פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 73: "גלדיאטור" (2000)

את שנות האלפיים של האוסקר פתח "גלדיאטור" (Gladiator), וניצח בתום עונה צפופה למדי את "נמר, דרקון" (שהיה האיום המרכזי שלו על פרסי הקראפט), "טראפיק" (שהיה המוביל בתחום הביקורת), "שוקולד" (שהצליח להיכנס לשם רק בגלל הארווי ווינשטין, ע"ע פרק 71) ו"ארין ברוקוביץ'" (אין לי הערת סוגריים בשביל זה). האפוס התקופתי המרהיב הופץ עוד בחודש מאי של שנת 2000, הרבה לפני שעונת הפרסים מתחילה, והצליח לשמור על מומנטום בעיקר בזכות הפיכתו ללהיט גדול, שהרוויח מעל 400 מיליון דולר ברחבי העולם, ובשנת יציאתו היה לסרט הרביעי בטבלת שוברי הקופות של ארצות הברית. את השנה סיים עם חמישה פסלונים מתוך תריסר מועמדויות. "גלדיאטור" גם השפיע על הקולנוע שיבוא לאחריו, וההצלחה שלו החזירה לאופנה את תת הז'אנר האפי המוכנה "חרבות וסנדלים", שהיה פופולרי מאוד בשנות החמישים והשישים, ובעקבותיו הוליווד הרימה סרטים כמו "טרויה" ו"אלכסנדר" שלא זכו להצלחה דומה, ובעולם הטלוויזיה צצו הפקות מרשימות ואלימות כמו "רומא" ו"ספרטקוס".

קו העלילה של "גלדיאטור" מזכיר באופן מחשיד למדי את עלילת שניים מסרטי ה"חרבות וסנדלים" המפורסמים והאהובים ביותר אי פעם, "ספרטקוס" של קובריק ו"בן-חור", שבשנת 1959 קבע שיא חדש של זכיות אוסקר עם 11 פסלונים (שיא שעדיין לא נשבר, רק הושווה עם "טיטניק" ו"שר הטבעות: שיבת המלך"): סיפורו של אדם רם אשר מעלותיו הטובות מסבכות אותו עם הקיסרות הרומאית, והוא נגזל ממעמדו אבל מקבל הזדמנות לגאולה ונקמה מהמקום הכי פחות צפוי.
או באופן יותר ספציפי – ב-180 לספירה, מקסימוס (ראסל קרואו) הוא המצביא האהוב על קיסר רומא, מרקוס אוריליוס (ריצ'רד האריס), מכיוון שעזר לו להרחיב את גבולות האימפריה. אוריליוס הזקן יודע שימיו ספורים, ומכיוון שהוא מפחד שלאחר מותו יירש את מקומו בנו קומודוס הלא יציב (חואקין פניקס), הוא רוצה להפוך את רומא מקיסרות לרפובליקה, ולתת למקסימוס להנהיג את השינוי. קומודוס מגלה את התכנית, רוצח את אביו, ומצווה על השומרים להרוג את מקסימוס, אך זה מצליח לברוח, מגלה שמשפחתו האהובה נרצחה בינתיים על ידי אנשיו של קומודוס, נתפס על ידי סוחרי עבדים, ונקנה על ידי פרוקסימו (אוליבר ריד), מנהל תחרות גלדיאטורים. מקסימוס הופך להיות הגלדיאטור האהוב ביותר ברומא, ודרך הפופולריות שלו, ובעזרת אהובתו לשעבר ואחותו של קומודוס (קוני נילסן), מנסה לנקום בקיסר החדש ולתת את שלטון רומא לסנאט.

כתבתי זאת בעבר, כי הפסקתי להתבייש בזה – "גלדיאטור" הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. אני ראיתי אותו, לדעתי, מספר דו-ספרתי של פעמים ואני לא יכול לסרב לעוד אחת. מעבר לכמה דברים בודדים שאני לא לגמרי מחבב, אני חושב שמדובר לא רק בסרט מהנה ומופק לעילא, אלא גם בהצלחה בכל אספקט קולנועי שיש, וזה לגמרי מתחיל בתסריט.
מעבר לכך שהוא תמהיל מעולה של דרמה ואקשן, הכתיבה של "גלדיאטור" בעיני ממש לא זוכה לכבוד המגיע לה. נשען על סיפור הנקמה שבמרכזו – שנכון, ראינו בעבר – הסרט פותח את הקנבאס ובונה דמויות משנה מרתקות ובעלות מספר רבדים, שקשה למדי לשייך אותן לצד טוב או רע, מעניק להן כמה מהציטוטים האהובים עלי ביותר בקולנוע (מפאת טרחנות אמנע מלכתוב את כולם, למרות שאני ממש רוצה. תזכירו לי בהזדמנות). התסריט גם נכנס למקומות מעניינים למדי של תפיסה וחשיבה פוליטית, ברמה שאם הוא היה נעשה היום ישר היו כותבים שהוא או מנבא את הגעתו של טראמפ, או ריאקציה לניצחונו. רק שהוא נעשה 17 שנים לפני.

כאשר קומודוס תופס את השלטון לאחר רצח אביו, הוא ממהר לנסות להשיג את אהדת ההמונים (באופן כללי הדמות של קומודוס מתבססת כמעט כולה על הצורך להיות נאהב, צורך שהופך אותו לסוציופט, ועדיין נבנית כלפיו אהדה רבה וגם צער לא מבוטל) ומחזיר חזרה למרכז האימפריה את האטרקציה המרכזית אותה אביו ביטל – קרבות הגלדיאטורים האכזריים. בשיחה בין שניים מנציגי הסנאט, אומר אחד מהם שקו הפעולה של קומודוס לא רק שמבטל את מורשת אוריליוס הנערץ, אלא גם לא תועיל לקומודוס להשיג את מטרתו להיות שליט אהוד. איש הרפובליקה גראקוס (השחקן דרק ג'ייקובי) לא יכול להסכים פחות, ועונה לו: "אני חושב שהוא יודע מהי רומא. רומא היא האספסוף. תיצור להם קסם, ותשומת ליבם תשתבש. קח מהם את חירותם והם עדיין ישאגו. הלב הפועם של רומא איננו שיש הסנאט, זהו חול הקולוסיאום. הוא יביא להם מוות – והם יאהבו אותו על כך." המונולוג הזה הוא נהדר, בטח בצפייה עכשווית, שהולמת כל כך הרבה ממנהיגי העולם כיום שמסיטים את תשומת הלב מגזילת זכויות הפרט על ידי עשן ומראות, על ידי ספינים של הנאה מיידית, והבינו ששלהוב האספסוף והפרד-ומשול של הציבור הרחב הם הדרך לשמירת השלטון. זה הופך את "גלדיאטור" לא רק למבריק, אלא גם לזוכה הראשון מאז "כל אנשי המלך" שעוסק בפוליטיקה, ובאופן אירוני למדי, הוא גם הראשון מאז אותו מנצח של 1946, שזוכה בפרס הסרט אך הפסיד גם את הבימוי וגם את התסריט.
אבל יותר מזה, גם כמהלך תסריטאי בפני עצמו, הפעולות של קומודוס כדי לצבור כוח אצל ההמונים הן כתיבה מצוינת. הרי על ידי כך שהוא מחזיר חזרה את קרבות הגלדיאטורים לטובת אהדת הציבור, קומודוס גם יוצר מצב שבו הוא מביא על עצמו את חרון מקסימוס, היחיד שיכול להפיל אותו. כך המעגל הטראגי של דמותו הושלם.

הקטע המפתיע ביותר הוא שהתסריט לא היה אמור להיות כל כך טוב, בנוי היטב ועם כל כך הרבה חזקות כמו דמויות ודיאלוגים, מכיוון שהעבודה עליו הייתה מבולגנת לחלוטין, כך לפי הסיפורים על הפקת הסרט. את הדראפטים הראשונים כתב דיויד פרנזוני (התסריטאי "אמיסטד", אחד מסרטי הפריצה של האולפן הצעיר דרימוורקס, ש"גלדיאטור" הביא לו את האוסקר הסרט השני, אחרי "אמריקן ביוטי". הם יזכו גם בשנה לאחר מכן עם "נפלאות התבונה"). אבל הבמאי רידלי סקוט חשב שהתסריט קצת שטוח מדי, ולכן הביא לשכתובים את ג'ון לוגאן ("הטייס", "רנגו", "הוגו" ו"סקייפול") שיוסיף קצת רבדים נוספים. אבל גם זה לא לגמרי עבד, ולמלאכת הכתיבה ממש בתחילת הצילומים הצטרף וויליאם ניקולסון ("לא נשבר", "אוורסט", "לנשום"). בנוסף לכך, השחקנים עצמם, לפחות על פי עדויות של ראסל קרואו, הוסיפו לא מעט משלהם כי גם הם לא לגמרי ידעו מה רוצים מהחיים שלהם. בדרך כלל כאשר כל כך הרבה ידיים מעורבות במשהו, זה הופך להיות בלאגן עצום, אז אולי זה בעצם קרדיט גדול לרידלי סקוט שהצליח להפוך את זה למשהו בנוי ומוצלח, שבו הדיאלוגים מרתקים ממש כמו הקרבות עוצרי הנשימה.

שנינו אהבנו את אבי. אני מניח שזה הופך אותנו לאחים. חייך בשבילי, אח.

זה היה המועמד הראשון לאוסקר הסרט של אחד הבמאים הפופולריים של הקולנוע העכשווי, רידלי סקוט, אז בן 63. סקוט הבריטי הוא כמובן האיש שאחראי על שניים מהסרטים הגדולים ביותר, "הנוסע השמיני" (וגם על סרט ההמשך המחפיר מ-2017) ו"בלייד ראנר", אבל הקריירה (הלא אחידה שלו) כוללת גם את בימוי "אגדה", "ים של חברים", "חניבעל", "בלאק הוק דאון", "גנגסטר אמריקאי" וסרטי האקשן התקופתיים שעשה לאחר הצלחת "גלדיאטור" – "ממלכת גן עדן", "רובין הוד" ו"אקסודוס: אלים ומלכים". הוא מביים בקצב מרהיב לגילו, ולאחרונה עלה לכותרות כאשר מיהר להחליף את קווין ספייסי בכריסטופר פלאמר בסרט "כל הכסף שבעולם" – חודש לפני יציאתו לקולנוע.
כרטיס הכניסה הראשון של סקוט לאוסקר היה בשנת 1991, כאשר היה מועמד על בימוי "תלמה ולואיז", אם כי הסרט עצמו לא היה מועמד לפרס הגדול. על אף חיבת האקדמיה ל"גלדיאטור", היא לא נתנה את אוסקר הבימוי באותה שנה לסקוט, אלא לסטיבן סודרברג, שהתחרה נגד עצמו עם "טראפיק" (הזוכה) ו"ארין ברוקוביץ'". היחס המתעתע, שלא נאמר ביזארי לחלוטין, של האקדמיה לסקוט תמשיך בשנה הבאה, אז יפסיד את פרס הבימוי שנה שניה ברציפות ("בלאק הוק דאון"), ותתגלה שוב בשנת 2015, אז סרטו "להציל את מארק וואטני" יהפוך ללהיט גדול עם שבע מועמדויות לאוסקר כולל פרס הסרט, אך סקוט עצמו יושמט מקטגורית הבימוי, באחד הדברים המפתיעים ביותר של אותו האוסקר.
סקוט, בעיני, נמצא בשיאו ב"גלדיאטור", בעיקר בתמהיל שהזכרתי מקודם בין אקשן ודרמה. הוא נותן הרבה מקום לדמויות שלו, לסיפורים שלהם, הוא לא מפחד מסצנות דיאלוג ארוכות (אבל לא ארוכות כמו "היועץ", תודה לאל) ועוצמתיות (סצנת הרצח של אוריליאוס מביאה אותי לבכי תמרורים לא משנה איזה מספר צפייה זה) אבל כשזה מגיע לסצנות הקרבות והפעולה, הוא נותן בראש. מסצנת הקרב שפותחת את הסרט על אדמת גרמניה, ובהמשך עם קרבות הקולוסיאום שמכוריאגרפות באופן מרהיב, הוא מדביק למסך. אני אמנם לא משתגע בכלל על רגעי ההילוך האיטי הצ'יזיים שקורים מדי פעם, ונקודות נוספות אני יכול להוריד לסרט בגלל אורכו המאוד מוגזם והסצנה הלא סבירה של המלטות מקסימוס מההוצאה להורג שציווה קומודוס, אבל בסדר, שלמות היא פריבילגיה שאנחנו לומדים לחיות בלעדיה.

לעומת סקוט, מי שכן זכה באוסקר ובאופן יחסית מפתיע הוא ראסל קרואו, בקטגורית השחקן הראשי בתפקיד מקסימוס. קרואו בהחלט לא רע פה, אבל סבירות גבוהה שהזכייה הזו הייתה פיצוי על ההפסד שלו בשנה שעברה עם "המקור". הוא היה בן 37 אז, והוזנק למעמד כוכב אחרי שהשתתף בארבעה סרטי אוסקר מרכזיים: "סודות אל.איי", "המקור", "גלדיאטור" ו"נפלאות התבונה" שיזכה בפרס הסרט בטקס הבא, והפכה את קרואו לשחקן ראשי של שני זוכי אוסקר רצופים. לאחר מכן ניסה את מזלו בסרטים אחרים שניסו להגיע לאוסקר אך כשלו ("סינדרלה מן" ו"שנה טובה" בו חזר לשתף פעולה עם רידלי סקוט), ומאז הוא ממשיך להיות אחד השחקנים המוכרים והעסוקים, אבל רוב סרטיו או שלא זוכים להצלחה ("גוף השקרים", "רובין הוד", שניהם גם שיתופי פעולה עם סקוט), או שלא מעניקים לו ביקורות חיוביות במיוחד ("עלובי החיים", "המומיה").
באוסקר ה-73, קרואו עקף קבוצה די מרשימה של שחקנים כולל הפייבוריט האישי שלי חאוויר בארדם ("לפני שהלילה יורד"), אד האריס ("פולוק"), ג'פרי ראש ("עט הסקנדל") וההימור הבולט של אותה שנה, טום הנקס ("להתחיל מחדש"). הופעות מוצלחות אחרות, שהגיע להן הרבה יותר באותה שנה, היו של ג'ורג' קלוני ("אחי, איפה אתה?"), ג'יימי בל ("בילי אליוט"), אריק בנה ("צ'ופר"), כריסטיאן בייל ("אמריקן פסיכו"), מארק ראפלו ("מישהו לסמוך עליו") ובעיקר מייקל דאגלס ("נערי פלא").

שחקן נוסף מהסרט שהתקבל לשערי האוסקר בזכות "גלדיאטור" הוא חואקין פניקס, אז בן 26, שהסתפק במועמדות בלבד כי לא הייתה לו שום יכולת לנצח את בניסיו דל טורו מ"טראפיק". פניקס פשוט אדיר בסרט הזה, הוא מופרע אבל גם מעורר המון הזדהות, והוא נע בין מפלצת לילד פגוע בדרכים מרשימות לעיתים באותה סצנה. "חייך בשבילי, אח" ונאום אלף השמשות הם מהרגעים האהובים עלי בקולנוע, וקומודוס הוא אחד האנטגוניסטים הכי מוצלחים שיש. פניקס יהפוך לאחד משחקני האופי הגדולים של הקולנוע, ויהיה מועמד שוב פעמיים, עם "הולך בדרכי" ו"המאסטר".
תשומת הלב שחטפו לעצמם קרואו ופניקס, לקחו קצת מהופעות מעולות אחרות, שאולי בעולם אחר יכלו גם הם להיות מועמדים. מדובר בריצ'ארד האריס בתפקיד הקטן והעוצמתי של מרקוס אריליוס (האריס הפסיד את האוסקר בעבר עם "מחירו של גבר" ו"השדה", וכמובן הוזכר בפרויקט זוכי האוסקר בפרק על "בלתי נסלח". הוא הלך לעולמו בשנת 2002), ואוליבר ריד בתפקיד פרוקסימו. ריד כיכב גם הוא בזוכה אוסקר אחר, "אוליבר!" של 1968, אבל הוא עצמו מעולם לא היה מועמד לאוסקר. הוא נפטר במהלך צילומי "גלדיאטור", מה שהצריך את צוות האפקטים המדהים של הסרט לשחזר אותו לסצנות אותן לא הספיקו לצלם, והסרט הוקדש לו.
חברי הקאסט הנוספים של "גלדיאטור" כוללים את דרק ג'ייקובי שכבר הוזכר, דג'ימון הונסו שפרץ ב"אמיסטד" ולאחר מכן היה מועמד לאוסקר בזכות "אמריקה" ו"לגעת ביהלום", ואת קוני נילסן הדנית שדווקא הייתה פחות מרשימה באופן יחסי, ולאחרונה ראינו אותה כהיפוליטה בשובר הקופות "וונדר וומן".

"גלדיאטור" הפסיד את פרסי הצילום (ג'ון מת'יסון), העריכה (פייטרו סקאליה, שפוצה על כך שנה לאחר מכן עם "בלאק הוק דאון"), והמוזיקה, אותה הלחינו האנס זימר וליסה ג'רארד, שהובאה לסרט לאחר שהיוצרת המקורית בה היו מעוניינים, עפרה חזה, נפטרה. בוודאי לא יפתיע אתכם שהפסקול של "גלדיאטור" הוא מהאהובים עלי בכל הזמנים. נראה לי שזה היה די מובן מאליו.

שנת 2000 לא הייתה שנה חזקה כמו זו שהקדימה אותה, אבל בכל זאת הביאה כמה סרטים שעשו רושם לא קטן. החמישייה שלי הייתה מורכבת בוודאי מ"גלדיאטור", "טראפיק", "כמעט מפורסמים", "מצב רוח לאהבה" ו"לפני שהלילה יורד". מעבר לאלו, זוהי השנה של "שירים מהקומה השנייה" מאת רוי אנדרסון, "רקוויאם לחלום", סרט הביכורים של סופיה קופולה "חמש ילדות יפות", סרט הביכורים של אלחנדרו גונזאלס איניריטו "אהבה נושכת" שהביא לו מועמדות לפרס הסרט בשפה זרה, "נאמנות גבוהה", "באטל רויאל", "לחיות על הקצה" של מיכאל האנקה, "צילו של ערפד", "איזו מין שוטרת", "סנאץ'", "פגוש את ההורים", "בלתי שביר", "תא קטלני" המטורף, "הרמוניות ווירקמייסטר" ההונגרי, "רוקדת בחשיכה", "הקיסר נפל על הראש", וסרטי גיבורי העל פתחו עידן חדש בזכות "אקס-מן".
בישראל הופקו בין היתר "כיפור" של עמוס גיתאי ו"מרס תורכי" הנהדר, אבל האקדמיה הישראלית העניקה את האופיר לסרט הביכורים של יוסף סידר (פרס הבימוי של אותה שנה הלך לבני תורתי ו"כיכר החלומות") ושלחה אותו לאוסקר עם "ההסדר". הפעם הוא לא יצליח להתברג לחמישייה של האוסקר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-72:
הסרט הטוב ביותר: דאגלס וויק, דיויד פרנזוני וברנקו לוסטיג – "גלדיאטור"
הבימוי הטוב ביותר: סטיבן סודרברג – "טראפיק"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ראסל קרואו – "גלדיאטור"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'וליה רוברטס – "ארין ברוקוביץ'"
שחקן המשנה הטוב ביותר: בניסיו דל טורו – "טראפיק"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מרשה גיי הארדן – "פולוק"
התסריט המקורי הטוב ביותר: קמרון קרואו – "כמעט מפורסמים"
התסריט המעובד הטוב ביותר: סטיבן גלאגן – "טראפיק"
הצילום הטוב ביותר: פיטר פאו – "נמר, דרקון"
העריכה הטובה ביותר: סטיבן מריאונה – "טראפיק"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: טימי ייפ – "נמר, דרקון"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ג'נטי ייטס – "גלדיאטור"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: טן דאן – "נמר, דרקון"
השיר הטוב ביותר: בוב דילן – "נערי פלא" (דברים השתנו)
הסאונד הטוב ביותר: סקוט מילן, בוב בימר וקן ווסטון – "גלדיאטור"
עריכת הסאונד הטובה ביותר: ג'ון ג'ונסון – "U-571"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ון נלסון, ניל קורבולד, טים בורק ורוב הארווי – "גלדיאטור"
האיפור הטוב ביותר: ריק בייקר וגייל ראוול-ריאן – "הגרינץ' שגנב את חג המולד"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: אנג לי – "נמר, דרקון" (טיוואן)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: מארק ג'ונתן האריס ודבורה אפונהיימר – "בזרועות זרים: סיפורי הקינדרטרנספורט"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: טרייסי סרטן – "ביג מאמא"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: מייקל דודוק דה וויט – "אב ובתו"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פלוריאן גאלנברגר – "אני רוצה להיות…"
פרס מיוחד: ג'ק קארדיף, ארנסלט להמן
פרס מפעל חיים: דינו דה לורנטיס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "גלדיאטור" (2000)
19. "מה יפית עמק נוי" (1941)
20. "צלילי המוסיקה" (1965)
21. "בן-חור" (1959)
22. "מעתה ועד עולם" (1953)
23. "רוקי" (1976)
24. "פלאטון" (1986)
25. "אנשים פשוטים" (1980)
26. "כחום הלילה" (1967)
27. "אמדאוס" (1984)
28. "פורסט גאמפ" (1994)
29. "אוליבר!" (1968)
30. "רבקה" (1940)
31. "כנפיים" (1927)
32. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
33. "איש הגשם" (1988)
34. "רשימת שינדלר" (1993)
35. "גבירתי הנאווה" (1964)
36. "הקיסר האחרון" (1987)
37. "סיפור הפרברים" (1961)
38. "קרמר נגד קרמר" (1979)
39. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
40. "אדם לכל עת" (1966)
41. "כל אנשי המלך" (1949)
42. "הפצוע האנגלי" (1996)
43. "סוף השבוע האבוד" (1945)
44. "גברת מיניבר" (1942)
45. "אמריקן ביוטי" (1999)
46. "רוקד עם זאבים" (1990)
47. "טיטניק" (1997)
48. "טום ג'ונס" (1963)
49. "לב אמיץ" (1995)
50. "תנאים של חיבה" (1983)
51. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
52. "העוקץ" (1973)
53. "גראנד הוטל" (1932)
54. "מרטי" (1955)
55. "שייקספיר מאוהב" (1998)
56. "ג'יג'י" (1958)
57. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
58. "המרד על הבאונטי" (1935)
59. "הדירה" (1960)
60. "גנדי" (1982)
61. "המלט" (1948)
62. "פאטון" (1970)
63. "מרכבות האש" (1981)
64. "סימארון" (1931)
65. "תהלוכה" (1933)
66. "זיגפלד הגדול" (1936)
67. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
68. "ברודווי מלודי" (1928)
69. "החיים של אמיל זולא" (1937)
70. "אמריקאי בפריז" (1951)
71. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
72. "הולך בדרכי" (1944)
73. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)