• דוקאביב 2018: המלצות ואזהרות מסרטי התוכנייה
  • אימת החודש - מאי 2018
  • פסטיבל דוקאביב 2018: דיווח ראשון של עופר
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח רביעי ואחרון של אורון
  • דדפול 2
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שלישי ואמריקאי במיוחד
  • סרטים חדשים: ״הרוכב״ של קלואי ז׳או
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 82
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח שני של אורון
  • פסטיבל קאן 2018 - דיווח ראשון של אורון
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • ״העודף בשבילך״, סקירה
  • ״אל-שפויה״, סקירה לחדש של סטיבן סודרברג
  • ״יום נפלא״, סקירה
  • ״גבר מהסרטים״ ו״ערפל ירוק״, סקירה כפולה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת מאי 2018
  • הנוקמים: מלחמת האינסוף
  • אימת החודש - אפריל 2018

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 78: "התרסקות" (2005)

22 באפריל 2018 מאת אור סיגולי

שנת 2005 לא הייתה שנה מדהימה בהוליווד, והטקס היוקרתי שסיים אותה לקח את זה לאקסטרים. אחרי זכיית "מיליון דולר בייבי" שנה לפני כן, המשיכה האקדמיה להתרחק מההפקות המרהיבות והבידוריות שאפיינו אותה, אל עבר עולם אורבני, עכשווי ומחוספס יותר. המועמדים של אוסקר 2005 העידו על הלך רוח משתנה אצל התעשייה האמריקאית, כזו שלמלחמה באפגניסטן ועיראק בוודאי היה קשר כזה או אחר אליה.
המועמדים לאוסקר ה-78 היו הדרמה על מאחורי הקלעים של כתיבת יצירת המופת "בדם קר" הקרויה על שם המחבר "טרומן קפוטה"; "לילה טוב ובהצלחה", דרמה צנועה כולה בצילומי פנים ובשחור לבן המביאה את סיפורו של אדוארד מורו, מנחה הטלוויזיה שעמד מול סנאטור מקארתי וציד המכשפות שלו בשנות החמישים; הכישלון הקופתי של סטיבן ספילברג "מינכן", סרט שאני שונא באופן מיוחד, העוסק בנקמת המוסד ברוצחי אולימפיאדת מינכן (כל שלושת המועמדים האלו, כפי ששמתם לב, מבוססים על סיפורים אמיתיים); חביב הביקורת של אותה שנה "הר ברוקבק", על מערכת יחסים רומנטית ועצובה בין שני גברים; ו"התרסקות" המפגיש בין כמה דמויות בדרמה העוסקת בגזענות של אמריקה המודרנית.
כל הסרטים האלו לא רק שעסקו בנושאים כבדים ו"חשובים", הם היו כולם הפקות צנועות מאוד שגם לא היו להצלחות גדולות במיוחד. ההפקה הגדולה ביותר הייתה כמובן "מינכן", עם תקציב של 70 מיליון דולר והכנסות של בערך חצי. "לילה טוב ובהצלחה", "התרסקות" ו"טרומן קפוטה" עלו עשירית מכך. הסרט הכי מרוויח מכל חמשת המועמדים היה, וזה די מפתיע, "הר ברוקבק", שעשה מעל 83 מיליון דולר בארה"ב.

סיפור הניצחון של "התרסקות" (Crash) הוא אחד המשונים ביותר בתולדות האוסקר. הסרט הופק בשנת 2004 והוקרן בפסטיבל ונציה של אותה שנה אבל לא היה כשיר לאוסקר בגלל סעיף ההפצה של תקנון האקדמיה. תאריך הפצתו הרשמי היה מאי 2005, לא בדיוק התקופה בה מופצים סרטים המכוונים לאוסקר. למעשה, כשהאוסקרים חולקו, "התרסקות" כבר עזב את אולמות הקולנוע. הביקורות היו מעורבות במקרה הטוב, אבל הקהל הראה עניין, והסרט זכה ליחס ראשוני בעיקר בגלל שהבמאי שלו, פול האגיס, היה התסריטאי של זוכה האוסקר מהשנה החולפת, "מיליון דולר בייבי". זה, אגב, הפך את האגיס ליחיד שכתב שני זוכי אוסקר ברציפות.

עונת הפרסים של 2005 עמדה כמעט לחלוטין מאחורי סרט אחר, "הר ברוקבק", שהפך להיות הסרט הראשון שזוכה בגלובוס הזהב ושלושת האיגודים המרכזיים (מפיקים, במאים, תסריטאים) אבל הפסיד את האוסקר, משנה לחלוטין את מפת ההימורים מאז ואילך. ההכרזה של ג'ק ניקולסון באוסקר ה-78, אחרי טקס ארוך בו "הר ברוקבק" זכה בפרס התסריט המעובד, המוזיקה והבימוי, כאשר "התרסקות" הצליח לנצח רק בקטגוריות התסריט המקורי והעריכה, הייתה הלם מוחלט לכולם. רק לאחר מכן כולם היו חכמים בדיעבד והצביעו על כך שהרי אין מצב שהוליווד תיתן אוסקר לסרט שעוסק באופן מוחלט בגייז (וזה באמת יקרה לראשונה רק 11 שנה לאחר מכן עם "אור ירח"), והזכייה באיגוד השחקנים של "התרסקות" הייתה האינדיקציה לכך שזה בעצם היה סרטו של פול האגיס כל הזמן. ברור. כולכם ידעתם את זה.

אבל סטטיסטיקות טבען להישבר מתישהו כך שלא כדאי לתלות יותר מדי על העניין הזה, ועל כן מה שסופו של דבר בעצם הכי בולט ומדובר בזכייה של "התרסקות" הוא שזו הפכה לאחת המושמצות, שלא נאמר השנואות, ביותר בתולדות האוסקר. אין רשימה אחת של "זוכי האוסקר הגרועים ביותר" שלא משבצת את "התרסקות" במקום משמעותי. לאחרונה, כמו תמיד, אפשר לשמוע קולות אשר טוענים שהסרט הזה לא כזה נורא, אבל את הכתם הזה לא יהיה אפשר למרק בעידן הקרוב.
אני צפיתי בסרט הזה רק פעם אחת עד שחזרתי אליו לבחינה נוספת לקראת הפרויקט. זה היה כאשר הוקרן בקולנוע בקיץ 2005, ואני בעיקר זוכר שלא לגמרי סבלתי, אבל יצאתי ממנו בתחושה שפשוט העברתי שעה וחמישים בתוך חדר חשוך וכל מיני אנשים צעקו אלי "גזענות זה רע! גזענות זה רע!". ובתור אדם שגם ככה חושב שגזענות זה רע, קשה לומר שעברתי איזושהי חוויה משמעותית. אני גם מעולם לא רתחתי על זכייתו, זאת מכיוון שבעיני גם "הר ברוקבק" הוא פצצת שעמום טוטאלית, והפייבוריט שלי לאוסקר ה-78 היה בכלל "טרומן קפוטה", אבל מכיוון שלא היה לו סיכוי בכלל לא ציפיתי לניסים וחוויתי את הכל ממרחק אדיש.
בדיוק כמו עם שאר זוכי אוסקר מהעבר שההיסטוריה לא עשתה עימם חסד, גם הפעם ניסיתי לראות את "התרסקות" בראש נקי עד כמה שניתן. אפילו הייתי אופטימי מעט, כי הרי עד כמה זה יכול להיות גרוע? הרבה שחקנים טובים, דרמה לא יומרנית, פחות משעתיים זמן מסך, לגמרי אפשרי. וגם אם זה לא כזה סרט טוב, הוא בטח לא יהיה עינוי כמו שהיה עם כמה זוכים ישנים יותר. תכננתי לשים את כל השיט בצד, ופשוט לראות היכן הוא עובד והיכן לא.

"התרסקות" מתחיל בשני בלשים, גבר שחור ואישה לטינית, אשר מגיעים לזירת רצח בפאתי לוס אנג'לס הלילית. הגבר, גרהאם (דון צ'ידל, שגם חתום כמפיק) אומר משהו על כך שלוס אנג'לס היא מקום כל כך מנוכר שלפעמים אנשים מתרסקים אחד בשני רק כדי לייצר אינטרקציה. אמנם זו לא התובנה המבריקה בעולם, אבל זה נשמע יפה, וזה קובע טון מסוים ומסקרן. כל הסצנה הזו טבולה במין אווירה נוארית כזו, שמעוררת עניין. בסצנה הבאה, שמתרחשת יום לפני זו שכרגע ראינו, אנחנו בחנות כלי נשק בו גבר ממוצא פרסי ובתו רוצים לקנות אקדח להגנה עצמית, אבל העניינים מתדרדרים כאשר הגזענות עולה לפני השטח, והגבר האמריקאי הגזען מאחורי הדלפק והלקוח הפרסי מתחילים לריב. אז אוקי, יש לנו אקדח של המערכה הראשונה שבטוח יחזור כי בשונה משרת התרבות שלנו פול האגיס יודע מי זה צ'כוב, והסרט מתקבע על התימה המרכזית שלו – גזענות. סבבה, גזענות זה נושא חשוב, והסרט גם מעביר בטח את התחושה ברחוב אחרי אסון התאומים. בואו נלך עם זה. יכולנו לחשוב על דרכים קצת פחות היסטריות להציג את זה, אבל רק התחלנו. הכל יכול לקרות.

לסצנה השלישית, לעומת זאת, כבר קשה לעשות הנחות. שני גברים שחורים (המגולמים על ידי הראפר לודאקריס והשחקן לארנז טייט) יוצאים ממסעדה ומתלוננים על היחס המשפיל שקיבלו רק בגלל צבע עורם. אז כן, אנחנו בסרט על גזענות, רשמית. אבל מה שמטריד בדיאלוג הזה הוא שנראה שמדובר במשהו שנכתב על ידי סטודנט לקולנוע מ-1995 שבילה כל שעה במהלך השנה האחרונה בצפייה בסרטי טרנטינו. מין חלופת משפטים מהירה וכאילו מושחזת ומלאת תובנות, אבל בשונה מהבמאי המפורסם ביותר של הניינטיז, פה איכשהו מרגישה מסורבלת, מזיעה ובוטה מדי. כאשר שני הגברים רואים אישה לבנה צועדת מולם (סנדרה בולוק) ונתלית על זרועה בן זוגה (ברנדן פרייז'ר) כנראה בגלל שהיא חוששת מהם, הם מתעצבנים על הפחד חסר הפשר של הלבנים מפניהם, ולמרות שמדובר בשכונה נורא בטוחה עדיין שני גברים שחורים שנראים נורמטיבים לחלוטין מצליחים לזרוע פחד לא מוסבר בקהילה הלבנה. הצופה הסביר חושב לעצמו, וואלה, יש להם נקודה. זה ממש לא לעניין היחס ששחורים מקבלים סתם על בסיס דעה קדומה. נקודה טובה, מר האגיס. רק שבאותו הרגע שני הגברים שולפים אקדחים ושודדים באיומים את הזוג מרכבו.
ואז כל מוח מתפקד עוצר רגע לשאול – מה? זה באמת קרה עכשיו? יכול להיות שבסופו של הדיאלוג הרע והמנייריסטי הזה הסרט עוד מוסיף חטא על פשע ומוציא את השחורים כשודדים, מצדיק את הדעה הקדומה שהדיאלוג הנוראי שלפני ניסה לבטל?
מכאן, הכל הולך לאשפתות ומהר. "התרסקות" מתגלה כסרט מטומטם ומביך, שלא ברור מה פחות הגיוני – שהוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, או שהוא בכלל נעשה.

עם כמה שהוא סרט מכוער ולא נעים לצפייה, בדקות הראשונות דווקא הצלחתי לשכנע את עצמי שמדובר במשהו חיובי. הנה, פה לא מדובר בתצוגת הצדדים הלא נעימים בחברה האמריקאית באופן חמדמד ומתוקי כמו "הנהג של מיס דייזי", אלא יצירה שלא מפחדת להיות קשה, כזו שתיתן לנו סטירות. אבל ככל שהסרט מתקדם, מתגלה הבלאגן כאשר כל דבר שיכול להוביל למשהו מעניין, פשוט עושה פנייה הצידה ופשוט, אם תסלחו לי, מתרסק.
חצי השעה הראשונה של הסרט חושפת לנו את כל הדמויות המרכזיות, שחייהן יצטלבו זו בזו בעיר לוס אנג'לס. העיר הזו, במקרה שלא ידעתם, כנראה בגודלה של חצור הגלילית, כי אחרת אין שום היגיון למה אותם עשרה אנשים נתקלים אחד בשני כל היום ברצף צירופי המקרים הכי מתוסרטים ולא סבירים שאפשר לרקוח. וזה עוד היה בסדר, אם התסריט היה מפתח איזשהו משהו סביר מתוך כל בליל האירועים שהוא דוחף, או לפחות מייצר איזושהי דמות של בן אדם אמיתי שהוא לא יותר מייצוג ספציפי של משהו שקשור לגזענות.

הסיפור הכי נורא ומרתיח קשור לעלילת השוטר הגזען ריאן (מאט דילון, נציג הסרט בפרסי המשחק). בפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו הוא בשיחת טלפון עם נציגת שרותי בריאות שחורה שמנתקת לו בפנים בגלל הערה גזענית שאמר. לאחר מכן, הוא ושותפו הצעיר (ריאן פיליפה), עוצרים זוג שחור ועשיר (תנדי ניוטון וטרנס הווארד, שהיה מועמד באותה שנה על סרט אחר, "מלחמות הראפ"). ריאן מתייחס אליהם באופן מחפיר, והשיא הוא שבזמן שהוא עושה חיפוש גופני על האישה, הוא מטריד אותה מינית בצורה מזעזעת, וברור לנו שלא רק הערב הזה נהרס לזוג התמים הזה, קשה להאמין שהזוגיות שלהם יכולה לשרוד רגע כזה. מדובר באחת הסצנות הכי מעוררות קבס של הקולנוע האמריקאי החדש. ריאן הופך להיות הרשע המרכזי של הסרט, והוא ממשיך משם להוכיח שהוא אדם דוחה. אבל אז, הו כן, אז המצפון הלבן של יוצרי הסרט נכנס לפעולה, ובעוד צירוף מקרים בעיר ההסתברויות הבלתי מוגבלות, הוא מגיע לזירת תאונת דרכים, שם הוא מגלה את האישה שהטריד מינית כלואה ברכב ורץ להציל אותה. הוא אפילו מצליח לעשות זאת שנייה לפני שהאוטו עולה באש והיא הופכת לסטייק. ריאן פתאום גיבור, פתאום הוא לא אדם שלילי, הוא הרי הציל מישהי. אישה שחורה שבלעדי המושיע הלבן, והמגה גזעני, הייתה מתפזרת על פני כל הכביש המהיר.

האמת היא שזה יכל להיות מעניין מאוד – מה קורה כשהאדם שהכי פגע בך, שעשה לך משהו באמת איום ונורא, הופך להיות המושיע שלך. זה בפני עצמו בסיס לעלילה מעניינת, בטח מנקודת המבט של האישה. אבל האם הסרט ממשיך את זה משם? מה פתאום. בזאת אנחנו נוטשים את הדמויות האלה, עד למונטאז' הסיום הרכרוכי בו ריאן ממשיך לטפל באביו, והגברת חוזרת לזרועות בעלה האוהב. אני באמת לא יכול להסביר עד כמה לא רק שמדובר בכתיבה גרועה אלא גם בתפיסת עולם מחרידה. זה היה תהליך ההתפכחות של ריאן? שאחרי הטרדה מינית מחליאה הוא הציל אישה שחורה ממוות ועכשיו הרוויח את מקומו כמושיע הלבן? והאם זה היה תהליך ההחלמה שלה? שמי שהטריד אותה מינית באמצע הרחוב תוך כדי שימוש בכוח הראה שהוא גם בן אדם גיבור כי שלף אותה מתאונה שמבוימת ומצולמת כמו סצנת סקס עם מוזיקת עולם סטייל "גלדיאטור" ברקע?

זה מאפיין גם את שאר קווי העלילה של הסרט, שאם מתייחסים אליהם כל אחד בנפרד, מתקבלת תמונה די מביכה. כשחושבים על זה, לסרט יש משהו כמו עשרה קווי עלילה שונים, אבל אורכו של הסרט הוא משהו כמו שעה וחמישים. זה אומר שבממוצע כל דמות מקבל סיפור של עשר דקות, אז מה שקורה בפועל הוא שיש לכל אחת אירוע מחולל, במקרה הטוב סצנת מעבר, ואז פתרון שמגיע בצורה הכי שטחית שיש, כל זה במעברי זמן גדולים למדי של לעיתים מעל 20 דקות. הדמות של סנדרה בולוק למשל מקבלת חמש סצנות: 1) היא נשדדת באיומי אקדח. 2) היא מתחרפנת בבית. 4) צועקת על עוזרת הבית ההיספנית שלה. 4) בשיחת טלפון היא מספרת למישהי (דמות שאנחנו לא מכירים ולעולם לא נראה) שהיא עשתה עם עצמה חושבים והגיעה למסקנה שהיא אישה כועסת, ואז מחליקה משום מה במדרגות. 5) מגלה שהאדם היחיד שדואג לה זו אותה עוזרת בית אליה התייחסה כמו זבל, מחבקת אותה ואיזה כיף היא כבר לא גזענית! הידד!
גם הסיפור של הגבר האיראני די מחריד כשמפרקים אותו. אנחנו רואים את האדון הפרסי לראשונה כשהוא מנסה לקנות אקדח ורב עם המוכר, אחר כך הוא מתעצבן על המנעולן שלו כי הוא בטוח שהוא עובד עליו (מה שממש לא נכון), מגלה שהחנות שלו נפרצה ורוססו עליה כתובות אנטי מוסלמיות, ואז מחליט ללכת להתנקש במנעולן החף מפשע ויורה בטעות בבת שלו (אל תדאגו. אלו היו כדורי סרק. הוא פשוט לא ידע את זה). מה אומר לכם, ממש הייצוג הכי רגיש ואוהד למהגרים מוסלמים בקולנוע. תנו להם אוסקר!

ככל שהסרט מתקדם הסיטואציות שמזכירות דילמות של שיעורי חברה, הצדקת סטריאוטיפים גזעניים (יש שתי דמויות מאוד שוליות של אסיאתים בסרט. האחת היא אישה איומה וצווחנית, והשני הוא פושע שמבריח פליטים למכירה), דידקטיות שגורמת אפילו ל"הסכם ג'נטלמני" להרגיש כמו "הסמויה", וסצנות קרינג'יות ומעוררות גיחוך בזו אחר זו, שלא בטוח האם הן כתובות זוועה או סתם מבוימות כמו תשדירי שירות של שנות התשעים, נאומים דידקטיים ושמאלץ מעורר חלחלה. כאמור, ישנה סצנה איומה בו ילדה עומדת בפני אקדח טעון שהיא כל כך מזויפת – כולל קלוז אפ הצעקה האילמת הכי מביך בצד הזה של האוסקר – שאי אפשר שלא לצחוק. ואחזור שוב לסנדרה בולוק האומללה מקבלת סצנה בה היא צריכה לחשוף את כל המניעים הפנימיים של הדמות שלה בשיחת טלפון עם דמות לא מוכרת שאנחנו לא שומעים בצד השני, ואז מחליקה במדרגות בהילוך איטי. פשוט כמות בלתי הגיונית של רגעים שקשה להכיל, שמגיעים כולם לשיא בסיקוונס "המונטאז' המרגש" עם שיר קיטש שאפילו היה מועמד לאוסקר באותה שנה, ואם זה לא מספיק, מסתיים בסצנה שקשה להאמין שקיבלה אישור. אני לא הולך להסגיר מהי, אבל זה לראות בשביל להאמין. אה, ויש גם שלג. כמו ב"לילסדה".

הדבר היחיד שעובד ב"התרסקות" הוא הופעות השחקנים, כולם פרצופים לא מוכרים, לפני פריצה, או בתקופה החלשה ביותר בקריירה שלהם ועל כן הסכימו להשתתף בסרט דל התקציב הזה. וכל הכבוד להם, כי על אף הבימוי הזניח והדיאלוגים האיומים, הקאסט הרחב של הסרט מצליח איכשהו להפיח חיים במופע האמריקאי הנורא הזה.
על אף שמאט דילון היה היחיד שקיבל מועמדות לאוסקר, בעיני מצטיין הצוות הוא ריאן פיליפה שבונה את הדמות האמינה ביותר בסרט. פיליפה היפיוף התחיל ככוכב נעורים לוהט ("אני יודע מה עשית בקיץ האחרון") אבל בסוף שנות התשעים סרטיו פחות הצליחו ("54", "משחקי פיתוי") ולהוציא הופעת משנה בסרט האוסקרים "פארק גוספורד" הוא לא עשה שום דבר ראוי לציון. זה נכון גם לתקופה שאחרי "התרסקות".
שבחים גם יכולים להגיע למייקל פנייה, שזהו זוכה האוסקר השני ברציפות בהשתתפותו אחרי "מיליון דולר בייבי". סנדרה בולוק גם היא מצליחה להוציא את המיטב מהסצנות שלה, אפילו מול בניית הדמות הלא ברורה של בן זוגה אותו מגלם כאמור ברנדן פרייז'ר. בולוק לוהקה לסרט בשיא עבודתה כשחקנית של קומדיות רומנטיות, והמשיכה לאחר "התרסקות" לעבוד בסרטים מאוד לא מוצלחים, עד הפיצוץ שקרה ב-2009 עם "הזדמנות שנייה" שהחזיר אותה חזרה למסלול והפך אותה לזוכת אוסקר. טרנס הווארד ותנדי ניוטון מחזיקים אחד את השני מעל המים, בעיקר כי הם אנשים מוכשרים. כל השאר עובדים בסדר עם מה שיש להם ביד.

כמו שכתבתי בפרק הקודם, פול האגיס היה בן 41 אז, והגיע מעולם הטלוויזיה. הוא זכה בשניים מתוך שלושת האוסקרים של "התרסקות" (כתיבה והפקה, יפסיד את הבימוי לאנג לי) וימשיך לחזור לאוסקר גם בשנה הבאה, עם הפקת "מכתבים מיאוו ג'ימה". באותה שנה יפיק את הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד "קזינו רויאל" וימשיך הלאה גם ל"קוונאטום של נחמה". האגיס ביים עוד כמה סרטים ("גוף שלישי", למשל) אבל הקריירה שלו הלכה ודעכה, ובין 2013 ל-2018 לא יהיה מעורב בשום פרויקט כתסריטאי או במאי. "התרסקות", שווה לציין, הפך לסדרת טלוויזיה שרצה במשך שתי עונות לקראת תום אותו עשור.

וכאן אני מפסיק לדבר על השיט הרוטט שנקרא "התרסקות" ומנסה למצוא נחמה בשאר סרטי 2005. אבל האמת שכאמור, זו לא הייתה שנה לספרים מבחינת היצע קולנועי. אבל היו בה בכל זאת כמה סרטים שראוי לציין. נולאן פתח את טרילוגיית האביר האפל שלו עם "באטמן מתחיל" (שאני לא סובל, אבל בסדר, המשכנו הלאה), רוברט רודריגז נתן בראש עם "עיר החטאים", וודי אלן עשה את סרטו הטוב ביותר מזה שנים – "נקודת מפגש", ג'אד אפאטו נכנס לחיינו עם "בתול בן 40", שיין בלאק עבר לבימוי עם "קיס קיס באנג באנג" הנפלא, והיו לנו גם "חיים בין השורות", "היסטוריה של אלימות", "סוריאנה", "פרחים שבורים", "בריק" האדיר, "העולם החדש", "הגנן המסור", "ג'ארהד", "ג'ונבאג", "הארד קנדי", הסרט הכי טוב של ספילברג באותה תקופה "מלחמת העולמות", "טרנסאמריקה", "סרנטי" ועוד.
מחוץ לארה"ב נעשו "גן עדן עכשיו" שהפך את פלסטין למועמדת לאוסקר, "לבי החסיר פעימה" של ז'אק אודייאר, "מחבואים" כמובן, המערבון האוסטרלי "ההצעה", סרט האימה הבריטי המשובח "המדרון" וסרט הסלאשרים המצוין מאוסטרליה – "וולף קריק", "הזמן שנשאר" של אוזון, "טריסטרם שנדי", והקולנוע הרומני הפך להיות שיחת היום בזכות "מותו של מר לזרסקו". מצד שני, זוהי גם השנה של העיבוד הקולנועי הכושל של המחזמר "רנט", ווס קרייבן פספס פעמיים עם "טיסת לילה" ו"הקללה", טים ברטון הראה שמשהו רשמית לא בסדר אתו ב"צ'ארלי וממלכת השוקולד", ומעידות כאלו אחרות היו מנת חלקם של "קינג קונג", "מלחמת הכוכבים: נקמת הסית'", "זיכרונותיה של גיישה", "הצלצול 2" ו"הוסטל" (שהזניק את תת הז'אנר "פורנו עינויים"), אם למנות קומץ.
ישראל שלחה לאוסקר את "איזה מקום נפלא" של איל חלפון בסיומה של אחת השנים החלשות ביותר בתולדות הקולנוע המקומי. לא קרה עם זה יותר מדי.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-78:
הסרט הטוב ביותר: פול האגיס וקאתי שולמן – "התרסקות"
הבימוי הטוב ביותר: אנג לי – "הר ברוקבק"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פיליפ סימור הופמן – "טרומן קפוטה"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ריז ווית'רספון – "הולך בדרכי"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ורג' קלוני – "סוריאנה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: רייצ'ל ווייז – "הגנן המסור"
התסריט המקורי הטוב ביותר: פול האגיס ורוברט מורסקו – "התרסקות"
התסריט המעובד הטוב ביותר: לארי מקמרתי ודיאנה אוסנה – "הר ברוקבק"
הצילום הטוב ביותר: דיון ביבה – "זיכרונותיה של גיישה"
העריכה הטובה ביותר: יוז ווינבורן – "התרסקות"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ון מייהר וגרטשן ראו – "זיכרונותיה של גיישה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: קולין אטווד – "זיכרונותיה של גיישה"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: גוסטאבו סאנטאולייה – "הר ברוקבק"
השיר הטוב ביותר: ג'ורדן יוסטון, סדריק קולמן ופול בורגרד – "מלחמות הראפ" (לא קל להיות סרסור)
האיפור הטוב ביותר: הווארד ברגר וטמי ליין – "סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים"
מיקס הסאונד הטוב ביותר: כריסטופר בויס, מייקל סמניק, מייקל הדג'ס והמונד פיק – "קינג קונג"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: מייק הופקינס ואית'ן ואן דר רין – "קינג קונג"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ו לטרי, בריאן ואנט הול, כריסטיאן ריברס וריצ'רד טיילור – "קינג קונג"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא: ניק פארק וסטיב בוקס – "וואלאס וגרומיט והארנב הקטלני"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: גאווין הוד – "צוצי" (דרום אפריקה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: לוק ז'אק ואיב דרונדו – "משפחת הקיסרים"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: קורין מארינן ואריק סימונסון – "הערה על ניצחון: ימי הזוהר של נורמן קארווין"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ון קיינמייקר ופגי סטרן – "הירח והילד: שיחה מדומיינת"
הסרט הקצר הטוב ביותר: מרטין מקדונה – "Six Shooter"
פרס מיוחד: רוברט אלטמן

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "גלדיאטור" (2000)
19. "מה יפית עמק נוי" (1941)
20. "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)
21. "צלילי המוסיקה" (1965)
22. "בן-חור" (1959)
23. "מעתה ועד עולם" (1953)
24. "רוקי" (1976)
25. "פלאטון" (1986)
26. "אנשים פשוטים" (1980)
27. "כחום הלילה" (1967)
28. "אמדאוס" (1984)
29. "פורסט גאמפ" (1994)
30. "אוליבר!" (1968)
31. "מיליון דולר בייבי" (2004)
32. "רבקה" (1940)
33. "כנפיים" (1927)
34. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
35. "איש הגשם" (1988)
36. "רשימת שינדלר" (1993)
37. "גבירתי הנאווה" (1964)
38. "הקיסר האחרון" (1987)
39. "סיפור הפרברים" (1961)
40. "קרמר נגד קרמר" (1979)
41. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
42. "אדם לכל עת" (1966)
43. "כל אנשי המלך" (1949)
44. "הפצוע האנגלי" (1996)
45. "סוף השבוע האבוד" (1945)
46. "גברת מיניבר" (1942)
47. "שיקגו" (2002)
48. "אמריקן ביוטי" (1999)
49. "רוקד עם זאבים" (1990)
50. "טיטניק" (1997)
51. "טום ג'ונס" (1963)
52. "לב אמיץ" (1995)
53. "תנאים של חיבה" (1983)
54. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
55. "העוקץ" (1973)
56. "גראנד הוטל" (1932)
57. "מרטי" (1955)
58. "שייקספיר מאוהב" (1998)
59. "ג'יג'י" (1958)
60. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
61. "המרד על הבאונטי" (1935)
62. "הדירה" (1960)
63. "נפלאות התבונה" (2001)
64. "גנדי" (1982)
65. "המלט" (1948)
66. "פאטון" (1970)
67. "מרכבות האש" (1981)
68. "סימארון" (1931)
69. "תהלוכה" (1933)
70. "זיגפלד הגדול" (1936)
71. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
72. "ברודווי מלודי" (1928)
73. "החיים של אמיל זולא" (1937)
74. "אמריקאי בפריז" (1951)
75. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
76. "הולך בדרכי" (1944)
77. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
78. "התרסקות" (2005)