור, הפסקנו עם "מטען הכאב" משנת 2009, אז בואו ניזכר מה קרה מאז ועד היום.

2010 – "נאום המלך" ניצח בתום קרב צפוף (או כך נראה בהתחלה) את "הרשת החברתית" של דיויד פינצ'ר, ויצר את משבר האמון הכי גדול שלי עם האוסקר, כזה שמעולם לא התאחה. "נאום המלך" היה גם לביקורת הראשונה שכתבתי בתשלום, בימי הראשונים בעכבר העיר.

2011 – "הארטיסט" סיים על בימת האוסקר סיבוב ניצחון שהתחיל בפסטיבל קאן של אותה שנה. הסרט בשחור-לבן הראשון שזוכה מאז "רשימת שינדלר" והסרט האילם (בערך) הראשון שזוכה מאז "כנפיים" התקבל באהבה גדולה באתר, וזכה לא רק לטקסט של עופר אלא גם ניתוח קבוצתי של כל כותבי סריטה.

2012 – "ארגו" היה לסרט הראשון שזוכה באוסקר בלי מועמדות על בימוי מאז "הנהג של מיס דייזי" והשלישי אי פעם. אני הייתי אמון על הסקירה שלו בסריטה.

2013 – "12 שנים של עבדות" גבר על המתחרה העיקרי שלו, "כוח משיכה". זה היה לזוכה הראשון שביים במאי שחור. עופר כתב עליו.

2014 – "בירדמן" היה לזוכה הראשון מאז 1980 שלוקח את פרס הסרט בלי מועמדות על עריכה והשאיר אבק ל"התבגרות". גם הפעם הטקסט הרשמי של סריטה הוא מאת עופר.

2015 – "ספוטלייט" הפתיע את רוב החזאים כשזכה בפרס הגדול עם גיבוי רק בקטגורית התסריט המקורי. זה זוכה הסרט עם הכי מעט זכיות נוספות מאז "ההצגה הגדולה בתבל". אני כתבתי את הסקירה המסוייגת.

2016 – "אור ירח" הגיע משום מקום וניצח לאחר שהתרחשה פאדיחת האוסקר הגדולה ביותר בכל הזמנים. אבל גם זה לא העיב על העובדה שלא רק מדובר בסרט הלהט"בי המופגן הראשון שזוכה, אלא גם בתוצר מוחלט של ריאקציה לטראמפ ולמחאות oscarsowhite#. אני מאוהב בסרט הזה.

2017 – "צורת המים" המשיך את רצף הזכיות יוצאות הדופן של העשור, והיה לסרט הפנטזיה השלישי שיכול לקרוא לעצמו זוכה פרס הסרט הטוב ביותר (אחרי "מסביב לעולם ב-80 יום" ו"שר הטבעות: שיבת המלך"). גיירמו דל טורו סימן את הפעם הרביעית מתוך חמש שנים שבמאי מקסיקני לוקח את פרס הבימוי.

אור ירח

ועכשיו, אפשר לסיים רשמית עם מצעד כל 90 זוכי האוסקר, לפי ההעדפות שלי,
ומותר לי כי פאקינג ראיתי את כולם

(ייתכנו שינויים קלים מהמצעד המתעדכן שהופיע בפוסטים, אז אל תבהלו. וקחו את זה בקלות, זו רק דעה אישית)

90. "התרסקות" (2005)
ייתכן שבאמת הזמן הרג את כל מה שעוד היה לו, אבל מסמך האנטי-גזענות המופרך והמטומטם של פול האגיס הוא ללא צל של ספק זוכה האוסקר הגרוע ביותר בכל הזמנים, אם אתם שואלים אותי.

89. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
שעתיים וחצי שמרגישות כמו שבוע בסרט הקרקס של אחד מעמודי התווך של הוליווד, ססיל בי. דמיל. היה שם סרט סביר איפשהו, אבל הוא הלך לאיבוד בספקטקל המייבש הזה.

88. "הולך בדרכי" (1944)
על פניו, קומדיה אנושית וחביבה שכולה לב טוב. בפועל, מופע פלסטיקי ומשעמם שניצל בקושי בזכות בארי פיצג'רלד.

87. "אמריקאי בפריז" (1951)
אחד המיוזיקלז האהובים בתולדות הקולנוע התגלה ככלום בתוך שום דבר, עם שירים שמכאיבים לאוזניים ודמויות לא מעניינות.

86. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
כמו "התרסקות", גם כאן מדובר בשיעור חברה ולא בסרט קולנוע. נאום ה"אני בן אדם על אף שאני גוי" בסוף הוא אחד מרגעי הקרינג' הגדולים בתולדות זוכי האוסקר.

85. "הן לא תקחהו עמך" (1938)
ממרחק הזמן קשה לי להיזכר למה כל כך סבלתי בקומדיה המטופשת הזו, אבל מעבר על הפרק הבהיר שאין פה מקום לשקילה מחדש. זה בעיקר היה מביך.

84. "החיים של אמיל זולא" (1937)
ביוגרפיה קולנועית מהוללת שלא התיישנה טוב בכלל, להוציא כמה סצנות טובות של דרייפוס. הרבה נאומים, מעט קולנוע.

83. "ברודווי מלודי" (1928)
הסרט המדבר הראשון שזכה באוסקר הוא בהחלט איום ונורא, אבל קשה לכעוס עליו. הוא בעיקר קורבן של הזמן שחלף.

82. "זיגפלד הגדול" (1936)
עוד ביוגרפיה מנופחת ונמרחת מהסוג שהאוסקר כל כך אהב פעם. מזל שזה מאחורינו.

81. "תהלוכה" (1933)
קשה להביט בסרט הזה ולא לפרוץ בצחוק מדי פעם בעיקר בגלל המיזנסצינה התיאטרלית והדיאלוגים הבלתי אפשריים.

80. "נער החידות ממומבאי" (2008)
אחד הניצחונות הסוחפים ביותר של האוסקר הוא גם אחד מסימני השאלה הכי עצומים בתולדות הפרס. ניסיתי להבין איך זה קרה, אבל לא בטוח שהצלחתי.

79. "מרכבות האש" (1981)
הזוכה הכי בריטי-בקטע-לא-טוב אי פעם.

78. "נאום המלך" (2010)
הזוכה השני הכי בריטי-בקטע-לא-טוב אי פעם. justiceforfincher#

77. "סימארון" (1931)
האפוס ההיסטורי הזה איננו צפייה מהנה או נעימה במיוחד, אבל יש בו המון דברים מעניינים וכמה רגעים מצויינים.

76. "פאטון" (1970)
שומה לא נעימה ברצף הזוכים המדהים של שנות השבעים. כולם מהללים את סצנת הפתיחה, אבל אף אחד לא זוכר שיש עוד סרט ממש ממש מתיש אחריה.

75. "המלט" (1948)
זוכה האוסקר הבריטי הראשון, והעיבוד הזוכה היחיד לשייקספיר, הוא בעצם יותר רצון של האוסקר להיחשב איכותי מאשר סרט טוב, על אף כמה בחירות מעולות של לורנס אוליבייה.

74. "גנדי" (1982)
הגיוני להמשיך לכעוס עליו על כך שניצח את "אי.טי." אבל בסופו של דבר לא מדובר במשהו נורא כל כך, אלא בעיקר ארוך מדי.

73. "נפלאות התבונה" (2001)
קשה להגן על הסרט המקושקש של רון הווארד, אבל כסרט מיינסטרים סביר הוא עדיין עובד.

72. "12 שנים של עבדות" (2013)
הסרט שאסור להגיד עליו שום דבר רע כי אחרת זה מוציא אותך לא טוב, אז בואו פשוט נניח לזה.

71. "בירדמן" (2014)
אני זוכר שבסוף ההקרנה פניתי אל אורון ואמרתי לו "זה היה די מטופש, לא?", וזה הכאיב לי כי חיכיתי שנים לקאמבק של מייקל קיטון. העובדה שהוא ניצח את "התבגרות" ו"מלון גרנד בודפשט" בכלל מכעיסה.

בירדמן

70. "הדירה" (1960)
אולי הפרק הכי שנוי במחלוקת, כזה שבאמת ובתמים הביא עלי את זעם הרשתות החברתיות. אז אוקי, כולכם צודקים, הבעיה היא בי.

69. "המרד על הבאונטי" (1935)
דרמת הרפתקאות סבירה למדי שפשוט מאבדת כוח בשעה האחרונה.

68. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
הסרט שזכה בגלל שהוליווד נכנסה לפאניקה בעקבות חדירת הטלוויזיה, ומיהרה לתת את הפרס לסרט הכי גדול, צבעוני ומבדר של השנה. הוא גם די סבבה.

67. "ג'יג'י" (1958)
מותחן פסיכולוגי מחריד שהתחפש למחזמר. האמת שחששתי ממנו בעקבות "אמריקאי בפריז", אבל הופתעתי לגלות שהוא חביב עם שירים יפים. ובמיוחד – תלבושות מדהימות של ססיל ביטון.

66. "שייקספיר מאוהב" (1998)
בשיא כוחו, הצליח הארווי ווינשטין להביא את הקומדיה הרומנטית הלא משמעותית הזו למעמד של זכייה. זה לא מוציא את האקדמיה טוב, אבל במנותק מזה הוא סרט לא מזיק. ווינשטין, לעומת זאת…

65. "גראנד הוטל" (1932)
הסרט היחיד שזכה רק בקטגוריה הראשית ולא בשום דבר אחר. הפגנת כוח של הוליווד הישנה שעל אף כמה רגעים שהתיישנו, מחזיקה לא רע בכלל.

64. "טום ג'ונס" (1963)
הטריפ הכי מוגזם של האקדמיה. היה ממש כיף ומעושן בסיקסטיז אם הטרלול הזה זכה, אבל כבר ידענו את זה.

63. "ספוטלייט" (2015)
קרקר של סרט.

62. "העוקץ" (1973)
עוד סרט אהוב במיוחד שאני לא לגמרי הצלחתי להתחבר אליו. מזל שפול ניומן ורוברט רדפורד קיימים.

61. "לב אמיץ" (1995)
החשבתי אותו לאחד הסרטים האהובים עלי, עד שהתיישבתי לצפות בו שוב. ועדיין, מדובר באחד מסרטי הילדות שלי. תמיד תהיה לו פינה חמה בלבי למרות שהוא מוגזם ודי פאשיסטי.

60. "אמריקן ביוטי" (1999)
עדיין אין לי אומץ להודות כמה הסרט הזה לא טוב.

59. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
הסרט החמוד ביותר אי פעם על נושאים גזענות ואנטישמיות. היה פחות גרוע ממה שזכרתי מצפייה ראשונה.

58. "תנאים של חיבה" (1983)
הסרט המטריאכלי הראשון שזוכה באוסקר, ואחד הבודדים באופן כללי. מחזיק בעיקר כדרמה חביבה, לא שום דבר שאמור להעניק לו תארים מרחיקי לכת.

57. "מרטי" (1955)
הסרט שקירב את הטלוויזיה לקולנוע, או להפך. דרמה רומנטית קטנטנה ויפה שעושה נעים בלב.

56. "טיטניק" (1997)
אילולא השעה הראשונה והאיומה, הסרט הזה היה מטפס הרבה יותר גבוה. סרט האסונות שסוגר אותו הוא אחד הגדולים בתולדות הקולנוע.

55. "רוקד עם זאבים" (1990)
קווין קוסטנר בשיא כוחו עם דרמה שקצת חשה את עצמה יותר מדי, מתארכת יותר ממה שצריך, אבל מפגינה קולנוע מרהיב.

54. "ארגו" (2012)
לא ראיתי את הסרט מאז שיצא, אז הוא במקום הזה רק כי יש לי זיכרונות חביבים ממנו.

53. "שיקגו" (2002)
המחזמר האחרון שזכה באוסקר, לעת עתה לפחות, הוא פיצול אישיות קיצוני בין מיוזיקל מופלא ודרמה שלא עובדת.

52. "צורת המים" (2017)
הפנטזיה הרומנטית של גיירמו דל טורו אולי לא שיא התחכום, אבל היא מרהיבה ומרגשת נורא. וחוץ מזה, סיפור אהבה על איש דג וסאלי הוקינס זכה באוסקר. כל השאר לא משנה.

51. "גברת מיניבר" (1942)
סרט שאני מחבב יותר ככל שאני מתרחק ממנו.

צורת המים

50. "סוף השבוע האבוד" (1945)
הסרט שפתח את רצף דיכאון פוסט מלחמת העולם השנייה היה כל כך שונה ויוצא דופן לאותה תקופה, שהוא זכור לטובה. ויש בו כמה רגעים מצמררים ממש.

49. "הפצוע האנגלי" (1996)
מחוויותי בניינטיז הייתי בטוח שידורג הרבה יותר נמוך, אבל האפוס הסנטימנטלי התגלה מחדש כסרט לא רע בכלל.

48. "כל אנשי המלך" (1949)
המון פאדיחות יש בסרט המוזר הזה, שרואים כמה בעיות היו בהפקתו, אבל בתור הסרט הפוליטי היחיד שזכה באוסקר, ועוד כזה שלא נופל למלכודת הדידקטיות, אפשר לשמוח בו.

47. "אדם לכל עת" (1966)
בזכות כתיבה מצוינת והופעות אדירות, הדרמה הזו השתדרגה והפכה לסרט שעדיין מחזיק מעמד.

46. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
אחת ההפתעות הגדולות של הפרויקט מבחינתי. הייתי בטוח שמדובר בדרמה רומנטית מתישה, וגיליתי סרט פמיניסטי מעניין ועשוי נהדר.

45. "גבירתי הנאווה" (1964)
לא יאומן כמה הסרט הזה לא עובר כיום מבחינת תפיסות מגדריות, אבל אם שמים את זה בצד הוא כיף גדול.

44. "קרמר נגד קרמר" (1979)
דרמה משפחתית מוצלחת שפתחה עידן חדש באוסקר.

43. "סיפור הפרברים" (1961)
הכוריאוגרפיה. רק הכוריאוגרפיה.

42. "הקיסר האחרון" (1987)
ביוגרפיה קולנועית שגם מוציאה את העיניים מהחורים מרוב יופי וגם שומרת על רמת עניין לכל אורכה.

41. "הארטיסט" (2011)
הברקה אחרי הברקה אחרי הברקה, וכל זה על הכתפיים של ז'אן דוז'ארדן. אני מעריץ.

40. "השתולים" (2006)
מדהים שדווקא זה הזוכה היחיד של סקורסזי, אבל עדיין מדובר באחלה דרמת פשע שבעולם.

39. "רשימת שינדלר" (1993)
עדיין קשה לי עם 40 הדקות האחרונות, שמחרבות את כל הפאר שהקדים להן.

38. "איש הגשם" (1988)
מרגש בלי להיות קיטש, אלגנטי ומשוחק מעולה על ידי טום קרוז. גם דסטין הופמן סבבה.

37. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
דרמה אמיצה שאמנם התיישנה קצת, אבל עדיין כוחה בלהראות חברה שמנסה להבין איך ממשיכים אחרי מלחמת העולם השנייה.

36. "כנפיים" (1927)
זוכה האוסקר הראשון אי פעם, והוא בחצי הטוב של המצעד. מדהים לא משנה איך מסתכלים על זה.

35. "רבקה" (1940)
הזוכה היחיד של היצ'קוק מתגלה כבעייתי בגלל הצנזורה של אותה תקופה, אבל האיש הזה עושה סרטים כמו שאף אחד לא יודע.

34. "מיליון דולר בייבי" (2004)
דרמה מטלטלת שעשויה מדהים.

33. "אוליבר!" (1968)
חולשה שלי. אין מה לעשות.

32. "מטען הכאב" (2009)
הזוכה היחיד נכון לעכשיו שבוים על ידי במאית, אבל את הניצחון הרוויח בזכות אם אתם שואלים אותי.

31. "פורסט גאמפ" (1994)
עוד סרט שלעולם לא אוכל להיות אובייקטיבי לגביו, כי הוא יצא בדיוק בזמן הנכון כדי להדהים אותי. זה זיכרון של תקופה בחיי יותר מכל דבר אחר.

30. "אמדאוס" (1984)
אתוודה, הצפייה השנייה הייתה פחות מרשימה מהראשונה, אבל הוא עדיין סוחף ומרהיב.

29. "כחום הלילה" (1967)
אחד הזוכים החשובים ביותר בתולדות האוסקר, לא רק כי הוא הביא נושאים שלא העזו לטפל בהם במסגרת האולפנים, אלא גם היה לסנונית שמבשרת את השינוי הגדול שעומד לקרות. ויופי של סרט בכל מקרה.

28. "אור ירח" (2016)
אני נאלץ להודות שהזכייה שלו הגיעה יותר כריאקציה למצב חברתי מאשר כל דבר אחר, אבל הרווח הוא שלנו. סרט ענק.

27. "אנשים פשוטים" (1980)
אחת הדרמות האהובות עלי, ואני ממש לא חושב שנותנים לה מספיק קרדיט. "השור הזועם" הסתדר.

26. "רוקי" (1976)
עזבו הכל, זה פשוט אחד מסיפורי האהבה החביבים עלי.

25. "פלאטון" (1986)
סרט מלחמה כמעט אקספרימנטלי, שיגרום לכם להזיע גם אם אתם רואים אותו במזגן שמכוון על 14 מעלות.

24. "מעתה ועד עולם" (1953)
אחד הסרטים הכי פסימיים ומדכאים בתולדות האוסקר, וזה מדהים כי אף אחד לא זוכר אותו ככה.

23. "בן-חור" (1959)
יכול להיות שהוא מדורג מעט גבוה ממה שמגיע לו, אבל הוא עדיין אחלה סרט.

22. "צלילי המוסיקה" (1965)
המחזמר זוכה האוסקר האהוב עלי. שעתיים וחצי שעוברות כמו ארבעים דקות של פלא.

21. "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)
כמעט ונכנס ל-20 הגדולים, אבל אני לא בטוח שהוא בכלל הסתיים עדיין.

הארטיסט

20. "מה יפית עמק נוי" (1941)
בקלות ההפתעה הכי גדולה של הפרויקט. לא עוד "זה שלקח מ'האזרח קיין' את האוסקר", אלא "יואו, איזה סרט יפה איפה היית כל חיי?"

19. "גלדיאטור" (2000)
אני בטוח שלא הרבה יסכימו אתי על השיבוץ הגבוה, אבל אהיה חייב להיות נאמן לעצמי. כל כך אוהב את הסרט הזה.

18. "הקשר הצרפתי" (1971)
הפתיחה הרשמית של רצף המידות הרעות באוסקר, דרמת משטרה שאין בה מיליגרם מיותר ומדהים לראות כמה היא השפיעה על הבא אחריה.

17. "ארץ קשוחה" (2007)
יצירת המופת של האחים כהן היא מסוג הזכיות שלא מצאתי אף אחד שמתנגד אליהן (אבל בטוח יש, כי נו).

16. "קאובוי של חצות" (1969)
אמיץ, קיצוני, עצוב, מטונף, וכל כך כל כך מצויין.

15. "קזבלנקה" (1942)
מלאכת מחשבת של עשייה, כאילו הכל נעשה בסרגל, בלי גליץ' אחד אבל בכל זאת אנושי ומרגש.

14. "חלף עם הרוח" (1938)
כנראה הסרט הכי ארוך שראיתי הכי הרבה פעמים.

13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
שילוב כמעט מושלם בין הקולנוע האפי וחקירת הדמות. את מה שדיויד לין הצליח לעשות באמצע המאה ה-20 מעט מאוד הצליחו לשחזר.

12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר בכל הזמנים? טוב, האמת שיש עוד אחת שני מקומות למעלה.

11. "קו הקוקייה" (1975)
על אף שכנראה מדובר בסרט המדכא ביותר שזכה, אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא יצירת מופת. וגם, כנראה הפרק הכי חכם שיצא לי.

10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
וודי אלן פותח את העשירייה עם סרט שעבד כנגד כל הסיכויים. לא הגיוני הכלל כמה סצנות נפלאות יש בו. בונוס: כנראה סצנת הסיום האהובה עלי בכל הזמנים. אם אי פעם הייתה תרופה ללב שבור, זה הסרט הזה.

9. "במערב אין כל חדש" (1930)
הסרט הוותיק ביותר בעשירייה, והאמת היא שיכולתי לפרגן לו בעוד איזה מקום או שניים. מדהים לראות איך הוא לא הזדקן בשנייה גם 88 שנים לאחר שיצא.

8. "חופי הכרך" (1954)
הסרט שהיה אמור להיות הפסול והמכעיס ביותר מכל זוכי האוסקר, הוא פשוט יצירה קולנועית מדהימה ששורדת אין ספור צפיות.

7. "שתיקת הכבשים" (1991)
עדיין זוכה האוסקר הכי יוצא דופן, אבל בקלות אחד הראויים בתולדות הפרס.

6. "הסנדק 2" (1974)
לביים זוכה אוסקר זה לא משהו מובן מאליו. לביים שניים ברציפות ולהיות מועמד גם על סרט שלישי באותה שנה, זה לא הגיוני בשום דרך.

5. "לורנס איש ערב" (1962)
ויזואלית, זה כנראה הסרט הכי יפה שזכה באוסקר. חמישה עשורים חלפו, ועדיין קשה להאמין איך הוציאו את השוטים האלה. והשיער של פיטר או'טול. למען השם, השיער של פיטר או'טול…

4. "הכל אודות חווה" (1940)
בית ספר לכתיבה, לליהוק, לבימוי שחקנים, לתזמון, לאיך מרימים יצירת אומנות שלא יכולה להזדקן.

3. "בלתי נסלח" (1992)
עוד סרט שהוא ניצחון בכל חזית, כאילו השגחה אלוהית ליוותה אותו לאורך כל הדרך.

2. "הסנדק" (1972)
סרט הקולנוע האולטימטיבי. הסברתי למה בפרק המוקדש לו אז בואו פשוט נעבור למקום הראשון.

1. "צייד הצבאים" (1978)
זה לא סרט, זאת פיסת חיים. מייקל צ'ימינו שבר את כל החוקים ובנה מחדש סרט שפורץ החוצה מהמסך ונכנס לנשמה. מבחינתי אין לו מתחרים בכלל.

ובנימה זאת, אני סוגר את פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. תודה שהייתם אתי, זה היה חתיכת מסע.